בינת אדם/משפטי צדק/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בינת אדם משפטי צדק ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

היתר זה של זקיקי' לא ידענו מי תיקנו והט"ז בסימן קע"ג סס"ק י' הזכיר אותו שיש נוהגין כן ובק"ק ווילנא וסביבותי' נתפשט מנהג זה ואין פוצה פה ואדרבה אפילו בזמן שהיתה יד ב"ד תקיפה היו דנין כן והוציאו רווחים מלוה ע"י היתר זה ועוד דנין שכאשר עלה הרווחים יותר מן הקרן א"צ הלוה לשלם רק עד הכפל ולא יותר ונתפשט המנהג שאפילו ת"ח ולומדים מופלגים ויריאים ושלימים נהיו עפ"י היתר זה אלא שיש צנועין שמושכין ידיהן ואינן נוהגין בהיתר זה וצריכין אני לידע עכ"פ טעם ההיתר והמנהג ולהעמיד הנוסח וההיתר על מכונו צריך אני להאריך הנה היתר זה או שנובע מפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ו) והביאו הטור והש"ע בסימן קע"ג סעיף ו' ורי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי וצריך טעם לזה וז"ל הש"ס היו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטרסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מעות מותר ואם לאו אסור ואסיקנא רב אשי אמר לעולם בדמים ופרוטטית כיון דאית ליה נעשה כאומר הלויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח וע"ש ברש"י ותוס' אבל הרא"ש ונ"י וכ"כ הטור והש"ע דר"ל שהשולחני נותן לו מטבע ומיהו אותם של בעה"ב הם בלא צירה ואפ"ה ליכא משום ריבית דכיון דהני דבע"הב לא טביעי שרי דה"ל כפוסק על הפירות ומוזיל גבי' כיון דאית ליה שרי אבל אלו היה של בע"הב נמי טבוע אעפ"י שיש לו אסור וריבית קצוצה היא ואע"ג דלאו הלואה היא ממש אלא דרך מקח וממכר דכשאומר לו הלויני עד שיבא בני ה"ל כאלו מוכר לו אותם שבביתו בשביל אלו שנותן לו השתא עכ"ל הנ"י (ומש"כ בנ"י ומדברי ראב"ד כו' כי הא שרי הוא ט"ס וצ"ל מדברי רש"י דהיינו דמשמע מרש"י ד"ה רב אשי משמע דאף בזה מות' והראב"ד כ' שהוא טעות) וא"כ אין כאן חדוש דין דכיון שכבר כ' הרי"ף והרמב"ם דין דפוסקין על הפירות ביש לו ולכך לא הוצרכו לכתוב דין זה ולפ"ז ה"נ שהלוה מוכר לו זקוקים ובזמן שתיקנו היתר זה היה הזקוק שוה כ' זהו' פוליש והלוה מוכר אותו בעד י' זהו פו' (ואף שעכשיו הזקוק הוא ערך ס"ו זהו' פי' כידוע כי זקוק הוא מארק והוא ט"ז לויט ברלינר מ"מ אין נ"מ בזה כמו שאנו כותבין בכתובה ר' זקוקים ומשערין ת' זהו' או ת"ק זהו' כי הכל אדעתא דמנהגא ובזמנם היה הזקוק ב' זהו' (עיין בבאורי הגר"א בי"ד בהל' פד"הב) ומטעם זה דנין שצריך לשלם עד הכפל כי הזקוק שוה ב' זהו':

ולפ"ז היינו ממש דין זה שהלוה מודה שיש לו סך מאה זקוקים ונאמן בזה ואין צריך להביא ראיה כדאיתא בש"ע בסימן קס"ב וקס"ט וכיון שיש לו מוכר אותן למלוה כל זקוק בעד עשרה זהובים והזמן פרעון של הזקוקים הוא באותו היום שמקבל המעות מיד המלוה דהוי כעד שיבא בני ולכן כותבים והזמן פרעון באותו היום אלא שהלוה היה יכול לחזור בו ויקבל מי שפרע כיון שלא היה משיכה ולכן כותבין וקיבל בקגא"ס וכיון שנקנה הזקוקים להמלוה אם כן הברירה למלוה כשירצה תובע הזקוקים מיד הלוה או כשירצה יוכל ליקח מעות מזומנים כפי שויין דהיינו עשרים זהובים בעד כל זקוק שהרי לא היה כאן הלואה כלל ואם כן י"ל דסמכינן אר"ת שהוא דעת היש אומרים בש"ע סימן קע"ה סעיף ו' דאמרינן מה לי הן ומה לי דמיהן אלא שנתרצה המלוה כשיתן לו הלוה לפ"ע הריווח שקצב עמו דהיינו שירויח ערך י' למאה לשנה וכדומה לזה כפי שפסק ביניהם אזי לא יכול לכוף להלוה שיתן לו הזקוקים דוקא אלא הוי כאלו נתרצה המלוה ומוכר לו תיכף הזקוקים לסלק לו לזמן פרעון לשנה בעד כל זקוק כך וכך דהיינו שאם ירצה הלוה לסלק לו בעד כל זקוק אחד עשר זהובים יתרצה בזה ולא יתבע אותו הזקוקים ואם לא יסלק לזמן פרעון ממילא נשאר עליו החוב של הזקוקי' וצ"ל שכך תקנו חכמי הזמן שתקנו היתר זה שיהיה כאלו היה תנאי כפול בלא אסמכתא ומטעם זה ג"כ דנין שאם יתבע המלוה שיתן לו הלוה דוקא זקוקים שאין צריך הלוה ליתן לו אלא כפי תיקון המדינה או כפי שקצב המלוה עם הלוה אלא על כרחך היינו מטעם שכך תיקנו שתיכף לאחר שנקנה הזקיקים למלוה נתרצה שכאשר יתן לו הלוה כפי התיקון או כפי הקצבה אין לו עליו כלים ומטעם זה גם כן דנים שכאשר נכתב בשטר חוב ויעלה רווחים לשנה כך וכך שלא יוכל המלוה לתבוע את הלוה בתוך הזמן וזה תמוה שהרי נכתב בשטר חוב שהזמן פרוע הוא ביום ההלואה ומוכרח לכתוב כך כמו שכתבתי שכל ההיתר תלוי בזה כי היכי דלהוי עד שיבוא בני ואם כן למה לא יוכל לתבוע איתו בכל עת שירצה המלוה אלא על כרחך שחוזר המלוה שהוא הקונה ומתנה עם הלוה שהוא המוכר שכאשר ירצה ליתן לו ריווח כך וכך ימכור לו הזקוקים ואין זה דומה למה שכתב בסימן קע"ד סעיף ב' דאם מתנה עמו שיחזיר לו שטר המכר אם נעשה תנאי זה בשעת המכר אין לו דין מוכר כלל דהתם מחזיר לו רק מעותיו אבל הכא אינו מחזיר לו אלא שחוזר ומוכרו לו לשנה בעד כך וכך ואף שכותבין ויעלה רווחים כך וכך לשנה וכן לפ"ע לכל חודש נמי מותר שהלוקח הזקוקים הוא נעשה מוכר ומוכר אותם לשנה בכך וכך ומתנה עמו שכאשר ירצה לסלק לו מקודם לזה ינכה לו מן הדמים כדאיתא בסימן קע"ג סעיף ג' אבל אסור לכתוב ויעלה רווחים לכל חודש כך וכך וכן לכל חודש דכיון שחוזר ומוכר לו לחודש בעד פחות אם כן אם מתנה עמו שבאם שלא יסלק אזי יתן יותר הוי כריבית כדאיתא שם בש"ע:

ולפ"ז צריך הכותב השטר חוב ליזהר ולכתוב בלשון זה ונותן הברירה לבעל השטר (שהוא המלוה) או לקבל הכסף הנ"ל או שיקבל עבורם סך אלף זהובים (דהיינו מאה זקוקים) ויעלה רווחים לשנה כך וכך ויהיה הכוונה שנתרצה המלוה שאם יתן לו בעד הזקוקים הריווח חייב לחזור ולמכור אותם ללוה:

ואמנם אף שיש בהיתר זה כמה דרכים מסוכנים וקורא אני על זה היחתה איש אש בחיקו כו' כאשר נבאר למטה בע"ה ואמנם אף אם יהיה היתר ברור היינו אם יש לו באמת הכסף בביתו מה שמודה אבל אם אין לו הכל אפילו יש לו מקצת בודאי יש כאן על כל פנים כמה איסורים והנה הט"ז בסימן קע"ג סוף ס"ק י' כתב דמה מהני הודאה לשקר באיסור דאורייתא ומשיג על הרמ"א שכתב דמתוספות ורא"ש משמע דאפילו אין לו אלא מעט מעט ומדמה דין זה להלואת סאה בסאה ובזה צדקו דבריו דדברי רמ"א דחויין לגמרי כמו שכתבו כל האחרונים וכן כתב בשיטה מקו' ד' ס"ג ע"ב ד"ה ולענין פסק כתב רמ"ך עיין שם שהאריך דאין שום היתר במכירה אלא אם כן יש לו ככל שיעור מעותיו עיין שם שהאריך דדין זה אינו דומה לסאה בסאה אלא לפוסק לשער שבשוק והתם לא מהני אלא בשיש לו הכל וכמו שכתב בהדיא בסימן קע"ה ובסימן קס"ג בש"ך ס"ק ב' אך מה שכתב הט"ז דמאי מהני הודאה להפקיע איסור דאורייתא דמשמע דסבירא ליה דהוי איסור דאורייתא צ"ע דכיון דהוא דרך מקח וממכר אין כאן אלא איסור דרבנן וכן השיגו בספר שו"ת בית יעקב סימן קי"א ויש ליישב דברי הט"ז שהרי בודאי במקום שאין כאן מכירה אפילו אמר בלשון מכירה מכל מקום הוי איסור דאורייתא כדמצינו בסימן קע"ד סעיף א' במכר לי שדה והתנה עמו כשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע דהוי ריבית קצוצה אף על גב דאמר בלשון מכירה דבודאי אם יאמר אדם לחבירו מכור לי מאה זהובים כו' ואני אסלק לך ק"ך הוי ריבית קצוצה אף על גב דאמר בלשון מכירה דדוקא בעד שיביא בני דזה לא הוי הלואה כלל בזה דעת רש"י משמע דמותר אפילו במעות וגם בזה כתב הראב"ד שהוא טעות גמור אבל היכא דהוי ריבית גמור לא יועיל לשון מכירה וכן כתב בהדיא בשיטה מקו' דף ס"ג ד"ה על מנת להחזיר במכר לו שדה וא"ל אם אחזיר מעותיך תחזור ותמכרנו לי כיון דאין כאן מכירה כדרך המוכרים הוי ריבית קצוצה ולכן כתיב כסכך לא תתן בנשך ולא כתיב לא תלוה אלא לרבות אפילו על ידי מכר מכל מקום י"ל דשאני הכא שהרי באמת זה מודה לו שיש לו הכסף ולענין מכר מהני הודאתו ונתחייב למכיר אפילו גלימא דעל כתפיה וליתן לזה הכסף ואם כן באמת יש כאן מכר אלא די"ל דכוונת הט"ז דהלוה המוזהר באיסור דאורייתא בבל תשיך אם כן הוא עושה איסור דאורייתא בהודאתו (ועיין בדף ס"ו תוס' ד"ה התם זביני כו' בשם ר"ת ועיין בסימן קס"ח בט"ז ס"ק י"ד ובנק"הכ שם ובש"ך ס"ק מ'):

ומה שכתב הבית יעקב שטעם היתר זה משום שכל אדם יש לו מטלטלין והוי כסאה בסאה ביש לו מעות לא דקדק יפה וכמו שכתבתי בסימן ג' דמהרי"א כתב סברא זו אליבא דהגהת אשר"י דס"ל דמהני ביש לו מזומן אבל להסכמת הפוסקים דאפילו מזומן לא מהני וכמו שכתב הש"ך בסימן קס"ב ס"ק ה' אם כן כל שכן דמטלטלים לא מהני וכל שכן דאין ענין זה דומה כלל לסאה בסאה אלא לפוסק על הפירות בסימן קע"ה והתם לכ"ע לא מהני מזומן ותמה על עצמך אם ימכור ליטרא כסף לחבירו וידוע וגם הוא אומר שאין לו ברשותו וכי נאמר שזה קנה הואיל ויש לו מטלטלין דאם כן בטלת דין מוכר דבר שאינו ברשותו:

ומש"כ הב"י עוד ההיתר דהוי כיצא השער דאפילו אין לו כלום מותר גם ז"א דיצא השער לא מהני אלא לענין זה דמותר לפסוק עליו כשער הגבוה דאפילו יתייקרו חייב להעמיד לו כשער של עכשיו דאמר ליה שקיל טיבותך כו' דהתם אינו ניתן לו יותר והכא נמי אם היה הזקוק עשרה זהובים ויוכל לקנות בשוק בעד עשרה זהובים (אף שיהיה שני לויט וחצי שהמקח הוא עשרה זהובים) אם כן באמת היה מותר אבל בנידון דידן שעל כרחך הזקוק שוה יותר דאם כן באיזה ענין יקח ריווח ואם כן היא דומה ממש ליהיב זוזי אקיראי ואם כן דוקא ביש לו מותר כמו שהוכחתי לעיל ועוד דאף דקיימא לן בח"מ סימן ס' סעיף ו' דאדם יכול להתחייב דבר שאינו ברשותו וכן כתב רמ"א שם סימן ר"ט סעיף ד' מכל מקום הא קיימא לן שם דהפוסק על שער שבשוק וקיבל הדמים חייב לקנות וליתן ללוקח אבל אם פסק עמו עד שלא יצא השער שהמקח נעשה באיסור חוזר בו ואין צריך לקבל מי שפרע וכן בסימן ר"ו דמקח שנעשה באיסור המקח קיים ואסור ליתן לו יותר משער של היתר ואם כן הכא נמי לא מהני מה שפסק על שער שבשוק שהרי הזקוק הוא ס"ו זהובים ומה שהודה שיש ברשותו לא מהני להפקיע מן הלוה האיסור:

עוד יש בזה איסור שכיון שמתנה עמו שימכור לו הזקוקים בחזרה אף שהמלוה מתנה זה מ"מ דומה למש"כ סי' קס"ג סעי' ג' שכתב רמ"א שאם התנו מתחלה הוי ריבית גמור ואף שהש"ך כ' בשם הב"ח דליתא אלא כמין ריבית גמור ובאמת כן הוא בנ"י עכ"פ איסורא דרבנן איכא ועוד יש איסור שאינו אומר לו מתחלה בלשון מכירה אלא הלוה אומר הלויני אלף זהו' כמש"כ הט"ז בסי' קס"ז ס"ק א' ואמנם הש"ך שם בנק"הכ מתיר אעפ"י שאמר לו תחלה הלויני ע"ש:

ומה שאין המלוה והלוה יודע כלל מן ההיתר י"ל דאינו מפסיד וכמו שכ' הש"ך בשם הב"י בסי' קס"ב ס"ק ז' ומ"שכ הט"ז שם ס"ק ג' בכוונת הב"י הוא תמוה אלא פשוט דכוונת הב"י שהק' על הנ"י שכ' מדאמר נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני כו' דמזה מוכח שאצ"ל להדיא הלויני עד שיבא בני אלא דסגי כשיאמר שיש לי בביתי וע"ז כ' הב"י דפשיטא דאצ"ל עד שיבא בני ומה שכ' הב"י שם ונ"ל דלאו למימרא דאי לא עביד כו' זה לא כ' לתרץ קו' שהק' פשיטא אלא מילתא באנפי' נפשי' עיין בב"י ותמצא האמת והא דפשיטא ליה לב"י הכי היינו מהא דבדף ס"ג האי מאן דיהיב זוזי לקיראי כו' שפרש"י שם להדיא שמקדים לו מעות ולהעמיד לו לזמן פלוני ואמרינן נמי שם נעשה כעד שיבא בני ורב דלא אמר לברתי' דר"ח שיש לו דינר בביתו היינו דרב ס"ל דזה לא מהני שאם יתייקר אע"פי שהיה לו אסור לקבל אלא כשער של עכשיו ולכן אזל לשאול לר"ח וכמ"שכ. הט"ז וע"ז השיב ר"ח זיל שלים טבין ותקילין דאף לכתחלה צריך שיאמר הלוה יש לי בביתי מ"מ בדיעבד אף שלא אמר כיון דבאמת היה לו אין כאן איסור אף שלא אמר ובודאי אם המלוה יודע שיש ללוה בביתו א"צ לשאול וגם הלוה א"צ שיאמר דאין האמירה גורם איסור או היתר אלא שהאמת יהיה כן ומ"שכ הט"ז בכוונת הנ"י אין זה כוונת הנ"י שכ' בהדיא דא"צ לומר עד שיבא בני ואמנם האמת כן הדין כמ"שכ הט"ז דאם יודע המלוה שיש לו א"צ לשואלו וגם בדיעבד מותר ליקח ואף שהב"ח מחמיר דבעינן שיתכוונו שניהם המלוה והלוה בענין ההיתר וכ' הב"י שכן משמע מרמב"ם ובוודאי ראוי לכל ירא שמים שיהיה בידיע' ההיתר ולדברי הכל בדרך היתר מ"מ בדיעבד יש לסמוך על הב"י שכתב בשם הרא"ש שא"צ ידיעה דאל"כ בעם הארץ דלא ידע נאסר:

ואמנם אף אם נאמר ליסוד מונח דאין כאן אלא איסור דרבנן כיון שהוא דרך מקו"מ מ"מ גם בזה לא מהני הודאתו להפקיע מעליו איסור דרבנן דנהי דהמלוה מותר להאמין ללוה כדאיתא בסימן קס"ב וסימן קס"ט וסימן קע"ג וגם הלוה אינו עובר על לא תשיך אפילו מדרבנן כמו שכתב רמ"א בסימן ק"ס סעיף א' מ"מ לכ"ע עובר הלוה על לפני עור ואם הוא סך כסף שהמלוה יודע שאין לו ללוה גם המלוה עובר בכולן מדרבנן כמ"שכ רמ"א סימן קס"ט סעיף י"ח וראיה ברורה לזה דאמרינן בההיא בריי' דחמריו ופועליו שהבאתי תן לי מעות בדינר ואני מעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מותר ואם לאו אסור ופרש"י וכן הנ"י אם יש לו אותן המעות שהוא אומר הרי להדי' דאע"ג דאמר ממעות שיש לי בביתי אעפ"כ כפל הבריי' דדוקא אם האמת כן מותר וא"ל אסור אע"פי שהודה וכן משמע עוד בדף ס"ג בגמרא מאן דיהיב זוזי לקוראי כו' וקא אזלי ד' ד' ואמר ליה יהיבנא לך ה' ה' איתנהו גביה שרי וא"ל אסור ע"כ משמע דוקא אם באמת יש לו מדלא אמר הודה שיש לו שרי (ומזה קשה על מה שכותבין והזמ"פ ביום הלואה דכיון דהיתר דזקוקים הוא ממש דין זה וא"כ יכול לכתוב והזמ"פ לשנה כיון שמודה שיש ת"י וברשותו לאפוקי אם יש לו אשראי במתא) וכן מוכח מתשו' רא"ש הביאו הטור ססי' קס"ב וכ"פ בש"ע סעיף ה' שישבע הלוה שלא היה שער ושלא היה לי חיטין ואי איתא דאפילו לא היה ללוה אלא שהודה מותר אם כן ה"ל ללוה לישבע שלא הודה אע"כ דהודאתו לשקר לא מהני אע"ג דכל זה אינו אלא מדרבנן וכ"מ בסימן קס"ב בש"ך ס"ק ט' שכתב מ"מ לא נעשה איסור בהלואה זו וחייב לשלם מוכח אבל בלא"ה אסור לשלם:

ולכן אני אומר מה שהעלימו חכמי הדור עיניהם מפני שסוברים שאין כאן אלא איסור דרבנן אע"ג דאין לו דכיון דמהני הודאתו מדאורייתא לחייבו שיתן להקונה מהני נמי להפקיע איסור דאורייתא מריבית ואף שיש כאן עכ"פ איסור דרבנן ואפשר שסמכו אהא דר' ינאי בפ' זה בורר דאמר פוקו וזרעו בשביעית וכ' תוס' בזמה"ז משום שהוא חיי נפש הרי שהתירו איסור דרבנן וא"כ מי שאין לו במה להתפרנס אלא ע"י הלואה מותר לעבור על איסור דרבנן ולב יודע מרת נפשו דאפשר שאותן הלומדים ויריאים שנוהגין בהיתר זה אם לא התירו להם ללות אפי' בריבית דאורייתא משום פ"נ ואף שנראה שהם סוחרים אין אדם יודע במטרונית של חברו ובודאי אם מתנהג בעשירות וקונה מרגליות וכסף ומרבה בתכשיטים ודאי על ת"ח כזה יש להתרעם אם נוהג בהיתר הזקוקים כי אין להמלט מזה מאיסור דרבנן:

ועם זה שכתבתי שחושבין הזקוק כ' זהו' בדידי הוי עובדא שהיה לי שט"ח על א' וגם לאחר היה שט"ח בש"נ על אותו הלוה והיה אותו המלוה מחזיק בנחלאותיו של הלוה ומשכירן לאתרים ונוטל השכירות שנים הרבה בחיי הלוה באמרו שכך מגיע לו רווחים בכל שנה ואח"ז מת הלוה ועדיין החזיק זה בהנחלאות ונטל השכירות אבל לא לקת החלטה מב"ד ותבעתי אותו המלוה לדין לפני מופלגים וא' מהם הרב ר' חיים ב"ר טוביה כ"ץ ז"ל וטענתי הי' שכפי המנהג להגבות רווחים עד הכפל והיינו שהזקוק שוה כ' זהו וא"כ כ"ז שהלוה חי כיון דפריעת בע"ח מצוה וא"כ אף שמסלק בכל שנה הרווחים הרי חוזר ומקנה לו זקוקים וא"כ אף כשלקח בחייו כפלי כפליים מן הקרן לעולם נתחייב הלוה עד הכפל מזמן שלא סילק רווחים אבל לאחר שמת הלוה ופטור מן המצות א"כ א"א להתחייב לגבות מן הנחלאות עד הכפל ואף שגבה המלוה בכל שנה אחר מיתת הלוה וכ' שקיבל זאת לרווחים לא מהני מידי אלא נחשב שעולה לתשלום החוב כולו עם הכפל והמותר מה ששוה הנחלאות יותר מן הקרן והכפל לאחר ניכוי מה שיקבל שכירות מיום מיתת הלוה שהוא עולה ג"כ לסילוק החוב והמותר הוא שלי ובטענה זה זכיתי בדין ובזה"ל אמר לי הרב הנ"ל קבלתי ממנו דין חדש שלא שמתי לבי לזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.