ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/נב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה נב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ארון הברית. מצות עשיית הארון מדכתיב (פ' תרומה) ועשו ארון עצי שטים וגו'. ומש"כ ארון הברית הוא ע"פ לשון הכתוב (פ' בהעלותך. ושאר מקומות) וארון ברית ה' וגו'. וכבר הבאתי לעיל (פרשה נ"א) דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דעשיית הארון ודאי יש למנותה מצוה בפ"ע. דמצוה מצד עצמה היא. וראיתי להר"ח קזיס ז"ל (בק"ס. עשין ל"ג) שכתב וז"ל אמנם לענין עשיית הארון דעתו (של הרמב"ן ז"ל) שיש למנותה עם הכפורת למצוה בפ"ע. ולדידי קשיא למה ימנה עשייתו והא לא נצטוו עלי' אלא לתכלית אחת מן התכליות. דהיינו ליתן לתוכו לוחות העדות. כדכתיב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך וכו'. נמצא דהארון לא נעשה אלא לתשמיש קדושה כדי שיתנו בו הלוחות. והיאך תמנה עשיית הארון מצוה בפ"ע. וכי מאי דכתיב ועשו בגדי קדש וגו' נמנה עשיית הבגדים למצוה וכו'. אלא ההלבשה היא המצוה. והכא נמי מאי שנא וכו' עכ"ל עיי"ש. ואין בדבריו ממש כלל. דמה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש עשירי) שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הן לתכלית אחת מן התכליות. היינו שלא למנות ההקדמה והתכלית בשתי מצות חלוקות כל אחת בפ"ע. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש. וא"כ כאן כיון שלא נמנה התכלית. דהיינו נתינת הלוחות לתוך הארון. שפיר יש למנות עשיית הארון במנין המצות. ובכללה התכלית דהיינו נתינת הלוחות לתוכו. ואין הכי נמי שאפשר למנות התכלית בלבד. וההקדמה דהיינו עשיית הארון נכללת בה. אלא דהרמב"ן ז"ל נקט העשייה משום לישנא דקרא דכתיב בריש הענין ועשו ארון וגו'. ועי' ג"כ מש"כ הר"ח קזיס שם לעיל (שורש עשירי). דגם שם נאחז בסבך ענין זה ונתקשה בדברי הרמב"ן ז"ל. ואין בדבריו ז"ל שום גמגום כלל. והדברים פשוטים אין כדאי להאריך בזה יותר:

וכבר ביאר הרמב"ן ז"ל שם שלא יתכן ג"כ לומר דהארון ושאר כלים כיו"ב אינם אלא חלק ממצות ועשו להם מקדש שכבר נמנה. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל. לפי שאין הכלים חלק מן הבתים. אבל הן שתי מצות ואין מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אע"פ שאין בו כלים אלו. ולכן אצלי עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפ"ע וכו' עכ"ל הרמב"ן ז"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל ברורים מאוד. ומש"כ שם הר"ב מג"א על דבריו דאע"פ שאינן מעכבין זא"ז מ"מ אין מזה הכרח לומר דשתי מצות הן. שהרי תכלת ולבן אין מעכבין זא"ז ואעפ"כ אין שניהם אלא חלקי מצוה אחת ואין נמנין אלא במצוה אחת עיי"ש. אין זה ענין כלל לכאן. וכבר הרגיש בזה הרמב"ן ז"ל גופי'. וסילקו כלאחר יד במש"כ לפי שאין הכלים חלק מן הבתים. וכוונתו פשוטה דהתם תכלת ולבן ענין אחד הם ושייכי זה לזה. דשניהם יחד הם ציצית אע"פ שאין מעכבין זה את זה. כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית. וכן כל כיו"ב. משא"כ בית והכלים שבו שני ענינים חלוקים הם. ומ"מ אם היו מעכבים זא"ז ודאי הו"ל למימר דמצוה אחת הם. אבל כיון שאין מעכבין זא"ז ומקריבין בבית אע"פ שאין בו ארון וכפורת. שהרי כל זמן בית שני הקריבו בו כל הקרבנות אע"פ שלא היה בו ארון וכפורת. הילכך יש למנותן שתי מצות חלוקות בפ"ע. ואע"ג דלמ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא אין מזה הכרח לומר דאין מעכבים זה את זה. דהא לדידי' גם הבית גופי' נמי אינו מעכב. דהא ס"ל שמקריבין אע"פ שאין בית. משום דכיון שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא הו"ל כאילו הבית קיים. ומהאי טעמא נמי אוכלין בירושלים קדשים קלים ומעשר שני אע"פ שאין חומה כאילו החומה קיימת על מקומה. כדתנן (פרק בתרא דעדיות מ"ו) עיי"ש. וא"כ ארון וכפורת נמי אפי' את"ל דארון וכפורת ובית מעכבין זא"ז. מ"מ אחר שכבר היו שם בבית ראשון ארון וכפורת. אף ע"פ שנגנזו אח"כ מ"מ קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא כאילו עדיין הארון והכפורת במקומן. מ"מ מיהת למ"ד קדושה הראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא כלל אפי' בקדושת המקדש וירושלים. כמבואר במתניתין דעדיות שם ובשאר דוכתי. ואף ע"ג דלדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות בית הבחירה הט"ו) אע"ג דקדושת שאר ארץ ישראל קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא מ"מ בקדושת המקדש וירושלים קידשה לעתיד לבא עיי"ש. היינו רק שהוא ז"ל פסק כן להלכה. וכמו שביאר בכ"מ שם עיי"ש. אבל ודאי איכא כמה תנאי ואמוראי דסברי גם בקדושת מקדש וירושלים דלא קידשה אלא לשעתה ולא לעתיד לבא. וכמבואר שם ובכמה דוכתי. ולדעת הראב"ד ז"ל שם נהפוך הוא דאפי' למ"ד קדושה שניי' קידשה לשעתה ולעתיד לבא. היינו דוקא בשאר ארץ ישראל. אבל המקדש וירושלים לא קידשו אלא לשעתה ולא לעתיד לבא עיי"ש. וממילא מתבאר מזה דגם קדושה ראשונה אפי' במקדש וירושלים לא קידשה אלא לשעתה ולא לעתיד לבוא. דאל"כ תיפיק ליה שכבר נתקדשו קדושה עולמית מקדושה ראשונה ואילך. והדברים עתיקין ואין להאריך בזה. ועי' מש"כ בזה לעיל (לאוין רע"א). ומעתה א"כ עכ"פ למ"ד קדושה הראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. אם איתא דהבית והארון מעכבין זה את זה. הדבר תמוה היאך הקריבו במקדש שני כל הקרבנות כמו במקדש הראשון כיון דמקדש שני לא היה בו לא ארון ולא כפורת. וע"כ מזה ראיה שאין עליה תשובה למש"כ הרמב"ן ז"ל דהמקדש וכליו אין מעכבין זה את זה. וא"כ ע"כ שתי מצות הן וכמו שנתבאר. ושלא כמו שעלה על דעת קצת אחרונים ז"ל לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמעכבין זא"ז. וזה ודאי לא יתכן כלל. וא"כ ודאי דעת הרמב"ן ז"ל שהיא ג"כ בזה דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. מוכרחת בלא ספק:

ומעתה א"כ ודאי מצד זה עשיית הארון נמנית מצוה בפ"ע. ואמנם עדיין יש מקום לדון בזה מצד אחר שאין מצות עשיית הארון וכפורת באה במנין המצות. משום דלכאורה הו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות. משום דמעיקרא לא נצטוו עלי' אלא להוראת שעה לשום בו את לוחות העדות. דהא בכל זמן בית שני לא עשו ארון אחר תחת הראשון שנגנז. אלא דגם בזה כבר הרגיש הרמב"ן ז"ל שם. וכתב וז"ל ואל תחשוב לומר שלא תמנה שלא נצטוינו לדורות ולא נעשה אלא ללוחות הברית. ובבית שני שלא היה ארון שנגנז מהם או כדברי האומר שגלה לבבל. לא עשו ארון אחר. שהרי כבר מנה הרב (הרמב"ם ז"ל) משאו על הכתף מצוה. לפי שהמצוה ההיא קיימת לנו לדורות. והארון עם לוחות הברית קיים לנו לעולם וכו'. והנה היא מצוה מכלל המצות הקיימות לדורות. ועוד שאם נעלה על דעתנו שיאבד או ישבר מצוה לעשותו כמדה הראשונה לשום שם לוחות העדות כי בכך נצטוינו וכו' עכ"ל עיי"ש. והר"ב מג"א שם מיהר והחליט כדרכו שכן הוא באמת דאין זו מצוה נוהגת לדורות לפי שלעולם לא נצטרך לעשות אחר. כי אותו שעשה בצלאל קיים הוא לדורות ולא אבד מן העולם כי גנוז הוא. גם בשובו אלינו לא יאבד לעולם. וא"כ אין מציאות בעולם שנעשה ארון אחר וכו' עכ"ל עיי"ש. ולא ידענא כלל מאי קאמר דהרי הדבר פשוט ומבואר בלא ספק דבעשיית הארון בלבד לא עשה מצוה כלום אם לא העמיד אותו במקומו בפנים כמו שאמרה תורה. דאין מצותו אלא בכך דוקא. וכי תיסק אדעתין לומר שאם עשו ארון בבבל יצאו ידי חובתן בעשייתו. וא"כ מה בכך שלא אבד מן העולם ולא יאבד לעולם מ"מ כיון שלא היה במקדש על מקומו המיועד לו ודאי הם בטלים ממצותו. וכיון דעכ"פ אפשר שיאבד. כמו שאירע לו באמת למ"ד (פ"ה דיומא נ"ג ע"ב) דגלה לבבל. וסתם לן תנא דמתני' שם כוותי' עיי"ש. א"כ אכתי מצוה לדורות היא לחזור ולעשותו כבראשונה. ואפי' למ"ד שנגנז במקומו. מ"מ הרי איננו על מקומו הנועד לו. ובודאי בכלל המצוה הוא לעשותו מחדש. ומה שלא עשאוהו בבית שני ע"כ צורך שעה הי' בדבר. וע"פ נביא. ומטעם זה תמוהים אצלי גם דברי הרשב"ץ בזה"ר (עשין סי' מ"ט) עייש"ה. וגם לא הובטחו מעולם שלא ישבר או ישרף ברבות הימים בעונות הדור. כמו שאירע למקדש כולו וכל שאר כלי הקודש והמזבחות שנשרפו או נגזלו או נטבעו. והיכי יתכן לומר דמשום זה הו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות. והן הן דברי הרמב"ן ז"ל בטעם השני שכתב ועוד אם נעלה על דעתנו שיאבד או שישבר. מצוה לעשותו כמדה הראשונה. ודבריו אלו ברורים ונכונים. ועוד אני אומר שאפי' אם היינו בטוחים שלא יאבד ולא ישבר לעולם ולא יארע לו שום תקלה. מ"מ לא משום זה תיחשב מצוה שאינה נוהגת לדורות. שכבר כתבו התוס' (פ"ק דיומא כ"א ע"א) ד"ה נבלעין וכו' דקרא לא סמיך אניסא עיי"ש. וכן כתב הרמב"ן ז"ל (בפי' עה"ת. פ' אמור כ"א י"ז) שלא תסמוך התורה באזהרותיה על נס עיי"ש. וא"כ אכתי שייכא המצוה גם לדורות מטעם זה שכתב הרמב"ן ז"ל. איברא דטעם הראשון של הרמב"ן ז"ל. שכתב לפי שהמצוה ההיא קיימת לנו לדורות כמשכ"ל. ולטעמי' אזיל כמש"כ גם לעיל לענין פרשת אבנים גדולות ופרשת ברכות וקללות שבהר גריזים ועיבל (בשורש שלישי) עיי"ש. אבל כבר ביארנו לעיל (פרשה נ') שדבריו ז"ל תמוהים אצלי בזה. דא"כ גם פרשת צנצנת המן ופרשת מטה אהרן הן מצות הנוהגות לדורות ואמאי לא מנאום. וביותר תמוהים אצלי דבריו ז"ל כאן. דמשמע מדבריו שבא לייחס סברא זו גם להרמב"ם ז"ל. וזה ודאי לא יתכן כלל. כמתבאר להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל שם (בשורש שלישי) לענין צנצנת המן ואבנים גדולות וברכות וקללות עיי"ש. וראיתי מי שהקשה בלא"ה בצנצנת המן ובמטה אהרן. דכיון שצוה המקום ב"ה להניחם לפני הארון. בודאי המצוה שיהיו מונחים כך. וכשבא ולקחן ממקומן בודאי עובר בעשה. א"כ למה לא מנאוה מוני המצות במנין העשין. שהרי זה הוא דבר הנוהג לדורות. ולכן רצה לומר דצנצנת המן ומטה אהרן לא נצטוו עליהן כל ישראל אלא משה ואהרן בלבד. כדמשמע מלשון הכתוב שם. והנה באמת כבר קדמו בזה הראב"ע ז"ל ביסוד מורא (שער שני) עיי"ש. ולפ"ז היה מקום ליישב בזה גם דברי הרמב"ן ז"ל דלעיל (שורש שלישי) כמבואר. אלא דמ"מ לא הועיל בזה כלום לקושייתו. דהרי מ"מ כיון שצוה המקום ב"ה להניחם לפני הארון. בודאי המצוה היא שיהיו מונחים כך. ואם בא אדם ונטלן ממקומן עובר בעשה. אע"פ שעל ההנחה שם מעיקרא לא נצטוו אלא משה ואהרן. וא"כ קושייתו במקומה עומדת. אבל לדידי אין מקום כלל לקושיא זו דאף דודאי המצוה היא שיהיו מונחים לפני הארון. מ"מ כיון שאין לנו בקרא מצוה שלא ליטלם משם. וגם לאו הבא מכלל עשה ליכא למשמע מינה. משום דקרא לגופי' איצטריך להניחם שם. ובכל כיו"ב לית לן למידרש לאו הבמכ"ע. כמו שכבר ביארנו לעיל (לאוין רס"ד) עיי"ש. ובשאר מקומות. א"כ אין לנו בזה מצות עשה להנוטלן ממקומן. ואין זה אלא כנוטל המזוזה מפתחו של חבירו. או התפילין מראשו ומזרועו. או הציצית מבגדו וכל כיו"ב. דפשיטא שאינו עובר בזה בעשה דמזוזה ותפילין וציצית. אלא שגורם לחבירו לבטל מצות אלו. ומונע חבירו מלעשות מצותו. דודאי עון ופשע הוא. אלא דמ"מ זהו ענין אחר לגמרי. ואינו בכלל עשין אלו. וא"כ משום זה לא יתכן לעשות מצות צנצנת המן ומטה אהרן מצות הנוהגות לדורות. ואין מצד זה שום סרך קושיא כלל. וגם בעיקר הדבר נראה ברור דאע"פ שלא נצטוו על מצות ההנחה של הצנצנת והמטה אלא משה ואהרן. מ"מ משה ואהרן במקום כל ישראל קיימי. דאי אפשר לעשותן ע"י כל ישראל יחד. ונבחרו לזה מאת המקום ב"ה משה במטה אהרן. ואהרן בצנצנת המן. אבל בשליחות כל ישראל הוא שעשו כן. שהרי עיקר מצותן בשביל כל ישראל הוא שנצטוו. כמו שכתוב בצנצנת המן. למען יראו את הלתם אשר האכלתי אתכם וגו'. ובמטה אהרן כתיב למשמרת לאות לבני מרי ותכל תלונותם מעלי ולא ימותו. וא"כ ודאי מצות כל ישראל הן. אלא שנעשו ע"י משה ואהרן. וזה פשוט. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (שורש שלישי) עייש"ה. ושלא כדברי הראב"ע ז"ל שם. אלא שיש לצדד קצת בכוונתו שם בענין אחר עייש"ה ואין להאריך בזה. וא"כ עכ"פ דברי הרמב"ן ז"ל בטעמו הראשון צ"ע אצלי:

ומ"מ מצות הארון ודאי הו"ל מצוה הנוהגת לדורות. משום טעם השני של הרמב"ן ז"ל. שהוא ודאי ברור ונכון כמו שביארנו לעיל. דאפי' לפמש"כ במג"א דארון של משה לעולם קיים ולא יאבד לעולם. היינו רק בדרך נס. וכבר נתבאר שהתורה לא תסמוך מצותיה ואזהרותיה על מעשה נסים. הן אמת דלכאורה יקשה על הך כללא מההיא דפרק בתרא דיומא (ע"ה ע"ב) דתניא לחם אבירים אכל איש לחם שנבלע ברמ"ח אברים. אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך. דברים שתגרי נכרים מוכרים אותן להם. ר"א בן פרטא אומר אף דברים שתגרי נכרים מוכרין להם מן מפיגן. אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזנך לאחר שסרחו עיי"ש. והשתא מאי קושיא מדכתיב ויתד תהיה לך על אזנך. כיון דאין זה אלא מעשה נסים והתורה לא תסמוך מצותיה על מעשה נסים. איברא דודאי הדבר ברור ומוכרח מכמה דוכתי כדברי התוס' והרמב"ן ז"ל שבמצות התורה ואזהרותיה אינה סומכת על הנס. וההיא דיומא שם ניתא שפיר ע"פ מה שביארנו לעיל (לאוין קע"ט) עיי"ש היטב. ומזה ראיה נכונה למש"כ שם ואכמ"ל בזה. ועכ"פ הדבר ברור כמש"כ הרמב"ן ז"ל דזו היא מצוה הנוהגת לדורות. וכדעת רבינו הגאון ז"ל כאן:

וראיתי להרשב"ץ ז"ל (זה"ר עשין סי' מ"ט) שגם הוא הכריע כדברי הרמב"ן ז"ל. וכתב שם וז"ל ואני מצאתי ראיה שעשיית הארון היא מצוה לדורות. במנחות (פ"ג כ"ח ע"ב) אמרו דרך תימא אלא מעתה הא דכתיב ועשית לך ארון עץ הכי נמי דלך ולא לדורות עכ"ל עיי"ש. וכוונתו מבוארת דהתם אמרינן כל הכלים שעשה משה כשרים לו וכשרים לדורות. חצוצרות שעשה משה כשרים לו ופסולים לדורות. ופרכינן התם עלה. חצוצרות מאי טעמא. אילימא משום דאמר קרא עשה לך ולא לדורות. אלא מעתה ועשית לך ארון עץ. הכי נמי לך ולא לדורות וכו' עיי"ש. ואם איתא דאין זה בכלל מצות הנוהגות לדורות. משום שלעולם לא יהיו צריכים עוד לעשות ארון אחר. א"כ ודאי גם מאי דכתיב בארון ועשית לך. היינו לומר לך ולא לדורות. שלא נאמרה מצוה זו אלא למשה ולא לדורות. משום שלא יצטרכו לה. אלא דממילא שוב אין לנו גילוי בקרא דהתם לומר שהוא פסול לדורות. כיון דאיכא למימר דלא קאמר קרא ועשית לך ארון אלא משום שאין מצות עשייתו אלא לך בלבד. ואינה נוהגת לדורות. משא"כ גבי חצוצרות שנוהגת גם לדורות. ע"כ כי כתיב לך למעוטי שאינן כשרים לדורות הוא דאתי. ועוד מאי דמסיק התם וקאמר אלא אי למאן דאמר לך משלך. אי למאן דאמר כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהם. האי נמי מיבעי ליה להכי עיי"ש. ולמאי איצטריך להנך דרשות. ותיפוק ליה דבלא"ה איצטריך קרא לגופי'. לומר שאין מצוה זו נוהגת לדורות. דודאי לא יתכן לומר דלהכי לא איצטריך קרא. משום דבלאו קרא נמי פשיטא ליה שאינה נוהגת לדורות. כיון דלדורות לא צריכי לעשיית ארון עוד. כמש"כ במג"א דארון של משה יתקיים לעולם. דהא מהיכא תיתי לן. ונהי דקמי שמיא גליא. אנן מנא ידעינן. ועל כיו"ב אמרו (מכות כ"ג ע"ב) מאן סליק לעילא ואתי ואמר. והא גופא אתי קרא לאשמעינן במאי דכתב ועשית לך ארון. לך ולא לדורות דלא צריכי להכי משום דשלך לעולם קיים. ובפרט לפמשכ"ל דהארון מצותו להיות על מקומו במקדש. וכל שאינו במקדש במקומו אין יוצאין בו ידי חובתן. וא"כ כיון דחזינן דעכ"פ לא נעשה בו נס כזה שלא יהיו יכולין להזיזו ממקומו. וכ"ש להגלותו לבבל או למקומות אחרים. שפיר שייכא בו מצוה לדורות שיתחייבו לעשות ארון אחר. ושפיר איצטריך קרא למעוטי לך ולא לדורות למעוטי שלא חייבן הכתוב בעשייתו לדורות. אלא ודאי מוכרח מזה דודאי הו"ל מצוה הנוהגת לדורות. וראיתי להרשב"ץ ז"ל שם שכתב לעיל וז"ל ובבית שני שלא היה שם ארון לא מפני העדר מצוה זו לא עשאוהו. אלא מפני היותו גנוז ויגלה במהרה בימינו לימות המשיח עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי ואין זה מספיק כלל לתרץ אמאי לא עשו ארון בבית שני שעמדו ארבע מאות ועשרים שנה בלא ארון. ומה בכך שנגנז ועודנו קיים. מ"מ פשיטא שבכך לא יצאו ידי חובתן. שמצותו להיות בתוך המקדש במקומו. אם איתא שמצותו נוהגת לדורות. ובודאי היו חייבים לעשות ארון אחר. וע"כ אין לנו בזה אלא לומר כדכתיבנא לעיל:

ועכ"פ מבואר דנכונה ראייתו של הרשב"ץ ז"ל מההיא דמנחות שם דעשיית הארון היא מצוה הנוהגת לדורות. אלא שראיתי להר"ב מג"א שם שכתב וז"ל ומה שאמר הרשב"ץ להביא ראיה שתהא נוהגת לדורות ממה שאמרו דרך תימא במנחות וכו'. נראה בעיני שלא מן השם הוא זה. שפירוש מה שאמר לך ולא לדורות. אינו לומר וכי זאת המצוה אינה נוהגת לדורות. רק פירושו הוא וכי הארון שנעשה בימי משה היה ראוי להשתמש בו משה ולא לדורות וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. ואין דבריו אצלי אלא תימא. כי את מי אין כמו אלה. אטו הרשב"ץ ז"ל לא עלה על דעתו שכן הוא הפירוש הפשוט לפום ריהטא דסוגיא דהתם. אלא דמ"מ ראייתו נכונה על דרך שביארנו. ובודאי ראיה נכונה היא ואין מקום לדברי המג"א בזה. אף שראיתי לבעל מעה"ח שהסכים להר"ב מג"א בעיקר דחייתו לראייתו של הרשב"ץ ז"ל. גם הכריע שם כדעת הרמב"ם ז"ל מדכתיב (דה"י א' כ"ב י"ט) וקומו ובנו את מקדש ה' האלקים להביא את ארון ברית ה' וכלי הקדש לבית הנבנה לשם ה'. שנראה מהך קרא שתכלית בנין המקדש היא שיהא ארון הברית קבוע במקומו להשרות שכינתו בתוכינו. וכן כתוב שם עוד (כ"ח ב') לבנות בית מנוחה לארון ברית ה' ולהדום רגלי אלקינו. ומבואר מזה שאין למנות עשיית מקדש והארון אלא מצוה אחת עיי"ש. ואין דבריו נכונים כלל. ומופרכים מאיליהם. דלפי דבריו למה בנו בית שני מאחר שלא היה להם ארון. וע"כ מבואר מזה דהבית בקדושתו קאי גם בלא ארון. והיאך יתכן לומר דעיקר בנין הבית אינו אלא לצורך הארון בלבד. גם מבואר בהדיא בקרא (דה"ב א' ג') דכתיב וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה אשר בגבעון כי שם היה אהל מועד האלקים וגו'. אבל ארון אלקים העלה דוד מקרית יערים וגו' נטה לו אהל בירושלים וגו'. הרי שאע"ג שלא היה שם הארון זה זמן רב. מ"מ המשכן היה עומד בקדושתו כבראשונה. והוא היה אהל מועד האלקים. ושם הלכו שלמה וכל ישראל להקריב קרבנותיהם ולהתפלל לפני ה'. וכן כתוב בדוד (דה"א כ"א כ"ט) כשבנה מזבח במקום גורן ארנן היבוסי כתיב שם. ויעל עולות ושלמים ויקרא אל ה'. ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה בעת ההיא בבמה בגבעון ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלקים כי נבעת וגו'. הרי שאע"פ שהארון לא היה שם במשכן. מ"מ לא נגרע בזה מאומה מקדושתו. וביאר הכתוב להתנצלותו של דוד דודאי שם היה מהראוי לו ללכת להתפלל ולדרוש את האלקים. לולא שלא היה יכול מטעם שביאר הכתוב. ומבואר מזה שתכלית עשיית מקדש אינו הארון בלבד. אלא מקדש קדושתו מצד עצמו היא גם בלא ארון. ואין הארון אלא אחד מכלי המקדש. ומהנך קראי שהביא במעה"ח לא מוכח מידי. דמאי דכתיב בקרא קמא להביא את ארון ברית ה' וגו'. ודאי מילתא אחריתא היא. ופירושו כמו ולהביא את ארון וגו'. כדאשכחן כיו"ב בכמה דוכתי בקרא כידוע. וגם מאידך קרא שהביא ג"כ לא מוכח מידי. ואדרבה איפכא משמע משם. דהא בהדיא מסיים קרא וכתב ולהדום רגלי אלקינו. דמשמע דגם משום זה לחוד מצוה לבנות בית לשם ה'. גם זולת הטעם שהוא מקום מנוחה להארון. ועוד דגם בעיקר המצוה הכתובה בתורה לעשות מקדש לא כתיב אלא יעשו לי מקדש וגו'. ולא נזכר שם ארון כלל. אלא בפרשה אחרת כתיב מצוה בפ"ע ועשו ארון וגו'. כמו שכתוב בשולחן ובכיור ובמזבח ושאר כלי המקדש. וא"כ אין לכל דבריו יסוד כלל:

ולענין ראייתו של הרשב"ץ ז"ל מההיא דמנחות שם שהסכים שם למה שדחה במג"א שם ראיה זו. אלא שתמה שם דגם להמג"א אכתי קשה מאי פריך אלא מעתה ועשית לך ארון עץ הכי נמי לך ולא לדורות וכו'. הרי אין הכי נמי שלא הוכשר לדורות ארון של משה. שלא נעשה אלא לפי שעה בשעת קבלת לוחות האחרונים עד שנעשה ארון הזהב ע"י בצלאל. ואפילו למ"ד בירושלמי דשני ארונות היו. דבארון העץ שעשה משה היו מונחים שברי לוחות הראשונים. והוא היה עמהם תמיד במלחמה. מ"מ היינו רק עד שעת בנין בית עולמים בימי שלמה. אבל משם ואילך גם שברי לוחות ניתנו בארון הזהב. כדדרשינן (פ"ק דב"ב) מדכתיב אין בארון רק שני לוחות וגו'. וכמבואר כל זה בדברי התוס' (עירובין ס"ג ע"ב). וא"כ מבואר מזה דארון עץ של משה לא הוכשר לדורות. והניח בתימא עיי"ש. אבל גם בזה אין דבריו נכונים. ואין בזה שום תימא וקושיא כלל. דלעיקר סוגיא דמנחות שם ודאי ליכא מקום קושיא וגמגום כלל. דהדבר מבואר דלתלמודא דידן לא היה מעולם אלא ארון אחד. כמתבאר בסוגיא דתלמודין רפ"ק דיומא (ג' ע"ב) ובפרק בא לו (ע"ב ע"ב) עיי"ש וכרבנן דס"ל בירושלמי שקלים (פי"ג) דארון אחד היה. וכן הוכיח הר"ב יפה מראה שם בשיטת תלמודנו עיי"ש. ואפילו לדברי התוס' שם ל"ק ולא מידי. דשפיר קפריך התם אליבא דכ"ע. דלמ"ד ארון אחד הוא דהוה. ולא נעשה ארון של עץ ע"י משה אלא כדי להשתמש בו רק עד שנעשה ארון של זהב ע"י בצלאל. א"כ גם בימי משה כבר נפסל ארון זה מיד משעשה בצלאל אותו של זהב. ולמ"ד שני ארונות היו הרי גם הרבה דורות אחר משה עד שלמה המלך. לא נפסל ארון של עץ שעשה משה. וא"כ אליבא דכ"ע לא שייך כאן לומר לך ולא לדורות. ושפיר פריך אלא מעתה ועשית לך ארון עץ הכי נמי לך ולא לדורות. וזה ודאי לא יתכן לא למר ולא למר. דלמ"ד ארון אחד היה הרי גם למשה לא הוכשר כל ימיו. ולא קרינן ביה לך. ולמ"ד שני ארונות היו הרי גם לדורות הוכשר מיהת עד דורו של שלמה. ולא אפשר למידרש בי' לך ולא לדורות. אבל הרשב"ץ ז"ל שפיר הכריח משם דועשית ארון מצוה הנוהגת לדורות היא. דאי לא תימא הכי מאי פריך מועשית לך דארון. כיון דשפיר אפשר לומר גם התם דלך אתי למעוטי ולא לדורות. ולא קאי אלא על עיקר מצות עשיית הארון. לומר שאינה נוהגת אלא בדורו של משה ולא לדורות הבאים. וכמו שביארנו לעיל. וכ"ש אם נימא דלתלמודא דידן קרא דועשית לך ארון עץ קאי על ארון שעשה בצלאל. משום שלא היה אלא ארון אחד. וכמש"כ מהר"ש יפה ז"ל בי"מ שם. דלפ"ז ודאי קשה מאי פריך מהתם. הא נהי דליכא למימר דהארון פסול לדורות. מ"מ הך דרשא דלך ולא לדורות ודאי גם התם שייכא מיהת לענין שלא תהא מצוה זו נוהגת גם לדורות. אלא ודאי עכצ"ל דפסיקא ליה לתלמודא דהו"ל מצוה הנוהגת לדורות עולם מטעם שביארנו לעיל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.