ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/מ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה מ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פרשתי בגאולת חכר נשפר. דברים אלו סתומים ומגומגמים. ונראה ברור שנשתבשו בהעתקה. וכצ"ל פרשת גאולת ממכר נשפר. והיא פרשת נאולת ממכר. שמנו גם הבה"ג ז"ל וכל סייעתו. וגם באזהרות אתה הנחלת מנה פרשת גאולת ממכר עיי"ש. וכן מנאה רבינו הגאון ז"ל גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תגנוב) וקראה גם שם חק גאולת ממכר עיי"ש. והכוונה בזה לפרשת כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו'. דמיירי בדיני גאולת שדות. וכוללת ג"כ גאולת קרובים. כדכתיב שם ובא גואלו הקרוב אליו ממשפחתו וגאל את ממכר אחיו וגו'. שאם לא השיגה ידו כדי גאולתו יכולים קרוביו לגאול שדה אחוזתו קודם היובל בע"כ של לוקח. ואיפלגו בה (פ"ק דקידושין כ"א ע"א) ר"א ור"י אי גאולת קרובים רשות או חובה. דלר"י רשות ולר"א היא חובה על הקרובים לגאול עיי"ש. ולפי מאי דקיי"ל בעלמא ר"א ור"י הלכה כר"י. א"כ נראה דגם כאן קיי"ל כר"י דאין גאולת קרובים אלא רשות. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פי"א מהלכות שמיטה ויובל) עיי"ש. ומ"מ גם לפ"ז שפיר נמנה דין גאולה לענין שחובה מוטלת על הצבור והב"ד שאם בא הוא עצמו ואפילו קרוביו לגאול השדה לפני היובל חייבים להוציאה מתחת ידי הלוקח בע"כ אע"פ שנמכרה לו מעיקרא עד היובל. וכיו"ב נמנו כמה מצות כידוע. וגם נראה שאין הדבר מוכרע כ"כ לומר דגם כאן קיי"ל כר"י לגבי ר"א. דאע"ג דודאי בעלמא קיי"ל כר"י היכא דר"א פליג עלי'. מ"מ כאן דבסוגיא דפ"ק דקידושין מוקמינן סתם ברייתא דספרא כוותי' דר"א. וגם מלבד זה איכא סתם ברייתא אחריתא בספרא דלא מיתוקמא אלא כר"א (פ' בהר פ"ה). וכמו שפירש הר"ש משאנץ ז"ל שם עיי"ש. וגם בלא"ה כבר ביארנו לעיל (עשין ס"ג) דסתם לן תנא בספרא כר"א עיי"ש. וידוע דסתם ספרא רבי יהודה. וא"כ רבי יהודה נמי כר"א ס"ל. ולזה שפיר יש מקום לומר דהכא קיי"ל כר"א. וגם בפסיקתא זוטרתא (פ' בהר) הביא ההיא ברייתא דספרא. וא"כ משמע דס"ל דקיי"ל כר"א ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. ומ"מ ודאי אין אנו צריכין לזה. דאפילו קיי"ל כר"י דגאולת קרובים אינה אלא רשות. מ"מ דין גאולה בין גאולת עצמו בין גאולת קרוביו שפיר נמנה במנין הפרשיות כמו שביארנו. ומשום דאורחא דמילתא דגאולה זו אינה אלא בע"כ של לוקח ובכפייה. ואי אפשר אלא ע"י הצבור וב"ד. ועליהם הדבר מוטל שרק בידם הכח לכוף את הלוקח לכך בע"כ. הילכך נמנית במנין הפרשיות:

ומה שכתב רבינו הגאון ז"ל נשפר. נראה דכוונתו בזה עפמש"כ הר"ש פרחון ז"ל במחברת הערוך (ערך שפר) וז"ל שפר. אף נחלת שפרה עלי (תהלים י"ו) וכו'. לשון הטבה כמו תרגום ויטב הדבר. ושפר פתגמא. וכתיב מלכי ישפר עלך (דניאל ג'). פי' עצתי תיטב לך עכ"ל עיי"ש. וגם כאן הכוונה לומר שהלוקח חייב להטיב עם הגואל בגאולתו. לסייעו בפדיונו דהיינו שלא יתבע ממנו כל הדמים שנתן לו בשעת מכירה. אלא ינכה לו מן הדמים בערך הזמן שהיתה השדה אצלו. מזמן המכירה עד שעת הגאולה ואכל פירותיה. כדכתיב בקרא וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף וגו':

ולפ"ז מתבאר מדברי רבינו הגאון ז"ל כאן דגם בגאולת קרובים יוצא בגרעון כסף כמו בגאולת המוכר גופי'. וזה שלא כמו שראיתי לאחד מן האחרונים ז"ל שהחליט בפשיטות דאין דין גרעון כסף אלא בגאולת המוכר עצמו. אבל הקרובים בגאולתם חייבים לשלם להלוקח כל הדמים ששילם להמוכר בלא שום גרעון כלל. כדמשמע מפשטי' דקרא דבגאולת הקרוב דכתיב בריש הפרשה. לא כתיב אלא ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו. רק אח"כ בגאולת המוכר עצמו הוא דכתיב ואיש כי לא יהיה לו גואל וגו' וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף וגו'. משמע דבגאולת הקרוב אין שום חשבון. אלא חייב להשיב ללוקח כל כסף מקנתו. ולפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל צ"ע בזה לכאורה. אלא שכבר הרגיש שם הוא גופי' מאי דקשה עפ"ז בסוגיא דפ"ק דקידושין (כ"א ע"א) דאמרינן התם בעא מיני' רב הונא בר חיננא מר"ש המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לקרובים או אינו נגאל לקרובים וכו'. א"ל אינו נגאל וכו'. איתיבי' אביי מה ת"ל יגאלנו יגאלנו יגאלנו שלשה פעמים. לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה (פירש"י קס"ד שיהיו נגאלין לקרובים בא ללמדנו). מאי לאו בתי ערי חומה ועבד עברי. ומשני לא בתי חצרים ושדה אחוזה. ופריך בתי חצרים ושדה אחוזה בהדיא כתיב וכו' עיי"ש. והשתא אמאי לא מוקי קרא לשדה אחוזה ובתי החצרים לגרעון כסף בגאולת קרובים. דלא אשכחן בקרא גרעון כסף אלא בגאולת המוכר גופי' ולא בקרובים. אלא ודאי משמע מזה דפשיטא ליה דאין לחלק בזה בין גאולת קרובים לגאולת המוכר עצמו. ולא צריך קרא להכי. ובאמת דזה קשה טובא. דהא הנך שלשה פעמים יגאלנו דמרבינן מינייהו בהך ברייתא לכל הגאולות שנגאלות כסדר הזה. בגאולת עבד עברי הנמכר לנכרי כתיבי. וקמרבי לכל הגאולות שנגאלות כסדר הזה של גאולת עבד עברי הנמכר לנכרי. והרי בנמכר לנכרי כתיב בקרא בהדיא גרעון כסף גם בגאולת קרובים. וזהו מכלל סדר גאולתו שסידר הכתוב בו בהדיא. וא"כ מאי פריך שדה אחוזה ובתי חצרים בהדיא כתיב. והרי לא כתיב בגאולת שדה אחוזה גרעון כסף אלא בגאולת המוכר גופי'. וממילא גם בבתי החצרים דלא שמעינן אלא מדכתיב בהו על שדה הארץ יחשב. שדינן כשדה אחוזה. לא שמעינן בהן יותר מדכתיב בשדה אחוזה. וא"כ מאי פריך בהדיא כתיב. והא ודאי עכ"פ כל סדר הגאולה של עבד עברי הנמכר לנכרי לא כתיב בשדה אחוזה ובבתי החצרים. דגרעון כסף בגאולת קרובים לא רמיזא בהו כלל. אלא בסדר גאולת עבד עברי הנמכר לנכרי הוא דכתיב. ושפיר איצטריך ריבויא דקרא דיגאלנו לרבות גם שדה אחוזה ובתי החצרים לסדר הזה. אלא ודאי פסיקא לי' כבר בלא"ה דאין חילוק בין גאולת המוכר גופי' לגאולת קרובים לענין גרעון כסף ולא צריך קרא להכי:

ובאמת כבר ראיתי להר"ב התורה והמצוה דעל מאי דקתני בספרא (בהר סו"פ ה') ואם לא מצאה ידו וגו' מה ת"ל וכו'. אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה ת"ל אם לא מצאה ידו ולא ילוה די השיב לו ואינו גואל חצים. פירש שם שמרבה גאולה הגואל. דהיינו הקרוב. לכל סדר הגאולה האמור במוכר גופי'. ולאו דוקא הנך דנקט. אלא גם גרעון כסף ושאר סדרי הגאולה של מוכר גופי' עיי"ש. (סי' מ"ח). ובודאי הכי משמע מלישנא דברייתא דקתני תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה. דמשמע ודאי דלכל סדר הגאולה האמור במוכר איתרבי מייתורא דהך קרא גם לגואל. וא"כ גם גרעון כסף בכלל. וא"כ שפיר פריך שדה אחוזה ובתי החצרים בהדיא כתיב. דגם גרעון כסף כבר גלי קרא שנוהג גם בגאולת קרובים. ולא מיתוקים בהכי ריבויא דיגאלנו:

ובעיקר הדבר אם איתא דבשדה אחוזה יש חילוק בין גאולת המוכר גופי' לגאולת הקרובים לענין גרעון כסף. גם בגאולת עבד עברי הנמכר לנכרי גופי' אין הדבר פשוט ומבואר אצלי כ"כ דבגאולת הקרובים ג"כ יוצא בגרעון כסף דודאי גם בעבד עברי הנמכר לנכרי איכא למימר דכיון דלא כתיב גרעון כסף אלא גבי גאולת עצמו. דכתיב אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו או דודו וגו' או השיגה ידו ונגאל וחשב עם קנהו וגו' והיה כסף ממכרו במספר שנים וגו'. הרי דלא כתיב גרעון כסף אלא אצל גאולת עצמו. ואיכא למימר דלא קאי אלא אגאולת עצמו דסמיך ליה בסיפא דקרא. ולא אגאולת קרובים דכתיב ברישא דקרא. כי היכי דאמרינן כיו"ב בשדה אחוזה. הן אמת דלפי מאי דדרשינן בספרא (שם פרק ח') או השיגה ידו יד עצמו. ונגאל ביד כל אדם עיי"ש. והכי נמי אמרינן (פ"ק דקידושין ט"ו ע"ב) או השיגה ידו. זה גאולת עצמו. ונגאל. זו גאולת אחרים עיי"ש. וא"כ אדרבה דין גרעון כסף אצל גאולת אחרים כתיב. ומינה שמעינן דכ"ש לגאולת קרובים שישנן בדין גרעון כסף. דלא גרעי מאחרים. ואין לומר דאדרבה אפשר דבאחרים הקיל הכתוב יותר מבקרובים. משום שגואלים העבד שהוא איש זר אצלם ואינו ממשפחתם. ולא רמיא עלייהו חיובא כ"כ כמו על קרוביו. דא"כ גם בגאולת עצמו נימא שאינו בדין גרעון כסף. ולא קאי אלא אגאולת אחרים דסמיך לה לחוד וזה ודאי ליתא. ועכצ"ל דגאולת עצמו נפק"ל במכ"ש מגאולת אחרים. וא"כ קרובים נמי שמעינן במכ"ש מאחרים. איברא דאין מזה הכרע דאיכא למימר דאע"ג דמויתורא דקרא דונגאל דרשינן נמי גאולת אחרים. מ"ע כיון דלפום פשטי' דקרא ודאי כולי' קרא בגאולת עצמו מיירי. ונגאל ע"י עצמו קאמר קרא. אית לן למימר דקרא דוחשב עם קנהו וגו'. דהיינו דין גרעון כסף. לא קאי אלא על גאולת עצמו דמפורש בקרא בהדיא וסמיך ליה. ולא על גאולת אחרים דלא נפקא אלא מדרשא. וכההיא דאמרינן בב"מ (צ"ה ע"א) כי כתיב אם בעליו עמו לא ישלם אשואל ואש"ש. אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב עיי"ש. וכיו"ב פירש"י ותוס' בכמה דוכתי. וא"כ אין לנו גרעון כסף אפי' בגאולת קרובים של נמכר לנכרי. ובאמת לא אשכחן בשום דוכתא דין גרעון כסף אפי' בעבד עברי הנמכר לנכרי בהדיא אלא בגאולת עצמו. ולא בגאולת קרובים. וגם הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות עבדים ה"ח) והסמ"ג (עשין פ"ג) לא הביאו דין גרעון כסף בעבד עברי הנמכר לנכרי אלא בגאולת עצמו. ולא בגאולת הקרובים עיי"ש. ומעתה לפ"ז אם איתא דגבי שדה אחוזה מחלקינן לענין גרעון כסף בין גאולת מוכר עצמו לגאולת הקרובים. גם בגאולת עבד עברי הנמכר לנכרי יש לחלק כן כמו שנתבאר. וא"כ מסוגיא דפ"ק דקידושין שם אין שום הכרע לזה לומר דבשדה אחוזה יש דין גרעון כסף גם בגאולת הקרובים. מדלא מוקי ריבוי דיגאלנו לענין זה בשדה אחוזה ובתי החצרים. כיון דגם בנמכר לנכרי גופי' דכתיב גבי' קרא דיגאלנו. לא שמענו דין גרעון כסף בגאולת קרובים יותר מבשדה אחוזה ובתי החצרים. ואם בשדה אחוזה ובתי החצרים לא שמענו דין גרעון כסף אלא בגאולת המוכר עצמו דסמיך ליה. ולא בגאולת הקרובים דכתיבא לעיל מיניה. הכי נמי בעבד עברי הנמכר לנכרי מהאי טעמא גופא לא שמעינן גרעון כסף אלא בגאולת עצמו. ולא בגאולת קרובים דלעיל מיני'. ושפיר פריך שדה אחוזה ובתי חצרים בהדיא כתיב. דכל מאי דכתיב בענין זה בעבד עברי הנמכר לנכרי דכתיבי בי' הנך קראי דיגאלנו. כתיב נמי בבתי החצרים ושדה אחוזה גופא. ומאי דלא כתיב בהו. התם נמי לא כתיב:

ונראה לכאורה להביא ראיה דשדה אחוזה בגאולת קרובים אינה יוצאת בגרעון כסף מההיא דתניא (פ"ק דקידושין ט"ו ע"ב) ואם לא יגאל באלה רבי אומר באלה הוא נגאל (פירש"י בקרובים. דכתיב לעיל מיני' או דודו וגו') ואינו נגאל בשש. שיכול והלא דין הוא ומה מי שאינו נגאל באלה (נמכר לישראל. דלא כתיב בי' גאולת קרובים) נגאל בשש זה שנגאל באלה (נמכר לנכרי) אינו דין שנגאל בשש. ת"ל באלה. באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש. וכתבו בתוס' (שם ד"ה ומה) וז"ל וא"ת שדה אחוזה תוכיח שנגאלת באלה ואינה נגאלת בשש. אף אני אביא נמכר לנכרי. דהכי נמי לקמן (כ' ע"ב) עביד הוכחה מעבד לשדה ומשדה לעבד. וי"ל דאיכא למיפרך מה לשדה שכן אינה יוצאת במיתת האדון. להכי אינה יוצאת בשש. תאמר בנמכר לנכרי שיוצאת במיתת האדון על כן דין הוא שיצא בשש עכ"ל עיי"ש. וכבר עמד הרב ע"י שם על תירוצם דאכתי איכא למימר נרצע יוכיח שיוצא במיתת האדון ואינו יוצא בשש. ותירץ דעל זה איכא למיפרך מה לנרצע שכן אינו יוצא בגרעון כסף. אלא שחזר והקשה דשדה אחוזה תוכיח שיוצאת בגרעון כסף ואינה יוצאת בשש. ומסיק דאיכא למיפרך מה לשדה אחוזה שכן הורע כחו שלא לגאול מיד. והשתא ליכא תו למיפרך מידי עיי"ש בדבריו. ודבריו תמוהים אצלי דאכתי איכא למיפרך בית בערי החצרים יוכיח שיפה כחו ליגאל מיד ויוצא בגרעון כסף ואינו יוצא בשש. וא"כ קושית התוס' במקומה עומדת. אבל נראה דיש מקום להכריח מזה דשדה אחוזה אע"פ שיוצאת בגרעון כסף. מ"מ היינו דוקא בגאולת מוכר עצמו. אבל גאולת קרובים אינה בגרעון כסף. וכן בתי ערי החצרים. שהקישן הכתוב לשדה אחוזה מדכתיב על שדה הארץ יחשב. משא"כ נמכר לנכרי דאפי' בגאולת קרובים יוצא בגרעון כסף. ולפ"ז ניחא שפיר קושית התוס'. דהא איכא למיפרך מה לשדה אחוזה שכן אינה יוצאת בגרעון כסף בגאולת קרובים. תאמר בעבד עברי הנמכר לנכרי שיוצא בגרעון כסף אפי' בגאולת קרובים. הילכך דין הוא שיהא נגאל אף בשש:

אלא שראיתי בתוס' הרא"ש ז"ל (בקידושין שם) שעמד ג"כ על קושית התוס' שם. וכתב לתרץ וז"ל וי"ל דלא אמרינן הוכחה משדה לאיש. ונראה לי דמה לשדה אחוזה דאינה נגאלת אלא ע"י. ולא בשאר קרובים עכ"ל עיי"ש. והדבר מבואר שיש שם השמטת מלה אחת בדפוס או בהעתקה. וצ"ל דאינה נגאלת אלא ע"י אחיו ולא בשאר קרובים. ועכ"פ כיון דלהרא"ש ז"ל בלא"ה ניחא קושית התוס'. ממילא נתרועע היסוד ונפל הבנין. ואין שום ראיה משם לחלק בין גאולת המוכר לגאולת קרוביו לענין גרעון כסף. אלא דעיקר דברי הרא"ש ז"ל בזה תמוהים מאוד אצלי. דאע"ג דמאי דלא ניחא ליה בתירוץ התוס'. אפשר לומר דהיינו מטעם שביארנו. מ"מ תירוצו תמוה ביותר. דמש"כ בתירוצו הראשון דלא אמרינן הוכחה משדה לאיש. כבר הרגישו התוס' שיש מקום לכאורה לומר כן. אלא שדחו סברא זו. וכתבו מיד בקושייתם וז"ל דהכי נמי לקמן עביד הוכחה מעבד לשדה ומשדה לעבד עכ"ל. וכוונתם בזה לההיא דאמרינן שם (לקמן כ' ע"ב). בעא מיני' ר"ה בר חיננא מר"ש עבד עברי הנמכר לנכרי נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין. גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר. מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין אף האי נמי וכו'. וכתבו בתוס' (שם ד"ה גאולתו) וז"ל נראה לר"ת דלאו גז"ש גמורה היא אלא גלוי מילתא בעלמא היא וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן כתב שם בתוס' הרא"ש ז"ל עיי"ש. הרי דאפי' תחילת דינא עבדינן הוכחה משדה אחוזה לעבד. וכ"ש יוכיח. ועי' מש"כ הרש"א ז"ל לעיל שם (ט"ו ע"ב) על דברי התוס' (ד"ה אמר קרא) עיי"ש. עוד אמרינן לקמן (כ"א ע"א) א"ל מר זוטרא ברי' דר"מ לרבינא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן (מוכר בית בערי חומה ומוכר שדה אחוזה) שכן הורע כחם ליגאל בשנה שנייה. תאמר במקדיש שיפה כחו וכו'. א"ל רבינא משום דאיכא למימר עבד הנמכר לנכרי יוכיח שיפה כחו ליגאל בשנה שנייה ואין לוה וגואל וכו' עיי"ש. הרי דעביד יוכיח מעבד לשדה. וא"כ דברי הרא"ש ז"ל שכתב בפשיטות דלא עבדינן הוכחה משדה לאיש. הם תמוהים מאוד. דבסוגיא דגמרא מבואר בהדיא איפכא. וגם מש"כ בתירוצו השני לחלק בין גאולת קרובים של שדה אחוזה לגאולת קרובים של עבד עברי הנמכר לנכרי. דשדה אחוזה אינה נגאלת אלא ע"י אחיו. משא"כ בעבד עברי הנמכר לנכרי שנגאל בכל קרוביו. דבריו מרפסין איגרא. ונפלאתי מאוד מהיכא אתיא לי' לומר כן. דאע"ג דבשדה אחוזה כתיב ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו. מ"מ הדבר פשוט דגם כל שאר קרוביו בכלל. ואחיו לאו דוקא אלא כל הקרובים קראן הכתוב אחיו. כמבואר ברישא דההוא קרא. דסתמא כתיב ובא גואלו הקרוב אליו וגו'. דמשמע ודאי קרוב כל דהוא. ובהדיא אמרינן בספרא (בהר. פרק ה') ובא גואלו הקרוב אליו מלמד שהקרוב קרוב קודם עיי"ש. והכי נמי אמרינן בפ"ק דקידושין (כ"א ע"א) דדין גאולת שדה אחוזה בזה כגאולת עבד עברי הנמכר לנכרי שהקרוב קרוב קודם עיי"ש. ואולי אפשר לומר דס"ל להרא"ש ז"ל דודאי אחיו דוקא הוא. אלא דמ"מ ודאי לא קא ממעט אלא הקרובים שמאחיו ואילך הרחוקים יותר. משא"כ בניו דודאי הו"ל קרובים אליו טפי מאחיו. שפיר יכולים לגאול כמו אחיו. ולא מרבינן מקרא שהקרוב קרוב קודם בגאולת שדה אחוזה. אלא לענין שבנו קודם לאחיו. אבל שאר קרובים ודאי לאו בני גאולה נינהו. וקצת יש להוכיח כן מדגבי עבד הנמכר לנכרי איצטריך למיכתב משאר בשרו ממשפחתו משמע דבשדה אחוזה אחיו דוקא הוא. אבל אין זה נכון כלל. ובהדיא מבואר איפכא בתוספתא (פ"ה דערכין) עיי"ש. ודברי הרא"ש ז"ל בזה נפלאים בעיני:

ומעתה א"כ מוכח שפיר כמו שהוכחנו משם דבגאולת קרובים אין שדה אחוזה יוצאת בגרעון כסף. דעפ"ז ניחא שפיר דליכא למימר שדה אחוזה תוכיח. משום דאיכא למיפרך מה לשדה אחוזה שכן אינה יוצאת בגרעון כסף בגאולת קרובים. להכי דין הוא שאינה נגאלת בשש. תאמר בעבד עברי הנמכר לנכרי דאפילו בגאולת קרובים יוצא בגרעון כסף הילכך נגאל נמי בשש. אלא דבאמת לאו ראיה היא לפי מה שכבר ביארנו לעיל שאין לנו בעבד עברי הנמכר לנכרי ראי' מוכחת מקרא שיהא נגאל ע"י קרובים בגרעון כסף יותר מבגאולת שדה אחוזה. ואם בשדה אחוזה נחלק בין גאולת המוכר עצמו לגאולת קרוביו לענין גרעון כסף. גם בגאולת עבד עברי הנמכר לנכרי יש לחלק כן. וכמו שנתבאר לעיל. וא"כ אין מקום כלל לפירכא זו. ושפיר י"ל שדה אחוזה תוכיח. ולא מיתרצא בהכי קושית התוס'. ובלא"ה נראה דיש מקום לקיים גם תירוצו של הרב ע"י דאיכא למיפרך מה לשדה אחוזה שכן הורע כחו שלא לגאול מיד. ואי משום דע"ז איכא למימר בית בערי החצרים יוכיח שיפה כחו לגאול מיד ויוצא בגרעון כסף ואינו יוצא בשש וכמשכ"ל. לזה איכא למימר ע"פ מש"כ הרדב"ז ז"ל ביקר תפארת (פי"ב מהלכות שמיטה ויובל ה"י) וז"ל במשנה (ערכין ל"ג ע"א) בתי החצרים נותנין להם כח יפה שבבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות נגאלין מיד וכל י"ב חודש כבתים ויוצאין ביובל ובגרעון כסף כשדות. ונראה שאם גאל בתוך השנה הראשונה אינו מגרע לו מידי כדין בתי ערי חומה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן החליט מדעתו הר"י עייאש ז"ל בלחם יהודה (הלכות שמיטה שם) ולא ראה דברי הרדב"ז ז"ל שם והאריך בזה עיי"ש. והביאו לו ראיה לזה מלישנא דמתניתין שם דקתני נגאלין מיד וכל שנים עשר חדש כבתים. וקשה לענין מאי קתני קצבה דכל י"ב חודש והא נגאלין לעולם כשדות. ולא הו"ל למימר אלא שנגאלין מיד כבתים. אלא ודאי נקט הכי לענין שנגאלין בלא גרעון כסף כל י"ב חודש כבתים. עיי"ש שהסכים לזה (דף ע' ע"ג) שדקדוק יפה הוא. ואמנם לדידי א"כ מדקתני בה בתוספתא (פ"ה דערכין) המוכר בית בבתי חצרים הרי זה גואל מיד גואל והולך לעולם וכו' עיי"ש. מבואר שאין שום חילוק בין תוך י"ב חודש לכל השנים שאח"כ עד היובל. מדלא הזכיר כלל קצבת י"ב חודש ופליגא אמתניתין. ואין זה נראה. ויותר נראה לומר דגם לישנא דמתניתין לאו דוקא הוא. שוב ראיתי מש"כ בזה הרד"פ ז"ל בתוספתא שם עיי"ש שלא הרגיש מלשון התוספתא ואכמ"ל בזה. ומעתה עפ"ז גם על בתי ערי חצרים איכא למיפרך שכן הורע כחו שלא ליגאל בגרעון כסף מיד. משא"כ עבד עברי נמכר לנכרי שנגאל מיד בגרעון כסף. ועל כן דין הוא ג"כ שיצא בשש. וא"כ אין מזה הכרח לומר דשדה אחוזה אינה נגאלת בקרובים בגרעון כסף. ויש עוד מקום לישא וליתן בזה בההיא דהתם בסוגיא דקידושין. אלא שאין להאריך בזה. דעכ"פ אין משם הכרח לזה:

ונראה להביא ראיה שאין לחלק בין גאולת המוכר עצמו לגאולת קרוביו לענין גרעון כסף מההיא דתנן (פרק בתרא דערכין ל"א ע"א) המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חודש. הרי זה כמין רבית ואינו רבית עיי"ש. ופירש"י וז"ל הרי זו כמין רבית שכשמחזיר לו מעותיו בתוך שנה ואין זה מנכה לו כלום נמצא שנשתמש בביתו בשכר המתנת מעותיו וכו' עכ"ל עיי"ש. ובגמרא פרכינן עלה והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה. אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי יהודה והא רבנן וכו' עיי"ש. וההיא סוגיא איתא נמי בירושלמי (פרק איזהו נשך ה"ב) דאמרינן התם ר"י ור"א ור"ה אמרי מבתי ערי חומה למד רבי יהודה. דתניא שנה האמורה בבתי ערי חומה הרי הן כמין רבית ואינה רבית. תניי חורין תני הרי זו רבית אלא שהתורה התירה. מאן דמר הרי זו כמין רבית ואינה רבית ר"מ. מאן דמר הרי זו רבית אלא שהתורה התירה ר"י וכו' עיי"ש. והך ברייתא דמייתינן התם (בתלמודא דידן ובירושלמי שם) היא בתוספתא (פ"ד דמציעא) דקתני שנה האמורה בבתי ערי תומה הרי זה רבית אלא שהתירתו התורה עיי"ש. ואם איתא דגאולת קרובים בשדה אחוזה אינה בגרעון כסף. אלא חייבין להחזיר להלוקח כל כסף מקנתו ואינו מנכה להם כלום. הדבר קשה טובא מאי דאיפליגו תנאי בזה לענין גאולת בתי ערי חומה. ולא איפליגו בה טפי לענין שדה אחוזה. דפרשת שדה אחוזה מוקדמת בתורה לפרשת בתי ערי חומה. וכיון דגם בגאולת קרובים שבשדה אחוזה אין הלוקח מנכה כלום בשעת גאולתם. שייכא פלוגתייהו בשדה אחוזה כבבתי ערי חומה. ואמאי שבקי תנא דמתני' ותנא דתוספתא הך פלוגתא בשדה אחוזה דפרשה קמייתא. ונקטי פלוגתייהו בבתי ערי חומה דפרשה בתרייתא. אלא ודאי מוכרח מזה דאין חילוק בזה בין גאולת המוכר גופי' לגאולת קרוביו. דזו וזו הן בגרעון כסף. והילכך ודאי לא שייכא פלוגתייהו אלא בבתי ערי חומה ולא בשדה אחוזה. איברא דלפי דעת רש"י ז"ל שמחלק בזה בין בית לשדה. כמש"כ התוס' (שם ד"ה והתניא) אין מזה ראיה. דאיכא למימר דלא פליגי אלא בבית דוקא. אבל בשדה כ"ע מודו. וע"כ לא הוה מצי למינקט פלוגתייהו אלא בבתי ערי חומה. דבשדה אחוזה לא פליגי. אבל לדעת ר"ת ז"ל וסייעתו דאין חילוק בזה בין בית לשדה ודאי קשה. אם לא דנימא דגאולת קרובים נמי היא בגרעון כסף. מיהו נראה דאין מזה הכרע כלל. דכיון דעכ"פ המוכר גופי' יכול לגאול שדה אחוזתו בגרעון כסף בע"כ של הלוקח. א"כ מצדו אין כאן שום חשש רבית כלל. ממילא גם כשנגאל ע"י קרוביו שלא בגרעון כסף. אלא מחזירים ללוקח כל כסף מקנתו בלא שום נכיון. ג"כ אין בזה שום צד רבית כלל. דהו"ל רבית שלא באה מלוה למלוה דקיי"ל דשרי. כדאמרינן פרק איזהו נשך (ס"ט ע"ב) עיי"ש. ודוקא במוכר בית בבתי ערי חומה. דגם המוכר גופי' אינו גואל בגרעון כסף. ובדידי' גופי' שהוא הלוה שפיר יש מקום לצד רבית. משא"כ בשדה אחוזה דבגאולת המוכר ליכא שום צד רבית. ובגאולת קרוב אע"פ שמחזיר כל כסף מקנתו ג"כ ליכא תורת רבית. וזה פשוט:

אבל נראה ראיה ברורה ומוכרחת מדתנן (סוף ערכין ל"ג ע"א) בתי החצרים נותנין להם כח יפה שבבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות וכו'. ויוצאין ביובל ובגרעון כסף כשדות עיי"ש. והכי נמי תניא בברייתא שם בגמרא על שדה הארץ יחשב הקישו הכתוב לשדה אחוזה. מה שדה אחוזה יוצא ביובל ובגרעון כסף. אף בתי החצרים יוצאין ביובל ובגרעון כסף וכו'. וכן הוא בספרא (בהר פ"ו) ובתוספתא (סוף ערכין) עיי"ש. ואם איתא דבשדה אחוזה גאולת קרובים אינה בגרעון כסף אלא חייבין להחזיר ללוקח כל כספו ששלם להמוכר. היכי קתני דיוצא ביובל ובגרעון כסף. דמשמע דלית ליה יציאה אחרת זולת ביובל ובגרעון כסף קודם ליובל. והא איכא יציאה קודם ליובל נמי שלא בגרעון כסף. דהיינו ע"י גאולת קרובים. גם קשה אמאי לא קחשיב נמי במתניתין ובברייתא שם בכח יפה שבשדות שנגאל בקרובים. דהא בתי ערי חומה מסקינן (פ"ק דקידושין כ"א ע"א) שאין נגאלין בקרובים עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהלכות שמיטה ויובל ה"ב) עיי"ש. ובמש"כ הלח"מ (פ"ב ה"ז מהלכות עבדים). וא"כ ודאי הו"ל למיחשבה בין הכח יפה שבשדות דליכא למימר דהו"ל בכלל מאי דקתני יוצאין בגרעון כסף דמשמע אף ע"י קרובים. משום דסתמא קתני דאף ע"י קרובים במשמע. דזה ליתא. דהתינח אם גאולת קרובים נמי היא בגרעון כסף. אבל אם איתא דגאולת קרובים היא שלא בגרעון כסף. א"כ אין גאולת קרובים בכלל יציאה זו. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דגם גאולת קרובים היא בגרעון כסף כגאולת המוכר עצמו. ואין יציאה אחרת קודם היובל בשדה אחוזה אלא בגרעון כסף. ושפיר פסיק ותני יוצאין בגרעון כסף. שנכללו בזה בין גאולת המוכר עצמו בין גאולת קרוביו. ואפילו לדעת החנוך (מצוה שמ"א) ורבינו הלל ז"ל שהביא הרא"ם (פ' בהר) דס"ל דלמסקנא דסוגיא דקידושין שם בתי ערי חומה נגאלין לקרובים עיי"ש. מ"מ אכתי קשה אמאי לא מותיב התם מהך מתניתין וברייתא דערכין שם לרב ששת דקאמר התם דאין נגאלין לקרובים. ואמאי לא פשיט מהתם איבעיא זו עיי"ש. אלא ודאי מוכרח מזה דאין חילוק בזה בין גאולת המוכר לגאולת קרובים. דתרוייהו ישנן בגרעון כסף והו"ל בכלל יוצאין בגרעון כסף דקתני. וליכא למיפשט מהתם מידי: וכן נראה מוכרח מדברי הרמב"ם ז"ל (פי"א מהלכות שמיטה ויובל) ע"פ מאי דקשה טובא לכאורה מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל מה שדרשו בספרא (בהר פ"ה) ואם לא מצאה ידו מה ת"ל וכו' אם אינו ענין לבעל השדה תנהו לגואל שיגאל כסדר הזה אם לא מצאה ידו שלא ילוה ויגאל. די השיב לו ואינו גואל חציים עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (שם הלכה י"ח) סתם וכתב ואם רצו קרוביו לגאול גואלים שנאמר ובא גואלו הקרוב אליו עיי"ש. ואמאי השמיט ולא הביא דין המפורש בברייתא שם באין חולק דגם הקרוב אינו לוה וגואל ולא גואל לחצאין. ועכצ"ל דהרמב"ם ז"ל סמך בזה על סדר הגאולה שכתב שם לעיל מיני' בגאולת המוכר עצמו. שכתב שם גם דין זה. ועל זה הוא שסיים וכתב שאם רצו קרוביו לגאול גואלים. שפשוטו כמשמעו ודאי דהיינו כסדר גאולת המוכר עצמו דלעיל מיני'. וא"כ ממילא מבואר דודאי גם גרעון כסף שכתב שם לעיל מיני' בגאולת המוכר עצמו. איתי' ג"כ בגאולת הקרוב כבגאולת המוכר גופי'. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. שכולל בפרשה זו גאולת המוכר עצמו וגאולת הקרובים יחד וקראן גאולת ממכר נשפר. והיינו יציאת גרעון כסף קודם היובל. וכמו שביארנו. שגם גאולת הקרובים היא בגרעון כסף כמו גאולת המוכר עצמו:

וראיתי להחזקוני (פ' בהר) על קרא דובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו. שכתב וז"ל וגאל את ממכר אחיו מיד. אבל במוכר הוא אומר וחשב את שני ממכרו לפי שסתם מוכר אינו יכול לפדות עד זמן מרובה עכ"ל עיי"ש. ומבואר שכוונתו בזה לתרץ אמאי לא כתיב דין גרעון כסף אלא גבי גאולת המוכר עצמו ולא בגאולת הקרוב דבריש הפרשה. ועל זה תי' דגואל אורחא דמילתא שגואל מיד. ולא שכיח בי' גרעון כסף. אלא במוכר עצמו שמוכר מתוך דחקו. כדכתיב כי ימוך אחיך ומכר וגו'. ומסתמא אינו יכול לפדות עד אחר זמן מרובה כשתשיג ידו כדי גאולתו. ולהכי בדידי'. הוא דכתב קרא דין גרעון כסף. שלא דיבר הכתוב אלא בהווה. ומבואר מזה דס"ל ג"כ דודאי גם הקרובים ישנם בדין גרעון כסף כהמוכר עצמו. אלא משום דאורחא דמילתא שהם גואלין מיד דלא שייך בה גרעון כסף. להכי לא כתב בהו קרא בהדיא דין זה. אבל ודאי כשלא גאלו מיד. גם הם ישנן בדין גרעון כסף. הן אמת דעיקר דברי החזקוני תמוהים לכאורה טובא דאיך אפשר לגאול מיד. הא משנה ערוכה היא (ריש פ"ט דערכין) דהמוכר שדה אחוזה בשעה שהיובל נוהג אינו מותר לגאול פחות משתי שנים. ואמרינן בגמ' שם דבין מוכר ובין לוקח קיימי בעשה על גאולת שדה אחוזה קודם שתי שנים מזמן המכירה עיי"ש. וא"כ גם הקרובים א"א להם שיגאלו קודם שעברו שתי שנים מזמן המכירה. ושפיר שייך גם בהם גרעון כסף של שתי שנים אלו מיהת. איברא שיש מקום לומר דהך איסורא שלא לגאול שדה אחוזה בתוך שתי שנים למכירה היינו דוקא למוכר גופי'. דבמוכר גופי' הוא דכתיב קרא במספר שני תבואות ימכר לך. אבל הקרובים גואלין אפי' מיד. וכבר ראיתי להר"ש הלוי אלקבץ ז"ל (בפי' על רות) שכתב כן. והוכיח כן מגאולת בועז. אלא שכתב שלא מצא סמך לזה בשום דוכתא עיי"ש. והובא ג"כ באגרת שמואל לר"ש אוזידו ז"ל עיי"ש. והר"ש הלוי ז"ל שם הביא ראיה לדעתו מדברי החזקוני שהבאתי. אלא דבעיקר הדבר אע"פ שיש מקום לומר כן לענין האיסור של הגואל דנפק"ל מקרא דבמספר שני תבואות ימכר לך. דלא קאי אלא על המוכר. אבל באיסור עשה דלוקח. דנפק"ל מדכתיב במספר שנים אחר היובל תקנה. ודאי אין מקום לחלק בין גאולת המוכר לגאולת קרוביו. כיון שהקפיד הכתוב שלא תהא קנייתו בפחות משתי שנים. ומה לי גאולת המוכר לגאולת קרוביו סוף סוף לדידי' אזהר קרא שתהא קנייתו לא פחות מלשתי שנים. וא"כ עדיין דברי החזקונים תמוהים. וגם דברי הר"ש הלוי ז"ל תמוהים בזה. מיהו לפמשכ"ל במנין הלאוין (ל"ת רנ"ה) אתי שפיר עיי"ש היטב מה שביארנו בארוכה דלדעת כמה ראשונים ז"ל בלוקח ליכא בזה עשה. ולא מתסר אלא משום איסורא דמוכר עיי"ש. וא"כ בקרובים כיון דלדעת החזקוני ליכא בדידהו איסורא בהכי ממילא גם הלוקח לא קעביד שום איסורא בהכי. אלא דמ"מ מש"כ החזקוני דבמוכר להכי כתיב בי' דין גרעון כסף משום דסתם מוכר אינו יכול לפדות עד זמן מרובה. דבריו תמוהים דהרי בלא"ה המוכר כיון דאסור לגאול עד אחר שתי שנים וקאי עלה בעשה. תיפוק לי' דלעולם שייך בי' דין גרעון כסף משום הנך שתי שנים שאפי' יכול לפדות אינו רשאי. ואכמ"ל בזה יותר. ועכ"פ גם מדברי החזקוני מתבאר דפשיטא ליה שאין חילוק בין גאולת המוכר לגאולת קרוביו לענין דין גרעון כסף כדעת רבינו הגאון ז"ל כאן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.