ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/לד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה לד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יקברו נבלת התלוי. כתיב (פרשת תצא) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על העץ לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא וגו'. ואמרו בספרי שם לא תלין נבלתו על העץ מצות לא תעשה. כי קבר תקברנו מצות עשה עיי"ש. ובמתניתין דסנהדרין (פרק נגמר הדין מ"ו ע"א) לא נזכר אלא הלאו בלבד עיי"ש. ומלשון רבינו הגאון ז"ל כאן משמע שכוונתו למנות העשה דכי קבר תקברנו. וגם העשה לא מנה אלא בנתלין ע"פ ב"ד בלבד. ולא בכל שאר המתים. והוא תמוה לכאורה דהרי במתניתין שם ובסוגיא דגמרא שם מבואר דגם שאר כל המתים בכלל הך קרא עיי"ש. וגם יש לתמוה דלא הו"ל למנות עשה זו במנין הפרשיות אלא במנין העשין. כיון דכל המתים בכלל. וכל יחיד ויחיד על מתו עובר בעשה זו. והו"ל מצוה המוטלת גם על היחידים. והבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו עשה זו כלל. אלא לאו דלא תלין נבלתו שמנאוהו במנין הלאוין. וכן באזהרות אתה הנחלת לא מנה אלא הלאו בלבד עיי"ש. וגם רבינו הגאון ז"ל גופי' באזהרות שע"פ עשה"ד (דבור לא תרצח) לא מנה אלא הלאו בלבד. וגם שם לא מנה את הלאו אלא לענין מגדף בלבד. אע"ג דבמתניתין ובספרי שם מבואר בהדיא דגם על כל המתים עוברין בלאו זה עיי"ש. ואמנם כבר ביארנו לעיל (עשין י"ט) שיטת רבינו הגאון ז"ל כאן ביאור מספיק וגם דברי הבה"ג נתבארו אצלנו שם עייש"ה:

ואמנם עדיין צ"ע לפי מה שביארנו שם דלשיטת רבינו הגאון ז"ל אין למנות מצוה זו אלא לענין הרוגי ב"ד הנתלין. ולמצות הב"ד. ולא מנה אלא העשה בלבד משום דלשיטתו אזיל דכל מצוה שיש בה עשה ול"ת כל שאין איזה פרט נוסף בזה יותר מבזה. אלא כל אחד מהם כולל כל פרטי ענין המצוה כולה. אינם נמנין שניהם אלא במצוה אחת עיי"ש מה שביארנו בזה. וא"כ יש מקום להקשות ע"פ מה שהעלה בתשו' ש"א החדשות (סי' ו') דלאו דלא תלין נבלתו על העץ וגו' כולל שתי אזהרות. חדא שלא להלין את הנתלה על העץ שהוא תלוי עליו. ואפילו כשאי אפשר לקברו באותו לילה. וכגון שסקלוהו ותלוהו בערב שבת או בערב יו"ט. ולא הספיקו לקברו קודם שקיעת החמה. וכיון שאין קבורתו דוחה שבת ויו"ט. ע"כ צריך להלינו עד מוצאי שבת ויו"ט. מ"מ מוזהרין עכ"פ להורידו מן העץ בליל שבת ויו"ט. ואם לא הורידוהו עוברין בלאו זה דלא תלין נבלתו על העץ. ועוד מרבינן התם מייתורא דקרא דגם לאחר שהורידוהו מן העץ. אם אפשר לקברו מיד עוברים בלאו דלא תלין נבלתו אם הלינוהו בלא קבורה. ולענין זה נכללו גם שאר כל המתים בכלל אזהרהזו. ובהני תרתי איסורי מיירי במתניתין דהתם. דברישא קתני ותולה אותו וכו' ומתירין אותו מיד. ואם לן עובר עליו בל"ת. והיינו אם לן על העץ שלא הורידוהו ממנו עובר בל"ת מצד הלינתו על העץ שנאמר לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלקים תלוי. וכדמפרש כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל. והאי טעמא לא שייך אלא בעודו תלוי על העץ דוקא. וזהו לאו המיוחד לנתלין בלבד. מטעמא דיהיב קרא כי קללת אלקים תלוי. וסיפא דקתני ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת. הוא אזהרת הלנה בלא קבורה. דשייכא בכל המתים. וגם הנתלין בכלל. דאיתרבו מייתורא דתקברנו כדמפרש בגמרא. ואף העשה דקבר תקברנו ביום ההוא כוללת נתלין וכל שאר המתים. ולזה לא צריך ייתורא דקרא לריבויי שאר כל המתים. משום דלענין הלנה בלא קבורה אין סברא לחלק בין נתלה לשאר כל המתים. ודוקא לענין הלאו צריך ייתורא דתקברנו לרבות נתלה גופי' לאזהרת הלנה בלא קבורה לאחר שהורידוהו מן העץ. משום דאי לאו דגלי קרא הוה סד"א שלא הזהיר הכתוב אלא על הלנתו ע"ג העץ משום כי קללת אלקים תלוי. ובתר דגלי קרא להזהיר גם על הלנה בלא קבורה לאחר שהורד מן העץ נפק"ל מזה גם לשאר כל המתים. משום דלענין זה אין סברא לחלק בין נתלה לשאר המתים עכת"ד עיי"ש שהאריך הרבה בזה. ומעתה לפ"ז אפילו לשיטת רבינו הגאון ז"ל קשה דאע"פ שמנה כאן העשה דקבר תקברנו ביום ההוא בנתלה מיהת. הו"ל למנות גם הלאו דלא תלין נבלתו על העץ. שהרי הלאו מזהיר על ענין אחר לגמרי מהעשה. דהעשה לא באה אלא להזהיר על הקבורה ביומו. לאחר שכבר הורד מהעץ שנתלה עליו. והיינו דוקא כשאפשר לקברו מיד. אבל אם נתלה בערב שבת או בעיו"ט ולא הספיקו לקברו קודם שקיעת החמה. לא מיחייבי בקבורתו עד מוצאי שבת ויו"ט. אבל משום הלאו מוזהרין מיהת להורידו מן העץ מיד בשבת ויו"ט ואם הלינוהו על העץ עוברין עליו בל"ת דלא תלין נבלתו על העץ. ומיהו משום זה היה אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל ע"פ המתבאר מדברי הירושלמי (סוף ביצה ופ"ק דכתובות ופ"ד דסנהדרין) דמדאורייתא אין דנין דיני נפשות בע"ש ולא בעיו"ט עיי"ש. והובא ג"כ ברי"ף וברא"ש (פ"ד דסנהדרין) ובשאר ראשונים ז"ל. וכן הוכיח משם הרב המאירי ז"ל (הובא בש"מ לסנהדרין ל"ה ע"א) דמדאורייתא אין גומרין דיני נפשות לא בע"ש ולא בעיו"ט. (אלא שהביא שם מחלוקת הראשונים ז"ל בזה עיי"ש בדבריו). ולפ"ז לא משכחת לה כלל שיהא נתלה בע"ש או בעיו"ט. אלא דמ"מ בהכי אכתי לא פלטינן מעיקר הקושיא. דהרי אכתי איכא נפק"מ לענין היכא דהוה אונס אחר בדבר בענין שלא היה אפשר לקברו עד למחר או ליומא אוחרא. דאי משום העשה דקבר תקברנו ביום ההוא לא מיחייבי אף להורידו מן העץ שהוא תלוי עליו עד שעת קבורה. אבל משום הלאו מוזהרין להורידו מיד. ואם הלינוהו על העץ עוברים בל"ת דלא תלין נבלתו על העץ אע"פ שאי אפשר להם לקברו עכשיו:

אמנם עיקר דברי הרב ש"א ז"ל. אע"ג דהכי משמע לכאורה ממשמעות פשטא דמתניתין ברישא. לא משמע הכי כלל בסיפא. דקתני ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת וכו' עיי"ש. ולדבריו מאי ענין סיפא לרישא דקתני ולא זו בלבד אמרו וכו'. הרי ברישא לא מיירי כלל במלינו מלקברו. דלא מיירי בקבורה כל עיקר. אלא בהלנה שעל גבי העץ בלבד. וכשהורידוהו מן העץ אפילו הלינו אותו מלקברו ימים רבים לא שמעינן שום איסורא כלל מרישא ולא מיירי בהכי. ורישא וסיפא תרתי ענינים חלוקים לגמרי נינהו. אין להם ענין זה לזה לא בעיקר דינא ולא בטעמא. ועוד דהרי ע"כ רישא וסיפא לא מיירי בחד גוונא. דע"כ רישא לא מיירי אלא בענין שאי אפשר לקברו עכשיו וליכא איסורא בהלנתו אלא משום לא תלין נבלתו על העץ בלבד. דאם היה אפשר לקברו מיד למה לי לטעמא דקללת אלקים תלוי ונמצא שם שמים מתחלל. ותיפוק ליה דבלא"ה אפילו הורידוהו מן העץ עוברים עליו בל"ת דלא תלין נבלתו. אע"ג דלית בה משום חילול שם שמים בהלנתו. ובסיפא ע"כ לא מיירי אלא בענין שאפשר להם לקברו עכשיו. והיכי יתכן בזה לישנא דלא זו בלבד אמרו וכו'. והרי בגוונא דמיירי ברישא ודאי ליכא שום עבירת לאו בהלנה מלקברו. אלא בהלנה על העץ דוקא. וגם בקרא גופא קשה דלפ"ז סכינא חריפא אפסקי' לקרא. דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי. והו"ל למיכתב לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלקים תנוי קבר תקברנו ביום ההוא. דהא מצות עשה דקבר תקברנו לא שייכא אלא לאחר שכבר הורידוהו מעל העץ. להזהיר שלא ילינוהו מלקברו. וגם כל שאר המתים בכלל. וקרא דכי קללת אלקים תלוי לא קאי אלא על התלוי בעודו על העץ דהו"ל איסור מצד עצמו אפי' כשאי אפשר לקברו עכשיו. ולא רמיא עלייהו מצות עשה דקבורה. אבל למצות קבורה לא שייך טעם זה כלל. אבל נראה דעיקר מה שחידש הרב ש"א לומר דבנתלה איכא אזהרה מיוחדת במלינו על העץ אע"פ שאי אפשר לקברו. וא"כ הלנתו על העץ איסור מצד עצמו הוא. וא"כ כשהלינו על העץ והיה אפשר לקברו מיד. נמצא עובר בשני לאוין. משום לינה על העץ. ומשום לינה בלא קבורה. אין לזה שום יסוד כלל. ולא אשכחן שום רמז לזה בשום דוכתא:

ונראה ברור דגם בנתלה אין לנו אזהרת לאו אלא משום שמלינו בלא קבורה. וכל שאי אפשר לקברו עכשיו ליכא שום איסורא להלינו אפי' ע"ג העץ. וכן מתבאר להדיא ממה שאמרו בספרי (תצא. פיסקא רכ"א) מנין למלין את מתו שעובר בל"ת ת"ל לא תלין נבלתו על העץ הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים יכול יהיה עובר עליו תלמוד לומר על העץ. מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו אף כל שהוא ניוול לו עיי"ש. והכי נמי אמרינן התם (בפרק נגמר הדין מ"ז ע"א) כי אמר רחמנא לא תלין נבלתו על העץ דומיא דתלוי דאית בי' בזיון. אבל כי לית בי' בזיון לא עיי"ש. הרי דמאי דכתיב על העץ לאו איסור מצד עצמו הוא. אלא משום שזה הוא דרך בזיון. ואין זה אלא פרט מתוך הכלל שיצא לדון על כל כיו"ב שלא להשהות קבורתו דרך בזיון. ולאפוקי הלינו לכבודו דשרי. וא"כ כל שמשהה אותו דרך בזיון אין שום חילוק. ובין שתלוי על העץ ובין שהורידו מן העץ עובר עליו בל"ת ובעשה. ולא מהני כלום הורדתו מן העץ. וכשמלינו לכבודו מותר לגמרי ואין בו לא לאו ולא עשה. והיכא דאי אפשר עכשיו להתעסק בקבורתו. ודאי חייבין עכ"פ להורידו מן העץ. אבל לא משום שיש בזה איסור מיוחד מצד עצמו שאינו בשאר המתים. אלא משום דכיון שאפשר מיהת להורידו מן העץ. הרי זה דרך בזיון שהזהיר עלי' הכתוב. אבל כשמורידו אין בשהייתו דרך בזיון. כיון שאין משהין אותו אלא משום שאי אפשר עכשיו לקברו. ונמצא שאין בנתלה שום איסור יותר מבשאר כל המתים. וגם אין בל"ת דלא תלין שום תוס' ענין איסור יותר ממה שבכלל העשה דקבר תקברנו. והיינו דכתב קרא לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו וגו'. שכל שאפשר לקברו עכשיו ואינו קוברו הו"ל שהייה דרך בזיון. ובכלל על העץ הוא. ומאי דסיים קרא כי קללת אלקים תלוי. כבר ביאר הרמב"ן ז"ל (פ' תצא) וז"ל והנה המלין תלוי על העץ עובר בל"ת ועשה. ורבותינו דרשו כן בכל המלין את מתו שלא לכבודו. מה עץ שהוא ניוול אף כל שהוא ניוול. והנה לדעתם כי קללת אלקים תלוי. לומר אע"פ שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו. לא תעשה כן כי קללת אלקים תלוי וכו' עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז מתפרשת ג"כ רישא דמשנתנו שם. דקתני ותולה אותו וכו' ומתירין אותו מיד. ואם לן עובר בל"ת שנאמר לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו כי קללת אלקים תלוי. כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל עיי"ש. ולכאורה כיון דגם במלין כל שאר המתים עובר בל"ת דלא תלין כדקתני בסיפא. א"כ למה לי טעם זה כאן דלא שייך אלא בתלוי בלבד. אם לא דאתי למימר דכאן איכא לאו מיוחד אפי' היכא דאי אפשר להתעסק בקבורתו. והיינו ל"ת דלא תלין על העץ. וכמו שביאר הרב ש"א ז"ל. וכיו"ב ראיתי להרד"פ ז"ל (בשל"ד שם) שכתב דבזה בא ללמד שאפי' הלינו לכבודו מוזהר שלא להניתו על העץ. כיון דטעמא לא משום כבוד דידי' אלא משום חלול שם שמים עיי"ש בדבריו. וא"כ גם לפי דבריו על העץ איסור מצד עצמו הוא ויש בו אזהרה מיוחדת בפ"ע. וזהו על דרך הר"ב ש"א ז"ל. וכבר נתבאר דזה ליתא. וגם אשתמיטתי' דברי הספרי וסוגיא דגמרא שם בדוכתה. דמבואר דכל על העץ הו"ל לעולם דרך בזיון. ולא משכחת לה בזה הלינו לכבודו. אבל פירושא דמתניתין היא כמש"כ הרמב"ן ז"ל בפירושא דקרא. ואדרבה תנא דמתני' אתי לאשמעינן לאידך גיסא. דקרא דכי קללת אלקים תלוי לא אתי לאפוקי שאר כל המתים שלא יהיו בכלל אזהרה זו. אלא אדרבה אתי למימר דאפי' הנתלה שהיה ראוי לומר דגרע טפי וראוי לנוולו ולהלינו בדרך בזיון על העץ. מ"מ הזהיר עליו הכתוב עכ"פ משום חילול שם שמים. אבל ודאי גם שאר המתים בכלל אזהרה זו. והיינו דקא מסיים בסיפא וקתני ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת. והא דכתיב על העץ. אינו אלא לאפוקי הלינו לכבודו. והיינו דקתני בתר הכי הלינו לכבודו וכו' אינו עובר עליו. ובזה נכון מאוד המשך לישנא דמתניתין:

ומלבד זה היה מקום אתי לפרש דלהכי הוצרך לזה תנא דמתניתין. משום דידוע דכל מקום שאפשר לפרש הקרא בדרך שלילה לית לן למימר דאזהרת לאו הוא אף ע"פ שכתוב בלשון לאו. וכמבואר בסוגיא דרפ"ק דסוטה (ג' ע"א) ובזבתים (ס"ו ע"א) ובשאר דוכתי ובדברי הרמב"ם ז"ל (שורש שמיני) עיי"ש. וא"כ כאן דאיכא מצות עשה דתלייה. אי לאו דכתיב לא תלין נבלתו היה מקום לומר דמצוה להיותו תלוי זמן ארוך. וכיו"ב כתב הרב תו"ח שם עיי"ש בדבריו. וא"כ ראוי לומר דהך קרא אינו אזהרת לאו כלל. ולא בא אלא לאפוקי מהך סברא לומר שאין צריכין להלין נבלתו אלא רשאין להתירו מיד. אבל באמת זה ליתא. דהרי קרא קאמר כי קללת אלקים תלוי ונמצא שם שמים מתחלל. וא"כ מבואר ע"כ דאיסורא קאמר קרא. והו"ל אזהרת לאו שלא להלינו. והשתא היינו דקתני במשנתנו ואם לן עובר בל"ת שנאמר לא תלין נבלתו וגו'. כלומר מפני מה זה תלוי וכו' ונמצא שם שמים מתחלל. ומוכח מזה ע"כ דהו"ל אזהרת לאו. וא"כ עובר בל"ת על הלנתו. כן היה אפשר לומר. אלא שאין צריך לזה ויותר נכון כמשכ"ל. ועכ"פ מתבאר שלא כמש"כ הרב ש"א. ואין שום ענין איסור מתחדש בלאו יותר ממה ששמענו מהעשה. וכן מתבאר ג"כ ממה שאמרו בספרי שם לא תלין נבלתו על העץ מצות ל"ת. כי קבור תקברנו מצות עשה. כיצד עושים לו ממתינים לו עד שחשיכה ותולים אותו ומתירים אותו וכו' עיי"ש. הרי דגם בנתלה הלאו והעשה באו להזהיר על ענין אחד. דהיינו שלא להשהות קבורתו דרך בזיון. וכל שעובר עליו בל"ת עבר ג"כ בעשה. דאם איתא דהלאו האמור בנתלה לא משום קבורה הוא בא להזהיר אלא איסור בפ"ע הוא אפי' שלא במקום מצות קבורה. א"כ לא שייכא העשה כאן. דהרי העשה אינה אלא על הקבורה. ולעיל גבי ל"ת דשאר המתים דקתני התם הו"ל למיתני. אלא ודאי גם ל"ת דנתלה לא באה להזהיר אלא על הקבורה שלא להשהות קבורתו דרך בזיון דאית בה נמי עשה. ולא כתיב על העץ אלא למעוטי הלנה לכבודו. וכן כתב בפסיקתא זוטרתא שם לא תלין נבלתו על העץ מה עץ שהוא ניוול אף כל שהוא ניוול. מכאן אמרו אין מלינין את המת. יכול שאין מלינין אפי' להביא לו ארון ותכריכין וכו' ת"ל על העץ יצא דבר שהוא לכבודו שהוא מותר להלינו וכו' עכ"ל עיי"ש וכ"כ בסמ"ק (סי' ס"ט) עיי"ש. הרי דקרא דעל העץ קאי גם על שאר כל המתים כמו על הנתלה. ולא בא אלא ללמד שלא הזהיר הכתוב אלא בדרך בזיון ולאפוקי לכבודו:

איברא דהרב ש"א עיקר יסודו הוא מדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין ס"ו) שכתב וז"ל הזהירנו מעזוב תלוי על עץ ללון כדי שלא יתחדש מזה פרסום ברכת השם בהתבוננות כשנראה שאנחנו לא נתלה זולת מגדף ועובד ע"ז. והאזהרה מלאו זה לא תלין נבלתו על העץ. ולשון ספרי לא תלין נבלתו זו מצות ל"ת עכ"ל עיי"ש. ובזה ודאי נראין דבריו מוכרחין. דמדברי הרמב"ם ז"ל אלו נראה דס"ל דבתלוי איכא אזהרה מיוחדת בפ"ע שלא להלינו על העץ כפשטי' דקרא. וא"כ ס"ל דמאי דכתיב כי קללת אלקים תלוי. הוא כפשוטו שבזה בא הכתוב ליתן טעם לאזהרה זו. וגם רישא דמתניתין שם מתפרשת לדעתו כפשטה. שמפרש טעם אזהרת הכתוב משום חילול השם. וא"כ עכצ"ל דס"ל שבהלנת התלוי על העץ עובר בשני לאוין משום על העץ ומשום הלנה בלא קבורה שעובר גם על שאר כל המתים. ומה שלא מנה גם לאו דמלין בלא קבורה שנוהג בכל המתים אין צריך לדחוק כמו שנדחק בש"א שם. אלא הדבר פשוט דהרמב"ם ז"ל בזה לשיטתו אזיל שכבר השריש (שורש שני) שכל מצוה שאינה מפורשת בקרא ולא נפק"ל אלא מאיזה ריבוי אינה נמנית בחשבון המצות עיי"ש. וא"כ אזהרת לינה דשאר כל המתים. וכן תלוי גופי' לאחר שהורידוהו מן העץ דלא נפק"ל לשיטתו אלא מריבויא דקרא דתקברנו. אינה נמנית לשיטתו במנין הלאוין. אלא הלאו המפורש בקרא בהלנת התלוי על העץ בלבד. וכן מתבאר מלשון הרמב"ם ז"ל במנין המצות הקצר שלו בלאו זה. שכתב שלא ילין הצלוב על העץ שנאמר לא תלין נבלתו על העץ עכ"ל עיי"ש. מבואר דלשיטתו אזיל דענין אזהרה זו אינה אלא שלא להלינו על העץ. ולא על הקבורה כשהורידו מן העץ. וכן דעת החנוך (מצוה תקל"ו) שכתב וז"ל שלא נעזוב התלוי להלין על העץ שנאמר לא תלין נבלתו על העץ זו מצות ל"ת וכו' עכ"ל עיי"ש. וזהו כשיטת הרמב"ם ז"ל. אלא שדבריו מגומגמים אצלי ונראין כסותרין זה את זה. דלקמן (מצוה תקל"ז) משמע מדבריו דאזהרה זו היא על הלינה בלא קבורה. וגם בלינה בלא קבורה לבד ס"ל דשייך חילול השם משום קללת אלקים תלוי עיי"ש היטב. וכן משמע מדבריו לעיל (סוף מצוה תקל"ה) עייש"ה. וגם בדברי הרמב"ם ז"ל ראיתי בזה מבוכה. דמלשונו ברמזי המצות שלו שבתחלת הלכות סנהדרין (מצוה י"ב). שכתב שלא תלין נבלתו עיי"ש. משמע דס"ל כשאר ראשונים ז"ל דאין אזהרה זו בלינה על העץ דוקא. אלא בלינה בעלמא בלא קבורה אפי' על הארץ. והדברים סותרים זא"ז. אם לא נאמר שחזר בו. ואולי אפשר דלשון על העץ שכתב בסה"מ שם ובמנין הקצר. לאו דוקא הוא. ולישנא דקרא נקט. וכל לינה בלא קבורה קרי לה על העץ שהוא דרך בזיון כאילו הוא עדיין על העץ. וגם ס"ל דשייך בזה חילול השם אפי' לאחר שהורידוהו מן העץ. משום שהדבר מפורסם וידוע לכל שנתלה ואומרים מפני מה זה תלוי וכו'. וקרינן ביה קללת אלקים תלוי גם עכשיו שהוא על הארץ. ובזה גם דברי החנוך נכונים. ובאמת דהכי משמע קצת מלשון הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם. שכתב שהזהירנו מעזוב תלוי על עץ ללון וכו'. ואם היה כוונתו לומר שאין האזהרה אלא בהיותו על העץ ממש. היה לו לכתוב שהזהירנו מעזוב ללון על העץ תלוי. אבל עכשיו משמע מלשונו שהאזהרה היא שלא לעזוב התלוי על עץ. ללון אף לאחר שהורד מעל העץ. והכי משמע נמי ממה שהביא שם ראיה מלשון הספרי לא תלין נבלתו זו מצות ל"ת עיי"ש. הרי דלפי גירסתו בספרי. וכן גירסת הילקוט (פ' תצא) במימרא דר"י משום רשב"י בגמרא שם. עיקר הלאו הוא לא תלין נבלתו בלבד. ואפי' שלא על העץ. וא"כ גם דעת הרמב"ם ז"ל כשאר ראשונים ז"ל דהאזהרה אינה אלא על הלינה בלא קבורה. ואין להאריך בזה. ועכ"פ זו היא שיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו. וא"כ יפה עשה שמנה העשה בלבד כשיטתו בכל כיו"ב. וכן מבואר בהדיא בדברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תרצח) שכתב שם וז"ל לתלות המגדפים יומם ובל תלין נבלתם לילה עכ"ל עיי"ש. מבואר בהדיא מלשונו דס"ל דאזהרה דלא תלין נבלתו על העץ אינה מזהרת אלא על הלינה בלא קבורה. ובין על העץ בין על הארץ. וכמו שביארנו לשיטתו. אלא דשם החליף שיטתו שנא כדרכו כאן. דכאן לא מנה אלא העשה בלבד ולא הלאו. ושם מנה את הלאו ולא העשה:

והנה הדבר צריך ביאור. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר דהדר בי' מסברתו בראשונה. ואף דלפמש"כ לעיל (במנין העשין שם) דלכך מנה כאן העשה ולא הלאו. משום דס"ל כדעת הרא"ם ז"ל ביראים דלאו דלא תלין אינו עובר עד בוקר. וכיון דעל העשה עובר מיד בשקיעת החמה. מדכתיב קבר תקברנו ביום ההוא. א"כ העשה כוללת איסור יותר מהלאו. ולהכי מנה העשה. ושוב אין הלאו נמנה לשיטתו. וא"כ היה אפשר לומר דבאזהרותיו שם הוה ס"ל כדעת הרמ"ה ז"ל שהבאתי שם. דס"ל דגם על הלאו עובר מיד משקיעת החמה כמו העשה. ולכך מנה שם הלאו כיון שאין שום תוספת איסור בעשה יותר מבלאו. אבל אין זה מספיק. דאכתי צריך ביאור מהיכא תיתי לומר דהלאו הוא הנמנה ולא העשה. כיון דגם העשה כוללת כל פרטי ענין המצוה כמו הלאו. ואולי אפשר לומר דהיינו משום דהלאו כתיב ראשון בקרא. אבל יותר נראה ע"פ מש"כ בש"א (שם ס"ב) להוכיח דגם אם עברו או נאנסו בלילה הראשון ולא נקבר. עוברין עליו גם מכאן ואילך על כל לילה ולילה בלאו דלא תלין נבלתו. מדתניא (פרק המקבל ק"י ע"ב) ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך איני יודע שעד בוקר. ומה ת"ל עד בוקר. ללמד שאינו עובר אלא בוקר ראשון עיי"ש. וא"כ הכא דלא כתיב עד בוקר. אית לן למימר דעוברין בלא תלין על כל לילה ולילה עד הקבורה. וזו נראה ראיה מוכרחת. אלא דמש"כ שם עוד להכריח דגם בעשה אע"ג דכתיב בה ביום ההוא. וא"כ היה ראוי לומר דליכא עשה זו אלא ביום ראשון בלבד. אבל אם לא נקבר ביום ראשון שוב אין עוברין עליו מכאן ואילך אלא בל"ת דלא תלין נבלתו בלבד. מ"מ נפק"ל מריבויא דקבר תקברנו שעובר עליו גם בעשה זו בכל יום ויום מכאן ואילך. מדאמרינן התם (פרק נגמר הדין מ"ו ע"ב) אר"י משום רשב"י מנין למלין את מתו שעובר עליו בל"ת. תלמוד לומר כי קבר תקברנו. ופירש"י מריבויא דריש כל המתים עיי"ש. והשתא אמאי עקר קרא דלא תלין נבלתו מפשטי' לגמרי. דהא בנתלה הוא דכתיב. וגם קא עקר ליה לקרא מדוכתי'. דהא גבי עשה כתיב. ושדי ליה על הלאו. הו"ל טפי למידרשי' על העשה גופא. וקמ"ל שעובר על העשה בכל יום ויום גם מכאן ואילך. אלא ע"כ ש"מ דלזה לא איצטריך ריבויא דתקברנו. דגם מסברא משמע לן הכי. וע"כ לא אתי הך ריבויא אלא לרבות כל המתים שעוברין עליהם בל"ת דלא תלין נבלתו עיי"ש בדבריו. בזה דבריו מתמיהים אצלי טובא דמלבד שדבריו מגומגמין וסותרין זא"ז. דמתחילה כתב דמריבויא דתקברנו נפק"ל דעובר בעשה זו גם מיום ראשון ואילך בכל יום ויום. ובסוף כתב דמסברא נפק"ל הכי. ובודאי שכן מוכרח ע"כ לפי דבריו. דהרי הך ריבויא איצטריך לרבות כל המתים לעבור עליהם בל"ת. בלא"ה עיקר ראייתו אין בה ממש כלל. דמלבד דגם השתא אכתי קשה קושייתו אמאי עקר ליה לקרא מדוכתי' ושדי ליה על הלאו. טפי הו"ל למידרשי' על העשה גופא לענין שיהא עובר על העשה גם בשאר כל המתים. אבל בל"ת אינו עובר אלא על הנתלה דוקא. ומיהו לזה היה אפשר לומר דלטעמי' אזיל שכתב לעיל דלענין קבורה לא צריך קרא לרבות שאר כל המתים לא לל"ת ולא לעשה. דלענין זה אין סברא לחלק בין נתלה לשאר כל המתים. ומאי דקאמר מנין למלין את מתו שעובר בל"ת. לא קאי אלא על הנתלה גופי' מנ"ל שעובר עליו בל"ת גם לאחר שהורידוהו מן העץ. ודילמא לא הזהיר הכתוב אלא שלא להלינו על העץ שנתלה עליו. אבל כשהורידו אותו על הארץ שוב אין עוברין עליו בל"ת על הלנתו בלא קבורה. ועל זה קאמר דאיתרבי מריבויא דתקברנו לעבור עליו בל"ת דלא תלין נבלתו גם כשהורידו אותו מן העץ ולא קברוהו. ושוב ממילא נשמע דגם על שאר כל המתים עוברים בלאו על הלנתם בלא קבורה. דכיון דאקבורה קפיד קרא. אין לחלק בין נתלין לשאר מתים עיי"ש. אלא דזהו רק ע"פ מה שהעלה בשיטת הרמב"ם ז"ל דאזהרה דלא תלין נבלתו על העץ אזהרה בפ"ע היא בנתלה כשהוא על העץ. ולא קאי אקבורה כלל. ועל העץ דוקא מזהיר קרא שיורידנו מן העץ. אבל כבר נתבאר דדעת רבינו הגאון ז"ל ושאר ראשונים אינה כן. וכן מבואר בפירש"י ז"ל שם דר"י משום רשב"י מריבויא דריש כל המתים עיי"ש. והיינו משום דקבורת הנתלה גופי' לא צריך קרא. דבהדיא כתיב בי' ל"ת בקרא לא תלין נבלתו על העץ. ועל העץ לאו דוקא הוא אלא עץ וכל כיו"ב דהיינו דרך בזיון קאמר קרא. והילכך לא צריך ריבויא דקרא שעובר בל"ת אלא לכל שאר המתים בלבד. ובודאי דהכי משמע לישנא דר"י משום רשב"י דקאמר מנין למלין את מתו שעובר בל"ת וכו'. ובודאי דהך לישנא לא שייך אלא בשאר כל המתים שקבורתן מוטלת על קרוביהם. אבל נתלה שחובת קבורתו על הב"ד. לא הוי קרי ליה מתו:

איברא דראיתי לרבינו יונה ז"ל בחי' שם שכתב וז"ל מנין למלין את מתו וכו'. פירש"י ז"ל דמריבויא דריש. ואינו נכון. דהא אמרינן לקמן א"ל וכו' איבעי ליה למימר מכי קבור. חזינן דהכי פירושא דקרא. לא תלין נבלתו על העץ ולא בשום מקום כי קבור. כלומר אין ב"ד פטורין מלאו דלא תלין עד שיקברוהו ולא הקפיד הכתוב דוקא בלינת העץ. אלא שדיבר בהווה שאין דרך להורידו מן העץ ולהשליכו לארץ. או אמר על העץ כדי להשמיענו על קבורת העץ עצמו. דכי קבור קאי בין אעץ בין אנתלה. וס"ל לרשב"י שכשם שהזהיר הכתוב בלאו מי שאינו קובר הנתלין. כן הזהיר בשאר בני אדם. דבשלמא בלינת העץ הקפיד הכתוב כדי שלא יהא נראה מרחוק וישאלו עליו על מה זה תלוי. אבל בקבורה במה הזהיר הכתוב אם אין הדין כן בשאר בני אדם. והלא אין היתר בדבר. לפיכך לא נראה לו לחלק. ומלישנא בתרא דאמר ר"י משום רשב"י רמז לקבורה וכו'. נראה לפרש דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא. דודאי כי קבור הוצרך הכתוב לנתלין. ותקברנו אתא לשאר בני אדם. כי יותר הקפיד הכתוב בהן משאר בני אדם. ולא נפק"ל שאר בני אדם אלא מריבוי דתקברנו ורמז הוא. אי נמי משום דכי קבור משמע דעביד ליה ארגז. ולא משמע קבורה בארץ עכ"ל עיי"ש שיש שם כמה ט"ס. וצ"ל כמש"כ. הרי שהשיג על פירש"י ז"ל וס"ל דעכ"פ ללישנא קמא דר"י משום רשב"י לא מריבויא דתקברנו נפק"ל שאר מתים ללאו. אלא ממשמעותא דגופי' דקרא. משום דאזהרת הכתוב אינה שלא להלינו על העץ אלא שלא להלינו בלא קבורה. וכדמסיים קרא וכתב כי קבר תקברנו. ועל העץ דנקט לאו דוקא. ולא דיבר אלא בהווה. וזהו כמו שביארנו לדעת רבינו הגאון ז"ל. ומש"כ לקמן דבשלמא על העץ הקפיד וכו' אבל בקבורה וכו'. כוונתו דבשלמא אי הוה מתפרש קרא דעל העץ דוקא מזהיר קרא. היה מקום לומר דדוקא בנתלה מזהיר קרא ולא בשאר מתים. אבל כיון דע"כ אין האזהרה אלא בקבורה. כדמסיים קרא וכתב כי קבור תקברנו. א"כ אין מקום לחלק בין נתלה לשאר כל מתים. ובודאי כל המתים הם בכלל אזהרה זו. וזה כסברת הש"א. ומ"מ גם לפי פירושו אין מקום כלל לא לדקדוקיו ולא לראייתו. שהרי לפי' רבינו יונה ז"ל לא יליף רשב"י מן העשה על הלאו. אלא מעיקר הלאו גופי' יליף גם לשאר כל המתים. דכיון דאין הלאו מזהיר אלא על הקבורה. ממילא מבואר שכל המתים ג"כ בכלל הלאו. וכסברת הש"א גופי' לעיל. ואין שום מקום להוכיח מזה דעשה דקבור תקברנו ביום ההוא נוהגת גם לאחר יום ראשון. ומיהו אכתי יש מקום לראייתו ללישנא בתרא דר"י משום רשב"י לפי פירוש רבינו יונה ז"ל שמפרש אליבא דלישנא בתרא כפי' רש"י בלישנא קמא. וא"כ שפיר יש מקום. להוכיח לפום הך לישנא דגם עשה דקבור תקברנו ביום ההוא נוהג לעולם בכל יום ויום עד שיקברוהו. אלא דכיון דלפום הך לישנא ס"ל דגם לענין מצות קבורה שפיר יש מקום לחלק בין הנתלה לשאר כל המתים. כמש"כ בהדיא רבינו יונה ז"ל דלהך לישנא ס"ל שיש לומר כי יותר הקפיד בנתלין על הקבורה מבשאר בני אדם. ולא נפק"ל בהו לא תעשה דלא תלין אלא מריבויא דתקברנו. אע"ג דעיקר אזהרת לא תלין נבלתו על העץ אינה אלא על הקבורה. והשתא א"כ הדרא קושייתנו לעיל לדוכתה. דאכתי גם השתא נהי דנימא דלענין שנוהגת העשה דקבור תקברנו ביום ההוא תמיד לא איצטריך קרא לריבויי. משום דמסברא שמעינן לה. מ"מ אכתי דקדוקיו לא מיתרצי בהכי. דאכתי גם עכשיו קשה אמאי קא עקר ליה ללאו דלא תלין נבלתו על העץ מפשטי' לגמרי. דמשמע דלא קאי אלא על הנתלין. וגם קא עקר ליה לקרא דתקברנו ממקומו דכתיב גבי עשה ושדי ליה על ל"ת דלא תלין. טפי הו"ל לאוקמי ריבויא דקרא כפשוטו לענין העשה גופא שתהא נוהגת גם בשאר כל המתים. אע"ג דלא כתיבא אלא אצל הנתלין. אבל ל"ת דלא תלין לעולם אימא לך דאינה נוהגת אלא בנתלין דוקא ולא בשאר כל המתים. וכיון דגם השתא אכתי אין דקדוקיו מתורצים בהכי א"כ נתרועע היסוד ונפל הבנין ואין מקום לראייתו:

ובלא"ה עיקר ראייתו ליתא אפילו לפי דבריו. משום דאיכא למימר לאידך גיסא. דהא דלא מוקי ריבויא דתקברנו לענין שתהא עשה דקבור תקברנו ביום ההוא נוהגת תמיד. אין זה משום דמסברא שמעינן לה. אלא אדרבה משום דפסיקא ליה דאי אפשר לומר שתהא עשה זו נוהגת אלא ביום המיתה דוקא. דהא כתיב בקרא ביום ההוא. דקאי על יום המיתה. אבל מכאן ואילך שוב לא שייך כלל ביום ההוא. וזה מפורש יותר בקרא מלשון לא תלין דכתיב בלאו. דכל מקום דכתיב ביום ההוא מיעוט גמור הוא. דוקא באותו יום שרמז עליו הכתוב. כדדרשינן במכילתא (בא פרשה י"ז) והגדת לבנך. שומע אני מר"ת תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום. ת"ל בעבור זה וכו'. וגם זולת זה אין מקום כלל לראייתו לפי גירסת הילקוט שם דגריס אר"י מנין למלין את מתו שהוא עובר בל"ת תלמוד לומר לא תלין נבלתו. ומניין שעובר אף בעשה ת"ל כי קבור תקברנו עיי"ש. וזו היא ג"כ גירסת הסמ"ק (סי' ס"ט) עיי"ש. וכן היתה בלא ספק גירסת הפסיקתא זוטרתא שהבאתי לעיל כמבואר מדבריו עיי"ש ולפ"ז ראייתו מעיקרא ליתא וכמבואר. וגם לפמש"כ הבה"ג (פ"ג דברכות) וז"ל אר"י משום רשב"י מנין למלין את מתו שהוא עובר בל"ת ת"ל כי קבר תקברנו. מה ת"ל תקברנו מדסמיך ליה לא תלין נבלתו ש"מ ללא תעשה. ומכאן למלין את מתו שהוא עובר בל"ת עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בפי' רבינו חננאל ז"ל לסנהדרין שם עיי"ש. נראה כוונתם דכיון דכתבי' קרא להעשה בתוך הלאו באמצע. שהרי מאי דסיים קרא כי קללת אלקים תלוי לא קאי אלא על הלאו שכתוב ברישא דקרא. ונמצא דהעשה כתובה באמצע הלאו. ע"כ היינו כדי ללמד דריבויא דתקברנו קאי על הלאו. לרבות כל שאר המתים ללאו. ומשמע מדבריהם שכך היתה גירסתם בגמרא שם בהדיא. וא"כ ממילא מבואר שאין מקום לפ"ז לא לדקדוקי הש"א ולא לעיקר ראייתו. ומעתה לפ"ז נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שם. דכיון דלאו דלא תלין נוהג גם אחר ליל ראשון. מכאן ואילך עד שיקברוהו. אבל עשה דקבור תקברנו אינה נוהגת אלא ביום מיתתו בלבד כמו שנתבאר. א"כ הלאו כולל יותר מהעשה. ולכן לא מנה שם אלא הלאו ולא העשה. וכשיטתו:

אמנם לפ"ז הדבר קשה בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. דהא ודאי ע"כ גם כאן ס"ל דאין עשה דקבור תקברנו ביום ההוא נוהגת אלא ביום ראשון בלבד. אבל מכאן ואילך אם לא נקבר ביום ראשון אין זמנו קבוע. דאל"כ קשה טובא מש"כ כאן בלשון העשה יקברו נבלת התלוי. ולא הזכיר כלל לשון הכתוב ביום ההוא. משמע ודאי דס"ל דעיקר העשה אין לה זמן קבוע כלל. וכל זמן שקברוהו נתקיימה המצוה ויצאו ידי חובתם. ומאי דלכתחילה הטיל הכתוב חובה לקברו דוקא ביום ראשון. אין זה אלא אחד מדיני המצוה בלבד. ואינה נמנית אלא עיקר המצוה בלבד. וזו אין לה זמן קבוע. והיינו ממש כמו עשה דמילה. דאע"ג דכתיב ביום השמיני ימול. מ"מ לא מנה רבינו הגאון ז"ל לעיל במנין העשין (עשה ל"א) אלא עיקר המצוה. ולא הזכיר שום זמן כלל. והיינו ג"כ משום דמשמיני ואילך אין לה עוד זמן קבוע כלל. וכל זמן שמל יוצא י"ח. והשתא א"כ יש לתמוה על מה שלא מנה אלא העשה. כיון שהלאו כולל ענין חדש במצוה שאינו בכלל העשה. דמשום העשה אין למצוה זו זמן קבוע אלא ביום הראשון בלבד. אבל משום הלאו דלא תלין נבלתו. גם אם לא נקבר ביום ראשון עובר בכל יום ויום בל"ת זו עד שיקברוהו. דמה"ט מנה באזהרותיו הלאו וכמו שנתבאר. ומה ראה כאן שלא מנה אלא העשה. דהא בכל כיו"ב אפילו לשיטתו נמנין שניהם היכא דגם בעשה נכלל איזה פרט שאינו בכלל הלאו. מיהו נראה דאע"ג דמההיא דפ"ט דמציעא מתבאר דאי לאו דגלי קרא עד בוקר היה ראוי לומר דגם אחר ליל ראשון עובר על לא תלין פעולת שכיר גם מכאן ואילך בכל לילה ולילה. מ"מ אין משם ראיה ללאו דלא תלין נבלתו. אע"פ שהר"ב ש"א ז"ל שם כתב שהיא ראיה שאין עליה תשובה. לענ"ד יש ויש להשיב לפמש"כ הבה"ג והר"ח ז"ל שהבאתי לעיל דמאי דיליף מריבויא דתקברנו שעוברין גם על שאר כל המתים בל"ת דלא תלין. אע"ג דההוא ריבויא בעשה הוא דכתיב. מ"מ על הלאו נמי קאי. כמו שנתבאר לעיל. וא"כ כיון דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דהעשה כיון דכתיב בה ביום ההוא. אין לה זמן קבוע אלא ביום ראשון דוקא. אית לן למימר דהכי נמי בלאו דלא תלין נבלתו אינו עובר אלא ביום ראשון בלבד. ועדיפא מינה ראיתי להראשונים ז"ל בההיא דלא תלין פעולת שכיר גופא דאע"ג דלא גלי קרא עד בוקר אלא בלא תלין דמיירי בשכיר יום. מ"מ גם בלאו דלא תבוא עליו השמש ובעשה דביומו תתן שכרו דקאי על שכיר לילה. נמי אין עוברין אלא ביום ראשון בלבד. כמבואר שם בחי' הר"ן ובנמוק"י. וכן הביא בש"מ שם בשם הרמ"ך ז"ל עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (פי"א מהלכות שכירות ה"ה) עיי"ש. וכן מבואר בסמ"ק (סי' ר"ס) עיי"ש. וכן משמע משאר ראשונים ז"ל. ושלא כדעת אחד מהראשונים ז"ל שהביא בש"מ שם. שכתב וז"ל ונראה לי דדוקא לאיסור בל תלין הוא דאינו עובר עליו מבקר ראשון ואילך. אבל בשאר חיובי דשכירות עובר לעולם. הואיל ולא כתיב בהו ייתור למעוטינהו מיום ראשון ואילך עכ"ל עיי"ש. והשתא לפ"ז כ"ש כאן דהעשה כתיבא בתוך הלאו. כיון דגלי קרא דאין הזמן קבוע להעשה אלא ביום הראשון בלבד. ה"נ לאו דלא תלין אינו אלא ביום ראשון דוקא ולא מכאן ואילך. והשתא לפ"ז נראה דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. וחזר בו ממה שהיה סבור שם באזהרותיו. ושפיר מנה העשה לבד ולא הלאו. כיון שאין בלאו שום ענין חדש שלא יהיה בכלל העשה:

ועפ"ז תתבאר לנו ג"כ דעת הסמ"ק (סי' ס"ט) שמנה שם לאו דלא תלין נבלתו. וכתב שם וז"ל שלא להלין מת כדדרשינן מנין למלין את מתו שהוא עובר בל"ת שנאמר לא תלין נבלתו על העץ. אבל לכבודו שרי. ומכאן נמי אזהרה לב"ד דעיקר קרא משתעי בב"ד עכ"ל עיי"ש. והנה הדבר מבואר דגירסתו במימרא דר"י משום רשב"י (בפרק נגמר הדין מ"ו ע"ב) היתה כגירסת הילקוט שהבאתי לעיל. וס"ל דעל העץ דכתיב בקרא לאו דוקא. ולא אתי אלא לומר דלא הזהיר הכתוב אלא דרך בזיון דומיא דעל העץ. וזה שייך בכל המתים וכמו שנתבאר. ומה שסיים וכתב ומכאן נמי אזהרה לב"ד וכו'. כוונתו בזה משום דלשיטתו אזיל דכל מצוה שיש בה עשה ול"ת אינו מונה אותן אלא במצוה אחת. ומביא העשה לבד או הלאו לבד. וכמו שביארנו בכמה דוכתי דהוא אזיל בזה בשיטת רבינו הגאון ז"ל דאיזה משניהן שכולל יותר אותו לבד הוא מונה. ואם בכל אחד יש תוספת ענין שאינו בכלל השני הוא מונה שניהם. והילכך כדי שלא תקשה שהרי כבר מנה שם לעיל מצות עשה דקבורה (סי' מ"ח) מדכתיב והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה. כדדרשינן (פ"ב דמציעא ל' ע"ב). או מדכתיב והלכת בדרכיו עיי"ש. וכיון שמנה העשה לא היה לו למנות הלאו שבמצוה זו עצמה. ולזה כתב דמכאן נמי אזהרה לב"ד. דעיקר הך קרא משתעי בב"ד. ומשום האזהרה לב"ד חזר ומנה גם הלאו דלא תלין נבלתו. משום דמקרא קמא לא שמענו אלא אזהרה לכל אדם על מתו. דהיינו הקרובים בלבד. אלא שיש לתמוה דתיפוק לי' דבלא"ה הוצרך למנות הלאו משום דמקרא דוהודעת להם לא שמענו אלא עיקר המצוה בלבד ולא חיובא לקברו מיד ביום מיתתו. מיהו לזה אפשר לומר דאין ה"נ ועיקר כוונתו למנות הלאו דלא תלין אינה אלא מהאי טעמא. דמיני' שמעינן אזהרה שלא להלינו וכדמשמע מלשונו. אלא דקושטא דמילתא כתב דמכאן שמעינן נמי אזהרה לב"ד. וגם מצד זה ראוי למנות הלאו אע"פ שכבר נמנה העשה. אלא דאכתי יש לתמוה דטפי הו"ל למנות העשה דקבור תקברנו ביום ההוא. דגם מינה שמעינן מצוה לב"ד. מהאי טעמא דעיקר קרא בב"ד משתעי. וגם שמעינן מינה חיובא לקברו מיד ביום מיתתו. משא"כ לאו דלא תלין נבלתו דלא שמעינן מיניה חיובא אלא שלא להלינו עד יום המחרת. אבל כל הלילה עד עמוד השחר איכא למימר דליכא שום איסורא:

מיהו גם לזה אפשר לומר דדעת הסמ"ק כהרמ"ה ז"ל שהבאתי לעיל (במנין העשין שם) דגם לאו דלא תלין נבלתו עובר מיד משקיעת החמה ביום מיתתו עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל (פ' תצא) שכתב דיהושע שצוה להוריד את התלוים על העצים לעת הערב (יהושע י' כ"ו) היינו משום לאו דלא תלין נבלתו עיי"ש. וכן דעת רד"ק ורלב"ג (יהושע ח'. כ"ט) שכתבו דלהכי צוה יהושע להוריד מלך העי מן העץ שנתלה עליו כבוא השמש. משום לאו דלא תלין נבלתו עיי"ש. וכן מתבאר מדברי החנוך (סוף מצוה תקל"ז) עיי"ש היטב. וא"כ אין חילוק בזה בין העשה להל"ת. אלא דאכתי יש לתמוה על הסמ"ק דנהי דעיקר קרא בב"ד משתעי. מ"מ הרי ר"י משום רשב"י יליף מיני' גם למלין את מתו שעובר בל"ת ובעשה. ועכצ"ל עכ"פ לפי גירסא זו דס"ל דאין לחלק בזה בין קבורת הנתלה ע"פ ב"ד. בין שאר כל המתים. וכמו שכתב רבינו יונה ז"ל שהבאתי לעיל. או דנפק"ל מייתורא דתקברנו. כפירש"י ז"ל וקצת גירסאות בגמרא שם בהדיא. וא"כ מהך קרא נמי שמעינן שאר כל המתים ושוב לא היה לו למנות לעיל מצות קבורה מקרא דוהודעת להם וגו'. אבל ע"פ מה שביארנו לעיל ניחא שפיר דאיכא למימר דס"ל להסמ"ק ג"כ דכיון דכתיב בקרא קבור תקברנו ביום ההוא. ועל יום מיתתו קאי. הו"ל ממש כמצות עשה דמילה דכתיב בה ביום השמיני ימול. ולאחר יום שמיני שוב אין לה זמן קבוע וכל זמן שמל יצא י"ח. וכבר ביארנו דלדעת רבינו הגאון ז"ל כאן גם לאו דלא תלין נבלתו פקע מליל ראשון ואילך. דביום ההוא גם על הלאו קאי לענין זה. והכי משמע במכילתא (משפטים פ"ד) עיי"ש היטב ובמש"כ בזית רענן בילקוט שם ובשאילתות (פ' ויחי שאילתא ל"ד). דמתבאר משם דע"כ ביום ההוא על ל"ת דלא תלין נמי קאי. וא"כ לפ"ז היה ראוי לדון ולומר דאם לא קברוהו בזמנה פקעה חובת המצוה לגמרי. ושוב לא מיחייבי מדאורייתא גם בעיקר מצוה זו. דגם במצות מילה אף ע"ג דגם אחר שמיני לא פקעה חובת עיקר המצוה. לא מיבעיא מהערל גופי' דהא בר כרת הוא. אלא אפי' מן האב והב"ד עד שיגדל. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ סוף פי"ט דשבת) עיי"ש. מ"מ היינו משום דהתם גלי קרא בהדיא. וכדפירש"י בשבת (קל"ב ע"ב ד"ה בינוני) עיי"ש. אבל כאן בקבורה אין לנו הכא מצוה בקרא אלא ביום ההוא. דהיינו יום מיתתו בלבד. להכי מנה הסמ"ק לעיל מצוה זו מקרא דוהודעת להם וגו'. דהתם נאמרה עיקר המצוה בלבד בלא שום זמן כלל. ומזה שמעינן חובת מצוה זו אף לאחר יום ראשון:

הן אמת שראיתי להסמ"ק (סי' קנ"ז) דגם לענין מילה אף ע"ג דבהדיא כתיב בעשה דמילה ביום השמיני ימול. מ"מ כתב שם וז"ל ואמרו רבותינו שאם נתעצל האב עובר בכל יום בעשה וכו'. וכן אם אין אביו בעיר. אם נתעצלו ב"ד עוברין בעשה עכ"ל עיי"ש. וא"כ גם במ"ע דקבורה אע"ג דכתיב ביום ההוא. מ"מ ראוי לומר דגם אחר יום ראשון עוברין עליו בכל יום בעשה זו גם זולת עשה דוהודעת להם. אלא שדברי הסמ"ק שם תמוהים אצלי בזה. ואע"פ שכתב שכן אמרו רבותינו. לא ידענא מקורו. ואף דגם הרמב"ם ז"ל כתב (פ"א מה' מילה ה"ב) וז"ל נתעלם מב"ד וכו' כשיגדל חייב הוא למול את עצמו. וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה. אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד עכ"ל עיי"ש. והביאו ג"כ בטור (יו"ד סי' רס"א). מ"מ הרי לא כתב כן אלא בערל גופי'. ובדידי' גופי' לא כתיב שום זמן במצות מילה דידי'. דהא דאם לא מהלי' אבוה וב"ד מיחייב איהו למימהל נפשי' לא נפק"ל (פ"ק דקידושין כ"ט ע"א) אלא מדכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה עיי"ש. ובהך קרא לא כתיב שום זמן כלל. ובודאי נוהגת ורמיא עלי' כל זמן שלא נמול. וכיון שבידו למול ולא מל הרי הוא מבטל כל שעה ושעה מצות עשה. וכל יום ויום שכתב הרמב"ם ז"ל לאו דוקא הוא. אבל במצות עשה דאביו וב"ד. דכתיב בהדיא בקרא ביום השמיני ימול. ודאי נראה לומר שאחר יום השמיני אין זמן קבוע למצוה זו. ובכל זמן שקיימוה ומלוהו יצאו י"ח. ולא עברו בעשה אפי' לאחר זמן מרובה. ואע"ג דגם במצוה דב"ד דנפק"ל התם מדכתיב המול לכם כל זכר עיי"ש. לא כתיב בה שום זמן. מ"מ לפי המבואר באשכול להר"א אב"ד ז"ל (ח"ב סי' ל"ה) דמאי דנקט התם בב"ד קרא דהמול לכם כל זכר. היינו רק משום דקרא קמא נקט. אבל גם קרא דבן שמונת ימים ימול לכם כל זכר דכתיב בתר הכי בההיא פרשה על ב"ד הוא דקאי עיי"ש. וא"כ הרי גם בב"ד כתב קרא זמן של יום השמיני. וכן באב דנפק"ל התם מצותו מדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים עיי"ש. א"כ הרי כתיב בי' זמן שמונה ימים. והילכך לאחר יום השמיני ודאי אית לן למימר שאין לה עוד זמן קבוע וכל שנתקיימה המצוה אפי' לאחר זמן מרובה יצאו ידי חובתן ולא עברו בעשה. אלא שלא עשו כזריזין שמקדימים למצות. וכן משמע להדיא מסוגיא דשבת (פראד"מ קל"א ע"א) דאמרינן התם אר"י לא לכל אר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת. ואמרינן למעוטי מאי אר"א ב"א למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו שהוא חייב. מ"ט אר"י לפי שאין קבוע להם זמן. א"ל אביי אדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעתא זמני' הוא. אלא אמר ר"נ וכו'. ופירש"י ז"ל שם וז"ל כל שעתא ושעתא זמני' הוא. וכיון שיש לו טלית. בכל יום שמשהה בלא ציצית עובר בעשה וכו'. הילכך בכל יומא רמיא מצותי' עלי' עכ"ל עיי"ש. הרי דכל שקבוע לה זמן ועבר הזמן לא עבר תו בכל יום שמשהה קיום המצוה. וכל אימת שעשאה יצא י"ח. ואף ע"ג דההיא דהתם אינה ענין לכאן. דהתם לא קאמרינן אלא דכל שאין קבוע להן זמן כציצית ומזוזה נוהגין תמיד. וחיובן בכל יום ויום. וא"כ כל שעתא ושעתא זמני' הוא. ואם לא יעשנה היום. אע"פ שיעשנה למחר כבר בטל מצוה דאתמול. ולמחר מצוה דיומא קא עביד. ושל אתמול הו"ל מעוות שאינו יכול ליתקן. וא"כ לעולם הו"ל מצוה בזמנה וראויה לדחות שבת כמילה בזמנה וכיו"ב. מ"מ ודאי מלישנא דאביי דקאמר אדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעתא זמני' הוא. משמע הא כל שקבוע להם זמן ועבר זמנם לא אמרינן כל שעתא ושעתא זמני' הוא. ואינו עובר בעשה אלא בזמנם. אבל משעבר זמנם תו אינו עובר בעשה על מה שמשהה המצוה מכאן ואילך. ואפי' במילה דמיירי בה ר"א התם. וכן מוכרח מדאמרינן התם (לקמן קל"ב ע"ב) ת"ר מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה. יו"ט אינו דוחה אלא בזמנה בלבד. מנה"מ דת"ר ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת יקוץ. תינח גדול דכתיב בהו בשר. קטן נמי כתיב בהו בשר. בינוני מנ"ל אמר אביי אתיא מבינייהו. מגדול לא אתיא שכן ענוש כרת. מקטן לא אתיא שכן מילה בזמנה הצד השוה שבהן וכו' עיי"ש. ואם איתא דגם לאחר יום השמיני קאי בכל יום ויום בעשה כמו ביום השמיני. איזה מעלה איכא ביום השמיני מלאחר כך מכאן ואילך. והרי כל שעתא ושעתא זמנה הוא. וכן קשה מדקאמר רבא התם מילה בזמנה דוחה לא צריך קרא. מק"ו אתיא ומה שבת דחמירא דוחה. צרעת לא כ"ש עיי"ש. ואם איתא דבכל יום ויום נמי קאי בעשה משמיני ואילך במאי עדיף בזמנה מלאחר זמנה. ומילה בשבת גופא מהיכא פסיקא לן דאינה דוחה אלא בזמנה. כיון דגם משמיני ואילך קאי בעשה כמו בשמיני. וכן לקמן (קל"ג ע"א) דאמרי' אמר מר יו"ט אינו דוחה אלא בזמנה בלבד מנא הני מילי וכו' וכולהו אמוראי דהתם כל חד יליף לה מילפותא אחריתא עיי"ש. ולמה לי כל זה. והא לא גרע אחר שמיני מיום השמיני. אם איתא דגם משמיני ואילך עובר בכל יום ויום בעשה כמו ביום השמיני. מיהו מכל זה אין זה הכרע דיש לדחות דאע"ג דגם משמיני ואילך עובר בכל יום ויום בעשה כמו בשמיני. מ"מ כיון שהיה אפשר למול בשמיני הו"ל לאחר שמיני מילה שלא בזמנה. וכל כמה דלא אשכחן גילוי מקרא אית לן למימר דלא דחיא לא שבת ולא צרעת אלא בזמנה. בשמיני דוקא דגלי בי' קרא למידחי. ולא דמי לההיא דקאמר אביי לעיל אדרבה מדאין קבוע להן זמן כל שעתא ושעתא זמני' הוא. דהתם קאי במכשירין ואליבא דר"א. ומכשירין הרי לעולם אפשר לעשותן מאתמול. ואפי' הכי דחו שבת במצוה הקבוע לה זמן. וא"כ ע"כ מצוה מצד עצמה דחיא שבת אפי' מאי דאפשר לעשות מאתמול בלא דחיית שבת. ולזה שפיר קאמר אביי אדרבה מדאין קבוע להן זמן כל שעתא ושעתא זמני' הוא. משא"כ הכא דעסקינן בגוף המצוה. שפיר יש מקום לחלק בין יום שמיני שאי אפשר למול קודם שמיני. דאכתי לא מטא זמן חיובא. לאחר שמיני שכבר היה מתחייב למול בשמיני. ואפי' אם אירע איזה אונס שלא היה אפשר למול בשמיני. מ"מ משמיני ואילך הו"ל שלא בזמנה. שהרי הגיע זמנה בשמיני. ורק דרך מקרה נדחית מזמנה. והילכך כל כמה דלא גלי קרא לית לן למימר דדחיא שבת לדידן דקיי"ל דלא דחיא שבת אלא עיקר המצוה דקרא. ולא מכשירין שאפשר לעשותן מערב שבת:

אלא דגם לפ"ז אכתי תקשה מיהת לר"א דאית לי' דמכשירי מילה נמי דחו שבת בזמנה. מנ"ל דמילה שלא בזמנה לא דחיא שבת. דכיון דגלי קרא במילה בשמיני דדחיא שבת. אית לן למימר דגם משמיני ואילך דחיא שבת. אם איתא דגם משמיני ואילך עובר בכל יום ויום בעשה. והא בהכי ליכא מאן דפליג. ולכ"ע אין מילה דוחה שבת אלא בשמיני בלבד. והרי לדידי' אין מקום לחלק בין שמיני לאחר שמיני. אם לא שנחלק ונימא דגם לדידי' אין מכשירין דוחין שבת אלא משום דגוף המצוה דחיא שבת שאי אפשר לעשותה קודם שבת. והילכך בשמיני שאי אפשר בשום ענין להקדים ולמול לפני השבת. ולהכי דוחה שבת. גם מכשיריה דחו שבת לדידי'. אבל משמיני ואילך עיקר המצוה לא דחיא שבת משום שכבר מטא זמן חיובא מקמי שבת. וממילא גם מכשיריה לא דחו שבת. אלא דלפ"ז קשה בההיא דלעיל דקאמר רב יוסף דלהכי מודה ר"א במכשירי ציצית ומזוזה דלא דחו שבת לפי שאין קבוע להם זמן. מאי פריך לי' אביי וקאמר אדרבה מדאין קבוע להן זמן כל שעתא ושעתא זמני' הוא. והא שפיר קאמר רב יוסף. דלפי שאין קבוע להן זמן להנך מכשירין. כלומר דבעיקר מצותן הרי לא שייכא דחיית שבת כלל. ואין לדון בהן לדחות את השבת אלא במכשיריהן. והרי מכשירין לעולם אפשר לעשותן קודם השבת. ולהכי מודה בהן ר"א שאין דוחין שבת. כיון דמכשירין דידהו ליכא למיתלי בעיקר המצוה שדוחה שבת מטעמא דאי אפשר להקדימה לפני השבת. שהרי בעיקר מצוה דידהו ליכא דחיית שבת כלל. ואין להם לדחות שבת אלא מצד עצמן. והא מצד עצמן כיון שאפשר לעשותן לפני השבת לית לן למימר דלידחו שבת אפי' לר"א. ואין מקום כלל לפירכא דאביי. ועכצ"ל דפסיקא ליה דלר"א דנפק"ל מקראי דמכשירין דחו שבת. ע"כ מצד עצמן דחו שבת. ולא משום דעיקר מצותן דחיא שבת. שהרי גם בסוכה ולולב ומצה ושופר אע"פ שאין דחיית שבת בעיקר מצותן. קתני התם בברייתא דמכשיריהן דחו שבת לר"א עיי"ש. והשתא א"כ הקושיא במקומה עומדת. דלר"א מנ"ל לחלק בין מילה בשמיני למילה שאחר שמיני לענין דחיית שבת. אם איתא דגם לאחר שמיני עובר בעשה בכל יום ויום כמו בשמיני. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דלאחר שמיני שוב אין למילה זמן קבוע כלל. ואין בה אלא משום זריזות להקדים המצוה כל מאי דאפשר. אבל עיקר המצוה יוצא י"ח כל אימת שמל. ואינו עובר בעשה על מה שמשהה המילה משמיני ואילך אפילו לר"א. אע"ג דלדידי' לא שנא בין אפשר לעשות מאתמול או לא. ואין הדבר תלוי אלא באם זמנה קבוע מכאן ואילך אם לא:

ומלבד זה עיקר הדבר תמוה מצד עצמו. מהיכא תיתי לן לעבור בכל יום בעשה אם משהה המילה משמיני ואילך. כיון שאין לנו בקרא שום זמן קבוע למילה אחר יום השמיני. ואין לנו עשה בקרא אלא ביום השמיני בלבד. ואפילו בערל עצמו דלא כתיב ביה שום זמן למצותו כלל. מ"מ כיון שאין עשיית המצוה אלא פעם אחת. ואין זמנה קבוע בקרא כלל. ודאי אית לן למימר דכל אימת שקיים מצותו ומל את עצמו יצא ידי חובתו. ואין עליו שום עבירת עשה כלל. שהרי קיים העשה שנתחייב בה. ואין זה ענין כלל למאי דאמרינן התם בציצית ומזוזה דאדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעתא זמני' הוא וכמשכ"ל. דהיינו כיון שלא קבע להן הכתוב זמן ע"כ חיובן נוהג תדיר וכל שעתא ושעתא זמני' הוא. משא"כ במילה דלא שייכא אלא בפעם אחת בכל ימי חייו. וכיון שלא קבע לה הכתוב שום זמן כל שעשאה באיזה זמן שיהיה הרי קיים מצותו ויצא י"ח. ודברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל שכתבו דבכל יום ויום מבטל עשה תמוהים מאוד אצלי. דמהיכא תיתי לן עשה זו דלא כתיבא ולא רמיזא בקרא כלל. וכן מתבאר מסוגיא דזבחים (פרק השוחט והמעלה ק"ו ע"ב) דכל שמל אפילו לאחר זמן מרובה יצא י"ח ואין עליו עבירת עשה. דאמרינן התם אמר רבא הא דתנן הפסח והמילה מצות עשה. תיתי בק"ו ממותיר מה מותיר שלא ענש הזהיר. פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר. אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמי' דר"כ ואמר לי ממותיר לא אתיא. דאיכא למיפרך מה למותיר שכן אין לו תקנה. תאמר פסח יש לו תקנה עיי"ש. וע"כ הך פירכא על מילה נמי קאי דיש לה תקנה כשימול. והשתא הרי עונש כרת דמילה אינו אלא בערל עצמו משגדל ולא מל. והכי נמי מתניתין דתנן פסח ומילה מצות עשה בערל עצמו מיירי. דמיתניא בריש כריתות לענין שאינו חייב על שגגתו חטאת אע"פ שזדונו בכרת עיי"ש. ואם איתא דבכל יום ויום שלא מל מבטל עשה נמצא דגם מילה לית לה תקנה על כל העשין שעבר משנעשה גדול ולא מל. והו"ל מעוות שאינו יכול ליתקן כמותיר. אלא ודאי כל שמל יוצא ידי חובתו ולא עבר על שהייתו כלום. ומיהו לפי הגירסא שהביא בדק"ס שם אין משם ראיה עיי"ש. ועכ"פ עיקר הדבר מצד עצמו תמוה כדכתיבנא. וכ"ש בעשה האמורה באב ובב"ד שכתוב בה בהדיא זמן קבוע ביום השמיני דודאי אית לן למימר דאחר יום השמיני אין לה עוד שום זמן קבוע כלל. ומכאן והלאה כל אימת שמל יצא ידי חובתו. וביותר יש לתמוה על הסמ"ק שכתב שכן אמרו רז"ל שאם נתעצל האב עובר בכל יום בעשה. ולא נמצא כן לרז"ל בשום דוכתא. ובמראה מקום שבגליון ציין לפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א) עיי"ש. וליתא התם כלום מזה. אלא שאמרו שם שהאב חייב למול את בנו עיי"ש ולא יותר. והרמ"א ז"ל בדרכי משה על דברי הטור (יו"ד סי' רס"א) הביא בשם הכלבו שכתב דה"ה אב או ב"ד כל יום שמעכבין עוברין בעשה עיי"ש. והוא בכלבו (סי' ע"ג). אבל דברי הכלבו הם ממש כלשון הסמ"ק שם. ובלתי ספק שמקור דבריו הוא מדברי הסמ"ק שם. ובסמ"ק ליתא הכי אלא בהאב בלבד. אבל בב"ד לא כתב אנא שאם נתעצלו עוברים בעשה. אבל לא כתב שעוברים בכל יום בעשה כמש"כ באב. ואפילו בערל גופי' לא כתב אלא שחייב למול את עצמו אם לא מהלוהו ב"ד. ואם לא מל חייב כרת עיי"ש. אבל לא כתב כלשון הטור בשם הרמב"ם שעובר בכל יום בעשה. ולפי הנראה לא ס"ל הכי. והוא תמוה דודאי כ"ש בערל עצמו דאיכא למימר שעובר בכל יום בעשה. כיון שלא נזכר שום זמן כלל בעשה דידי'. וכן ראיתי בארחות חיים (ח"ב הלכות מילה) שכתב ממש כלשון הסמ"ק. ואין ספק שדבריו לקוחים מדברי הסמ"ק שם. וגם בתשב"ץ (ח"ג סי' ח') כתב כלשון הסמ"ק לענין האב עיי"ש. והרמ"א ז"ל בהג"ה (יו"ד סי' רס"א) על מש"כ בש"ע שם אם לא מל האב את בנו חייבים ב"ד למולו ואם לא מלוהו חייב הוא כשיגדיל למול את עצמו ואם לא מל חייב כרת. כתב הרמ"א ז"ל וז"ל ובכל יום עוברים בעונשין אלו עכ"ל והמרשים ציין על זה. טור ובכלבו עיי"ש. והיינו שהטור כתב שם דאם לא מל את עצמו מבטל מצות עשה בכל יום שיעבור עליו וגם עומד בכל יום באיסור כרת. ובד"מ שם בשם כלבו כתב דהאב או ב"ד כל יום שמעכבין עוברין בעשה. וזהו שכתב הרמ"א ז"ל כאן שבכל יום הם עוברים בעונשין אלו. אבל לשון זה מגומגם מאוד אצלי והיה נראה לומר דט"ס הוא. וצ"ל עוברים בעשין אלו. אבל בעונשין מלבד דלא שייך לשון עוברין. גם לשון עונשין אלו לא שייך כאן. שהרי לא נזכר עונש אלא בערל עצמו בלבד. אבל באב ובב"ד לא כתב המחבר לעיל אלא באב שמצות עשה שימול את בנו. ובב"ד שחייבין למולו אם לא מל האב. ורק בערל עצמו מלבד שכתב שחייב למול את עצמו כשיגדיל אם לא מלוהו ב"ד. כתב שאם לא מל חייב כרת ואיך שייך בזה לשון עונשין אלו שכתב הרמ"א ז"ל. ולא היה ספק אצלי דט"ס הוא וצ"ל עשין אלו. ובזה אין מקום למש"כ בבאר הגולה ובבאור הגר"א ז"ל על דברי הרמ"א ז"ל שם עיי"ש. אלא שראיתי שגם הלבוש שם כתב כלשון זה. והוסיף בו ביאור. וכתב וז"ל ובכל יום שמשהין אותו כל הנזכרים חייבים בעונשין הנזכרים. דהיינו האב או הב"ד עוברים בעשה. והבן לכשיגדיל עובר בעונש כרת בכל יום וכו' עכ"ל עיי"ש. ועכ"פ אנו רואים שהמחבר השמיט לשון זה של הרמב"ם ז"ל שכתב שבכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה. וגם לא הביא דברי הסמ"ק והארחות חיים והכלבו בהאב שכתבו שעובר בכל יום בעשה. ובאמת שהדברים תמוהים כמש"כ. וגם אין להם שום מקור בשום דוכתא. ומש"כ הגר"א ז"ל שם ראיה לזה ממה שאמרו (פ"ק דר"ה ו' ע"ב) לענין בל תאחר אמר רבא כיון שעברו עליו שלשה רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר עיי"ש. הוא תמוה טובא לענ"ד דאין זה ענין לכאן כלל. דהתם כיון דאמר קרא לא תאחר. וגמרינן מקרא שהכתוב מזהיר על איחור יותר משלשה רגלים. א"כ בכל יום שמאחר אחר שלשה רגלים הרי הוא עובר בלאו זה כמו בידים. והו"ל כאוכל נבלה שעובר בלאו על כל כזית וכזית. ואם התרו בו לוקה על כל כזית וכזית. ובלא התראה עכ"פ עובר בלאו על כל כזית וכזית. אלא שאינו לוקה משום שאין מלקות בלא התראה כדינה. אלא דבלאו דלא תאחר ליכא מלקות בלא"ה משום שאין בו מעשה. משא"כ כאן במצות עשה שמוטלת עליו לעשות ואינו עושה. אין עליו אלא לקיים המצוה שעליו. וכל זמן שעדיין אפשר לו לקיימה לא עבר בלא כלום. אלא שעדיין לא יצא ידי חובתו עד שיקיימנה. כיון דמשעבר יום השמיני לא קבע הכתוב שום זמן לקיומה. ונראה דמטעם זה השמיטה מרן בש"ע. ולא הביא לא דברי הסמ"ק וסייעתו ולא דברי הרמב"ם ז"ל:

ומיהו דברי הרמב"ם ז"ל אפשר ליישב קצת עפמש"כ בתשו' מהר"ח או"ז (סי' י"א) דבמילה עיקר מצותה אינה העשייה. אלא מה שהמילה חתומה בבשרו וכו' שאם לא כן דוד המלך עה"ש שהיה מצטער כשנכנס למרחץ וראה עצמו ערום בלא מצוה נזכר על המילה. (כוונתו לההיא דמנחות (מ"ג ע"ב) ובירושלמי (סוף ברכות) עיי"ש. ואם לא היה מצות המילה אלא העשייה. למה שמח עלי' יותר מראשו וזרועו וכל גופו שקיים בהם מצות תפילין וציצית וכמה מצות. אלא מילה היא מצוה בכל עת כתפילין המונחין בראשו וציצית בבגדו עכ"ל עיי"ש. וכן כתב עוד שם לקמן (סי' קפ"ג) וז"ל פשיטא בשעה שאינו עוסק במצוה כלום אלא מקיימה בכך. לא יפטר מכל המצות. ומילה תוכיח שכל ישראל יש עליהם מצות מילה ודוד אמר עליה מזמור כשנכנס לביה"מ וראה עצמו ערום מכל המצות. ונזכר שהיתה מצות מילה בבשרו ואמר מזמור למנצח על השמינית. אלמא שזהו קיום מצותה כתפילין (כצ"ל ועיי"ש) שבראש וציצית שבבגדו. ואעפ"כ חייבין בכל המצות עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז נמצא דמצות מילה לגבי הערל עצמו הו"ל ממש כתפילין וציצית וכיו"ב דאמר אביי התם מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעתא זמני' הוא. וא"כ ודאי כל שעה שהוא בערלתו. הרי זה עובר בעשה בידים. שהרי היא מצוה הנוהגת תמיד כל ימי חייו שתהא המילה חתומה בבשרו. ועפ"ז נכונים ג"כ דברי הגר"א ז"ל דהו"ל ממש דומיא דבל תאחר. ולכאורה צ"ע בזה מדאמרינן התם (קל"ב ע"א) אמר מר מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת. מנ"ל לר"א הא אי מכולהו גמר מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה וכו' עיי"ש. ומתבאר מזה דמילה אם עבר זמנה לא בטלה. והיינו ע"כ כמש"כ התוס' שם לעיל (קל"א ע"א) ד"ה ושוין וכו' שאותה מילה עצמה שהוא מתחייב בשמיני הוא עושה בתשיעי שאם מל בשמיני לא היה חוזר ומל בתשיעי. אבל סוכה וציצית ומזוזה בכולהו יומי מיחייב בהן אפי' קיימם היום חייב לקיימם למחר. הילכך כשעבר היום ולא עשאם מצות היום לא יקיים עוד לעולם עכ"ל עיי"ש. ולדעת הר"ח או"ז והרמב"ם ז"ל הרי גם מילה כך היא. כיון דעיקר המצוה אינה אלא שתהא המילה חתומה בבשרו. וקיום מצוה זו נוהג תדיר. וכשעבר היום והוא בערלתו לא יקיים עוד מצות היום לעולם. ומאי פריך מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה. מיהו נראה דמההיא לא קשה דודאי אע"ג דלגבי הערל גופי' עיקר מצותו אינה אלא להיות אות הברית חתום בבשרו. וא"כ חתיכת עור הערלה והפריעה אינן אלא הכשר מצוה לגבי דידי'. מ"מ לגבי האב והב"ד אין עיקר מצותן שחייבן הכתוב אלא העשייה עצמה. דהיינו חתיכת ופריעת עור הערלה בלבד. וא"כ מילה בזמנה שדוחה שבת שאין בה אלא מצות האב או הב"ד. ודאי אם עבר זמנה לא בטלה וכסברת התוס'. ובזה לא מיירי לא הרמב"ם ולא הר"ח או"ז ז"ל שם אלא בנמול עצמו. אבל שם דפריך מה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה. הרי במילה בזמנה מיירי דהיינו מצות האב או ב"ד. ואכמ"ל בזה יותר. וא"כ לפ"ז ודאי דברי הרמב"ם ז"ל נכונים. אבל דברי הסמ"ק והארחות חיים וכלבו דמיירי במצות האב. ודאי תמוהים מאוד אצלי. וכן דברי הרמ"א ז"ל שנמשך אחריהם והוסיף גם מצות הב"ד צ"ע טובא:

ואמנם שבתי וראיתי שדבריהם ז"ל מדוקדקים ונכונים. דבלא"ה יש לדקדק במש"כ הסמ"ק וכן הארחות חיים וכלבו. שעובר בכל יום בעשה. שאם כוונתם בזה לומר שכל יום שאחר יום השמיני הו"ל כיום השמיני שעוברין עליו בעשה שזמנה קבוע ביום זה. ולמחר הו"ל מעוות שאין לו תקנה עוד. א"כ הו"ל לומר שבכל יום ויום עובר בעשה. וכלישנא דרבא התם בפ"ק דר"ה לענין בל תאחר. ועוד מה זה שכתבו תו אח"כ וכן אם אין האב בעיר אם נתעצלו ב"ד עוברין בעשה. ואמאי לא כתבו גם בב"ד חידוש זה שבכל יום עוברין בעשה. ולכן נראה דודאי אין כוונתם לומר שבכל יום ויום עוברין בעשה כמו אם לא מלו ביום שמיני. דזה ודאי ליתא וכמו שנתבאר. אלא כוונתם לומר שלא תאמר דכיון שכתב קרא ביום השמיני ימול. א"כ לאחר יום השמיני הו"ל כמצוה שעבר זמנה. כמו פסח מצה ושופר וכיו"ב לאחר זמנם. דהו"ל בכלל מעוות שאין לו תקנה כלל ובטלה מצותן לגמרי. לזה כתבו דליתא אלא גם אחר יום השמיני אף ע"פ שכבר עברו בעשה דמצוה בזמנה שאין לה תקנה עוד. מ"מ עיקר המצוה אכתי רמיא עלייהו. ובכל יום אפי' אחר יום השמיני עדיין עוברים בעשה אם לא מהלוהו. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ סו"פ ר"א דמילה) ורש"י ז"ל (שם קל"ב ע"ב). ולפ"ז שפיר כתבו אח"כ גם בב"ד וכן אם אין אב בעיר אם נתעצלו ב"ד עוברין בעשה. ולא כתבו בכל יום. משום דגם באב לא היתה כוונתם אלא לומר שגם אחר שמיני איכא עבירת עשה במילתו. וכיון דאדלעיל מיני' קיימי דמיירי לאחר שמיני. שוב לא היו צריכין לכתוב בכל יום. דהרי היינו הך. וכיו"ב ממש הוא לשון הראב"ד ז"ל (בהשגות פ"א מהלכות מילה) שכתב וכל יום עומד באיסור כרת עיי"ש. והרי ודאי אין עליו אלא כרת אחד. וכל שמל את עצמו אפי' לעת זקנתו שוב נפטר לגמרי מידי כריתתו. וכ"כ בכ"מ שם אליבא דהראב"ד ז"ל שכתב שם. וז"ל ודעת הראב"ד שמיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקיצור שנים. אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא וכו' עכ"ל עיי"ש. אלא דכוונת הראב"ד הוא לאידך גיסא. לאפוקי מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאינו חייב כרת אלא כשימות והוא ערל. לזה כתב הוא ז"ל דזה ליתא אלא בכל יום. כלומר גם בחייו. הוא עומד באיסור כרת. ונפק"מ כגון שנסתרס דשוב אי אפשר לו למול. מ"מ כבר נתחייב כרת מעיקרא. וכיו"ב כתבו רבינו אלחנן והרא"ש ז"ל (הביאם בש"מ ריש כריתות עיי"ש). וכוונת הסמ"ק וסייעתו ז"ל היא דלאו דוקא בשמיני אלא גם אחר יום השמיני רמיא עלייהו עשה למוהלו. וזו היא ג"כ כוונת הרמ"א ז"ל. ונראה דבדקדוק נקט לשון עונשין במקום לשון עשין או עשה. כדי לכלול גם עונש כרת של הערל עצמו. וכדעת הראב"ד ז"ל שמיד משגדל ולא מל עומד בעונש כרת. וכמו שביאר לנכון בלבוש שם. ובזה נכונים גם דברי באר הגולה והגר"א ז"ל שם עיי"ש. ועפ"ז מבואר דגם הרמ"א לא הביא מה שחידש הרמב"ם ז"ל דהערל עצמו עובר בעשה בכל יום ויום. וכמו שביארנו דעתו לעיל. ולא הביא אלא דברי הכלבו שהם דברי הסמ"ק וארחות חיים. וגם דברי הראב"ד והטור. וכן מתבאר בדברי הלבוש שם עיי"ש. דדברי הרמב"ם ז"ל בזה הם חידוש בפ"ע. ולא שייכי כלל לדברי הכלבו והסמ"ק. ואי אפשר לכוללם יחד. ואם היה כוונתו להביא דבריו היה לו להביאם בפירוש בפ"ע. ומה שלא הביאם. נראה דהיינו משום שכבר כתב דעדיפא מינה שאפי' בעונש כרת הוא עומד משיגדל. וכדעת הראב"ד ז"ל והטור. ואין להאריך כאן בזה יותר. אלא שדברי הלבוש שם בזה לקמן. וכן דברי הב"ח שם נפלאים מאוד בעיני מצד אחר אלא שאכמ"ל בזה:

ומעתה לפי מה שנתבאר אין שום סתירה מדברי הסמ"ק אלו למה שביארנו דעתו לעיל במצות עשה דקבורה. דאי לאו קרא דוהודעת להם דשמעינן מיני' מצות עשה בלא שום קביעות זמן. לא הוה שמעינן מקרא דקבור תקברנו ביום ההוא שום מצוה אחר יום מיתתו. כיון דבהדיא קבע הכתוב זמן למצוה זו וכתב ביום ההוא. וכדעת רבינו הגאון ז"ל כאן. ולכן הוכרח למנות עשה דקבורה מקרא דוהודעת להם מצוה בפ"ע. ועכ"פ נתבאר על נכון טעמו של רבינו הגאון ז"ל כאן מהשחזר בו ממש"כ שם באזהרותיו:

ואמנם עדיין צריך ביאור במה שיש לתמוה על רבינו הגאון ז"ל וכן על הבה"ג וסייעתו ז"ל אמאי לא מנו עיקר מצות תלייה שהיא מצוה מפורשת בקרא. ולא נחלקו ר"א ורבנן (פרק נגמר הדין מ"ה ע"ב) אלא דלר"א כל הנסקלין נתלין ולרבנן אין נתלין אלא המגדף ועובד ע"ז בלבד. אבל מיהת לכ"ע אית בה מצות עשה. ומנאה הרמב"ם ז"ל (עשין ר"ל) וכן שאר כל מוני המצות הבאים אחריו. והדבר מתמיה מאוד מדוע השמיטוה הגאונים ז"ל וכל הנמשכים אחריהם. וביותר תמוהים דברי רבינו הגאון ז"ל שהוא גופי' מנה עשה זו באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תרצח) וכתב שם וז"ל לתלות המגדפים יומם ובל תלין נבלתם לילה עכ"ל. וכוונתו מבוארת למנות בזה עשה דתליית המגדף. ול"ת דלא תלין נבלתו על העץ. ומש"כ יומם. היינו משום דחייבין לקברו עוד ביום ההוא כדי שלא לעבור בעשה דקבור תקברנו ביום ההוא ובל"ת דלא תלין נבלתו. וא"כ הדבר תמוה מאוד מה ראה על ככה שחזר בו כאן מדעתו שם ולא מנאה. ולחומר הנושא היה נראה לומר בדעת הגאונים ז"ל בזה דס"ל דקיי"ל כר"א דכל הנסקלין נתלין. משום דאע"ג דרבנן פליגי עליו. וגם ר"א שמותי הוא. מ"מ כיון דתלינן התם פלוגתייהו באם דרשינן כללי ופרטי או ריבויי ומיעוטי עיי"ש. וכבר ידוע דבכמה דוכתי מתבאר דקיי"ל דדרשינן ריבויי ומיעוטי. ויש בזה מבוכה רבה בראשונים ז"ל כמו שהאריכו בזה הרב לח"מ (פ"ז מהלכות שבועות) והרב פר"ח (יו"ד סימן פ"ד ס"ק ז') ושאר אחרונים ז"ל. וא"כ אפשר דלדעת הגאונים ז"ל קיי"ל כמאן דדריש ריבויי ומיעוטי. ואיכא כמה תנאי דס"ל הכי בעלמא וא"כ ממילא קיי"ל נמי הכא כר"א. ובלא"ה יש מקום לומר דהכא קיי"ל כר"א ע"פ מאי דתניא התם לעיל (מ"ג ע"א) בערב הפסח תלאוהו לפלוני והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום. פלוני יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל וכו'. ולא מצאו לו זכות ותלאוהו וכו' עיי"ש. הרי שסנהדרין עשו מעשה כוותיה דר"א דכל הנסקלין נתלין. ואנן קיי"ל דמעשה רב. וכבר ראיתי להרד"פ ז"ל בפי' לתוספתא (פ"י דסנהדרין) שעמד בזה. אלא דכל מש"כ שם בזה אין בו ממש ואין כדאי לדבר בו. ובפרט מש"כ שם דמשום דבלוד הוה עובדא דהוא אתרי' דר"א. להכי עבדי עובדא כוותיה עיי"ש. ולא ידענא היאך עלתה על דעתו כזאת דסנהדרין בדיני נפשות יעשו מעשה שלא כדין רק משום כבודו של ר"א. וא"כ משם יש יסוד נאמן לענין הלכה כר"א. וגם רש"י ז"ל נראה דס"ל דקיי"ל כר"א. ממש"כ בב"מ (פרק הפועלים פ"ג ע"ב) בעובדא דראב"ש דזקף לההוא גברא. קם תותי זקיפא וקא בכי. אמרו לו רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה המאורסה. ופירש"י ז"ל שהיא בסקילה וכל הנסקלין נתלין עיי"ש. ובתוספ' (פ"ק דסוטה ח' ע"ב) ד"ה מי שנתחייב וכו' ביארו מה שהכריחו לרש"י ז"ל לזה. וגם בש"מ שם בשם הריטב"א ז"ל ביאר בזה עייש"ה. ולענ"ד נראה דבלא"ה הוכרח לזה משום דאל"כ אמאי הוצרכו לומר לו שבא על נערה המאורסה ולא אמרו לו סתמא דבר קטלא הוא. או שבא על אשת איש. אלא ודאי רצו בזה לומר דגם תלייתו היתה כראוי לו ע"פ ההלכה. משום דבר סקילה הוה וקיי"ל דכל הנסקלין נתלין. וא"כ מתבאר מזה דלפירש"י קיי"ל כר"א. ובזה נראה דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל במה שפירש (פ' תצא) הכתוב אליבא דר"א עיי"ש. והרמב"ן ז"ל שם השיג עליו דנקט כיחיד נגד רבים. והרא"ם ז"ל נדחק ליישבו עיי"ש. ולפמש"כ אין צורך. דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל ויפה פירש ע"פ ההלכה לדעתו ז"ל. וכן תרגם יונתן (פ' תצא) כר"א. שתרגם על הכתוב כי יהיה באיש חטא משפט מות וגו' וארוס אין יהי בגבר חובת דין דקטול ויתחייב אטלות אבנין ובתר כדין יצטלון יתי' וגו'. הרי שתרגם מצות תלייה בכל חייבי סקילה. וס"ל כר"א. וכן דעת הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו (ריש מנין העשין שלו) שכתב וז"ל דנתם ונתחייב סקילה תסקלוהו ויאמר המלך תלוהו עכ"ל עיי"ש. וזהו כר"א דכל הנסקלין נתלין. וכבר הביאו דבריו אלו בתוס' (פ"ק דיומא ת' ע"א) ד"ה דכ"ע וכו'. ובנדה (ל' ע"א ד"ה ש"מ) וכתבו שיסד אזהרותיו דלא כהילכתא עיי"ש. אבל לפמש"כ טעמו ונמוקו עמו דהכי קיי"ל להלכה כר"א. ולא יחיד הוא בדעתו זו. שכן דעת הגאונים ורש"י ז"ל. וכבר ביארנו בזה גם לעיל במנין העונשין (עונש כ"ד כ"ה) עיי"ש. והשתא כיון דזהו משפט כל הנסקלין שיהיו גם כן נתלין אחר סקילתן. א"כ אין זו מצוה מיוחדת בפ"ע. אלא זהו אחד מדיני מיתת סקילה. ובכלל עונשי סקילה היא שכבר מנו כולן במנין העונשין. ואין למנותה מצוה בפ"ע. ואין זה ענין למה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש י"ב) כמו שכבר ביארנו במבוא (סי' ז' שורש י"ב) עייש"ה:

ומעתה עפ"ז נראה דזהו טעמו של רבינו הגאון ז"ל שחזר בו כאן ממה דשם באזהרותיו נטה מדעת הבה"ג ומנה מצות תלייה בפ"ע. וכאן חזר והסכים לדעת הבה"ג ז"ל וסייעתו שלא למנותה. והיינו משום דשם הוה ס"ל דלא קיי"ל כר"א דשמותי הוא וגם הו"ל יחיד במקום רבים. דרבנן פליגי עלי' וכדעת רוב שאר הראשונים ז"ל שפסקו כרבנן. וכמבואר בהדיא מלשונו שהבאתי לעיל. שלא כתב שם מצות תלייה אלא במגדף. ומה שלא כתב ג"כ עובד ע"ז. אפשר דהוה ס"ל התם דקיי"ל כמ"ד היינו מגדף היינו עובד ע"ז. ויש מקום לזה ע"פ סוגיא דרפ"ק דכריתות (ז' ע"ב) ובפירש"י שם עייש"ה ובמש"כ בכ"מ (פ"ה מהלכות ק"פ ה"ב). ובמש"כ לעיל (עשין נ"ז). ובלא"ה אפשר לומר דאפי' למ"ד מגדף לאו היינו עובד ע"ז. מ"מ גם עובד ע"ז בכלל מגדף הוא. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות ע"ז ה"ו) עיי"ש. וכן מתבאר מסוגיא דסנהדרין שם (מ"ה ע"ב) עיי"ש. ולרבנן ודאי לא יתכן לומר שאין זה אלא מדיני סקילה. שהרי שאר כל הנסקלין אינן נתלין חוץ ממגדף ועובד ע"ז. והילכך מנאה שם מצוה מיוחדת בפ"ע. אבל כאן שחזר בו ופסק כר"א מטעם שביארנו. לכן הסכים לדעת הבה"ג ז"ל שאין למנותה מצוה בפ"ע. משום דבכלל עונש סקילה היא. וכבר מנה כל העונשין שבסקילה במנין העונשין. ומיהו להבה"ג ז"ל וסייעתו אין צריך לזה. לפמ"ש הרמב"ן ז"ל (שורש י"ד) בדעת הבה"ג דלדעתו אין העונשין מצד עצמן נמנין בחשבון המצות כלל משום שהעונש אינו מצוה. ואין כוונתו במנין העונשין שלו אלא למנות אזהרותיהן של העונשין עיי"ש בדבריו. ולפ"ז הדבר פשוט דהתלייה שג"כ עונש היא. אין למנותה כלל. דמצד עצמה הרי לאו מצוה היא כלל. ומשום אזהרת מגדף ועובד ע"ז ג"כ אין למנותה. שהרי כבר מנה במנין העונשין עונש סקילת המגדף ושל עובד ע"ז. והיינו אזהרותיהן. וא"כ כבר מנה אזהרות הללו ושוב אין למנותן יותר. ואמנם לשיטת רבינו הגאון ז"ל שמנה העונשין מצד עצמן בחשבון הלאוין. וכמו שביארנו בפתיחת העונשין ובשאר מקומות. עכצ"ל כמו שביארנו בטעמו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.