ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וגומץ. המבעה. וההבער. לתגמולות. כתיב (פרשת משפטים) וכי יפתח איש בור וגו' בעל הבור ישלם וגו'. וזו היא פרשת נזקי בור. וזש"כ רבינו הגאון ז"ל וגומץ. וכתיב שם כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירו וגו'. והיא פרשת נזקי השן. וכשמואל דאמר (פ"ק דב"ק) מבעה זה השן עיי"ש. ושם כתיב עוד כי תצא אש ומצאה קוצים וגו' שלם ישלם המבעיר את הבערה. וזש"כ וההבער. לתגמולות. כלומר לתשלומין. וזה קאי על כל השלש פרשיות. ונמנו במנין הפרשיות מטעם שנתבאר בפתיחה. שהמזיק מסתמא אינו משלם לניזק תשלומי נזקו אלא בכפייה ע"פ הב"ד והצבור. שבידם לעשותו. ואין זה מוטל אלא עליהם. והרי זה כשאר מצות המוטלות על הצבור שנמנין במנין הפרשיות. ושלש אלה מנאן רבינו הגאון ז"ל גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד. נזקי בור כתב שם (בדבור לא תרצח) וז"ל כורה בור והשיח והמית עכ"ל. וכתב והמית. משום דבמיתה מיירי קרא. דכתיב והמת יהיה לו. ודקדק למינקט לשון והמית. משום דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים. ובאדם וכלים לא שייך והמית. משום דאדם הו"ל לעיוני ומיזל. וא"כ לא בעל הבור המיתו. אלא הוא המית את עצמו. וכן כלים אינם נופלים מעצמן בבור אלא ע"י הנושא אותן. או המוליכן. וא"כ לא בעל הבור המיתן בשבירתן אלא אחרים גרמו להם. ואע"ג דבאדם אפי' על הקטנים ולאו בני דעת נינהו פטור. כדתנן (פ"ה דב"ק נ"ב ע"א). היינו משום דהו"ל מין בן דעת. וסתמא דמילתא בר דעת הוא בזה אפי' קטן. אבל בהמה מסתמא לאו בני דעת. נינהו. ומ"מ על שור שהוא פקח פטור מהאי טעמא דהו"ל לעיוני ומיזל. כדאמרינן התם (נ"ד ע"ב) עיי"ש. ועי' רמב"ם (פי"ב מהלכות נזקי ממון הט"ז) ובמש"כ הראב"ד ז"ל שם בהשגות והה"מ שם. אבל כאן קיצר רבינו הגאון ז"ל ביותר ודבריו במצות אלו לא באו אלא ברמז בעלמא לענין הפרשה האמור בתורה. ופרשיות המבעה וההבער כתב שם (בדבור לא תגנוב) וז"ל המבעה וההבער ישלם מיטב עכ"ל. והיינו משום דדין מיטב בפרשת מבעה הוא דכתיב. ומשום דנזקי בור כתיב בהו מיתה. לכן רמזה בדבור לא תרצח. אבל נזקי מבעה ומבעיר דלא מיירי בפרשיות אלו אלא בנזקי ממון. לכך רמז אותן בדבור לא תגנוב. דהו"ל ג"כ נזק ממון שלא ע"י מיתה. והבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו בפ"ע שלש פרשיות אלו. אלא כללו כל דיני נזיקין בפרשה אחת. פ' נזיקין שמנו. וכמשכ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו שלש פרשיות אלו בפ"ע. כדרך שמנאן רבינו הגאון ז"ל. כמש"כ בסה"מ להרמב"ם (עשין רל"ח ר"מ רמ"א) עיי"ש. וגם רבינו שמעון הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת לא הלך בזה בדרך הבה"ג ז"ל. ומנה שלש פרשיות אלו בפ"ע:

והנה נזקי הרגל לא מנה רבינו הגאון ז"ל לא כאן ולא שם באזהרותיו. אלא שכללן בכלל מבעה. אע"ג דלשמואל (רפ"ק דב"ק ד' ע"א) דנקטינן כוותיה תנא במתניתין שור לרגלו. ומבעה לשינו עיי"ש הרי דתנא דמתניתין חלקן לשנים. וקרי לרגל אב בפ"ע. ולשן אב בפ"ע. מ"מ כיון דבקרא נכללו רגל ושן כאחד. דכתיב כי יבער איש וגו' ושלח את בעירו ובער בשדה אחר וגו'. ותניא (ריש ב"ק ב' ע"ב) ושלח זה הרגל. וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור. ובער זה השן וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל עיי"ש. לכן מנאן באחת. וכן בסמ"ג (עשין ס"ז) מנה שן ורגל מצוה אחת. וביאר שם הטעם. וז"ל שלשה אבות נאמרו בשור נזקי קרן ונזקי שן ונזקי הרגל. ושתי מצות עשה יש בהם. אחת לדון בנזקי קרן שנאמר כי יגח וגו' ואין נגיחה אלא בקרן וכו'. מצות עשה שניי' לדון בנזקי שן ורגל שנאמר כי יבער איש שדה וכו'. נזקי השן והרגל כללן הכתוב ביחד מפני שהזיקן בדברים שדרכן לעשות תמיד כמנהג ברייתה וכו'. אבל נזקי קרן הוא ששינתה לעשות דבר שאין דרכה תמיד לעשות וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם בחנוך (מצוה נ"ה) מנה שן ורגל מצוה אחת עיי"ש. ודברי הרמב"ם ז"ל בזה בסה"מ שם סתומים. שלא הזכיר רגל כלל. אלא מנה (שם עשין רל"ז) לדון בדיני השור. והוא אמרו יתעלה וכי יגח שור. וכי יגוף שור וכו' עכ"ל עיי"ש. ונגיחה ונגיפה היינו קרן. ואח"כ מנה (שם ר"מ) שצונו בדין ההבער. והוא אמרו יתברך כי יבער איש וכו' עכ"ל עיי"ש. ואח"כ מנה שצונו בדין ההבערה. והוא אמרו יתברך כי תצא אש וגו' עכ"ל עיי"ש. הרי שבמצות ההבער שהוא שן לא כתב אלא שן בלבד. דנפק"ל מדכתיב כי יבער איש. אבל רגל דנפק"ל מדכתיב ושלח את בעירו. לא הזכיר כלל. והדבר תמוה לכאורה אמאי לא הזכיר נזקי רגל כמו שהזכירום הסמ"ג והחנוך אף ע"פ שאינם נמנין בפ"ע. ומ"מ ודאי הדבר מוכרח שלדעתו נכללים נזקי הרגל עם נזקי השן במצוה אחת. משום שכך כללן הכתוב במצוה אחת. שעל שניהם יחד כתב קרא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. וזו היא המצוה הנמנית. אלא שהדבר מתמיה מאוד מה ראה למנות מצוה זו רק משום נזקי שן בלבד. כיון שבתורה נאמרה מצוה זו על נזקי רגל ועל נזקי שן יחד. גם יש לתמוה לכאורה על רבינו הגאון ז"ל שלשיטתו כל שני פרטים שנאמרו במצות אחת נמנה כל פרט בפ"ע. א"כ כאן היה לו למנות רגל ושן בשתי מצות בפ"ע אע"פ שנכללו בקרא במצוה אחת. ובשלמא להרמב"ם ז"ל והחנוך ליכא בזה קושיא. משום דאזלי לשיטתייהו שבכל כיו"ב אין כל הפרטים נמנין לשיטתם אלא במצוה אחת. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש תשיעי). אבל לרבינו הגאון ז"ל. וכן להסמ"ג והרמב"ן ז"ל שהם מונים כל פרט ופרט בפ"ע. היה להם למנות גם רגל ושן כל אחד מצוה בפ"ע:

אמנם נראה ע"פ מאי דבלא"ה יש לתמוה בלשון הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם שכתב וז"ל שצונו בדין ההבער והוא אמרו יתברך כי יבער איש עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה לכאורה שהרי בברייתא שם (רפ"ק דב"ק שם) לא יליף שן אלא מסיפא דהך קרא דכתיב ובער בשדה אחר. וכן הוא בכל הסוגיא דגמרא שם עיי"ש. ולא מדכתיב מיד בתחילת הפרשה כי יבער. וכבר ראיתי להרשב"א ז"ל שתמה שם וכתב וז"ל ואני תמה כיון דכולי' קרא קא דריש. ולכל חדא וחדא מלתא למלתא הוא דאתיא. למה לי דכתיב רחמנא כי יבער איש. מוטב היה להם לדרוש מכי יבער את השן. ובירושלמי מיניה דריש את השן. דגרסינן התם המבעה כי יבער איש שדה או כרם. ושילח את בעירו זה הרגל וכו'. וגם לדעת הירושלמי קשה ובער מאי עביד לי'. ונראה לי דאיצטריך לשון זה חד לשלח שלוחא וחד דאזלא מנפשה כשן וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל לענ"ד מלבד דסוגיא דגמרא שם לא משמע הכי. גם לא נזכר שם כלל הך דרשא מקרא דכי יבער. גם עיקר תמיהתו לא מיתרצא בהכי כלל. דהרי אכתי הקושיא במקומה עומדת אמאי דריש בברייתא מעיקרא קרא דושילח לרגל ומסיפא דקרא דכתיב וביער הוא דדריש שן. הו"ל למידרש ברישא מדכתיב בריש הפרשה כי יבער איש וגו' זו השן. ומדכתיב בתר הכי ושלח נדרוש רגל. וכדדריש בירושלמי. ואמאי שביק הך דרשא מיד בריש הפרשה ונטר לה עד סופה. ואף דיש מקום לומר כן בירושלמי שם. אבל בתלמודא דידן הדבר תמוה לומר כן ולא משמע הכי כלל. ועיקר תמיהת הרשב"א ז"ל מתורצת יפה ע"פ פירש"י (פרשת משפטים) שכתב וז"ל כי יבער. את בעירו. ובער. כולם לשון בהמה. כמו אנחנו ובעירנו. כי יבער מוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלו או בשלוח בעירו או בבעור. ופירשו רבותינו שלוח הוא מדרך כף רגל. ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דלפום משמעות פשטי' דקרא כי יבער דכתיב ברישא דקרא מתפרש בדרך כלל שיעשה היזק בשדה או כרם של חבירו ע"י בהמותיו. ועדיין לא נתבאר באיזה ענין נעשה ההיזק ע"י בהמותיו. ולזה הולך הכתוב ומבאר שההיזק נעשה או בשלוח. דהיינו הרגל. או ע"י בעור. דהיינו השן. ונראה ודאי דהכי ס"ל לתנא דברייתא בתלמודא דידן. ולהכי לא דריש מידי על כי יבער דרישא דקרא. משום דס"ל דלפי משמעות הכתוב כי יבער אינו לא שן ולא רגל. אלא בדרך כלל היזק ע"י בהמה. וכן פירש הראב"ע ז"ל שם עיי"ש. והדר מפרש קרא באיזה ענין עשה את ההיזק. ברגל או בשן. וכן ראיתי שוב במה"פ שתירץ תמיהת הרשב"א ז"ל ע"פ פירש"י שם עיי"ש בדבריו. ומ"מ ודאי מדברי הירושלמי שם משמע שמפרש גם כי יבער דרישא דקרא על נזקי שן. וכן ראיתי להרשב"ם ז"ל (פ' משפטים) שפירש כן עיי"ש. אבל מברייתא וסוגיא דתלמודא דידן שם לא משמע הכי כלל. וע"כ מוכרח דס"ל כפירש"י. וא"כ מבואר מזה דעכ"פ לתלמודא דידן כי יבער דריש הפרשה כולל בין רגל ובין שן וכדמפרש קרא בתר הכי. וא"כ נראה דזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל שם. וזהו שכתב שצונו בדין ההבער. והוא אמרו יתברך כי יבער איש. וכוונתו לכלול בזה שן וגם רגל. ששניהם בכלל הבער דכי יבער דרישא דקרא:

וראיתי להחנוך שם שכתב וז"ל לדון בנזקי שן ורגל. כלומר מי שהזיק לחבירו נזק שבא מחמת השן או מחמת הרגל. כגון שהכניס בהמתו בשדה חבירו ואכלה שם. או הפסידה יונקותיו בעברה שם ברגליה. שיש עלינו לחייבו בתשלומין וכו' שנאמר כי יבער איש שדה וגו' ופירשו ז"ל דהיינו שן. ומה שכתב אחר כן ושלח את בעירו וגו' פירשו ז"ל דהיינו רגל. ונאמר על שניהם מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים דלא אשכחן לרז"ל שיפרשו קרא דכי יבער איש על שן. ואף דבירושלמי (ריש ב"ק) משמע הכי. מ"מ בברייתא דתלמודא דידן שם וסוגיא דגמרא התם לא ס"ל הכי. אם לא שנאמר דס"ל ג"כ כדברי הרשב"א ז"ל שהבאתי. וכדעת הרשב"ם ז"ל שם אבל לא משמע הכי בתלמודא דידן כמו שנתבאר. וכן מבואר בסמ"ג שם ממש כפירש"י ז"ל שהבאתי עיי"ש. והוא מוכרח מתלמודא דידן. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל כמש"כ. וגם ראיתי בפסיקתא זוטרתא (פ' משפטים) שכתב וז"ל כי יבער איש זה המבעה שבמשנתנו לשון אכילה וכו'. וזה מבעה ששולח את בעירו לבער בשדה אחר. ומבעה זה השן עכ"ל עיי"ש. וגם דבריו תמוהים. ולא יתכנו אלא ע"פ דברי הרשב"א ז"ל. אלא דבלא"ה דבריו שם תמוהים שנראה מדבריו שם דס"ל דכולה ההיא פרשה לא מיירי אלא בנזקי שן בלבד. ולא דריש ושלח את בעירו על נזקי רגל עיי"ש. וזה שלא כתלמודא דידן ולא כירושלמי שם ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דתלמודא דידן קרא דכי יבער איש כולל בין נזקי רגל ובין נזקי שן כפירש"י והרמב"ם והסמ"ג ז"ל:

ומעתה עפ"ז נכונים היטב דברי רבינו הגאון ז"ל כאן ובאזהרותיו שם והסמ"ג והרמב"ן ז"ל שמנו נזקי שן ונזקי רגל במצוה אחת. אע"ג דבעלמא בכל הפרטים שנפרטו במצוה אחת נמנה לשיטתם כל פרט ופרט בפ"ע. משום דדוקא בפרטים שלא כללן הכתוב כלל כאחד. כמו שאור ודבש. או אתנן ומחיר. או עמוני ומואבי. וכן פצוע דכא וכרות שפכה וכיו"ב דעתם כן. משא"כ כאן דמעיקרא כתיב כי יבער איש וגו'. שכולל בזה דרך כלל בין נזקי שן ובין נזקי רגל. אלא דהדר מפרש הכתוב בהדיא הפרטים שנכללו בכלל זה. ואין זה אלא כדי לפרש את הכלל שהקדים הכתוב מעיקרא. הילכך גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו אינם נמנין אלא במצוה אחת. ואין לנו אלא לתפוס לשון ראשון שבמקרא שנכללו כאחד יחד בשם אחד. ועי' מה שביארנו במבוא (סי' ז' שורש תשיעי) דעדיפא מינה לשיטת רבינו הגאון ז"ל. וכ"ש כאן שלא באו הפרטים אלא לפרש את הכלל עיי"ש. אלא דאכתי יש לתמוה על דברי רבינו הגאון ז"ל כאן וגם שם באזהרותיו שכתב מבעה ולא הזכיר רגל כלל. והא ודאי מבעה שכתב היינו כדמפרש שמואל מבעה דמתניתין. דהיינו נזקי שן. דאילו לרב דמפרש דמבעה היינו אדם. הרי כבר מנה רבינו הגאון ז"ל נזקי אדם כולם בפ"ע. כמשכ"ל (פרשיה י"ד) עיי"ש. והשתא הרי לשמואל תני מתניתין שור לרגלו ומבעה לשינו. כדמסיק רבא (ד' ע"א) אליבא דשמואל עיי"ש. וא"כ אפילו לשמואל אין נזקי רגל בכלל מבעה אלא שן בלבד. והרי נהי דשן ורגל אפילו לשיטתו אין נמנין אלא במצוה אחת וכמו שנתבאר. מ"מ כיון דעכ"פ מצוה זו כוללת נזקי שן עם נזקי רגל. אמאי לא הזכיר בכלל המצוה אלא נזקי שן בלבד. הן אמת דבירושלמי (רפ"ק דב"ק) מבואר דס"ל דמבעה כולל נזקי שן ונזקי רגל יחד עיי"ש ובפ"מ שם. אבל הדבר תמוה דשביק רבינו הגאון ז"ל תלמודא דידן ונקט כירושלמי. ואין לומר דודאי ס"ל כתלמודא דידן דאין נזקי רגל בכלל מבעה. אלא דמ"מ לפי שדרכו כאן לקצר ביותר אם הוה כתב גם נזקי רגל הוה משמע שמונה אותם מצוה בפ"ע. ולכן לא הזכיר אלא מבעה דהיינו שן בלבד. דזה ליתא דא"כ לא הו"ל למינקט לשון מבעה שאינו אלא שן לתלמודא דידן. אלא הו"ל למינקט לשון הבער כלישנא דקרא כי יבער איש שכולל שניהם רגל ושן. וכדנקט הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם כדי לכלול שניהם יחד כמו שנתבאר:

ואולי אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל בזה דכיון דרב יהודה קאמר התם אליבא דשמואל דתנא שור לקרנו ומבעה לשינו. אלא דפריך התם עלה ורגל מאי שיירי'. ומשום הך קושיא מסיק רבא וקאמר תנא שור לרגלו ומבעה לשינו עיי"ש. והשתא מאחר דאשכחן לסתמא דתלמודא בירושלמי שם דס"ל דמבעה כולל שן ורגל. ודאי נראה דרב יהודה נמי לא איפריך משום הך קושיא דפריך עלי' ורגל מאי שיירי'. אלא דס"ל כהירושלמי דרגל נמי בכלל מבעה. אלא דרבא הוא דלא משמע ליה הכי. והילכך מסיק אליבא שמואל תנא שור לרגלו ומבעה לשינו. ואפשר דאיהו גופי' הוא דפריך הך קושיא דרגל מאי שיירי'. כדאשכחן כיו"ב בכמה דוכתי כמש"כ התוס' בפסחים (ל"ג ע"א ד"ה תתן) ובשאר דוכתי עיי"ש. אבל רב יהודה גופי' לא חש להך פירכא. משום דס"ל כירושלמי דרגל נמי בכלל מבעה. כמו שנכלל נמי בקרא בהדי נזקי שן. וכן ס"ל לסתמא דתלמודא דירושלמי שם דתנא במתניתין שור לקרנו ומבעה לשינו ולרגלו עיי"ש. ומעתה לפ"ז נראה דרבינו הגאון ז"ל כולל שן ורגל בכלל מבעה. כרב יהודה וכסתמא דתלמודא דירושל'. ואע"ג דקיי"ל בעלמא הלכה כבתראי. והרי רבא דבתרא הוא לגבי רב יהודה לא ס"ל הכי אליבא דשמואל. מ"מ אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דהיינו דוקא היכא דפליגי אליבא דהילכתא. משא"כ כאן דנא פליגי אלא במשמעותא דמתניתין אליבא דשמואל. אית לן למינקט טפי כרב יהודה דהוה תלמידי' דשמואל. וקים ליה במילי דרבי' טפי מרבא. ובפרט דסתמא דתלמודא דירושלמי נמי כוותיה ס"ל. וגם אפשר דמשום דדברי רבינו הגאון ז"ל כאן קצרים מאוד. ואינו אלא כמרמז על הפרשה האמורה בתורה וכמשכ"ל. והילכך הכא נמי במש"כ מבעה אינו אלא כמרמז על פרשת שן האמורה בתורה. וכיון דהך פרשה כוללת נמי נזקי רגל א"כ גם רגל בכלל זה. ואע"ג דרגל כתיב בקרא תחילה. וא"כ היה ראוי יותר שירמז על הך פרשה בנזקי רגל. ויכלול בזה גם נזקי שן דכתיבי בה. מ"מ אפשר דס"ל כדעת הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל דנזקי שן כתיבי בפרשה זו גם קודם לנזקי רגל:

איברא דזה ליתא דא"כ הדרא קושיא לדוכתה דהו"ל למנות שן ורגל בשתי מצות. כיון דלפ"ז שוב לא אשכחן בקרא מצוה הכוללת שניהם יחד. וע"כ מוכרח מזה דס"ל כדעת רש"י ז"ל וסייעתו. דלפ"ז אתי שפיר וכמו שביארנו לעיל. ושלא כדעת הרשב"א ז"ל וסייעתו. וא"כ כיון דרבינו הגאון ז"ל כאן לא בא אלא לרמז על הפרשה האמורה בענין זה בתורה. היה לו לרמז על תחילתה ולא על סופה. וכיון דס"ל כדעת רש"י ז"ל הו"ל למכתב הבערה. מלשון כי יבער דכתיב בריש הפרשה. שהוא לשון כולל כל הניזקין שע"י הבהמה. ואם משום שלא רצה לכתוב לשון כללי כזה. משום שאין זה כולל כל הניזקין שע"י בהמה. שהרי כבר נמנו לעיל נזקי שור בשור ושור באדם (פרשה י"ח י"ט) בפ"ע. עכ"פ הו"ל לרמז על נזקי רגל דכתיבי בקרא תחילה ולא על נזקי שן דכתיבי בסוף פרשה זו. ולכן נראה עיקר כמש"כ לעיל בכוונת רבינו הגאון ז"ל. אלא שאפשר לומר דנקט נזקי שן כדרך התלמוד בכל מקום למינקט שן קודם לרגל. וכבר עמד הרשב"א ז"ל (ריש ב"ק ב' ע"ב) במאי דנקט התם בברייתא שן קודם לרגל. וכתב וז"ל אני תמיה איך הקדים שן לרגל ובכתוב הרגל מוקדם. ואולי דרך גדולתו שנאו עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דהשן הוא בראשה של בהמה והרגל הוא בסופה. ובאמת דלא שם בלבד אלא בכל דוכתי נקט הכי בתלמוד שן קודם לרגל. אלא שתמיהני על הרשב"א ז"ל דהא לפמש"כ הוא ז"ל גופיה לקמן גם בקרא כתיב רגל קודם לשן בין להירושלמי ובין לתלמודא דידן כמו שהבאתי דבריו לעיל. ואין בזה מקום תימא כלל. וא"כ דברי הרשב"א ז"ל סותרים זה את זה בההיא סוגיא גופא. ועיקר תמיהתו של הרשב"א ז"ל לענ"ד בלא"ה אין זה דקדוק כ"כ. דבכמה דוכתי אשכחן כיו"ב. כמו פסח ומילה. אף ע"ג דמצות מילה נאמרה וכתיבא בקרא הרבה קודם לפסח. ואעפ"כ נקט בכל דוכתי פסח קודם למילה. וכן מצרי ואדומי. ושן ועין. חליצה ויבום. כופל וארבעה וחמשה. דאף ע"ג דבקרא האחרון מוקדם להראשון. מ"מ מקדים את הראשון המאוחר בקרא. וכן גיזה ועבודה. אונס ומפתה. רובע ונרבע. המפטם והסך. נקט להו שלא כסדרן בקרא. שהמאוחר הוא מוקדם בקרא. וכן מקדים בכל מקום בל יראה לבל ימצא. ובקרא איפכא הוא. וכן תפילין דבקרא של יד קודם לשל ראש. ובברייתא מנחות (מ"ג ע"ב) ובתוספתא סוף ברכות ובירושלמי שם נקטי כולהו תנאי של ראש קודם לשל יד עיי"ש. ועוד כיו"ב בכמה דוכתי. ועכ"פ לרבינו הגאון ז"ל כאן שפיר י"ל דגם הוא נמשך אחר לשון התלמוד בזה שמקדים שן לרגל. ולכן נקט שן אע"פ שבההיא פרשה. רגל מוקדם לשן. ובזה מרמז גם על נזקי רגל דכתיב בההיא פרשה בקרא. אלא דאין זה ברור אצלי בכוונתו משום דלפ"ז הא תינח אי הוה כתב רבינו הגאון ז"ל לשון שן כלשון. התלמוד ולשון הכתוב בכל מקום. אבל כיון דנקט כאן לישנא דמתניתין מבעה. לא נראה לומר כן. ולכן העיקר בזה כמשכ"ל בדעת רבינו הגאון ז"ל. ואין להאריך בזה יותר. ועי' מש"כ הר"י בנבנשתי ז"ל בשדה יהושע על דברי הירושלמי ריש ב"ק שם עייש"ה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.