ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומכה בשבט בכלות. כתיב (פ' משפטים) וכי יכה איש את עבדו וגו' בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם אך אם יום או יומים יעמוד וגו'. ומפני שיצא מן הכלל לדון בדבר החדש בדין יום או יומים. שלא כדין תורת שאר הרוצחים. לכך נמנה מצוה מיוחדת בפ"ע. ואינה נכללת בכלל עונש הרוצח שנמנה לעיל במנין העונשין (עונש ע"א). אע"פ שנכללו שם בין רוצח שהרג בן חורין בין שהרג עבד. דזה וזה דינם בסייף. ודין יום או יומים אינו נוהג אלא בעבדו קנין כספו. ומש"כ בכלות. רצה לומר שעשה אתו כלה. שמת תחת ידו ע"י הכאה זו. או שרצה לומר שהכהו בשבט שיש בו שיעור כליון. דהיינו שיעור כדי להמית בו. דאל"כ לא מיחייב. כמבואר במכילתא שם ובספרי (פ' מסעי) עיי"ש. והנה רבינו הגאון ז"ל קיצר מאוד כדרכו. ולא הזכיר כלל עיקר המצוה. אף לא הזכיר דהיינו דוקא בעבדו. וכן במצוה הקודמת. ולא נקט אלא ראשי דברים לרמז על האמור בפרשה:

ואמנם באזהרותיו שע"פ עשה"ד כתב (בדבור לא תרצח) וז"ל קצבת למכה עבד כנעני יום או יומים עכ"ל. נראה מדבריו אלו דהוה ס"ל דעיקר המצוה הבאה במנין אינו אלא דין יום או יומים. שהוא דבר החדש שאינו נוהג ברוצח דעלמא. אבל מיתתו במת תחת ידו. הו"ל בכלל עונש הרוצח שכבר נמנה במנין העונשין. ואין לחזור ולמנותו עוד. וכן ראיתי לר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת שלא כתב בזה אלא דין יום או יומים עיי"ש. אבל דבריהם צריכין ביאור. שהרי לכאורה בזה ליכא שום מצוה. אלא דאמר קרא שאם יום או יומים יעמוד קודם שימות פטור האדון מהעונש. ולא יתכן למנותו במנין המצות. ולפי הנראה הוה ס"ל דמאי דכתיב אם יום או יומים יעמוד לא יוקם הו"ל אזהרת לאו לב"ד שלא יענשוהו. והוא כלאו דולנערה לא תעשה דבר. האמור בנערה המאורסה. שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן וגם באזהרותיו שם. וכן הרמב"ם ז"ל וסייעתו מנאוהו במנין הלאוין. ויתבאר במקומו. ושלא תאמר שאם לא מת תחת ידו אלא עמד יום או יומים אין הב"ד חייבים לענשו ורשות בידם לפטרו. שלא כרוצח דעלמא שחובה מוטלת על הב"ד לענשו כמשפט רוצח. אבל הרשות בידם ג"כ לדון אותו כמשפט רוצח ובשודא דדייני תליא מילתא. לזה הזהיר הכתוב אם יום או יומים יעמוד לא יוקם. דאל"כ אייתר קרא. דלא הו"ל למיכתב אלא אם לא יעמוד יום או יומים נקם ינקם. אבל כאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל מדעתו זו. וס"ל דלא יוקם אינו אזהרת לאו אלא שלילה. לומר שאינו בכלל עונש דנקם ינקם. וכדעת כל שאר הראשונים ז"ל. ולכן לא מנה כאן אלא צד החמור שבו. שאם מת תחת ידו נקם ינקם. ומשום שאינו בכלל שאר הרוצחים. משום שיצא מן הכלל לדון בדבר החדש להיות נדון בדין יום או יומים. ואפי' בתוך מעת לעת אם קודם שמת מכרו לאחר פטור כדדריש (במכילתא שם) מדכתיב ומת תחת ידו עיי"ש. והכי איתא נמי בתוספתא (פ"ט דב"ק). וכ"כ גם בספר והזהיר ובפסיקתא זוטרתא (פ' משפטים) עיי"ש. ובודאי הכי קיי"ל דלא אשכחן מאן דפליג עלה. אלא שהרמב"ם ז"ל השמיט בהלכות רוצח הלכה זו וצ"ע למה. ואע"ג דבירושלמי (קידושין פ"ג ה"א) ובמכילתא דרשב"י (פ' משפטים) משמע דלא דרשי להכי קרא דומת תחת ידו עיי"ש. מ"מ אין זה כדאי לדחות משום זה דברי התוספתא והמכילתא המפורשים בהדיא לדינא משום דברי הירושלמי ומכילתא דרשב"י הסתומין. ולא אשכחן שחלקו בפירוש על זה לענין הלכה. ולזאת ס"ל לרבינו הגאון ז"ל שאין להכניסו בכלל עונש הרוצח דעלמא שנמנה כבר במנין העונשין. אלא יש למנותו מצוה בפ"ע. ולא כשאר כל מוני המצות שלא מנאוה משום דס"ל דהו"ל בכלל עונש סייף דרוצח שנמנה כבר במנין העונשין. וכ"ש הרמב"ם ז"ל וסייעתו שלא מנו העונש כלל אלא אזהרת לא תרצח בלבד. כשיטתם. וגם לבד זה אין זה נמנה בפ"ע לשיטתם מטעם שביאר הרמב"ם בשרשיו (שורש שביעי) עיי"ש. אבל אין זו שיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר. ושפיר מנאה בפ"ע. אלא דמ"מ כיון דהו"ל עונש מיתת ב"ד. ולשיטת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו העונשין כולן נמנין בחשבון הלאוין. כמו שנתבאר לעיל. עכצ"ל דגם כאן כוונתו למנות מצוה זו בחשבון הלאוין ככל שאר העונשין. ומטעם זה גם המצוה הקודמת כיון דיציאת העבדים בראשי אברים אינה אלא משום קנס. הילכך הו"ל כשאר העונשין דלשיטת רבינו הגאון ז"ל על חשבון הלאוין יחשבו. והרמב"ם ז"ל שהכניסה בכלל עשה דלעולם בהם תעבודו. וא"כ ע"כ ס"ל דתורת עשה עלה. לשיטתו אזיל דס"ל (בשורש י"ד) דגם כל העונשין תורת עשה עליהן עיי"ש:

ועדיין צריך ביאור דכיון דעכ"פ גם כאן עיקר המצוה הנמנית היינו עונש הבעלים במיתת סייף כשאר רוצח. א"כ מה ראה רבינו הגאון ז"ל למנותה במספר הפרשיות ולא מנאה במספר כל שאר העונשין שבמיתה. ונהי דלשיטתו נמנית מצוה בפ"ע וכמו שנתבאר. מ"מ כיון דהו"ל עונש מיתה הו"ל למנותה במנין העונשין שבמיתה שמנאן כולן בפ"ע. וזה תמוה טובא לכאורה. אמנם נראה דעונש מיתה שמתחייב האדון על רציחת עבדו הכנעני שישנו בדין יום או יומים. לא דמי לכל שאר העונשין שבמיתה שנמנו במנין העונשין. משום דכל שאר העונשין שבמיתה שנמנו רק בשביל המצוה שעל הב"ד לענוש את המתחייבים בהם בעונש האמור בהם. וכמו שנתבאר לעיל במקומו. אין על הב"ד אלא כשיבואו עדים להעיד בו שהרג את הנפש וכיו"ב. להביאו לפניהם ולדון אותו כמשפטו האמור בו. אבל בעבד כנעני שנהרג ע"י האדון בענין שישנו בדין יום או יומים. כמעט אי אפשר כלל שיבוא האדון בכך לידי עונש מיתת ב"ד האמור בו אם לא ע"י עין פקוחה והשגחה פרטית של הצבור והב"ד בדבר מיד מתחילת ההכאה עד שנתברר הדבר שמת העבד בהכאה זו בתוך מעת לעת להכאתו. דכיון שאינו בדין יום או יומים אלא כשהכהו בשבט שהוא רגיל לייסרו בו כשאינו שומע בקולו ואינו עושה מלאכתו כרצונו. וכמש"כ הראב"ע ז"ל (פר' משפטים כ"א כ'). וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות רוצח הלכה י"ד) וז"ל יראה לי שהמכה את עבדו בסייף וסכין או באבן ואגרוף וכיו"ב ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים. אלא אפי' מת לאחר שנה נהרג עליו. לכך נאמר בשבט שלא נתנה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיו"ב. ולא בהכאת רציחה עכ"ל עיי"ש. ומה שקשה על דבריו מן המכילתא. כבר עמד בזה הרב כנה"ג (ח"א בלשונות הרמב"ם) עיי"ש מש"כ בזה ובשאר אחרונים ואכמ"ל בזה. א"כ מסתמא ודאי ההכאה היא ברשותו של האדון. בביתו או בחצרו וכיו"ב. וכיון שאינו מתחייב מיתה אלא כשמת העבד בתוך מעת לעת להכאתו. הדבר מבואר שבקל יכול האדון להסתיר מיתת עבדו המוכה מעיני הרואים עד אחר מעת לעת. ויאמר עכשיו מת. ויצא נקי בהשפטו. ובפרט שיש לו רשות מן התורה להכות את עבדו אפי' מכה רבה שיש בה שיעור מיתה לאחר מעת לעת משעת ההכאה. כמבואר מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות רוצח הי"ב) עיי"ש. ואינו עובר עליו בלאו דלא יוסיף להכותו. כמו שכתוב לא יוקם כי כספו הוא. דמשמע לא יוקם כלל. וכמו שביאר בתשו' שבות יעקב (ח"א סי' קפ"א) עיי"ש. ובעיקר דבריו שם כבר קדמו בכנה"ג (חו"מ סי' ת"כ בהגהות ב"י ס"ק ב') ובדינא דחזי (לאוין קצ"ט) עיי"ש. וא"כ מילתא דלא שכיחא היא כלל שימצאו עדים בדבר להעיד עליו בב"ד ולהתרות בו בשעתו. אם לא ע"פ השגחת הצבור והב"ד. וזו היא חובה המוטלת עליהם מדאורייתא. כדתניא בפרק נגמר הדין (מ"ה ע"ב) גואל הדם ימית את הרוצח. מצוה ביד גואל הדם. ומנין שאם אין לו גואל הדם שב"ד מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מ"מ עיי"ש. וכתב בחי' הר"ן ז"ל שם שחובת גואל הדם היא שהוא יטעון טענותיו בפני ב"ד על שראוי להמיתו ושאם אין לו גואל הדם שב"ד מעמידין אדם אחר תחת גואל הדם שיטעון בחובת הרוצח. וכדאמרינן בפרק אחד ד"מ (ל"ג ע"ב) חובתי' דמאן חובתי' דגואל הדם. אלמא הוא טוען כל טענות שיוכל לטעון נגד הרוצח. וג"כ כששפטו ב"ד את הרוצח למות מצוה ביד גוה"ד להמיתו שישפוך עליו חמתו. ואם אין שם גואל הדם מצוה ביד אחר להמיתו עכ"ל עיי"ש. וא"כ עבד כנעני שאין לו גואל הדם שישגיח עליו. בכל כיו"ב שהעבד תחת אדונים קשים שרגילים להכותו מכה רבה. שאין גואל הדם אלא כל הראוי לירושה. כמש"כ הרמב"ם ז"ל (ריש הלכות רוצח ה"ב) עיי"ש. והרי עבד כנעני אין לו יורשים. דאין לו חייס לא למעלה ולא למטה. כמבואר ביבמות (פרק הבע"י ס"ב ע"א). ובב"ב (פרק מי שמת קמ"ט ע"א) בתוס' (ד"ה כל דאיתי') כתבו בפשיטות דעבד ליתי' בירושה עיי"ש. וכן מתבאר בגיטין (פרק השולח מ"ג ע"א) ובתוס' שם (ד"ה ואי אמרת) עייש"ה. וכ"כ הרב המאירי ז"ל (ריש פרק בתרא דנזיר ס"ב ע"ב) עיי"ש בדבריו. ודברי רש"י ותוס' שם (ד"ה א"ה עבדים) שלא כתבו שם כן עיי"ש. תמוהים מאוד. וכבר עמדו קצת אחרונים ז"ל על דבריהם ואכמ"ל בזה. וכיון דאין גואל לעבד כנעני. נמצא שחובת הצבור והב"ד היא להעמיד לו גואל שיטפל בו בזה:

הן אמת דעיקר דין זה אף ע"פ שהוא מבואר בהדיא בברייתא שם שאם אין לו גואל חייבין ב"ד להעמיד לו גואל. וכן מתבאר בברייתא בספרי (מסעי פיסקא ק"ס) שאמרו שם גואל הדם הוא ימית את הרוצח למה נאמר. והלא כבר נאמר גואל הדם הוא ימיתנו. ומה ת"ל גואל הדם ימית את הרוצח. שיכול אין לי אלא שיש לו גואל מי שאין לו גואל מנין. ת"ל גואל הדם מ"מ עיי"ש. ומשמע דהיינו לומר שחייבין ב"ד להעמיד לו גואל הדם. כדקתני בברייתא דידן (בסנהדרין שם). אלא דהתם דריש לה מקרא אחרינא. וכן פירשו המפרשים שם. אלא שקצתם הביאו בשם רבינו הלל ז"ל בפירושו לספרי שמפרש דמאי דקתני מי שאין לו גואל מנין. היינו לומר מי שאין לו גואל מנין שנהרג ההורגו. ת"ל גואל הדם מ"מ. ולפ"ז לא מיירי בספרי מדין זה כלל. ולא אתי לרבות מריבויא דקרא אלא שאף ההורג את מי שאין לו גואל הדם נהרג עליו. וא"כ אדרבא משמע שאין גואל הדם מעכב כלל. ואין צריכין להעמיד לו גואל הדם ומ"מ הרי הדין מבואר בהדיא בברייתא דידן. ואע"פ כן לא ראיתי להרמב"ם ז"ל שהביאו להלכה. ואדרבה מדבריו (פ"א ה"ב מהלכות רוצח) משמע איפכא עייש"ה. והוא תמוה טובא לכאורה. איברא שראיתי בפסיקתא זוטרתא (פ' מסעי) שכתב וז"ל גואל הדם ימית את הרוצח. מצוה בגואל הדם. אין לו גואל הדם. בפגעו בו להביא כל האדם עכ"ל עיי"ש. והדבר ברור דכוונתו לברייתא דתלמודין שם. ומתבאר מזה שהיתה לפניו גירסא אחרת בההיא ברייתא. ולפי גירסתו זו משמע ודאי דברייתא זו מתפרשת ג"כ על דרך שפירש רבינו הלל ז"ל ברייתא דספרי שם. דלא אתי אלא לומר דאע"פ שאין לו גואל הדם לנרצח. מ"מ נהרג הרוצח בכל אדם. אבל לענין שיש לב"ד להעמיד לו גואל הדם לא מיירי בההיא ברייתא כלל. ואין ספק דזו היתה ג"כ גירסת רבינו הלל ז"ל. מדלא הזכיר כלל דמ"מ צריכין ב"ד להעמיד לו גואל הדם. דע"פ זה מתפרשת בפשיטות יותר ברייתא דספרי שם כמבואר. ובאמת דלפי הגירסא שלפנינו הדבר קשה היכי משמע ליה לתנא מדכתיב בפגעו בו שאם אין לו גואל הדם שב"ד מעמידין לו גואל הדם. וראיתי בפי' רבינו חננאל ז"ל שכתב שם וז"ל בפגעו בו מ"מ. כלומר הפוגעו הורגו אף ע"פ שאינו גואל הדם. אלא במקום גואל הדם עכ"ל עיי"ש. וגם לפ"ז עדיין אינו מובן מנ"ל שחייבין ב"ד להעמיד לו גואל הדם. ודילמא אין זה אלא רשות בידם. או שרצה אחר מרצונו לקבל על עצמו גאולת דמי הנרצח. והרמ"ה ז"ל שם כתב וז"ל ת"ל בפגעו בו מ"מ. וריבויא הוא. כלומר כל הפוגע בו הורגו. וכי תימא א"כ למה לי להעמיד לו גואל הדם. כדי לקיים מצות גואל הדם עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו ז"ל דודאי מגופי' דקרא ליכא למשמע דחייבין ב"ד להעמיד לו גואל הדם. ולא מרבינן מקרא דבפגעו בו אלא לרבות דכל הפוגע בו הורגו. אלא דממילא משמע דכיון שמצוה ביד גואל הדם להמית הרוצח. יש לב"ד להעמיד לו גואל הדם אם אין לו גוה"ד. כדי לקיים מצות גואל הדם. ולפ"ז עכצ"ל דמאי דקתני בברייתא בגירסא שלפנינו. שהיא ג"כ גירסת הרמ"ה ז"ל. ומנין שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל וכו'. דמשמע ודאי דמגופי' דקרא דריש הכי. אין הכוונה לומר שב"ד חייבין בכך. אלא לומר שרשאין ויכולין להעמיד גואל הדם. ועל זה מסיק וקאמר ת"ל בפגעו בו מ"מ. לרבות שכל הפוגע בו הורגו. וא"כ שפיר נשמע מזה שיש ביד ב"ד להעמיד לו גואל הדם. כיון שגם כשאין גואל הדם כלל כל הפוגע בו הורגו. אלא שהוקשה לו להרמ"ה ז"ל א"כ למה לי כלל להעמיד לו גואל הדם. ועל זה השיב שפיר כדי לקיים מצות גואל הדם. דכיון דשמעינן מהך קרא שאין קפידא בגואל הדם ממש. ואם אין לו גוה"ד אינו מעכב. ממילא נשמע שצריכין להעמיד לו גוה"ד כדי לקיים מצות גוה"ד. אע"פ שאין זה גוה"ד שלו ממש. דגוה"ד ממש אינו אלא כל הראוי לירושה. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש:

ועפ"ז יש מקום לומר דהיינו ג"כ טעמו של הרמב"ם ז"ל שהשמיט הך דינא שאם אין לו גואל הדם שצריכין ב"ד להעמיד לו גואל הדם. משום דכיון דלפי דברי הרמ"ה ז"ל בברייתא נמי לא קתני בהדיא שמצוה על הב"ד להעמיד לו גוה"ד. וגם מקרא לא שמעינן לה כלל. אלא דממילא נשמע דכיון דמדינא כל הפוגע בו הורגו. דליכא שום חששא במה שיעמידו לו ב"ד גוה"ד. ולא קאמר בברייתא ומנין וכו' שמעמידין לו גוה"ד וכו'. אלא לומר שרשאין לעשות כן. א"כ אחר שכתב הרמב"ם ז"ל שם שמצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח. וגם כתב שם שאם לא רצה גוה"ד או שאין לו גוה"ד ב"ד ממיתין אותו עיי"ש. א"כ ממילא מבואר שאם רצו ב"ד מעמידין לו גוה"ד. דמה בכך. הרי ליכא שום חששא בהכי. וממילא מבואר ג"כ דאיכא מצוה בהכי כדי לקיים מצות גוה"ד. וכמש"כ הרמ"ה ז"ל. אבל אין זה מספיק. דמ"מ לא הו"ל להשמיט הדין המפורש בברייתא. ואדרבה מפשטות דבריו שם משמע שאם אין לו גוה"ד אין שום תקנה לדבר לקיים מצות גוה"ד. משום שאין גוה"ד אלא הראוי לירושה. וב"ד ממיתין אותו בלא גוה"ד ושלא כסברת הרמ"ה ז"ל. ולכן נראה ברור דגירסת הרמב"ם ז"ל היתה כגירסת הפסיקתא זוטרתא בהך ברייתא. ולכן לא הביא הך דינא. ולא שמיעא ליה ולא ס"ל. ומ"מ גירסת שאר הראשונים ז"ל היא כגירסא שלפנינו בהך ברייתא. כמבואר בדברי רבינו חננאל והרמ"ה והר"ן ז"ל שם. וכן היא ג"כ גירסת הילקוט (פ' מסעי) והרמב"ן ז"ל (בסה"מ במצות המחודשות עשין י"ג) עיי"ש. והרשב"ץ (בזה"ר עשין סימן נ"ג) עיי"ש. וכיון דלפי גירסא זו חובת הצבור והב"ד היא להעמיד גואל הדם לנרצח שאין לו גוה"ד. א"כ כ"ש לעבד שנרצח ע"י האדון. דודאי אי אפשר בלא"ה כלל שיבוא הרוצח לידי עונש האמור בו רק באופן רחוק ולא שכיח כלל. כל שלא מת מיד תחת ידו ממש וכמש"כ. וכיון דעבד כנעני לא משכחת בי' גוה"ד כדכתיבנא. ע"כ א"א לעונש זה אם לא ע"י חובה זו המוטלת על הצבור והב"ד לטפל בכל כיו"ב:

איברא דעיקר מצוה זו דגואל הדם ימית את הרוצח לא מנה רבינו הגאון ז"ל כלל. וגם הבה"ג וכל סייעתו לא מנאוה. וגם הרמב"ם ז"ל וסייעתו לא מנאוה. וכבר עמד הרמב"ן ז"ל בזה (בסה"מ שם) על הרמב"ם ז"ל. וכתב דהיינו משום שדעתו כפירש"י בסוגיא דסנהדרין שם דההיא ברייתא דהתם דקתני גואל הדם ימית את הרוצח מצוה בגוה"ד ואם אין לו גואל וכו'. בהורג בשוגג מיירי שיצא חוץ לעיר מקלטו. וא"כ לא אתיא אלא כר"י הגלילי דאמר במתניתין (פ"ב דמכות י"א ע"ב) ובברייתא שם (י"ב ע"א) דמצוה ביד גואל הדם. אין גואל הדם רשות ביד כל אדם. אבל למאי דקיי"ל כר"ע דאמר התם רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו. ליכא שום מצוה בגואל הדם. ולכך לא מנאה עיי"ש. וא"כ עכצ"ל כן גם בדעת רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתו ז"ל. ותמיהני על הרמב"ן ז"ל שלא השיג בזה אלא על הרמב"ם ז"ל בלבד. כיון דדברי הרמב"ם בזה הם כדברי הבה"ג ז"ל. ועכצ"ל דגם הבה"ג וסייעתו ז"ל ס"ל כפירש"י שם. דקרא וברייתא דהתם בהורג בשוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו מיירי. והרמב"ן ז"ל שם השיב על זה וכתב וז"ל אבל הפירוש הזה אינו אמת שזה הכתוב גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו (בהורג במזיד כתיב. דכתיב בתרי') ואם בפתע בלא איבה הדפו וכו'. וזה דבר ברור אינו נעלם מכל מסתכל בענין עכ"ל עיי"ש. והנה קושית הרמב"ן ז"ל כבר עמדו בה תלמידי רבינו פרץ ז"ל והרב המאירי ז"ל על פירש"י בזה. הובאו דבריהם בש"מ לסנהדרין שם. והשיגו על פירש"י מטעם זה. וכן עמד בזה גם הר"ן ז"ל בחי' שם. והוסיף עוד להקשות דא"כ הך ברייתא אתיא דלא כמאן. דהא אפילו לריה"ג כיון דקאמר שאם אין גואל הדם רשות ביד כל אדם. וא"כ לית ליה שאם אין גואל הדם שב"ד מעמידין לו גואל הדם. כדקתני בהך ברייתא. ומה שתירץ שם הר"ן ז"ל לא יתכן אלא כדי לתרץ דברי רש"י ז"ל בלבד. וגם נראין דבריו מוכרחים לפי המבואר בפירש"י (פ' מסעי). דרש"י גופי' פירש שם הך קרא דגואל הדם ימית את הרוצח. מיירי במזיד עיי"ש. אע"ג דודאי דברי הר"ן ז"ל דחוקים טובא בכוונת רש"י שם עיי"ש בדבריו. אבל מ"מ גם לפי תירוצו. אכתי תמיהת הרמב"ן על הרמב"ם במה שלא מנה מצוה זו במקומה עומדת. וכמו שקשה ג"כ על רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל. וגם דברי הרמב"ן ז"ל גופי' תמוהים בזה. שרצה לומר דהך ברייתא אתיא כריה"ג. ולא קיי"ל כוותי'. ולא דחה הך פירושא אלא משום דמהך קרא מוכח דבמזיד מיירי. ותיפוק ליה דבלא"ה ע"כ הך ברייתא לא אתיא כריה"ג. וכמו שהוכיח הר"ן ז"ל. מיהו נראה דאי משום זה לא הוה מקום קושיא. דאיכא למימר כמו שהבאתי לעיל בשם הרמ"ה ז"ל. דהא בהא תליא. דכיון דרשות ביד כל אדם. ממילא מבואר דאיכא מצוה לב"ד להעמיד לו גואל הדם אם אין לו גוה"ד. כדי לקיים מצות גואל הדם. כיון דס"ל לריה"ג דמצוה בגואל הדם. וברייתא גופא לא קתני שמעמידין לו גוה"ד אלא לענין שרשאין הם בכך. אלא דממילא מבואר דאיכא מצוה בהכי. וכמו שנתבאר לעיל וא"כ מצד זה ליכא קושיא להרמב"ן ז"ל:

אלא דעיקר דברי הרמב"ן ז"ל אלו תמוהים לכאורה. וכמו שהשיב עליו הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר שם). שכתב וז"ל והרמב"ן ז"ל הוסיף מצוה שגואל הדם חייב לרצוח הרוצח. ואם אין לו גוה"ד ב"ד מעמידין אחר ממונה מהם לרדוף אותו ולהמיתו. והוא אמרו יתעלה גואל הדם הוא ימית את הרוצח. ובששי מסנהדרין אמרו וכו'. ויש מי שהיה מפרש זה ברוצח שוגג וכו'. ולפ"ז אין זו מצוה שזו מחלוקת ר"י הגלילי ור"ע וכו'. והלכה כר"ע. וכתב הרב ז"ל שכן היה מפרש הרמב"ם ז"ל על כן לא מנה מצוה זו. אבל אין זה הפירוש אמת וכו'. א"כ מה שדרשו מזה הפסוק הוא הלכה ואין חולק עליו. אבל אני אומר שהרז"ל (הרמב"ם) לא מנה מצוה זו מפני שהיא בכלל מצות הנהרגין. וגם לדעת הרמב"ן ז"ל אין להכניסה במנין. שגם זה בכלל ובערת הרע הוא. והרז"ל בחבורו כתב מצוה זו בתחלת הלכות רוצח. אע"פ שהוא ז"ל חשדו בה. ומה שלא הכניסה במנין. הוא מפני שהיא בכלל הנהרגין. והגואל הוא השליח ב"ד בזה כמו העדים בשאר מיתות ב"ד. ואני תמה בזה על הרמב"ן ז"ל עכ"ל הרשב"ץ ז"ל. הנה לפי דבריו דברי הרמב"ן ז"ל תמוהים מאוד. חדא מה שכתב בדעת הרמב"ם ז"ל דלכך לא מנה מצוה זו משום דס"ל כפירש"י דברייתא וקרא בשוגג מיירי. ואתיא כריה"ג. ואנן לא קיי"ל הכי. זה ליתא. שהרי הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות רוצח ה"ב) פסק כהך ברייתא ומוקי לה בהורג במזיד. ועוד דמעיקרא לק"מ מה שלא מנאה. משום שכבר מנה הרמב"ם מצות הנהרגין בארבע מצות (עשין רכ"ו. רכ"ז. רכ"ח. רכ"ט). וזו של גוה"ד אינה אלא אחד מדקדוקי מצות הב"ד להרוג את העוברים על קצת מהמצות מיתת סייף (עשין רכ"ו) עיי"ש. וכבר ביאר הרמב"ם ז"ל (שורש שביעי) שכל כיו"ב אינה נמנית בפ"ע. וא"כ כמו שלא נמנה מצות יד העדים תהיה בו בראשונה מצוה בפ"ע. משום שאין זה אלא אחד מדקדוקי מצוה. שמצוה על הב"ד היא להרוג ע"י העדים. הכא נמי גואל הדם הוא במקום העדים שבשאר חייבי מיתות ב"ד. שברוצח מצות הב"ד היא להרגו בסייף ע"י גואל הדם. והוא בזה שליח ב"ד. ואדרבה דברי הרמב"ן ז"ל שמנה מצוה זו תמוהים. שכיון שגם הוא ז"ל מנה מצות הנהרגים. אלא שמנאן מצוה אחת מדכתיב ובערת הרע מקרבך. כמו שביאר שם (שורש י"ד) עיי"ש. א"כ לא היה לו למנות מצות גואל הדם. שאינה אלא אחד מדקדוקי מצות ובערת הרע מקרבך שמנה. שהרי גם הרמב"ן ז"ל לא נחלק על שורש זה של הרמב"ם ז"ל. וכבר הביא הרב מג"א דברי הרשב"ץ ז"ל אלו בקצור על דברי הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם עיי"ש בדבריו. וגם הרב כנה"ג (ח"א בלשונות רש"י. פ' מסעי). ובדינא דחיי שלו על הסמ"ג (עשין ע"ה) תמה על דברי הרמב"ן ז"ל אלו והניחם בתימא עיי"ש. ולא ראה דברי הר"ן ודברי הרשב"ץ ז"ל שהבאתי. וגם הרב מל"מ (פ"א מהלכות רוצח) הניח דברי הרמב"ן ז"ל בתימא עיי"ש בדבריו. וגם הוא לא ראה לא דברי הר"ן ז"ל ולא דברי הרשב"ץ ז"ל שהבאתי. ועכ"פ ודאי לכאורה דברי הרמב"ן ז"ל תמוהים בזה טובא. ודברי הרשב"ץ ז"ל נראין בזה מוכרחין מכל צד:

אמנם לענ"ד נראה דדברי הרמב"ן ז"ל מחוורין ונכונים ומדוקדקים היטב. דודאי לפמש"כ הרשב"ץ דגוה"ד אינו אלא שליח ב"ד. יפה הקשה על הרמב"ן ז"ל דאין מקום תלונה על הרמב"ם ז"ל שלא מנה מצוה זו. ואדרבה תלונתו אליו תשוב. שלא היה לו למנות מצוה זו שאינה אלא אחד מדקדוקי מצות ובערת הרע מקרבך. אבל אין זו דעת הרמב"ן ז"ל. אלא ס"ל דמצות גואל הדם גופי' היא. שהתורה הטילה עליו החובה לטפל בנקמת רציחת קרובו. ולא משום שליחות ב"ד הוא כלל. אלא דהיכא דלית ליה לנרצח גואל הדם. בזה הוא דרבי קרא שחובה זו מוטלת על הב"ד במקום גוה"ד. וכיון שאין בידי ב"ד עצמן להטפל בזה. עליהם המצוה להעמיד לו אחר הממונה מהם להיות כגואל דמי הנרצח. ולהטפל בכל הנוגע לזה. והכי משמע ודאי מלשון הרמב"ם ז"ל (הלכות רוצח שם) דחובת עצמו של גוה"ד היא. ולא מצד שליחות ב"ד עיי"ש. וא"כ הדבר מבואר מאיליו דלא שייך הכא כלל לומר דאין זה אלא אחד מדקדוקי מצות הנהרגין שכבר מנה הרמב"ם ז"ל במנין העשין. שהרי מצות הנהרגין היא מצוה המוטלת על הב"ד עצמן. אבל מצוה זו אינה מוטלת אלא על גואל הדם. והדבר פשוט ומבואר דלא יתכן לומר דמצוה זו של גואל הדם אינה אלא אחד מדקדוקי מצוה של הב"ד. וא"כ לא לבד שאין כאן מקום קושיא כלל על הרמב"ן ז"ל שמנה מצוה זו דגואל הדם. אלא דגם יפה השיג על הרמב"ם ז"ל שלא מנאה. דמה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש שביעי) אינו ענין כלל לכאן אפילו לפי שיטת הרמב"ם בשורש זה. ולכאורה היה נראה להוכיח כדעת הרשב"ץ ז"ל דאין גואל הדם אלא כשליח ב"ד. ולא משום מצוה דגופי'. מדאמרינן (פ"ב דמכות י"ב ע"א) תני חדא אב שהרג. בנו נעשה לו גואל הדם. ותניא אידך אין בנו נעשה לו גואל הדם. ופרכינן עלה בין למ"ד מצוה ובין למ"ד רשות מי שרי. והאמר רבה בר"ה וכן תנא דבי ר"י לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו. ומשני לא קשיא הא בבנו הא בבן בנו עיי"ש. והשתא אם איתא דגואל הדם מצוה דגופי' היא. ולא משום שליחות ב"ד. מאי פריך מההיא דהתם הא בפשיטות איכא למימר דשאני התם דלאו מצוה דגופי' היא. אלא בשליחות ב"ד הוא דקאתי. ובזה הוא דקאמר התם דלאו כל כמיני' למיהוי שליח ב"ד להלקות את אביו או לקללו כיון דאיהו גופי' אינו מחוייב בדבר. אבל גואל הדם דמצוה דגופי' קעביד שפיר איכא למימר דשרי. אלא ודאי גואל הדם נמי לאו מצוה דגופי' קעביד. ואינו אלא שליח ב"ד בדבר. ופריך שפיר. וכיון דהתם ברוצח שוגג ס"ל לתלמודא דאין גואל הדם אלא שליח ב"ד. כ"ש ברוצח במזיד דאית לן למימר הכי כמבואר. דודאי ברוצח במזיד שחובת הב"ד היא להרגו. מסתבר יותר לומר דגם גואל הדם בשליחות ב"ד הוא דקעביד. מבהורג בשוגג שאין חובת ב"ד כלל להרגו אלא להגלותו. וא"כ מגואל הדם של נרצח בשוגג שמעינן מכ"ש לגואל הדם של נרצח במזיד דאין עליו אלא תורת שליח ב"ד:

אבל נראה דזה ליתא כלל דודאי מדקאמר לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית וכו'. מוכח שפיר דאפילו במצוה דגופי' נמי ס"ל הכי. שהרי מה שאמרה תורה במסית לא תחמול ולא תכסה עליו. במצוה דגופי' כתיב. כמפורש בקרא בהדיא. דכתיב כי יסיתך אחיך וגו' ולא תכסה עליו כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה וגו'. הרי דלניסת גופי' הוא שצוה הכתוב לא תחמול ולא תכסה עליו כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה וגו'. וכמו שאמרו בספרי (ראה פיסקא פ"ט) מצוה ביד הניסת שימית וכו' עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ד מהלכות ע"ז) וז"ל מצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וגו'. ואסור למוסת לאהוב את המסית שנאמר לא תאבה לו וכו'. ואסור למוסת ללמד עליו זכות שנאמר ולא תחמול. ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק ממנה שנאמר ולא תכסה עליו עכ"ל עיי"ש. הרי דלניסת גופי' קאמר קרא לא תחמול וגו'. ובמצוה דגופי'. וא"כ כיון דמחלק בין מסית לשאר עונשין דעלמא. משום שבמסית אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו. ממילא מבואר דגם במצוה דגופי' נמי קאמר דאין האב נענש בשום עונש משאר העונשין שבתורה ע"י בנו. אלא במסית בלבד. משום שאמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו. דודאי מאי דמחלק בין מסית לכל התורה. היינו משום דמשמע ליה דמה שאמרה תורה במסית לא תחמול ולא תכסה עליו. היינו לומר שאפי' הוא אביו יהרגנו. ומדכתב קרא הכי במסית. נפק"ל דבשאר עונשין שבתורה אינו נענש ע"י בנו. וא"כ במצוה דגופי' נמי. דהא עיקר קרא במצוה דגופי' כתיב. וא"כ אפי' אם תמצא לומר דגואל הדם מצוה דגופי' היא. שפיר מייתי מהתם דאסור:

ובלא"ה נראה דגם שליח ב"ד אין תורת שליח בעלמא עליו לעונשין. אלא מצוה דגופי' קעביד. דאע"ג דהעונשין שבתורה נמסרו לב"ד. משום שהם השופטים המומחין הראויין לשפוט וממונים על כך. מ"מ אינהו גופייהו שליחות כל ישראל הוא דקעבדי בהכי. שהם המחום עליהם לשפטם. כמצווה עליהם למנות להם שופטים ושוטרים. וא"כ שליח ב"ד כל שהורשה בכך ע"י הב"ד מצוה דנפשי' קעביד. ולא כשליח בעלמא במצוה של אחר חשיב. וא"כ אין מקום כלל לחלק בין שליח ב"ד לעונשין. למצוה דגופי' דגואל הדם. ואין שום סרך ראי' מסוגיא דמכות שם לומר דגואל הדם לאו מצוה דגופי' היא. שוב ראיתי להרב מרכבת המשנה (ח"ג ריש הלכות רוצח) שהעלה דהירושלמי (פ"ב דמכות) פליג בהא אתלמודא דידן. וס"ל לחלק דאע"ג דקיי"ל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית. שאני גואל הדם דמצוה דרמיא היא עלי' דידי' גופי'. ולא חשיב שליח. הילכך הבן נעשה גואל הדם לאביו עיי"ש בדבריו. ולפמש"כ אין מקום כלל לחלק בזה. ועיקר דבריו שם אינם ברורים אצלי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ גם לפי דבריו אין שום ראי' מתלמודא דידן לומר דבעיקר הדבר פליג אירושלמי וס"ל דגואל הדם לאו מצוה דנפשי' היא. אלא שליח ב"ד הוא. דודאי גם לתלמודא דידן מצוה דנפשי' היא. אלא דלא ס"ל לחלק בהכי בין מצוה דנפשי' לשליח ב"ד מטעם שביארנו. וא"כ מתבאר דדברי הרמב"ן ז"ל נכונים מצד זה. ואין מקום לתמיהת הרשב"ץ והאחרונים ז"ל על דבריו:

אבל מה שכתב הרמב"ן ז"ל דדעת הרמב"ם ז"ל שלא מנה מצוה זו דגואל הדם במזיד. משום דס"ל כפירש"י בסנהדרין שם דהך קרא בשוגג מיירי. וכן ברייתא דקתני התם דמצוה בגואל הדם. ונפק"ל מהך קרא דגואל הדם ימית את הרוצח. בשוגג הוא דמיירי. אלא שדחה פי' זה. הוא ודאי תמוה טובא לכאורה. כמו שתמהו הרשב"ץ והאחרונים ז"ל. אלא דמדקדוק לשון הרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל וגם זה היה דעת הרב שלא כתב המצוה הזאת וכו' עכ"ל עיי"ש. משמע לי דמדלא כתב שזהו דעת הרב. שאין כוונתו אלא לומר שזה היה דעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ שלו. ולכך לא מנה שם מצוה זו במנין העשין שלו. אבל ודאי בחבורו הגדול חזר בו מזה. כדאשכחן ג"כ בכמה מקומות אחרים כיו"ב שחזר בחבורו הגדול ממש"כ בסה"מ. וס"ל דקרא במזיד כתיב וקיי"ל הכי. ואע"ג דגם לפ"ז קשה דעכ"פ הו"ל לכתוב מצוה זו ברמזי המצוה שבריש הלכות רוצח. או בריש הלכות סנהדרין. וכדרכו ז"ל בחבורו הגדול. מ"מ אין מזה קושיא כ"כ. כיון דכאן עיקר כוונתו אינה במנין המצות אלא לפסקי הלכות בלבד. לכן לא דקדק בזה כל כך. כיון דעכ"פ כתב המצוה בפנים. כן נראה לענ"ד ללמד זכות על הרמב"ן ז"ל בזה. ומ"מ בעיקר הדבר ודאי נכונים מאוד דברי הרמב"ן ז"ל דאין לומר דמצות גואל הדם אינה מצוה בפ"ע. אלא אחד מדקדוקי מצות הריגת הרוצח. כיון דהריגת הרוצח היא מצוה דרמיא על הב"ד. וגואל הדם מצוה דנפשי' היא. ולא רמיא על הב"ד כלל כל שיש לו גואל הדם לנרצח. ומדברי הרמב"ם ז"ל גופי' הכי משמע במקומו (פ"א מהלכות רוצח) ויותר מזה מוכרח שכן דעתו ממה שכתב מצוה זו בהלכות רוצח שם. דאם איתא דאין זו מצוה בפ"ע אלא אחד מדקדוקי המצוה שעל הב"ד. ומשום דאין גואל הדם אלא כשליח ב"ד בדבר. א"כ לא היה לו לכתוב כן אלא בהלכות סנהדרין. דשם הוא שכתב כל מצות הנהרגין שמוטלות על הב"ד (פי"ד ה"ב וה"ג). וכמו שכתב שם ג"כ מצות יד העדים תהיה בו בראשונה וגו' וכל פרטיה (שם ה"ח) עיי"ש. והיינו משום דהו"ל אחד מדקדוקי מצות הב"ד ששם מקומה. הכ"נ היה לו לכתוב שם מצות גואל הדם. אם איתא כדברי הרשב"ץ ז"ל והאחרונים דאינה מצוה בפ"ע אלא אחד מדקדוקי מצות הב"ד. וגוה"ד אינו אלא שליח ב"ד. אלא ודאי לדעתו גואל הדם מצוה דנפשי' קעביד ולא מכח ב"ד קאתי. וא"כ ודאי מצד זה לא תתיישב השגת הרמב"ן ז"ל כלל. ודברי הרשב"ץ והאחרונים ז"ל תמוהים:

אמנם כל זה לדעת הרמב"ם ז"ל. אבל לרבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל שפיר יש מקום לומר כמש"כ הרמב"ן ז"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל. שלכך לא מנו מצוה זו דגוה"ד משום דס"ל בזה כפירש"י שם דבהורג בשוגג מיירי בהך ברייתא ובקרא דגואל הדם ימית את הרוצח דמיני' נפק"ל מצוה זו. ואתיא כריה"ג דאמר מצוה בגוה"ד. ואנן לא קיי"ל כוותיה. אלא כר"ע דאמר רשות ביד גואל הדם. וא"כ לדידן ליכא שום מצוה בגוה"ד. במזיד לכ"ע ליכא מצוה. ובשוגג כר"ע קיי"ל. ולכן לא מנו מצוה זו. ומה שתמה הרמב"ן ז"ל ושאר ראשונים והאחרונים ז"ל על פירש"י. אפשר לומר כמש"כ בכנה"ג ובדינא דחיי שם ליישב דעת הסמ"ג (לאוין קס"ג) שנראה מדבריו שם ג"כ דס"ל דליכא שום מצוה בגואל הדם עיי"ש. והעלה שם בדעתו דס"ל גם כן כפירש"י. ומה שקשה לפירושו דמוכח ע"כ דקרא בהורג במזיד מיירי. כתב שם ליישב דמשום דאייתר קרא. דתרי קראי כתיבי בההיא פרשה. גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו ואם אינו ענין למזיד ס"ל לההוא תנא דתנהו ענין אף לשוגג. וס"ל דההוא קרא אתי למצוה לגואל הדם בין בשוגג בין במזיד. וכיון דאנן קיי"ל כר"ע דבשוגג אין גואל הדם אלא רשות. א"כ גם במזיד אית לן למימר הכי. עיי"ש בדבריו שביאר יותר בזה. וא"כ גם לדעת רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל אפשר לומר כן. אלא שאין דבריו מספיקים. וגם בעיקר דבריו בזה יש לפקפק הרבה. וגם מש"כ בדעת הסמ"ג שם אינו מוכרח כלל אצלי. שידוע דדרך הסמ"ג לקצר הרבה בהלכות שאינם נוהגים בזה"ז. וא"כ אין תימא במה שלא כתב שם מצות גוה"ד. ואין להאריך בזה. אבל יותר אפשר לומר בדעת רבינו הגאון והבה"ג וסייעתו ז"ל דלכך לא מנו מצוה זו דגוה"ד במזיד משום דס"ל כדעת הרשב"ץ ז"ל. דגואל הדם אינו מצוה אלא מתורת שליח ב"ד. וא"כ מצות הב"ד היא שתהא הריגת הרוצח ע"י גואל הדם. וא"כ ודאי אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל (שורש שביעי. מבוא סי' ז') אינה נמנית מצוה בפ"ע כמו מצוה דיד העדים תהיה בו בראשונה. משום שאינה אלא אחד מדקדוקי מצות הריגת הרוצח בב"ד. ולכן לא מנאוה אע"ג דודאי הא דתניא התם גואל הדם ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם וכו' במזיד מיירי. ואתיא כר"ע והכי קיי"ל. וזה מסייע לדעת הרמב"ם ז"ל שלא מנה מצוה זו במנין המצות. אע"פ שלא מיתרצא בהכי השגת הרמב"ן ז"ל עליו בזה. וכמו שנתבאר לעיל:

ומעתה מתבאר עפ"ז דחובת הב"ד והצבור היא בעבד כנעני שנרצח ע"י האדון להעמיד לו גואל הדם להשגיח עליו ולראות אם יעמוד יום או יומים. שאז אין להאדון משפט מות. אם לא. ואז חייב האדון מיתת ב"ד. ובלא גואל הדם הממונה על כך מהצבור וב"ד. כמעט אי אפשר שיבוא האדון לידי עונש האמור בו וכמשכ"ל. ולכן מטעם זה מנאה רבינו הגאון ז"ל במנין הפרשיות. דהו"ל כשאר המצות המוטלות על הצבור וב"ד שנמנו במנין זה. ולא דמיא לשאר העונשין שבמיתה שנמנו במנין העונשין משום מצותן שעל הב"ד. משום דבהנך אין על הב"ד אלא עיקר המשפט והעונש עצמו. שהם השופטים המומחים שהומחו ונתמנו על כך. ואי אפשר זולתם. משא"כ כאן מה שמוטל עליהם להעמיד לו גואל הדם להעבד לטפל בכל ענין רציחתו כדי לחייב את הרוצח אם בר חיובא הוא. אין זה מעשה ב"ד מומחין דוקא. דזה אפשר שפיר להעשות ע"י שאר ראשי הצבור ומנהיגיהם. ואפי' כשנעשה ע"פ ב"ד אין זה בכלל מעשה ב"ד. אלא בכלל מעשה ראשי הצבור בלבד. שהב"ד הם גם ראשים לראשי הצבור. וכל כיו"ב מתורת מעשה ראשי הצבור הוא. והילכך ראוי למנותה במנין שאר המצות המוטלות על הצבור והב"ד העומדים בראשם. במנין הפרשיות לתשלום חשבון הלאוין כמו שנתבאר לעיל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.