ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קצו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קצו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חקי הבית. וטהרותיו. משפט טומאת נגעי בתים וטהרתן בהבאת צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת. והן שתי מצות חלוקות במנין העשין. והרמב"ם ז"ל (עשין ק"ג) מנה טומאת נגעי בתים אבל טהרתן לא מנה כלל. אלא שהכניסה בכלל עשה דטהרת נגעי אדם (עשין ק"י). דהיינו הטהרה הראשונה של מצורע. דדינה שוה לטהרת נגעי בתים. ששתיהן בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ומים חיים עיי"ש בדבריו. אבל לדעת רבינו הגאון ז"ל אין לנו לכלול טהרת אדם וטהרת בתים במצוה אחת אע"פ ששוים בדיניהם. כיון שכל אחת נאמרה בתורה בפרשה מיוחדת בפ"ע. וגם אין טהרה זו כללית לכל מיני צרעת. שהרי נגעי בגדים יש להם טהרה אחרת לגמרי. ובפרט דלשיטת רבינו הגאון ז"ל טהרה ראשונה עם טהרה שני' דאדם מצורע נמנות במצוה אחת משום שבצירוף כל האמור בפרטיהן הוא יוצא מטומאה לטהרה. אע"פ שיש בהן ג"כ מה שאינו מעכב טהרתו בדיעבד. עי' רמב"ם הלכות טומאת צרעת (פי"א ה"ד) ובהשגת הראב"ד ובכ"מ שם. ולפ"ז ודאי לא יתכן כלל להכניס טהרת נגעי בתים בכלל עשה דטהרת נגעי אדם. דלא ראי זה כראי זה. ורק קצת מפרטי דיני טהרת אדם נוהג גם בטהרת נגעי בתים. ועוד דגם טהרה ראשונה של אדם מצורע לבד לא דמיא לכל פרטיה לטהרת נגעי בתים. שהרי האדם טעון גם תגלחת דליתא בבתים. וגם ההזאות בטהרת האדם הן בענין אחר מהזאות דבתים. דבאדם מזין לאחורי ידו ובבתים על המשקוף מבחוץ. ולכן ודאי נראין דברי רבינו הגאון ז"ל מוכרחים. ודברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו צ"ע אצלי:

ומש"כ רבינו ואז יירשו במו דבקים. אין הדברים מובנים לכאורה וצריכים ביאור. ולפי הנראה כוונתו ע"פ מאי דאמרינן ריש פרק בתרא דהוריות (י' ע"א) אשר נשיא יחטא יכול גזרה ת"ל אם וכו'. ופרכינן עלה גזרה מהיכא תיתי ומשני אין אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בשורה היא להם שנגעים באים עליהם דברי ר"י וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל אין דודאי אשכחן כהאי גוונא. דכתיב ונתתי נגע וכו' בשורה היא להם שהכתוב מבשרן שעתיד להיות אע"פ שדבר רע הוא. הכא נמי אימא גזרה וכו' עכ"ל. וכבר עמד הר"ב באר שבע שם מדאמרו במדרש ויקרא רבה דבשורה זו לטובה. שהטמינו אמוריים בקירות בתיהם מטמוניות של זהב וע"י הנגע נותץ את הבית ומוצאן. ונדחק לתרץ דמ"מ אינה טובה שלמה עיי"ש. אבל באמת לדידי אין בזה קושיא. דודאי אע"פ שיש בזה ג"כ צד טובה שתצמח לו ע"י הנתיצה. מ"מ הנגעים עצמן ודאי רעה הן. דמשום גלוי המטמוניות לא היה מהצורך להלקות בנגעים תחילה. דכבר הי' אפשר להעשות פרצה בקיר הבית מאילי'. או ע"י מקרה אחר. ואין הנגעים באים אלא משום עונש כדאמרינן בערכין (ט"ז ע"א). ובתוספתא (פ"ו דנגעים) ובמדרשים. וכ"כ רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עה"ד (דבור לא תענה) עיי"ש. ואין חולק בזה ודלא כמש"כ הר"ש יפה ז"ל (ביפ"ת פ' מצורע) עיי"ש. וא"כ מאי דכתיב ונתתי ננע צרעת עכ"פ בשורה לרעה היא. אלא דלהמדרש לשון בשורה דקרא לא קאי על נתינת נגע צרעת עצמה אלא על הטובה שיבא לו בשעת טהרת הבית מן הנגע. דהיינו בשעת נתיצה. ובודאי פשטי' דקרא לא משמע הכי. ולהכי תלמודא דידן לא ס"ל הכי. וברייתא דמייתי נמי משמע דלר"י לא ס"ל הכי אלא לשון בשורה על הנגעים קאי דהו"ל בשורה לרעה. ומעתה נראה דזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב חקי הבית וטהרותיו. כלומר שעיקרן באו משום עונש על חטאיו. ואחר ששב בתשובה וטהר הבית אז לא לבד שיסור הנגע מביתו לאחר שיבנהו. אלא גם יזכה בירושת המטמוניות מפני שבמו (דהיינו בחקי התורה) דבקים. דמששבו חזרו להיות דבקים במו ולא ישובו עוד לכסלה. כן נראה קצת בכוונתו:

אמנם יותר נראה דט"ס קטן נפל כאן. וצ"ל מאז יירשו במו דבקים. וכוונתו לומר דחקי הבית וטהרתו אינם נוהגין אלא מאז יירשו במו דבקים. לאחר שיירשו ירושתם ישראל הדבקים בחקי התורה. כלומר לאחר ירושה וישיבה. כמבואר בספרא (מצורע. פ"ה). והכי איתא בפ"ק דיומא (י"ב ע"א). דאין נגעי בתים נוהגים אלא לאחר שכבשו וחלקו וכל אחד מכיר את חלקו עיי"ש. כן נראה נכון:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.