ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קלג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קלג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וחומש בעליהן. מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דהוספת חומש בפודה הקדשו מן ההקדש מדכתיב (בפרשת בחוקותי) גבי ערכי בהמה שאינה קריבה למזבח ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך. וכן בערכי בתים כתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וגו'. וכן בערכי שדה אחוזה כתיב ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית וגו'. וכולן מנה רבינו במצוה אחת משום שענינם אחד ממש. שהבעלים הפודין מיד ההקדש חייבים להוסיף חומש. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. כמש"כ בכמה דוכתי בין בלאוין ובין בעשין. ובכלל זה ג"כ הפודה מעשר שני שלו או נטע רבעי. דכתיב במע"ש ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו. ונטע רבעי גמרינן קדש קדש ממעשר שני (בפ"ב דקידושין נ"ד ע"ב) וגם הני תרתי בכלל הקדש נינהו. דקדש קרינהו רחמנא. והרמב"ם וסייעתו ז"ל לא מנו עשה זו. משום דלדעתם אין זה אלא דקדוק המצוה. ואין למנות דקדוקי המצוה מצוה בפ"ע. כמו שביאר הרמב"ם (בשורש שביעי) עיי"ש. וכאן תשלומי החומש אינו אלא אחד מדקדוקי המצוה. דהחומש של פודה מן ההקדש הוא אחד מדקדוקי מצות הערכין שכבר באה במנין העשין. וחומש דפודה מע"ש ונ"ר הוא מדקדוקי מצות הפרשת מע"ש שמנה הרמב"ם כבר (עשין קכ"ח). וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל שם בהדיא וז"ל שצונו להוציא מעשר שני וכו'. וכבר דקדק הכתוב במצוה זו אם אי אפשר להביאו לרוחק הדרך יפדה אותו ויעלה הדמים לבית הבחירה וכו'. וכבר בא לשון התורה גם כן בדין מצוה זו שאם פדאו לעצמו יוסיף חומש והוא אמרו ואם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' עכ"ל עיי"ש. וחומש של פדיון נטע רבעי. מלבד מה שיש לומר שאינו בא במנין משום דבנ"ר אין החומש מפורש בקרא אלא דגמרינן לי' בגז"ש ממע"ש כמשכ"ל. וכל מה שאינו מפורש בקרא אלא נלמד באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן או מריבוי מייתורא דקרא וכיו"ב אינו בא במנין לפי מה שהשריש הרמב"ם (בשורש השני) עיי"ש. בלא"ה אינו אלא אחד מדקדוקי מצות נטע רבעי שמנה הרמב"ם (עשין קי"ט) עיי"ש. אבל לדעת רבינו הגאון כיון דאין חומש אלא בבעלים מצוה בפ"ע הוא לבעלים. ודעתם לענ"ד צ"ע טובא בזה דהרי לפמש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' (בשורש י"ב) דמליחת הקרבנות נמנית מצוה בפ"ע משום דאין לומר דאינה אלא אחד מחלקי מלאכת הקרבן כיון שהוא ציווי הכולל כל מיני הקרבנות כולם. וכן המצוה שיהי' תמים ושיהי' בלתי מחוסר זמן שכוללין כל הקרבנות. וכן מצות אכילת קדשים שכוללת כל הקדשים הנאכלין. הילכך כל אלו נמנין מצוה בפ"ע עיי"ש. וא"כ גם כאן. כיון דמצות תשלומי החומש בפדיון הבעלים היא מצוה הכוללת כל מיני הערכין. ומע"ש ונטע רבעי. שמנאן הרמב"ם ז"ל גופי' בשש עשין. ע"כ אין לנו לומר שאינו אלא אחד מדקדוקי מצות אלו. אלא יש למנותה מצוה בפ"ע בכל מיני קודש כולם שהבעלים הבאין לפדותן המצוה עליהן להוסיף חומש. וזו תמיהא על הרמב"ם וסייעתו ז"ל. ואין לומר דדוקא דומיא דמצות על כל קרבנך תקריב מלח. וכן מחוסר זמן שנאמרה בכתוב המצוה על כל הקרבנות כולם בציווי אחד. משא"כ כאן דהוספת החומש נאמרה בכל מצוה בפ"ע. דזה אינו שהרי גם אכילת קדשים נאמרה בכל קרבן בפ"ע. וכן שיהי' תמים נאמר בכל מין קרבן בפ"ע. ואפי' הכי כתב הרמב"ם ז"ל שם דמה"ט יש למנותן מצוה בפ"ע. וגם אין לומר דכיון דאיכא מקדיש שדה מקנתו דליכא בפדיונו הוספת חומש. כדמסקינן בפ"ג דערכין (י"ד ע"ב) עיי"ש וברמב"ם (פ"ד מהלכות ערכין הלכה כ"ו). א"כ אין מצוה זו כוללת כל מיני הקדש כולן. ולזה אין למנותה מצוה בפ"ע. ואינה אלא מדקדוקי המצוה. שהרי גם באכילת קדשים יש קרבנות שאין בהן מצות אכילה. שעולה ומנחות כהנים אין בהן מצות אכילה. וכן חטאות הפנימיות וגם קדשים קלים אין בהן מצות אכילה להרמב"ם ז"ל אלא שאכילתם נגררת אחר המצוה. כמו שביאר הרמב"ם (עשין פ"ט) עיי"ש בדבריו. ועכצ"ל דכיון שכוללת מיהת כל קדשי קדשים הנאכלין נמנית מצוה בפ"ע. א"כ גם כאן. כיון דמצוה זו דהוספת חומש כוללת כל מיני ההקדשות הנפדין ע"י הבעלים. יש למנותה מצוה בפ"ע. דשדה מקנה אין המקדיש חשוב בעלים של שדה זה. כמבואר במתניתין (דסוף פ"ז דערכין כ"ו ע"ב) עיי"ש. ועיקר מצות הוספת חומש אינה אלא בבעלים:

איברא דלכאורה קשה לפ"ז בריש פ"ח דערכין (כ"ז ע"א) דתנן המקדיש שדהו בשעה שאין היובל אומר לו את פתח ראשון שהבעלים מוסיפין חומש וכל אדם אין נותנין חומש. ואמרינן עלה בגמרא. מאי איריא שהבעלים נותנין חומש. תיפוק לי' דאיידי דחביבה עלי' טפי ופריק לה. ועוד מצות גאולה באדון. ומשני חדא ועוד קאמר וכו' עיי"ש. והשתא קשה מאי פריך. נימא דמקדיש שדהו סתם קתני במתניתין. וקאי בין אשדה אחוזה ובין אשדה מקנה. דבשעה שאין היובל נוהג דגם שדה מקנה אינה חוזרת ביובל לבעלים. הרי הלוקח כבעלים. ושדה מקנה נמי כשדה אחוזה היא למקדיש. ומוסיף חומש בפדיונה. ולהכי אומרים לו את פתח ראשון. ושפיר קתני במתניתין טעמא דמוסיפין חומש משום שדה מקנתו דלא שייך טעמא דחביבה עלי' וטעמא דמצות גאולה באדון. ולית בה אלא טעמא דחומש לחוד. מיהו נראה דאע"ג דטעמא דמצות גאולה באדון לא שייך אלא בשדה אחוזתו. מ"מ טעמא דחביבה עלי' שייך שפיר גם בשדה מקנתו. לפי מה שפי' רגמ"ה ז"ל שם וז"ל דאיידי דחביבה לי' וכו'. כלומר לפי שהוא מכירה יותר מאחר כמה היא עושה יוסיף בפדיונה יותר ממי שאינו מכירה עכ"ל עיי"ש. והך טעמא ודאי שייך גם בשדה מקנתו. וא"כ ע"כ מוכרח לומר חדא ועוד קאמר אפי' בשדה מקנה ואדרבה בהכי ניחא מאי דקאמר חדא ועוד קאמר. והוא תמוה לכאורה דהרי תרי טעמי איכא מלבד טעמא דמתניתין ולאו חדא הוא. ובפרט לפמש"כ בכ"מ (פ"ו מהלכות סנהדרין ה"ג) ובב"י (חו"מ סי' כ"ה) דחדא ועוד קאמר לא אמרינן אלא בדוחק. אבל תרי ועוד לא אמרינן כלל אפי' בדוחק עיי"ש. אבל לפ"ז ניחא שפיר. דעיקר הקושיא משום דגם בשדה מקנתו לא צריך לטעמא דחומש. דתיפוק לי' משום דחביבה לי' טפי ופריק. דבלא"ה לא הוה קשה מידי. דהו"מ למימר דמשום שדה מקנתו נקט טעמא דחומש. ולזה משני שפיר חדא ועוד קאמר משום שדה מקנתו. ומשום שדה מקנתו נקט הכי גם בשדה אחוזתו. שהיא ג"כ בכללא דמתניתין. אע"ג דשם איכא תרי טעמי מלבד טעמא דחומש. ובהכי ניחא דברי הרגמ"ה ז"ל. דלכאורה למה הוצרך לזה. דתיפוק לי' דחביבה לי' משום שהיא נחלת אבותיו וחלקו שנטלו אבותיו בארץ. אבל לפמש"כ דבריו נכונים ומוכרחים:

ולפ"ז נראה דגם במקדיש ביתו בזמן שהיובל נוהג אע"ג דמפורש בו בקרא הוספת חומש בפדיון הבעלים. מ"מ היינו דוקא במקדיש בית אחוזתו. אבל מקדיש בית מקנתו הרי זה בכלל שדה מקנה שאינו מוסיף חומש. כיון דלאו בעלים הוא ואינו יכול להקדיש אלא לזמן עד היובל. ודבר הלמד מענינו הוא דלא מיירי קרא אלא בביתו שהוא שלו לגמרי. ולאפוקי החוזר ביובל לבעלים. דכתבי' קרא בין מקדיש בהמתו למקדיש שדה אחוזתו. ומדה הוא בתורה ללמוד דבר מענינו. ובפרט דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא דדין בית מקנתו כשדה מקנתו. ומיהו אי לאו דגלי לן קרא בשדה מקנתו בזמן שהיובל נוהג דליכא חומש לא הוה אמרינן הכי גם בבית מקנתו. אבל אחר דגלי קרא מיעוטא בשדה מקנה החוזרת ביובל אית לן למימר הכי גם בבית מקנתו. משום דדבר הלמד מענינו הוא. או משום דגם מסתמא בכלל שדה מקנה הוא לענין זה דמאי שנא. ולפ"ז במקדיש שדה מקנתו שבחוץ לארץ דאינה חוזרת ביובל ודאי מוסיף חומש כשדה אחוזה בא"י. ומיהו שם בלא"ה איכא טעמא שיוסיף חומש משום דמקרקעי דחו"ל כמטלטלי דא"י דמי. כדאמרינן (בסוף פ"ח דערכין כ"ט ע"א) עיי"ש. ובמקדיש מטלטלי ודאי לעולם איכא חומש. ומיהו מסוגיא דריש פ"ח דערכין בלא"ה לק"מ דאפשר לומר דשדה מקנה אפי' כשאין היובל נוהג לאו בעלים חשיב. כיון דמדינא חוזרת ביובל אלא דהשתא משום שאין כל יושבי' עלי' אין היובל נוהג. והרי עתידין לחזור ותשוב השדה לבעלים ולאו דידי' היא. ועי' סו"פ השולח (מ"ח ע"א) עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ מבואר דבכל הקדש שנפדה ע"י בעלים איכא הוספת חומש. וא"כ הו"ל להרמב"ם וסייעתו למנותה מצוה בפ"ע. ואע"ג דאכתי איכא ערכי אדם שאין מוסיפין חומש. שאני התם דאין זה בכלל פדיון הקדש. דלא חיילא קדושה על שום דבר. וגם אין הפדיון ע"י הבעלים. דהמעריך אינו בעלים של הנערך. ואפי' במעריך את עצמו לא שייך בי' בעלים. ולכן דברי הרמב"ם וסייעתו צ"ע אצלי בזה כעת. וע"פ מה שביארנו יש אתי מקום ליישב דברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תגנוב). שכתב שם וז"ל מקדיש ביתו ואחוזתו ומקנתו לכל אחת חקתה וחמישיתו להקדש עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה טובא לכאורה. שהרי בשדה מקנתו מבואר (בפ"ב דערכין שם) דלכ"ע ליכא חומש. אבל לפי מה שנתבאר אפשר לומר בכוונתו דגם בשדה מקנתו יש חומש בפדיון הבעלים דומיא דשדה אחוזתו. דהיינו כשאין היובל נוהג או בשדה שבחו"ל. ודוקא בשדה מקנה שבא"י בזמן שהיובל נוהג הוא דליכא חומש משום דלאו בעלים הוא. והיקש דשדה מקנה לערכין דמיני' ממעטינן שדה מקנה מחומש. לא מיירי אלא בשדה מקנה החוזרת לבעלים ביובל כמבואר בקרא. אבל בעלים לעולם מוסיפין חומש בין בשדה אחוזה ובין בשדה מקנה ועי' מש"כ בזה לקמן בסמוך. ועי' מש"כ במבוא (סי' ז' שורש י"ב) היטב דכמש"כ שם כן עיקר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.