ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/פג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה פג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנבילה לתושבי פתח. מ"ע לתת נבלה לגר תושב מדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. מצוה זו מנאוה גם הבה"ג והר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל והסמ"ק (סי' רל"ט) וכן דעת הרא"ם (ביראים סי' קמ"א) והראב"ד הובא באבודרהם (שער שלישי) עיי"ש. אבל הראב"ע ז"ל (ביסוד מורא שער שני) השיג על זה וכתב וז"ל ויש שהכניסו במצות מה שהוא רשות. כמו לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין ר"ל) השיג על הרשב"ג בזה וכתב עליו וז"ל לתת נבלה לגר ומכור לנכרי אין בזה מצוה כלל. אלא להקדים נתינה דגר למכירה לנכרי עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים מאוד אצלי דכיון דאית בה מיהת מצוה להקדים נתינה לגר למכירה לנכרי. א"כ מצוה היא ויש למנותה במנין העשין. וכן מבואר ברמב"ם (הלכות מלכים פ"י הלכה י"ב) שהיא מצוה שכתב וז"ל וכן יראה שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל. שהרי אנו מצווין להחיותן שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה עכ"ל עיי"ש. הרי דמצוה היא ולא רשות. וכן מבואר בהדיא (בפ"ב דפסחים כ"א ע"ב) דלר"מ דרשינן קרא דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. ולרבי יהודה הא לא צריך קרא. דכיון דגר אתה מצווה להחיותו ונכרי אי אתה מצווה להחיותו סברא הוא עיי"ש. וכן הוא בפ"ק דע"ז (כ' ע"א) עיי"ש. הרי מבואר דעכ"פ לכ"ע ליתן נבלה לגר תושב מצוה דאורייתא הוא. אי משום הך קרא גופי' דלגר אשר בשעריך תתננה. או משום קרא דוחי עמך. דשמעינן שמצוה להחיותו. וא"כ בין כך ובין כך יש למנותה במנין העשין. וכן הרא"ם ביראים שם הוכיח לה מההיא סוגיא וכתב וז"ל מדברי שניהן למדנו שצוה הקב"ה לתתה לגר. שמצוה להחיותו ולתת לו נבלות וטריפות עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הסמ"ק שם וז"ל לתת נבלה לגר תושב דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. ואמרו חכמים להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי שנאמר גר ותושב וחי עמך עכ"ל עיי"ש. נקט דבריו אליבא דרבי יהודה דקיי"ל כוותי' לגבי ר"מ. ולדידי' הא דנתינה דגר קודמת היינו משום דמצווה להחיותו. והיינו מקרא דוחי עמך דכתיב בגר תושב. ולכך מנה מצוה זו מהך קרא:

וראיתי להרמב"ן ז"ל במצוות הנוספות לדעתו (עשין ט"ז) דגם הוא מנה עשה דוחי עמך האמורה בגר תושב. אלא דדבריו ז"ל תמוהים בעיני. וז"ל שם שנצטוינו להחיות גר ותושב להצילו מרעתו שאם הי' נטבע בנהר או נפל עליו הגל שנטרח בכל כחנו בהצלתו. ואם הי' חולה נתעסק ברפואתו. וכ"ש מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא אמרו יתעלה וכי ימוך וגו' גר ותושב וחי עמך. ומאמרם בתלמוד גר אתה מצווה להחיותו. עכו"ם אין אתה מצווה להחיותו. ומצוה זו מנאה בעל הלכות החיאת אח. והרב (הרמב"ם) כולל אותה עם הצדקה (במצוה קצ"ה) מפסוק פתוח תפתח את ידך. והם שתי מצוות באמת עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי דהחיאת אח שמנה הבה"ג. ע"כ אין כוונתו למצות וחי עמך דכתיב בגר תושב. דבהך קרא לא כתיב אחוה כלל. ואע"ג דמגר תושב שמעינן דכ"ש לגר צדק וישראל. מ"מ בקרא לא כתיב אלא גר תושב. אלא דאנן ממילא נפקא לן בק"ו דכ"ש לישראל. והיכי נקט הבה"ג לשון אחוה דליכא בקרא. וגם איכא למיטעי דאין המצוה אלא בישראל ובגר צדק שהם בכלל אח. משא"כ גר תושב דלאו בכלל אחיך הוא. ועוד שהרי כבר מנה הבה"ג מצוה ליתן נבלה לגר תושב. והיינו ע"כ משום קרא דוחי עמך. דשמעינן דמצוה להחיותו. לרבי יהודה דקיי"ל כוותי' וכמו שנתבאר. וא"כ כבר מנה מצוה זו דהחיאת גר תושב. והדבר ברור דמצות החיאת את שמנה הבה"ג אינה אלא מקרא דוחי אחיך עמך דכתיב בתר הכי בההיא פרשה. וגם הרמב"ן ז"ל מנה עשה זו לקמן (במצוה י"ז). והיא מצוה כללית להחיותו בכל ענין שהוא צריך. אלא משום דכתיב סמוך אצל לאו דרבית דרשינן מיני' ג"כ להחזיר לו הרבית אם עבר ולקח מישראל. וכ"כ באס"ז שם בשם תלמידי הר"פ ז"ל (בפרק איזהו נשך ס"ב ע"א). וכן מתבאר משאר ראשונים שם עיי"ש. או שנאמר דכוונת הבה"ג בעשה זו להחזרת רבית בלבד. וכבר ביארנו בזה (לעיל עשה כ"ה) עיי"ש. ועכ"פ אין ספק דעשה דהחיאת אח שמנאוה הבה"ג וסייעתו היינו מקרא דוחי אחיך עמך. וכן מבואר ביראים (סי' מ"ו) וז"ל צוה הקב"ה בפרשת בהר סיני וחי אחיך עמך. ותניא עמך חייך קודמין לכל אדם. ומכלל וחי אחיך למדנו לפדותו מן השבי ולהלבישו בקרה להשקותו בצמאונו ולהאכילו ברעבונו עכ"ל עיי"ש. ושוב ראיתי ביראים השלם (סי' קנ"ה) דשם ביאר בפירוש דזו היא מצות החיאת אח עיי"ש. ודברי הרמב"ן ז"ל תמוהים אצלי. וגם בלא"ה יש לתמוה אם איתא כמש"כ הרמב"ן ז"ל דמקרא דוחי עמך האמור בגר תושב שמעינן מצוה כללית לכל ישראל להצילם מרעתם כשנטבע בנהר או נפל עליו הגל וכיו"ב. א"כ מאי קאמר (בסוגיא דר"פ איזהו נשך) מ"ט דר"א דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין דאמר קרא וחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי. ור"י דאמר אינה יוצאה בדיינין האי וחי אחיך עמך מאי עביד לי' מיבעי' לי' לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וכו' עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך עיי"ש. והשתא להרמב"ן קשה למה לי להכי קרא דוחי אחיך עמך. תיפוק לי' מקרא דלעיל מיני' דכתיב וחי עמך. איברא דיש מקום לומר נהי דלמעליותא שפיר שמעינן הצלת ישראל בק"ו מהצלת גר תושב. מ"מ לגריעותא דהיינו לענין שחייך קודמין ע"כ ליכא למילף מגר תושב לישראל. די"ל דאף דחייך קודמין לחיי גר תושב אבל אינן קודמין לחיי ישראל. ולהכי איצטריך קרא דוחי אחיך עמך דמיירי בישראל. אלא דלפ"ז שוב מהך קרא גופי' שפיר איכא למשמע דכל היכא דלא שייך לומר חייך קודמין חיובי מיחייב להצילו. וא"כ שוב אין אנו צריכין כלל למילף הך מילתא מקרא דוחי עמך שנאמר בגר תושב. ולכן דברי הרמב"ן ז"ל צ"ע אצלי:

עוד אני חמה על הרמב"ן ז"ל מדידי' אדידי'. דאמרינן בגיטין (פרק השולח ל"ח ע"ב) אמר ריא"ש המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו. ופרכינן עלה מיתיבי מעשה בר"א שנכנם לביהכ"נ ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה. ומשני מצוה שאני. וכתב עלה הרשב"א ז"ל וז"ל הקשה בה הרמב"ן ז"ל וכי משום מצוה להתפלל נדחה עשה של תורה. ותירץ דאפשר לומר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם כענין דכתיב בנכרים לא תחנם. אבל כשהוא משחררו כשנותן דמי עצמו. או משום מצוה לצורך הרב. דליכא חנינה מותר. וקשיא לי דאפי' לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכ"ע וכ"ש לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל. וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה. ובשלהי פ"ק דע"ז אמרינן מתנת חנם תנאי היא דתניא וכו'. שמעינן דאפי' מאן דאית לי' דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי לגר תושב מותר. וכ"ש לעבד כנעני וכו' עכ"ל עיי"ש. והיא באמת תמיהא עצומה לכאורה על הרמב"ן ז"ל. ועי' בתפארת למשה (סי' רס"ז סעי' ע"ט) דגם הוא עמד בתמיהא זו על הר"ן בגיטין שם והניחה בצע"ג עיי"ש. ולא ראה דדברי הר"ן לקוחים מהרמב"ן. וכבר תמה עליו הרשב"א ז"ל בחי' שם. אבל נראה בדעת הרמב"ן ז"ל עפמש"כ התוס' (בפ"ק דע"ז שם) בד"ה ור"מ וכו' שכתבו וז"ל להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. וא"ת וכי אם יש לו לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לנכרי. והלא אפי' לישראל אינו מצווה על כך. וי"ל דדוקא נבלה שאינה שוה אלא דבר מועט לישראל שלא היו נכרים מצויין ביניהן. ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר עכ"ל עיי"ש. וכ"כ מהר"ם חלאוה ז"ל (בפ"ב דפסחים כ"א ע"ב) וז"ל ורבי יהודה סברא היא גר אתה מצווה להחיותו. דוקא בהאי נבלה שדמי' מועטים אבל בדבר השוה לכל ליכא מ"ד להקדים נתינה דגר למכירה דעכו"ם ושיהי' מצווה להחיותו בכל ממונו עכ"ל עיי"ש. ומעתה לפ"ז כיון דעיקר היתר מתנה לגר תושב לא שמענו אלא מהך קרא דלגר אשר בשעריך תתננה. א"כ אין לנו אלא ליתן לו דבר שאסור לישראל ודמיו מועטים אבל מתנה חשובה אסור ליתן אפי' לגר תושב והדר הו"ל בכלל לא תחנם. ועפ"ז מתורץ קושית התוס' שם בד"ה להקדים וכו'. שכתבו וז"ל להקדים לא צריך קרא וא"ת כיון דמסברא יש לנו להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. למה נכתב נתינה דגר כלל מכ"ש ממכירה דנכרי ידעינן לה. ותירצו דאי לא כתיב נתינה דגר ה"א דאסור ליתן לו נבלות כדי שיתן לב להתגייר לגמרי עכ"ל עיי"ש. ודבריהם ז"ל תמוהים אצלי דכיון דהא דקאמר ר"י להקדים לא צריך קרא היינו משום דמצוה להחיותו דכתיב בי' וחי עמך. א"כ היכי תיסק אדעתין לאסור ליתן לו אפי' נבלה שדמי' דבר מועט. והרי אפי' להקדים נתינתו למכירה דנכרי אית לי' לר"י מה"ט דלא צריך קרא. וכ"ש שאינו צריך קרא להתיר ליתן לו נבלה. ועוד מה יועיל לו שיתגייר לגמרי לענין שיתנו לו נבלות אלא שיהא מצוה להחיותו בדברים אחרים. והרי גם השתא כתיב בי' וחי עמך שמצווין עליו להחיותו כישראל. ויש לדחוק בכוונתם. דרצונם לומר דע"י שיתנו לו נבלות יהא נמנע מלהתגייר. דהשתא מצוי לו בשר בחנם ולכשיתגייר יאסר עליו. ואע"ג דמצוה להחיותו אין חובה ליתן לו בשר כשר בחנם. אבל גם לפ"ז הדבר תמוה מהיכא תיתי לן לחדש איסור כזה מדעתנו. כיון דליכא שום גילוי בקרא להכי. ועוד אטו איכא מצוה וכ"ש חובה להשתדל שיתגייר. אדרבה אמרינן (בפרק החולץ מ"ז ע"ב) שמודיעין אותו מקצת מצוות תמורות מאי טעמא דאי פריש נפרוש. דאמר מר קשים גרים לישראל כספחת עיי"ש. וגם הגר תושב גופי' ליכא שום מצוה עליו שיתגייר לגמרי. אבל לפמ"ש לקמן מתורצת קו' התוס'. דשפיר איצטריך למיכתב נתינה דגר להחמיר עליו. ולגלויי אעשה דוחי עמך שאין מצווין להחיותו אלא בדבר מועט כנתינת נבלה. אבל לענין מתנה מרובה באיסורו קאי כדמעיקרא. והשתא נראה דזו היא דעת הרמב"ן ז"ל. ולהכי ס"ל דשחרור העבד דאין לך מתנה מרובה כזו שמשחרר גופו מעבדות לחירות. אסרה תורה אפי' לעבד ולא תקשה מגר תושב דבאמת גם בגר תושב לא התירה תורה אלא מתנה מועטת כנבלה. והשתא לפ"ז יש לתמוה על מש"כ הרמב"ן ז"ל דמצוה להחיותו בישראל לא שמענו אלא משום דלא גרע ישראל מגר תושב דכתיב בי' וחי עמך. דא"כ ראוי לומר דלא עדיף ישראל מגר תושב דליכא מצוה להחיותו אלא בדבר מועט דומיא דנבלה. וזה ודאי ליתא:

אלא דאפשר לצדד בזה בדעת הרמב"ן ז"ל. דבלא"ה יתכן לומר דדעתו כמו שהעלה הר"ב פ"י בגיטין (פרק השולח מ"ה ע"א) דעבד לקושטא דמילתא גרע מגר תושב. דאע"ג דחייב במצות כאשה. איהו מיהו לאו להכי איכוון. אלא שמכר עצמו או שמכרו רבו בתורת עבדות. ועיקר כוונתו לצורך פרנסתו. וגרע מגר תושב שמקבל מצוות שעליו מרצונו עיי"ש בדבריו. ולפ"ז לא תקשה תמיהת הרשב"א. די"ל דבאמת עבד גרע טפי. ואע"ג דגר תושב הותרה לו מתנת חנם. העבד באיסורו קאי. איברא דזה לא יתכן דא"כ גר תושב שנמכר בעבד נימא דלית בי' עשה דלעולם בהם תעבודו. וזה ודאי ליתא. דלא אשכחן שום חילוק בדבר. ועוד דא"כ מאי פריך התם על ר"א ששחרר עבדו היכי עביד הכי. ומאי קושיא ודילמא גר תושב הוה. ותו טבי עבדו של ר"ג שכשר הי'. ובודאי לא הוה גרע מגר תושב. שהרי ר"ג נצטער מפני שלא הי' יכול לשחררו. ואמאי לא שחררו כיון דבעבד כזה שרי. אלא ודאי ליתא. וגם עיקר סברת הפ"י אינה מוכרחת כלל. ועיקר מה שהכריחו לזה משום שהוקשה לו בהא דאמרינן התם דגר תושב אפי' משבעה אומות מותר לקיימו בא"י מדתניא (בקידושין סו"פ האומר) מניין לכנעני שבא על אחת משאר אומות שאין אתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם. א"כ משמע דכל שהוא משבעה אומות אסור לקנותו אפי' בעבד אע"פ שהוא חייב בכל המצוות שהנשים חייבות. ואפי' הכי אסור לקנותו אלא קאי בלאו דלא תחי'. ומכח קושיא זו הוא שבא לדון כסברתו. אבל לדעתי אין כאן סרך קושיא כלל. דהרי אם בא למכור עצמו ולטבול ולמול לשם עבדות מדעתו וברצון גמור. פשיטא דלא גרע מגר תושב. ואין לנו לחוש לכוונתו. דגם בגר תושב יש מקום לחוש דילמא בא רק כדי שיוכל להתיישב בא"י ויתנו לו נבלות. וגם שלא יהרגוהו משום אזהרת לא תחי' כל נשמה. אלא ע"כ כל שאין לנו בו ריעותא לא חשדינן לי' ולא חיישינן לכוונתו. וע"כ לא אסרי' לקנותו אלא בסתם עבדים שנמכרים בע"כ ומלין וטובלין אותו בע"כ לשם עבדות. וזה לא יתכן אלא בעבד משאר אומות. אבל משבעה אומות שמוזהרין עליו בלא תחי' כל נשמה ודאי אסור לקיימו ולהכריחו לקבל עבדות. אלא מיד מוזהר עליו בלא תחי' כל נשמה וחייב להרגו. דאל"כ אזהרת לא תחי' כל נשמה היכי משכחת כיון דלעולם יכול לכופן בע"כ למול ולטבול לשם עבדות ויהי' רשאי לקיימן לעבדים. וזה פשוט. וא"כ אין שום הכרח לסברתו. ודברי הרמב"ן לא יתכנו אלא ע"פ מה שביארנו. וא"כ דבריו סתרי אהדדי:

ומש"כ הרמב"ן ז"ל דלהכי לא מנה הרמב"ם עשה זו דוחי עמך משום שכלל אותה בכלל מצוה דצדקה (במצוה קצ"ה) מפסוק פתוח תפתח את ידך. ג"כ דבריו ז"ל תמוהים אצלי. כמו שכבר עמדתי בזה לעיל (עשה כ"ט) דהרמב"ם אינו כולל שם עם מצות צדקה אלא עשה דוחי אחיך עמך דכתיב בישראל. אבל קרא דוחי עמך לא הזכיר שם כלל. וגם אי אפשר לכוללה עם מצות צדקה. משום דמצות צדקה לא כתיבא אלא בישראל. אבל בנכרי כתיב לא תחנם ואסור ליתן לו צדקה. והוצרך הכתוב למכתב גבי' עשה בפ"ע בקרא דוחי עמך. ואין לזה ענין עם מצות צדקה דכתיבא בישראל דוקא. הן אמת דבחבורו הגדול (בריש פ"ז מהלכות מתנות עניים) כתב הרמב"ם וז"ל מ"ע ליתן צדקה לעניי ישראל וכו' שנאמר פתוח תפתח את ידך לו ונאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך ונאמר וחי אחיך עמך עכ"ל. הרי דנקט גם קרא דגר ותושב וחי עמך בכל מצות הצדקה. אבל הרי בהדיא כתב מ"ע ליתן צדקה לעניי ישראל. הרי שדקדק בהדיא למעט עניים שאינם מישראל. ואיך יכלול בה גם גר תושב שאינו ישראל. ועכצ"ל דאין כוונתו אלא לגר לחוד דכתיב בהאי קרא. כדדרשינן בספרא (פרשת ראה) על הך קרא גר זה גר צדק תושב זה גר תושב עיי"ש. ומשום גר צדק מייתי לכולי' קרא. אבל גר תושב אינו בכלל מצות צדקה. וע"כ מצוה בפ"ע הוא. ולכן ודאי דברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל צ"ע אמאי לא מנו מצוה זו:

ומלבד זה יש לי מקום עיון על כולם. על הבה"ג והרמב"ם וסייעתם. אמאי לא מנו ג"כ עשה דמכור לנכרי. דהרי לפי מאי דקיי"ל כר"י דדברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי דוקא במכירה. ואם נתן לנכרי בחנם עובר בעשה דמכור לנכרי. וכבר עמדו התוס' (בפ"ק דע"ז כ' ע"א) בד"ה ר"י אומר וכו'. וז"ל דברים ככתבן תימה לר"י למה לי לא תחנם לאסור מתנת חנם. ותיפוק לי' מהכא. וי"ל דלא תחנם איצטריך ליתן בו לאו והאי דהכא נמי איצטריך לעשה. אי נמי איכא למימר דהאי דהכא איצטריך לגלות על נתינה דגר שהיא מתנה ממש ולא נתינה בדמים עכ"ל עיי"ש. ובודאי אפי' לתירוצם השני נהי דשמעינן מיני' לגלויי על נתינה דגר שהיא מתנה ממש. מ"מ פשיטא דמיהת כיון דכתיבא בנכרי עשה חשיבא. שהרי עכ"פ קרא קאמר מכור לנכרי ולא תתן לו. והו"ל עשה מלבד לאו דלא תחנם. אלא דהתוס' בתירוצם השני חידשו לומר דאיכא נמי נפקותא לדינא בהך דהכא ולא מצרכינן לומר דלא נפק"מ מידי אלא כדי לעבור עלה בעשה. וא"כ הו"ל למנות עשה זו במנין העשין. וכבר ראיתי להר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת שמנה עשה זו. אבל שום אחד משאר מוני המצות לא מנאוה מלבד הר"ש בן גבירול שכתב ותת נבלה לגר ומכור לנכרים עיי"ש. משמע דכוונתו למנותן שתי עשין. וזהו שכתב הראב"ע ז"ל (ביסוד מורא שער שני). ויש שהכניסו במצות שהוא רשות כמו לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי עכ"ל. נראה כוונתו שמנו שתי עשין אלו. מיהו לדעת הבה"ג והרמב"ם י"ל שלא מנאוה משום דלא עשה מפורשת היא. אלא לאו הבא מכ"ע מכור לנכרי ולא מתנה לנכרי. והם אינם מונים לאו הבמכ"ע. אבל קשה לדעת רבינו הגאון ז"ל והרשב"ץ ז"ל בזה"ר שהם מונים לאו הבמכ"ע. קשה אמאי לא מנאוה. ומיהו לדעת רבינו הגאון י"ל דלשיטתו אזיל. דכיון דבלא"ה יש בה לאו דלא תחנם שמנה לקמן במנין הלאוין. לא הוצרך עוד למנות לאו הבא מכ"ע דמכור לנכרי. אבל על הרשב"ץ ז"ל יש לתמוה. דלפי דרכו הו"ל למנותו במנין העשין מלבד הלאו דלא תחנם. ולא די שלא מנאו אלא השיג על הרשב"ג שמנאו. ולכן דבריו ז"ל מתמיהין בעיני. שהחליט בפשיטות וכתב דבנתינה לגר ומכירה לנכרי אין בו מצוה. וכבר ביארנו דבשתיהן יש מצוה. וכן מבואר ביומא (בפרק אמר להם הממונה ל"ו ע"ב) דבעי לומר דלאו דנבלה חשיב לאו הניתק לעשה מדכתיב בתרי' לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי עיי"ש בפירש"י ובתוס' שם. ועכ"פ מוכרח מהתם דחדא עשה מיהת איכא. ולכן דברי הרשב"ץ נפלאים בעיני ואין להאריך בזה יותר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.