ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/פא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה פא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עת המקושרות תבכרנה הקדישם מאין רתח. נראה דכוונת רבינו הגאון ז"ל בזה למצות הפרשת ביכורים. מדכתיב (בפ' תבא) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך וגו'. ופירש"י וז"ל מראשית אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה כורך עלי' גמי לסימן ואומר הרי זו ביכורים עכ"ל. והוא מהספרי (תצא פיסקא ש"א) עיי"ש ובמתניתין (דרפ"ג דביכורים) תנן כיצד מפרישין הביכורים יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו ביכורים עיי"ש. והיינו מצות הפרשת ביכורים ונתינתן לכהן. והרי זו כמצות הפרשת תרומות ומעשרות שנמנין במנין העשין. וכ"כ הרמב"ן ז"ל (בפי' עה"ת שם) וז"ל טעם ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך אשר ה' אלקיך נותן לך. יצוה שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם ויביאנו לביתו וישים אותו בכלי ראוי להוליכו לבית הבחירה. ולא נתן הכתוב שיעור בהם אלא אפי' גרגיר אחד מכל המין ההוא פוטר כל השדה. כדין תרומה שחטה אחת פוטרת כל הכרי עכ"ל עיי"ש. הרי דהפרשת ביכורים ונתינתו לכהן היא ממש כהפרשת ונתינת תרומות ומעשרות. והיא מצוה מפורשת בתורה בהך קרא כמו הפרשת ונתינת תרומת ומעשרות. וא"כ ודאי נמנית במנין העשין. אבל כל שאר מוני המצוות לא מנו עשה זו. והדבר תמוה מה ראו על ככה. וכבר נתעורר בזה הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין קנ"ו) וז"ל שם. וצריך לעיין אם נמנה הפרשת ביכורים מצוה כמו שהפרשת תרומה מצוה. שהרי הכתוב קראה תרומה שנאמר ותרומת ידך אלו הביכורים. וחייבין עליהן מיתה וחומש כתרומה. ואפשר שאם לא הפריש ביכורים אין הפירות אסורים. ולפיכך לא נמנית הפרשתן. וכמדומה שצריך לברך על הפרשתן. ונתינה לכהן נראה שאינה נמנית. שהרי משולחן גבוה קא זכו שהם טעונין הגשה. והנכון שגם ההפרשה לא תמנה. שאין פסוק מיוחד לא להפרשה ולא לנתינה עכ"ל עיי"ש. וכל דבריו ז"ל תמוהים אצלי הרבה. דמש"כ ואפשר שאם לא הפריש ביכורים אין הפירות אסורים. ולפיכך לא נמנית הפרשתן. וכוונתו בזה למש"כ הרמב"ן ז"ל (בשורש י"ב) דבדברים הטובלין נמנית ההפרשה מצוה בפ"ע. אבל דברים שאינן טובלין אין ההפרשה נמנית מצוה בפ"ע. וא"כ ביכורים שאין טובלין אין למנות הפרשתן למצוה בפ"ע. והנה מה שנסתפק בזה דבריו תמוהים. דהרי משנה ערוכה היא (בפ"ב דביכורים מ"ג) דתנן יש בתרומה ומעשר מה שאין בביכורים התרומה והמעשר אוסרים את הגורן וכו'. הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שאין כן בביכורים עיי"ש. הרי מפורש דביכורים אינם אוסרין את הגורן. כלומר שאינם טובלין את הגורן שיהא הגורן כולו אסור משום טבל כשלא הפריש ממנו ביכורים. וכן קתני התם בסיפא תרומת מעשר שוה לביכורים בשתי דרכים ולתרומה בשתי דרכים. נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כבכורים. ואוסרת את הגורן ויש לו שיעור כתרומה עיי"ש. ומבואר מזה דביכורים אין אוסרין את הגורן. וא"כ תמיהני איך נעלם ממנו משנה מפורשת. הן אמת שראיתי להר"ש שם שהביא מהירושלמי שם דמפרש אוסרין את הגורן דמתניתין לענין דאף שלא נתמרחה קובעים בהפרשתן לאסרה באכילת עראי. וכדתנן (בפ"ב דמעשרות) פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. מ"מ הרי סיים הר"ש שם וז"ל ומיהו בסיפא דמתניתין דקתני גבי תרומת מעשר שאוסרת את הגורן כתרומה. לא יתכן לפרש בכה"ג וכו'. אלא דטובלת לאסור באכילה עד שיפרישנה כתרומה גדולה. מה שאין כן בביכורים עכ"ל עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (בפיה"מ) פי' מתניתין כולה כפשטה ולא כהירושלמי. שכתב וז"ל. ענין אוסרין את הגורן. הוא שאסור לאכול דבר מן הגורן עד שיוציאנה. ר"ל התרומה והמעשר. לפי שהוא טבל ואינו כן בביכורים עכ"ל עיי"ש. וגם כתב בש"א להגר"א ז"ל שם דגם להירושלמי מתניתין מתפרשת כפשטה. אלא שבא לומר דגם דין זה נכלל במתניתין עיי"ש. ובזה מיתרצא קושית הר"ש שם על הירושלמי עיי"ש. וגם אפי' נימא דדברי הירושלמי כפשטן וכמו שהבין הר"ש ז"ל דפירושא דמתניתין כך היא לענין קביעות לאסור באכילת עראי. וגם סיפא דמתניתין בתרומת מעשר יש מקום לפרש כן. וכמש"כ הר"ש עדני ז"ל במלאכת שלמה בשם הר"ש שירליאו ז"ל עיי"ש. וכיו"ב כתב מהריט"א (בבאורו להלכות חלה להרמב"ן ז"ל אות ב') עיי"ש בדבריו. מ"מ כיון דתרומות ומעשרות קובעין את הגורן באכילת עראי וביכורים אין קובעין. ע"כ היינו טעמא משום דביכורים אינן טובלין. ומותר לאכול מן הפירות אע"פ שלא הפריש ביכורים. והילכך לא שייך בהן שיקבעו את הפירות לאסרן באכילת עראי. כיון דאינהו גופייהו לא אסרי כלל. ואין להם שום שייכות עם תרומות ומעשרות הטובלין. דאל"כ מי גרעי ביכורים ממעשרות שקובעין בהפרשתן לאסור באכילת עראי. וכ"ש ביכורים דתרומה קרינהו רחמנא וחייבין עליהן מיתה וחומש. הן אמת שראיתי להר"ב אורים גדולים (בלמוד ס"ז) שהשיג על פי' הר"ש במתניתין שם. והחליט דבאמת אין מעשר קובע. ולא אשכחן דקובע אלא בתרומה ולא במעשרות. והעלה שם פי' אחר במתניתין עיי"ש בדבריו. אבל אפי' לפ"ז ודאי ביכורים אם איתא דטבלי לא הוה גריעי בהכי מתרומה. אלא ודאי ע"כ מוכרח דאינהו לא טבלי. וזה מוכרח ואכמ"ל בזה. וא"כ אין ספק בזה דודאי אין הביכורים מן הדברים הטובלין:

ומ"מ אין דברי הרמב"ן ז"ל שם ענין לכאן. דמש"כ הרמב"ן ז"ל דדברים שאינן טובלין אין הפרשתן נמנית מצוה בפ"ע. הרי ביאר שם להדיא הטעם וז"ל אבל הדברים שאינן טובלין כגון ראשית הגז ומתנות זרוע לחיים וקיבה לא נמנה אלא נתינתן. והוא ג"כ פשטי' דקרא שלא נצטוינו בהם בהרמתן. אבל אמר ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה וראשית גז צאנך תתן לו. ואינו מברך בהפרשתן כלל וכו' עכ"ל עיי"ש. וכיון שאין הטעם אלא משום שלא נצטוינו בהרמתן אלא בנתינתן. א"כ כאן בביכורים שבפירוש נצטוינו בהרמתן דהיינו בהפרשתן וכמו שביארנו לעיל. ודאי אפי' להרמב"ן יש לנו למנות הפרשתן במנין העשין. ומש"כ הרשב"ץ ז"ל עוד וכמדומה שצריך לברך על הפרשתן. דבריו מגומגמים. וכפי הנראה רצה להביא מזה ראי' שתהא נמנית מצוה כיון שמברכין עלי'. וכמבוא' בדברי הרמב"ן ז"ל שם שמביא ראי' בדברי' הטובלים שהפרשתן נמנית מצוה בפ"ע. ממה שמברכין על הפרשתן. ובדברים שאינן טובלין שאין מברכין על הפרשתן אין למנותה מצוה בפ"ע עיי"ש בדבריו. וא"כ כאן בהפרשת ביכורים כיון שמברכין עלי' ע"כ מצוה בפ"ע היא. והרשב"ץ בזה כמסופק מי נימא כיון שאין הביכורים טובלין אין הפרשתן נמנית. או כיון שמברכין על הפרשתן יש למנותה. כן מוכרח לומר בכוונתו. אבל הדברים מגומגמים. ומש"כ עוד ונתינתם לכהן נראה שאינה נמנית שהרי משולחן גבוה קא זכו שהם טעונין הגשה עכ"ל. וכוונתו בזה ג"כ עפמש"כ הרמב"ן ז"ל שם וז"ל אבל במתנות כהונה שבמקדש כגון חלקם מן הקרבנות לא נמנה אף נתינתם מצוה. לפי שלא בא בהן כתוב מצוה אותנו בה. אבל הם חלק השם שלקח מן הקרבנות וכו'. והכלל בכל חלקי הכהנים מן הקרבנות שהם מתנות שנתן הש"י לאהרן ולבניו שיהיו זוכים בהם משולחן הגבוה שנאמר הנה נתתי לך וגו'. והנה הם חלק מחלקי מלאכת הקרבנות שצוה בהם מי יאכלם ולמי יהיו וכו' עכ"ל עיי"ש. וזהו כוונת הרשב"ץ ז"ל גם כאן לומר כיון שהביכורים טעונין הגשה הרי הם ג"כ כקרבן. דהגשתן היא הקרבתן. וא"כ הכהנים בהם משולחן גבוה קזכו ואין בנתינתן מצוה:

והנה לדעת רבינו הגאון ז"ל אין אנו צריכין לדון בזה כלל. דהרי כבר ביארנו לעיל דאפי' בדברים הטובלים. לדעת רבינו הגאון ז"ל ההפרשה והנתינה אין נמנין אלא במצוה אחת. וא"כ כ"ש בדברים שאין טובלין שאין למנות כאן שתי מצות. וכיון שכבר מנה מצות הפרשת ביכורים שוב נכללת בזה גם נתינתן אפי' אם הי' מקום לומר שיש מצוה בנתינתן. אבל בעיקר הדבר דברי הרשב"ץ תמוהים בזה. שכתב דביכורים טעונין הגשה. וזה נגד משנה ערוכה (במנחות ס"א ע"א) דבהדיא תנן אלו טעונות תנופה ואין טעונות הגשה לוג שמן של מצורע ואשמו והבכורים עיי"ש. וכן במתניתין (דפ"ג דבכורים מ"ד) לא קתני בביכורים אלא תנופה ואח"כ מניחן בצד המזבח ומשתחוה ויוצא עיי"ש. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות בכורים הלכה י"ב) עיי"ש. וכן כתב שם (בסוף הלכה י"ד) וז"ל נמצאת אומר שהביכורים טעונין שבעה דברים. הבאת מקום. וכלי. קריאה. וקרבן. ושיר. ותנופה. ולינה עכ"ל. איברא דראיתי ג"כ להרמב"ן ז"ל (בפרשת נשא) שכתב דביכורים טעונין תנופה והגשה עיי"ש. והוא דבר מתמיה מאוד. אלא שראיתי בירושלמי (פ"ג דביכורים ה"ד) דאמרינן התם. תניא מניחן בקרן דרומית מערבית. לפני ה' יכול במערב ת"ל אל פני המזבח. אי לפני המזבח יכול בדרום ת"ל לפני ה' הא כיצד מגישן על קרן דרומית מערבית ומניחה בדרומית של קרן עיי"ש. הרי מבואר להדיא כדברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל דביכורים טעונין נמי הגשה. אבל לפ"ז הדבר מפליא ומתמיה עוד יותר איך יהיו דברי הירושלמי נגד משנה מפורשת. ולכן הי' נראה לענ"ד דהך ברייתא דמייתי בירושלמי שם לא מיירי כלל בבכורים אלא לענין מנחות. ועיקר מקור הך ברייתא הוא מספרא (פרשת צו פ"ב) ומייתי לה בגמרא (בפ"ג דמנחות י"ט ע"ב) ושם לענין מנחות הוא דמיירי עיי"ש. אלא דמאי דמסיים בה בירושלמי ומניחה בדרומית של קרן. ליתא התם. ובתוספתא (פ"א דמנחות) בסדר המנחות קתני ומניחה במזבח עיי"ש. ולכן נראה עיקר כדכתיבנא דלא מיירי הך ברייתא אלא לענין מנחות דוקא. ולא מייתי לה בירושלמי שם לגבי בכורים אלא לומר דגמרינן הנחה דבכורים מהגשה דמנחות. או לומר דכמו דדרשינן התם לענין מנחות גבי הגשה דבקרן דרומית מערבית משום דבחד קרא כתיב לפני ה' ובאידך כתיב אל פני המזבח. הכי נמי הכא בהנחה דבכורים כתיב בחד קרא והניחו לפני המזבח וכתיב נמי באידך קרא והנחתו לפני ה' וגו' ואית לן למידרש מיני' דהנחה בקרן דרומית מערבית. ומאי דמסיים ומניחה בדרומית כו' הוא סיומא דתלמודא דירושלמי ולא מן הברייתא הוא. ובא לומר דה"ה הכא בהנחה דביכורים מניחן וכו'. ויש להגיה דצ"ל מניחן בקרן דרומית מערבית ובזה אתי שפיר דברי הירושלמי. ושוב ראיתי בפיה"מ להגר"א ז"ל שכנראה הרגיש בדברי הירושלמי בזה. וגריס גירסא אחרת לגמרי בדברי הירושלמי אלו עיי"ש בדבריו ז"ל. ואין להאריך. עכ"פ דברי הירושלמי יש ליישבם. אבל דברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל נפלאים בעיני. וכן ראיתי בתוס' יו"ט (פ"ג דביכורים מ"ו) שהבין הדברים כפשטן דביכורים טעונין הגשה כמנחה עיי"ש בדבריו והוא תימא:

וראיתי ג"כ בהלכות קצובות דרב יהודאי גאון ז"ל (בקונטרס תורתן של ראשונים ח"א בהלכות העומר). והובא ג"כ במחזור ויטרי (סי' ק"ה) ובסדור רש"י (סי' תנ"ט) שכתב וז"ל אבל בבכורים של פירות כל זמן שהיו רואים אחד ואחד מישראל בגנו ובכרמו התאנים והענבים או כל מיני פירות המבכרות תחלה. הי' קושר בהן סימן בכל אחת ואחת עד שהיו מתבשלות אלו שהי' בהם סימן. ואח"כ ממלא הטנא ומביאו לכהן ומקריבו לפני הארון מבחוץ. ומרימו ומורידו ומוליכו ומביאו ואוכלו הכהן עם כל אנשי ביתו. ומותרים כל אחד ואחד בפירותיו עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ שמקריבו לפני הארון מבחוץ לכאורה עכצ"ל דכוונתו להגשה שמגישו לקרן דרומית מערבית. שהוא לפני הארון מבחוץ. ואין לומר דכוונתו להנחה שהיתה ג"כ בצד המזבח אצל קרן דרומית מערבית. שהרי ההנחה אחר כל המעשים היתה. וכדקתני במתניתין דביכורים שם. איברא דהא ליתא דהא גם אם כוונתו להגשה תמוה. דהרי כל הגשות היו אחר התנופה. דלעולם תנופה קודמת להגשה. כדתנן במתניתין דמנחות שם. ואיך כתב גאון ז"ל דהגשה קודם לתנופה. וגם אין לומר דמש"כ שמקריבו לפני הארון מבחוץ היינו רק לצורך התנופה שכתב אח"כ. דז"א דהרי בהדיא תנן במתניתין דמנחות שם דתנופה במזרח עיי"ש. וא"כ לא לפני הארון היתה. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות מעה"ק ה"ו ובפ"ח מהלכות תמידין ומוספין הלכה י"א) דתנופה דוקא במזרח. אלא אפי' לדעת רש"י שם דבמזרח לרבותא נקט וה"ה דכשרה לכל רוח עיי"ש עכ"פ מבואר דלא צריכה מערב. מיהו אפשר לומר דס"ל כדעת רש"י אלא דס"ל דכיון דכשרה נמי במערב בעינן לכתחילה שתהי' במערב שהוא לפני ה'. וקצת משמע כן בפירש"י שם עיי"ש. אלא דמ"מ ממתניתין דקתני תנופה היתה במזרח. משמע ודאי דעכ"פ אפי' לכתחילה כשרה במזרח. ואפי' למצוה בעלמא לא בעי מערב לתנופה. ולכן דברי גאון תמוהים בעיני. אבל ביותר יש לתמוה במש"כ בסוף דבריו ומותרים כל אחד בפירותיו. דמבואר מזה דס"ל דאין הפירות מותרים אלא אחר הבאת הבכורים לעזרה. וזה תימא דאפי' אם תמצא לומר דהבכורים טובלין את הגורן כתרומה ומעשרות. מ"מ פשיטא דהיינו דוקא קודם הפרשה. אבל אחר ההפרשה מהיכא תיתי לומר דאסורין השירים עד לאחר ההבאה. מיהו בלא"ה יש לי כמה תמיהות עצומות בכל דברי גאון ז"ל שם ואכ"מ להאריך בזה. ומ"מ דברי הרשב"ץ בזה תמוהים:

וגם בעיקר סברת הרשב"ץ דכיון דמשולחן גבוה קזכו אין למנות הנתינה. אין זה ברור. דהרי הרמב"ן ז"ל לא כתב כן אלא לענין מתנות כהונה שבמקדש. ומשום דלא כתיב בהו מצות נתינה כלל. כמבואר בדבריו שהבאתי עיי"ש. ומבואר בדבריו דאילו הוה כתיבא מצות נתינה גם במתנות כהונה שבמקדש. הו"ל למנותה מצוה בפ"ע. וא"כ כאן בביכורים כיון דכתיב בהו והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית וגו'. הנחה זו היא הנתינה וכמבואר. וא"כ הנחה זו ראוי למנותה. מיהו לרבינו הגאון ז"ל אין מזה קושיא כלל כמו שביארנו לעיל. וגם מה שסיים הרשב"ץ וכתב והנכון שגם ההפרשה לא תמנה שאין בה פסוק מיוחד לא להפרשה ולא לנתינה. הוא תמוה טובא שכבר ביארנו דיש פסוק מיוחד להפרשת בכורים. וגם לנתינה כבר נתבאר שיש בה פסוק מיוחד. ולפ"ז מתבאר דנכונים היטב דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה מצוה זו במספר העשין. וצ"ע במה שהשמיטוה שאר מוני המצוות. וכפי הנראה דעת הרמב"ם ז"ל דכמו דהפרשת תרומות ומעשרות וחלה ונתינתן נמנין מצוה אחת לדעתו ז"ל. הכי נמי הפרשת בכורים והבאתן לעזרה נמנין מצוה אחת. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין קכ"ה) שכתב וז"ל שצונו להוציא הביכורים ולהביאם למקדש. והוא אמרו ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב בענין המצוה להוציא הביכורים ולהביאם למקדש. שכולל ההפרשה וההבאה. וכן כתב ברמזי המצות שבריש הלכות בכורים. להפריש בכורים ולהעלותן במקדש עיי"ש. אלא דממה שסיים בסה"מ שם מקרא דראשית בכורי אדמתך תביא וגו' ושם לא נזכרה אלא ההבאה בלבד. נראה שאינו מונה אלא ההבאה. וההפרשה לא הזכיר אלא אגב גררא דהבאה. וכן מבואר במנין המצות הקצר שלו שכתב וז"ל להביא בכורים לבית הבחירה שנאמר ראשית בכורי אדמתך וגו' עכ"ל עיי"ש. הרי שלא הזכיר אלא ההבאה בלבד. וכן בסמ"ג (עשין קל"ט) לא מנה אלא ההבאה. שכתב מצות עשה להביא בכורים למקדש וכו' שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' עיי"ש. וכן הוא לשון החנוך (מצוה צ"א) עיי"ש. אבל ראיתי להבה"ג דמלבד שמנה במספר העשין עשה דביכורים וגם עשה דמקרא ביכורים. כשאר מוני המצוות. מנה ג"כ במספר הפרשיות פרשת בכורים ודבריו סתומים לכאורה הרבה. ועכצ"ל דבמנין העשין כוונתו למנות מצות עשה דהפרשת ונתינת הבכורים. שנמנין אחת לדעת הבה"ג. כמו הפרשת ונתינת תרומות ומעשרות וחלה וכיו"ב שמנאן אחת אחת. ובמספר הפרשיות מנה מצות הבאת בכורים בפ"ע. וטעמו משום דלטעמו אזיל. שכבר ביארנו דלדרכו של הבה"ג אפי' מצות עשה שעל היחיד. כל שתלויה בצבור נמנית במספר הפרשיות כמו שביארנו לעיל (עשה נ"ז ובעשה ס"ד ובשאר דוכתי עיי"ש). וא"כ הכא נמי כיון דאין מביאין ביכורים למקדש קודם לעומר. ואם הביא פסול כדתנן (בפ"ו דמנחות ס"ה ע"ב) א"כ הו"ל מצוה התלוי' בצבור. דהעומר הוא מצות הצבור. הילכך מנאה במספר הפרשיות. ובהכי אתי שפיר מה שהשמיט הבה"ג פרשת העומר ממספר הפרשיות. ולא הביא אלא פרשת שתי הלחם והוא דבר מתמיה. אבל לפמש"כ אתי שפיר. דלטעמי' אזיל דכיון דביכורים תלוים בעומר לכן כללם כאחת בפרשה אחת. ומנה פרשת בכורים. משום דגם העומר קרוי ביכורים. כדדרשינן במנחות שם ואם תקריב מנחת בכורים במנחת העומר הכתוב מדבר עיי"ש. כמו שכלל הבה"ג מצות שלוח עבדים והחזרת שדות ביובל בכלל פרשת יובל מה"ט. כמו שנתבאר לעיל (עשה ס"ד) עיי"ש. ואע"ג דמנה נמי פרשת מנחות אע"פ שגם הן תלויין בעומר שאם הביאן קודם לעומר פסולין. מ"מ שאני התם. חדא דמנחות לא איקרו ביכורים ואינם נכללין בפרשת ביכורים. ועוד דהתם אין הכוונה למצוה להביא מנחות. דאין מצוה להביא מנחות אלא הכוונה למעשה הקרבת המנחות לכל פרטי דיניהם. וזה אינו תלוי בעומר. משא"כ כאן דהכוונה למצות הבאת הביכורים למקדש. וזה ודאי תלוי בעומר. ואע"ג דגם אחר העומר קודם לשתי הלחם אין מביאין בכורים לכתחילה ואם הביא אין מקבלין ממנו. כבר מבואר בירושלמי (סוף מס' חלה) דמדינא אם הביא קודם לשתי הלחם מקבלין ממנו. אלא דחששו שמא יקבע הדבר חובה עיי"ש. והילכך כלל הבה"ג העומר עם הביכורים בפרשה אחת. מיהו ראיתי בה"ג כת"י רומי דאיתא שם גם פרשת העומר במספר הפרשיות עיי"ש. אבל לפמש"כ נראה עיקר כנוסחא שלפנינו. ואמנם כל הנמשכים אחר הבה"ג לא מנו פרשת הביכורים במספר הפרשיות. אלא מנו פרשת העומר עיי"ש. ולפ"ז הבה"ג קאי בזה בשיטת רבינו הגאון ז"ל שמנה בביכורים שלש מצות. הפרשתן והבאתן וקריאתן. כל אחת בפ"ע. והר"א הזקן ז"ל באזהרותיו לא מנה בביכורים מצוה כלל חוץ ממצות קריאתן וכפי הנראה כללן בכלל כ"ד מתנות כהונה שמנה במנין העשין. וא"כ לא מנה אלא נתינתן בלבד. ואפשר משום דס"ל דההפרשה ונתינה מצוה אחת הן. אבל מ"מ לא מנה הבאת ביכורים. ואולי ס"ל דהפרשה והבאה ונתינה מצוה אחת הן. והר"י אלברגלוני מנה ביכורים במנין העשין מלבד מה שמנה גם כ"ד מתנות כהונה. וכפי הנראה הפרשת ונתינת הביכורים מנה בכלל כ"ד מתנות כהונה. דהפרשה ונתינה ס"ל דמצוה אחת הן. ומצות ביכורים שמנה היינו הבאתן. ועי' מש"כ על דבריו מהר"מ מועטי ז"ל בבאורו עיי"ש ואין להאריך בזה:

ועכ"פ דעת רבינו הגאון ז"ל למנות הפרשת ביכורים בפ"ע. והבאתן בפ"ע. ואמנם צריך לבאר מאי שנא הבאת בכורים שנמנה מצוה בפ"ע. מהפרשה ונתינה שנמנין מצוה אחת. בין בבכורים ובין בתרומות ובמעשרות ובחלה וכיו"ב. אבל נראה דהדבר פשוט. דהנתינה ודאי איכא למימר דאינה אלא תכלית מצות הפרשה. והפרשה עצמה כנתינה היא. דמיד משהפריש חלקו של כהן היא. וזכה בה השבט. ואינו חייב באחריותה אם אבדה. ובנתינה אינו אלא כמברר לאיזה כהן או לוי היא נתונה. ואין זו מצוה בפ"ע. משא"כ הבאת בכורים דאינו יוצא ידי חובתו בהפרשה ואפי' יתנם לכהן לא יצא י"ח הבאה עד שיביאם להר הבית. ואם אבדו קודם שהביאן להר הבית חייב להפריש בכורים אחרים. וילפינן לה מדכתיב תביא בית ה' אלקיך. כמבואר במתניתין (דפ"ק דבכורים מ"ט) עיי"ש. ואם אבדו משהביאן להר הבית שוב אינו חייב באחריותן. אע"פ שלא באו ליד כהן ולא קיים מצות נתינה. והיינו משום דמצות נתינה בכלל הפרשה שכבר יצא בה ידי חובתו. משא"כ ההבאה מצוה בפ"ע היא. כדכתיב תביא בית ה' אלקיך. ולא יצא ידי חובתו עד שיביאנה להר הבית. ומשהביאן להר הבית שקיים מצות הבאה וקרינן בי' תביא בית ה' אלקיך יצא ידי חובתו לגמרי. ואף דמצות קריאה עדיין לא קיים אין הקריאה מעכבת. משום דאין מצות קריאה אלא על הבכורים. וכשאין בכורים ליכא מצות קריאה. ומה"ט נמי לא דמי למעשר שני שמלבד הפרשתו איכא נמי מצוה להביאו לירושלים ולאכלו שם והכל נמנה מצוה אתת. דהתם נמי אין ההבאה והאכילה אלא שירי מצוה. ואם אבד משהפרישו אינו חייב באחריותו. אע"פ שלא הביאו לירושלים ולא אכלו. וגם יכול אפי' לכתחילה לחללו על כסף ולאכול את הכסף בירושלים. מיהו נראה דבמע"ש כיון דדידי' הוא והוא עצמו אוכלו בירושלים. ע"כ אין ההפרשה עיקר המצוה. דבשלמא בתרומות ומעשרות י"ל דהפרשה עיקר. והכהן והלוי יכולים לבא וליטלן. ואין הנתינה אלא שירי מצוה. משא"כ במע"ש שהוא לעצמו אם לא לאכלו בירושלים הפרשתו למה. ואע"ג דאינו חייב באחריותו. היינו רק משום שלא החמירה עליו תורה אלא שיאכל אותו שהפריש מטבלו ולא שיפריש ויאכל מן המתוקן שכבר הותר באכילה. אבל ודאי עיקר המצוה היא אכילתו בירושלים וכדמשמע פשטי' דקרא. ומטעם זה מנה רבינו הגאון ז"ל לקמן (עשה פ"ח) במע"ש רק מצות אכילתו בירושלים ולא הפרשתו עיי"ש. אבל ההבאה במע"ש ודאי לאו מצוה היא כלל שאינה אלא לצורך אכילה שאסורה חוץ לירושלים. אבל כשהביאו ולא אכלו לא עשה ולא כלום. משא"כ בביכורים דההבאה מצד עצמה מצוה. דהרי כשהביאן להר הבית יצא י"ח אע"פ שאבדו. וכשאבדו קודם הבאה חייב להפריש אחרים תחתם. ולכך שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל הפרשת ביכורים מצוה בפ"ע והבאתו מצוה בפ"ע. ואמנם במנין המצות אשר על סדר עשרת הדברות ראיתי שלא מנה רבינו הגאון בביכורים אלא שתי מצוות. מקרא בכורים והפרשת בכורים. דבדבור לא תשא כתב גם אתם הודו עלי בכורה עיי"ש. והיינו מקרא בכורים. ובדבור לא תגנוב כתב יעצתי להקדיש מבוכרים עיי"ש. והיינו מצות הפרשת ביכורים. אבל מצות הבאתן לא מנה שם. והוא אחד מן המקומות שחזר בו כאן ממה שהי' סבור שם. ועכ"פ גם שם מנה מצות ההפרשה כמו כאן. וכן ראיתי בספרו האמונות והדעות (מאמר חמשי) שכתב וז"ל כאשר צונו להקדיש הביכורים והבכורים וכו' עיי"ש. ולטעמי' אזיל דס"ל דההפרשה מצוה מצד עצמה. ועי' ביראים (סי' קס"ה) דמבואר דגם הוא מנה מצות ההפרשה מקרא דולקחת מראשית כל פרי וגו' עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.