ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/עד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה עד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נכספת ליפת תואר גיירנה. כלשון זה ממש כתב רבינו גם באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא תנאף) וז"ל חמד כנוס יפת תואר יגיירנה עכ"ל עיי"ש. וענין המצוה הוא שאם יראה במלחמה בין השבוים אשת יפ"ת וחשקה נפשו בה. חייב להכניסה לביתו ולהטבילה לשם גרות ואז מותרת לו זהו עיקר דין יפ"ת. ויש בה עוד דינים אם לא קבלה עלי' להתגייר המבוארים בפרשה. אבל רבינו הגאון לא כתב אלא עיקר המצוה. ומתבאר מלשון רבינו הגאון ז"ל כאן. וגם שם באזהרותיו. דאפי' ביאה ראשונה לא הותרה עד שתתגייר ואיפליגו בזה אמוראי בירושלמי (פ"ב דמכות ה"ו) לרב ביאה ראשונה מותרת מיד. ולרבי יוחנן אפי' ביאה ראשונה לא הותרה אלא לאחר כל המעשים. דהיינו לאחר שתתגייר ורש"י מפרש הא דאמרינן (בפ"ק דקידושין כ"ב ע"א) והבאתה אל תוך ביתך שלא ילחצנה במלחמה היינו כדי לבא עלי'. וכתבו התוס' שם דמשמע מתוך פירושו דאפי' ביאה ראשונה אסור' עד לאחר כל המעשים. וע"ז הרבו לתמוה עליו שם. ובפ"ב דסנהדרין (כ"א ע"א) והביאו בשם ר"ת שחולק על רש"י בזה וס"ל דביאה ראשונ' מותרת מיד במלחמה. ושוב כתבו לתרץ דעת רש"י. אלא שלא נתיישבה להם מאי דאמרינן (בפ"ק דקידושין כ"א ע"ב) איבעיא להו כהן מהו ביפ"ת וכו'. רב אמר מותר ושמואל אמר אסור. בביאה ראשונ' דכ"ע לא פליגי דשרי וכו'. איכא דאמרי בביאה שניי' דכ"ע לא פליגי דאסירא וכו' עיי"ש. ולפירש"י מה חילוק בין ביאה ראשונה לשניי'. כיון שכבר נתגיירה עיי"ש. ואמנם גם קושיא זו כבר תירץ הריטב"א ז"ל שם על נכון עיי"ש. ודעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ח מהלכות מלכים) כר"ת. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת (פרשת תצא) אע"פ שכתב הוא גופי' דפשטי' דקרא ודאי משמע כפירש"י עיי"ש. ועי' בחי' הרמב"ן לקידושין שם. ובשאר ראשונים שם. ובסנהדרין שם. ובדברי הרא"ם ז"ל (פרשת תצא) ובסמ"ג (עשין קכ"ב) עיי"ש ואין להאריך. אבל הרי לפנינו דעת רבינו הגאון ז"ל כדעת רש"י ז"ל. וכן נראה מדאיפליגו בה רב ורבי יוחנן וקיי"ל כר"י לגבי רב ובפרט דפשטי' דקרא מסייע לו:

וראיתי להר"ב פ"מ במה"פ בירושלמי (פ"ב דמכות שם) שכתב להכריע מתלמודא דידן דהלכה כרב דבביאה ראשונה מותר מיד. מדדרשינן בברייתא (בפ"ק דקידושין שם) וחשקת בה ולא בה ובחברתה. ובודאי דלמ"ד דאפי' ביאה ראשונה לא הותרה אלא לאחר גירות. ע"כ איסור זה דאסרה תורה ליקח שתים. היינו אפי' לאחר כל המעשים. אבל למ"ד דביאה ראשונה מותרת מיד. י"ל דהך קרא נמי לא קאי אלא בביאה ראשונה דשעת מלחמה. אבל לאחר גירות אין לנו ראי' לאיסור. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם (שם הלכה ג') עיי"ש. והשתא א"כ לפי מאי דאמרינן (בפ"ג דקידושין ס"ח ע"א) דקידושין תופסין בחייבי לאוין נפק"ל מדכתיב כי תהיינה לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה. ומאי שנואה שנואה בנישואיה וא"ק כי תהיינה. ופרכינן ואימא חייבי עשה. ומשני הנך חייבי עשה מאי נינהו אי שתיהן מצריות שתיהן שנואות. אי אחת מצרית ואחת ישראלית. שתי נשים מעם אחד בעינן עיי"ש. ואם אין יפ"ת מותרת אפי' בביאה ראשונה אלא לאחר גירות. וא"כ איסורא דשתים נמי אפי' אחר גירות הוא. א"כ שפיר משכחת להו שתי נשים מעם אחד בחייבי עשה ביפ"ת. שהרי אם לקח שתים האחת מותרת לו. והשניי' אסורה בלאו הבא מכלל עשה דוחשקת בה ולא בה ובחברתה. אלא ודאי ע"כ ס"ל לתלמודין דביאה ראשונה מותרת מיד. וא"כ איסורא דשתים נמי לא קאי אלא על ביאה ראשונה שקודם גירות וא"כ א"א לאוקמי בהכי קרא דכי תהיינה. דהא בההוא קרא כתיב לא יוכל לבכר. ואי בשנתעברה ממנו קודם גירות לא שייך בו דין בכורה. ולאו בנו הוא כלל. דולד נכרית כמותה עכת"ד עיי"ש. ודבריו תמוהים דבלא"ה קודם גירות פשיטא דלא שייך בהו כלל כי תהיינה. דנכרית פשיטא דלא תפסי בה קידושין לכ"ע. כדגמרינן התם מקרא. וגם עיקר ראייתו אין בה סרך ראי' כלל. חדא דיפ"ת כיון דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר. לא שייך בה אחת אהובה בנשואיה. דשום אחת מהן אינה אהובה בנשואיה. ועוד דלפמש"כ הריטב"א ז"ל (בקידושין שם) וז"ל תמיה לי אליבא דרבי יוחנן היכי מתרץ הא דאמר קרא דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך. דהא כיון דגיורת הות אחתי' היא. ואפשר דמשום דהוי בע"כ. ולית לי' לר"י הא דדרשינן הכא ולקחת לקוחין יש לך בה. ועד שתתגייר בלב שלם דין גויה יש לה עכ"ל עיי"ש. וא"כ לר"י גם לאחר גירות נכרית גמורה היא ולא תפסי בה קידושין. וא"כ בניו ממנה אין מתייחסין אחריו. אלא ולדה כמותה. ולא שייך בה וילדו לו בנים וגם אין בהן דין בכורה. ולא קרינן בהו לא יוכל לבכר. ועוד נראה דאפי' למאי דדריש בברייתא ולקחת לקוחין יש לך בה. מ"מ הרי פירש"י שם וז"ל ליקוחין יש לך בה קידושין תופסין בה ואע"פ שהיא נכרית. שהרי אינה מתגיירת מדעתה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ שם לעיל הריטב"א שם ביותר ביאור וז"ל וכ"ת אי לאחר גירות מאי היתר יש בזה. איכא למימר דאע"ג דמתגיירת באונס וכו' התירה התורה ואמרה שתהא גירותה גירות. וכדאמרי' לקמן ולקחת לקוחין יש לך בה. כלומר אע"פ שלא נתגיירה בלב שלם ברצון. גירותה גירות וקידושין תופסין בה כגיורת גמורה. ודברה כן תורה כנגד יצר הרע. כי כשידע שיוכל לבא עלי' הו"ל פת בסלו ותתקרר דעתו וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ הא תינח באותה שהתירה לו תורה. אבל בחבירתה כיון שלא הותרה לו הו"ל נכרית גמורה. דהרי אפי' אחת נכרית גמורה היא מדינא. ולא הוה תפסי בה קידושין. אלא דחידוש הוא שחידשה תורה וגזה"כ הוא. וא"כ אין לך אלא חידושו. ואין השנית אלא נכרית גמורה. ואפשר דאפי' שתיהן נכריות גמורות הן. כיון דאמרה תורה וחשקת בה ולא בה ובחבירתה. והוא חשק שתים. וזה לא התירה לו תורה. נמצא דשתיהן נכריות ואין לו בהן ליקוחין. ועכ"פ השנית ודאי נכרית גמורה היא. וגם עיקר דבריו דלמ"ד דביאה ראשונה מותרת מיד הא דדרשינן וחשקת בה ולא בה ובחברתה. היינו דוקא שלא יבעול שתים בשעת מלחמה. אבל ליקח שתים ע"מ לישא אותן לאחר כל המעשים מותר. דבריו תמוהים ואין להם שום יסוד. דהרי בקרא דוחשקת בה מסיים עלה קרא ולקחת לך לאשה דדרשינן מיני' ליקוחין יש לך בה. שקידושין תופסין בה. והיינו ע"כ לאחר כל המעשים כולן. או שיאמר הכתוב וחשקת בה על דעת לקחת לך לאשה. וא"כ מבואר דמיעוטא דבה ולא בה ובחברתה קאי נמי אלקיחתו אותה לאשה אחר כל המעשים. איברא דלמ"ד דביאה ראשונה מותרת מיד. ע"כ ולקחת לך לאשה אביאה דשעת מלחמה קאי. דאל"כ לא מצינו בקרא היתר לביאה ראשונה בשעת מלחמה כלל. וכ"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת תצא) וז"ל ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה שיקחנה להיות לו לאשה. אחר כל המעשים האלה אשר יצוה. וכן ואקח אותה לי לאשה. אבל בגמרא במס' קידושין אמרו שהוא מותר לבא עלי' ביאה ראשונה. וזהו ולקחת לך לאשה ודרשו וכו'. והנה הוא שובה אותה ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור לבו הזונה ואחרי הביאה הראשונה תיאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת וכו' עכ"ל עיי"ש. אלא שהדבר תמוה דא"כ היכי יתכן לומר דקידושין תופסין בה. והרי מהך קרא גופי' דרשינן ולקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה. ואיך יתכן לומר דלקיחה זו היינו ביאת זנות שבשעת מלחמה. ובפרט לפמש"כ הריטב"א ז"ל שהבאתי לעיל. דלר"י דס"ל דאפי' ביאה ראשונה אסורא עד לאחר כל המעשים לית לי' הך דרשא דלקוחין יש לך בה. וא"כ ע"כ הך דרשא לא אזלא אלא אליבא דמ"ד דביאה ראשונה הותרה מיד. וא"כ ע"כ דהך לקיחה קידושין היא כלשון קיחה בכל דוכתי ולא ביאה. ודברי הרמב"ן ז"ל תמוהים טובא לכאורה. ועכצ"ל דאע"ג דולקחת לך לאשה משמע להו שמותר לנהוג בה מנהג אישות לבוא עלי'. מ"מ מדאפקי' קרא בלשון לקיחה דרשו דלקוחין יש לך בה. והיינו לומר שלא הותרה לו לבא עלי' במלחמה אלא על דעת לעשות בה אח"כ כל המעשים הכתובים בפרשה ושיקדשנה אח"כ. וכמוש"כ הרמב"ם (שם ה"ב) וז"ל אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו וכו' עכ"ל עיי"ש.

אבל גם זה תמוה טובא. דעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שם כמו שהם. מרפסין איגרא. דאיך יתכן לומר כן דהרי הרמב"ם ז"ל גופי' כתב שם לקמן (בהלכה ד') וז"ל הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה שלא דברה תורה אלא כנגד היצר. אבל אינו יכול לישאנה אח"כ מפני שהיא גיורת עכ"ל עיי"ש. והוא מבואר בסוגיא דפ"ק דקידושין שם. והשתא א"כ היכי שרי הכהן בביאה ראשונה כיון דאפי' ישראל לא שרי בביאה ראשונה אלא על דעת להכניסה לתוך ביתו ולעשות בה אח"כ כל המעשים. ואילו כהן הרי אסורה לו אח"כ לגמרי. ונמצא שבועל ביאה ראשונה והולך לו. וזה אפי' לישראל אסור לדעת הרמב"ם. וכ"ש לכהן שריבה בו הכתוב מצות יתירות. ואנן לא אתינן אלא להחמיר על הכהן מה"ט ולאסור לו ביאה שני'. וכמבואר בסוגיא דגמרא שם עיי"ש. ואילו להרמב"ם נמצא דחומרא זו אתיא לידי קולא. ועוד דהרי הרמב"ם גופי' כתב שם לקמן (בהלכה ה') ומגדלת צפרני' ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו ותהי' עמו בבית וכו' כדי שיקוץ בה וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא מהספרי (פ' תצא) עיי"ש. הרי דעיקר מעשים אלו אינן אלא כדי לקרר דעתו אלי'. ולגנותה בעיניו כדי שיפרוש ממנה וישלחנה. והיכי יתכן לומר שמחייבו הכתוב בע"כ להכניסה לתוך ביתו ולעשות מעשים אלו. ושרק על דעת כן התיר לו הכתוב ביאה ראשונה. וגם אין שום מקור לדברי הרמב"ם בזה כלל. וגם פשטן של דברי הרמב"ם אלו אינם מובנים כלל. שכתב וז"ל וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו. אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר. ואסור לבעול אותה ביאה שני' עד שישאנה. אין אשת יפ"ת מותרת אלא בשעת השבי' שנאמר וראית בשבי' וכו' עכ"ל עיי"ש. והדברים מתמיהים איזה ראי' מייתי הרמב"ם לדין זה מקרא דוראית בשבי' אשת יפ"ת. אלא שכבר הרגיש בזה בכ"מ שם. וכתב על זה וז"ל ומש"כ שנאמר וראית בשבי' אריש מילתי' דשרי יפ"ת מייתי ראי' מוראית בשבי' עכ"ל עיי"ש. ודברים תמוהים הם. דמלבד דגם לפ"ז אכתי אינו מובן כלל היכי מוכח מהך קרא דשריא יפ"ת. דהרי לא כתיב כאן אלא וראית בשבי' אשת יפ"ת ואכתי לא ידענו אי אסורה או מותרת. ולא הו"ל להביא אלא מקרא דולקחת לך לאשה. וגם מזה אכתי אין הראי' מבוארת. דהרי לפי מה שדרשו (בברייתא דפ"ק דקידושין שם) מלמד שלקוחין יש לך בה. ע"כ דלא קאי קרא אלא לאחר כל המעשים. וכמש"כ הרמב"ן שם. וגם לא מיירי קרא בביאה אלא בקידושין. אם לא שנדחוק בזה כמשכ"ל. ועכ"פ שוב אין לנו ראי' מוכרחת מהך קרא. ומ"מ מדכתיב וראית בשבי' אשת יפ"ת אין שום משמעות לזה כלל. אם לא שנגיה בדברי הרמב"ם שצ"ל כאן וגו' ואסיפא דקרא סמיך וגם אין סדר לדברי הרמב"ם לפ"ז ודבריו מעורבבים. ואין זו דרכו של הרמב"ם ז"ל. והנראה לי ברור באין ספק דיש כאן חילוף שורות בדברי הרמב"ם אלו. וכצ"ל וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו. ואסור לבעול אותה ביאה שניי' עד שישאנה שנאמר וראית בשבי' אשת יפ"ת אין יפ"ת מותרת אלא בשעת השבי' שנאמר וראית בשבי' וכו'. וחשקת אע"פ שאינה יפה. בה ולא בחברתה שלא יבעול שתים וכו' ולקחת לך לאשה שלא יקח שתים וכו'. ומניין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאת אל תוך ביתך יכניסה למקום ואח"כ יבעול עכ"ל. ולפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל מבוארים ומסודרים על נכון. דמש"כ הרמב"ם שנאמר וראית בשבי' אשת יפ"ת. לא קאי אלא אדסמיך לי' אח"כ שכתב אין יפ"ת מותרת אלא בשעת השביה. והולך ודורש פסוקים אלו על הסדר עד שבא לדינים אלו שכתב בריש דבריו. דנפקי מדכתיב והבאת אל תוך ביתך. וכמו שמסיים הרמב"ם ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאת אל תוך ביתך. יכניסה למקום ואח"כ יבעול. וזהו כוונתו מש"כ בריש דבריו. אבל לא יבעלנה וילך לו אלא מכניסה לתוך ביתו. ולא אתי לאפוקי אלא שלא יבא עלי' במלחמה. וזהו לדעתו ז"ל מה שדרשו (בפ"ק דקידושין שם) שלא ילחצנה במלחמה אבל ודאי אינו חייב לעשות לה כל המעשים. דכ"ש דשרי אם ישלחנה לנפשה מיד אח"כ.

ועפ"ז נתבאר לנו מקור דברי הרמב"ם ז"ל בזה. וגם כל מה שהקשינו אתי שפיר על נכון. וראיתי בקרית ספר להמבי"ט שם שכתב וז"ל שאם תקפו יצרו בועל אשה בגיותה ומכניסה לביתו כדכתיב וחשקת בה ולקחת לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך וגו' וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו מבואר שהבין דברי הרמב"ם ז"ל כמש"כ דראייתו של הרמב"ם כאן היא מדכתיב והבאת אל תוך ביתך וכמש"כ בסוף דבריו. וא"כ לפ"ז מבואר דלדעת הרמב"ם מ"ד דביאה הראשונה מותרת מיד לא נפק"ל אלא מדכתיב והבאת אל תוך ביתך. דמשמע לו דהבאה זו לתוך ביתו היינו לצורך ביאה ראשונה. אבל קרא דולקחת לך לאשה דדרשינן מיני' דלקוחין יש לו בה. ע"כ לא קאי אלא לאחר כל המעשים. וכמש"כ הרמב"ן. וא"כ לא יתכן כלל לפרושי הך קרא להיתר ביאה ראשונה בשעת מלחמה. דעדיין נכרית גמורה היא ודברי הרמב"ן בזה נפלאים בעיני. שהוא עצמו הביא ברייתא זו דדריש מיני' דלקוחין יש לך בה. ואעפ"כ כתב אח"כ דהך קרא קאי על היתר ביאה ראשונה. ולכן דבריו ז"ל צ"ע אצלי:

ומעתה א"כ ע"כ קרא דולקחת לך לאשה לא קאי אלא לאחר כל המעשים וא"כ הא דדרשינן מדכתיב וחשקת בה ולקחת לך לאשה. בה ולא בה ובחברתה. ולקחת לך לאשה שלא יקח שתים ויבעול אחת. ויניח אחת לאביו וכו'. היינו אפי' לאחר כל המעשים. ודלא כמה"פ. וגם בלא"ה לא יתכנו דבריו כלל. דהרי אין יפ"ת מותרת אלא אם חשק בבעילתה כדכתיב וחשקת בה. אבל אם אינו חושק בבעילתה אלא שרוצה לקחתה לו לאשה אחר כל המעשים. אין לה היתר יפ"ת כלל. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (בריש פ' תצא) עיי"ש. וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם במש"כ שם אם תקפו יצרו. ועי' בכ"מ שם. וא"כ למ"ד דביאה ראשונה מותרת מיד. והוא אינו רוצה לבעול אותה מיד אלא לאחר כל המעשים אחר שישאנה אין לה דין יפ"ת כלל. ואפי' אחת אסורה לו. וכ"ש שתים שלא הותרו לו. ולא יתכנו דבריו אלא אם נאמר דכשלקח לו שתים משום שחשקה נפשו בהן ובעל אותן מיד ועבר על איסור בעילת שתים. אין דינו אלא כעובר על לאו הבא מכלל עשה בעלמא. ועדיין יש עליהן דין יפ"ת לעשות בהן כל המעשים הכתובים בפרשה. ואח"כ מותר לישא את שתיהן. דלא קאי איסורא דבה ולא בה ובחברתה אלא על ביאה ראשונה שבשעת מלחמה. אלא דגם לפ"ז ע"כ הך דינא ליתא וכדכתיבנא. דמדכתיב בהך קרא ולקחת לך לאשה דדרשינן מיני' שלקוחין יש לו בה. ע"כ מוכרח דאפי' לאחר כל המעשים אכתי הך איסורא נוהג בה. ולפ"ז יתבאר דאדרבה מההיא סוגיא דפרק האומר בקידושין שם יש להביא ראי' להסוברים דאפי' ביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים. משום דלפ"ז ע"כ ליכא לאוקמי קרא דכי תהיינה לאיש שתי נשים וגו' ביפ"ת. שהרי למ"ד הכי ע"כ גם לאחר כל המעשים דין נכרית גמורה יש לה. ואין לה תפיסת קידושין. ואין בניו ממנה מתייחסין אחריו. וכמשכ"ל בשם הריטב"א ז"ל. אבל להסוברים דביאה ראשונה מותרת מיד בשעת מלחמה. דלדידהו לאחר כל המעשים דין גיורת יש לה. וכדדרשינן ולקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה. דקידושין תופסין בה. וכמש"כ ג"כ הרמב"ם ז"ל (שם בהלכה ו') ונושאה בכתובה וקידושין עיי"ש. שפיר יש לאוקמי קרא דכי תהיינה ביפ"ת לאחר כל המעשים ולקח שתים. דהו"ל שתי נשים מעם אחד. והאחת שנואה משום דלכ"ע גם לאחר כל המעשים אכתי איתי' להך איסורא כדהוכחנו. ומדלא מוקי בהכי. ע"כ מוכח דסתמא דתלמודא ס"ל דאפי' ביאה ראשונה לא הותרה אלא לאחר כל המעשים. וא"כ גם לאחר כל המעשים אין בה תפיסת קידושין וולדה כמותה. והילכך ע"כ לא מיתוקים קרא בהכי. וא"כ ממקום שבא המה"פ להכריע כדעת הפוסקים דביאה ראשונה מותרת מיד. משם מוכח איפכא:

אמנם באמת גם הוכחה זו ליתא אלא לפי מה שהבין המה"פ דאין בלקיחת שתים אלא עבירת לאו הבא מכלל עשה בעלמא בלבד. אבל פשוט דזה אינו. דכיון דמיעוטא דבה ולא בה ובחברתה גבי היתר יפ"ת כתיב. מבואר דבה ובחברתה לא התיר הכתוב. וא"כ אין לשתיהן דין יפ"ת כלל ושתיהן שנואות. דכיו"ב ודאי אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא. דמעיקרא לא כתב קרא היתירא אלא בלוקח רק אחת ולא בלוקח שתים. ודמיא ממש לגוזז פסהמו"ק דלוקה אע"ג דלא נפיק אלא ממיעוטא דתזבח ולא גיזה ומשום דאמרינן אהדרי' לאיסורא קמא. וכמש"כ התוס' (בפ"ק דביצה י"ב ע"א) בד"ה השוחט עיי"ש היטב. ואכמ"ל בזה. דבלא"ה ליכא לאוקמי הך קרא דכי תהיינה בהכי. לא מיבעיא לפמש"כ הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ואחר כן תבוא אלי' ובעלתה אמרו בספרי אין לך בה אלא מצות בעילה. נתכוונו לומר שאין קידושי כסף ושטר תופסין בה. וגם הבעילה לא לשם קידושין. שדינה עדיין כנכרית שאין קידושין תופסין בה. אלא שיתיר לו בעילתה. ומפני שאמר והיתה לך לאשה יורה שהיא אשתו גמורה. ואם זינתה תחתיו תדון כאשת איש. וכך אמרו וכו' ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה. כלומר אחר המעשים הללו. ובספרי והיה לך לאשה כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע. א"כ היא אשתו גמורה. כי התורה הקנתה אותה לו עכ"ל עיי"ש. ונמצא לפ"ז דגם לאחר כל המעשים נכרית גמורה היא ולא תפסי בה קידושין. אלא דגזה"כ הוא שתקנה לו בביאה להיות לה דין אשת איש. וא"כ הרי היא כנכרית וולדה כמותה. ולא מיתוקים בה קרא דכי תהיינה וגו'. אלא אפי' לדעת הרמב"ם שכתב שנושאה בכתובה וקידושין דמבואר דס"ל דקידושין תופסין בה. ועי' מש"כ בלח"מ שם. וכן מבואר עוד ברמב"ם (שם ה"ח) דאם נתעברה מביאה ראשונה הולד גוי וצריך גירות ע"פ ב"ד עיי"ש. וא"כ מבואר מזה דבביאה שניי' הולד מתייחס אחריו. דאחר כל המעשים דינה כגיורת גמורה. מ"מ ע"כ אי אפשר לאוקמי קרא דכי תהיינה בהכי. דכיון דאין איסורה של אחת מבוררת יותר מהיתירה של חבירתה. אלא דהאחת אוסרת עליו את השנית ואיזו מהן שיגרש תהי' השנית מותרת לו. א"כ אין כאן אחת אהובה ואחת שנואה. אלא שתיהן שוות. דכל אחת מהן תוכל להיות אהובה או שנואה. ובפרט לפמש"כ בתוס' רי"ד (בקידושין שם) דאפי' למ"ד דביאה ראשונה מותרת מיד. מ"מ בין בביאה ראשונה שבשעת מלחמה. ובין בביאה שניי' שאחר כל המעשים. חידוש הוא שחידשה תורה ביפ"ת. וגזה"כ הוא להתירה לו. ולא דיברה תורה אלא כנגד יה"ר עיי"ש. וא"כ אין כאן אפי' אחת אהובה אלא שתיהן שנואות הן כמשכ"ל. וגם לפמש"כ הר"ב מל"מ (בפי"ט מהלכות איסורי ביאה ה"ג ובהלכה ה') לק"מ דלר"ע לא מצי לאוקמי בהכי. משום דהו"ל חייבי עשה השוין בכל דס"ל דאין קידושין תופסין בהם. ולרבנן נמי הרי ס"ל דכי כתיב האחת שנואה היינו שנואה לכל העולם. וכדקאמרי דליכא לאוקמי בבעולה לכה"ג דמי כתיב לכהן עיי"ש. וא"כ כאן נמי כיון דאין השניי' אסורה אלא לו בלבד שכבר לקח אחת. אבל לאחרים שריא. ליכא לאוקמי בהכי שנואה דקרא. וזהו ממש כמש"כ במל"מ שם עייש"ה ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דדעת רבינו הגאון בזה כדעת רש"י לפסוק כר"י דאפי' ביאה ראשונה אינה מותרת אלא לאחר כל המעשים. וכדקיי"ל בעלמא רב ור"י הלכה כר"י. וכ"ש כאן דפשטי' דקרא מסייע לו. וחידוש הוא על הראשונים ז"ל שלא הביאו דעת רבינו הגאון ז"ל בזה. ומש"כ רבינו נכספת ליפ"ת. וכן באזהרותיו שם שכתב חמד כנוס יפ"ת. כוונתו בזה כמו שאמרו דלא דברה תורה אלא כנגד יה"ר כדכתיב וחשקת בה:

והנה גם כאן נטה רבינו הגאון ז"ל מדרכו של הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו מצות יפ"ת במספר הפרשיות. ולא בין העשין. והיינו משום דלטעמייהו אזלי דכל מצוה אע"פ שאינה חובה המוטלת על הצבור אלא שתלויה בצבור או בב"ד מכניסין אותה במספר הפרשיות. וכאן נמי כיון דלא שייכא יפ"ת אלא במלחמה שמוטלת רק על הצבור. וגם צריך לגיירה שאי אפשר אלא בב"ד. וא"כ הו"ל מצוה התלויה בצבור ובב"ד. הילכך הכניסוה במספר הפרשיות. אבל רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל שלא מנה במספר הפרשיות אלא מצות שהן מצד עצמן חובה על הצבור. לכן כאן דמצות יפ"ת לא רמיא אלא על היחיד. ולא שייכא בצבור יפ"ת. לא מנאה אלא במספר שאר העשין הנוהגין בכל יחיד ויחיד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.