ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/ע

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה ע

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שארה. כסותה. ועונתה בעודנה. דברי רבינו הגאון ז"ל תמוהים מאוד לכאורה כאן. דהרי זה ל"ת הוא. כדכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וכן הבה"ג וסייעתו וגם הרמב"ם וכל סייעתו מנאוה במנין הלאוין. ומה ראה רבינו הגאון ז"ל למנותה במספר העשין. וראיתי להר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיו שגם הוא נמשך בזה אחר רבינו הגאון ז"ל. ואחר שמנה עשה דפו"ר מנה מיד אח"כ מצוה זו דשאר כסות ועונה עיי"ש. והוא תימה לכאורה. ומהר"ם מועטי ז"ל בביאורו על אזהרות הר"י אלברגלוני עמד בזה אלא דמש"כ לדחוק בזה דאין כוונתו למנותה במספר העשין. אלא כיון שכתב מצות פו"ר כתבה דרך אגב משום דשייכא בה. אע"פ שאין זה מקומה אלא במצות ל"ת. וכשבא למצות ל"ת לא זכרה כיון שכבר הזכירה במנין העשין עיי"ש בדבריו. ודברים זרים הם ואין בהם ממש. דאיך יתכן לערבב לאוין בין העשין משום אגב וגררא. וכן לא יעשה ועי' ג"כ מש"כ שם בנתיב מצותיך (ד"ל ע"א) אבל העיקר בזה כמש"כ כבר (בעשין ל"ז) דכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן למנות עשה דכמשפט הבנות יעשה לה. דס"ל דשארה כסותה ועונתה שנפרטו בלאו דלא יגרע כאילו נפרטו גם בעשה מטעם שביארנו שם עיי"ש. והילכך מנאן בשלשה עשין וכדרכו ז"ל בכל הנפרטין במצוה אחת למנות כל פרט ופרט מצוה בפ"ע. והבה"ג והרמב"ם ז"ל וסייעתם שמנאום במצוה אחת. לטעמייהו אזלי שבכל כיו"ב אין דרכם למנות כל הנפרטים אלא במצוה אחת. והרמב"ן ז"ל אף דגם הוא דרכו למנות כל פרט בפ"ע. מ"מ מנה בזה רק מצוה אחת משום דלטעמי' אזיל. כמש"כ בפי' עה"ת (פ' משפטים) דלהלכה קיי"ל דרק עונה היא מדאורייתא. אבל מזונות וכסות אינם אלא מדבריהם עיי"ש בדבריו ובמש"כ הרא"ם ז"ל שם. וא"כ לדעתו אין כאן אלא מצוה אחת. והסמ"ג אף דגם דרכו למנות כל הנפרטים בפ"ע וכאן מנאן רק במצוה אחת. כבר תמה עליו בזה הר"ב מל"מ בפר"ד עיי"ש. והר"י אלברגלוני ז"ל מנאן במנין העשין כרבינו הגאון ז"ל כאן. אלא שלא מנאן רק במצוה אחת משום דאזיל בשיטת הבה"ג דכל הנפרטים נמנין במצוה אחת. אלא דמ"מ יש לתמוה עליו דהרי לפי דרכו שנמשך בכל מקום אחר הבה"ג דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה הוא מונה שניהם. א"כ כאן אע"פ שמנה במנין העשין עשה דכמשפט הבנות יעשה לה. הו"ל למנות גם ל"ת דשארה כסותה ועונתה לא יגרע במנין הלאוין. וגם על הבה"ג והרמב"ם וסייעתם יש לתמוה כמו שכבר עמדנו בזה לעיל אמאי לא מנו עשה דכמשפט הבנות יעשה לה. ורבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דבכל כיוצא בו אחר שמנה העשה שוב אינו מונה הלאו. אבל לדרכם אף שמנו הלאו במנין הלאוין הו"ל למנות גם העשה. שכן דרכם בכל כיו"ב למנות שניהם. הן אמת דגם לרבינו הגאון ז"ל קשה לכאורה לפי המבואר במכילתא (פ' משפטים) דאמרי' התם. כמשפט הבנות וכי מה למדנו על משפט הבנות. אלא הרי הוא בא ללמד ונמצא למד. מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע. דברי רבי יאשי'. רבי יונתן אומר בעברי' הכתוב מדבר. אתה אומר כן או אינו אלא בבת ישראל. כשהוא אומר אם אחרת יקח לו הרי בת ישראל אמור. ומה ת"ל כמשפט הבנות. בעבריה הכתוב מדבר עיי"ש. ומבואר מזה דלרבי יאשי' גם קרא דשארה כסותה ועונתה לא יגרע באמה העבריה מיירי. וא"כ בבנות לא כתיב בקרא מידי. ולזה אמר וכי מה למדנו על משפט הבנות. ודריש קרא ע"פ מדת בא ללמד ונמצא למד. וא"כ לדידי' בא הכתוב בזה ללמד על הבנות שגם הם בדין זה. שחייב להם שאר כסות ועונה. ולרבי יונתן ס"ל דקרא דשארה כסותה ועונתה לא יגרע על אחרת קאי. דהיינו הבנות. וכמשפט הבנות יעשה לה דכתיב בעבריה. היינו לומר שיעשה לעבריה כמשפט הבנות שמפורש במקרא שלאחריו שארה כו"ע לא יגרע. ומעתה לפ"ז מתבאר דלרבי יאשי' העשה קאי על הבנות והלאו על העבריה. ולרבי יונתן הוא להיפוך דהעשה קאי על עבריה והלאו על הבנות. והשתא א"כ גם לרבינו הגאון קשה. דנהי דעשה ול"ת שבמצוה אחת דרכו למנות רק אחד משניהם. מ"מ כאן דהעשה והלאו לא במצוה אחת כתיבי. אלא האחד כתיב בעבריה והשני בשאר נשים. הו"ל שתי מצות מיוחדות בפ"ע והו"ל למנות שתיהן. ועי' שם במכילתא לקמן דאמרינן שם עוד לא יגרע רבי יאשי' אומר למה נאמר לפי שנאמר אם אחרת יקח לו שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר. ת"ל לא יגרע. ממי גורעים מי שנתנו לו כבר (כלומר האמה שנתן לה כבר קודם שלקח האחרת). רבי יונתן אומר (כצ"ל וכ"ה בילקוט ובוהזהיר עיי"ש) בבת ישראל הכתוב מדבר אתה אומר בב"י או אינו אלא בעבריה כשהוא אומר כמשפט הבנות יעשה לה הרי עבריה אמורה. הא מה ת"ל אם אחרת יקח לו בבת ישראל הכ"מ עיי"ש. ולטעמייהו אזלי דלרבי יאשי' קרא דלא יגרע על אמה קאי וכמשפט הבנות קאי אבת ישראל. ומפרש כאן דלשון לא יגרע הכי דייק. ולרבי יונתן לטעמי' קרא דכמשפט הבנות באמה מיירי וקרא דלא יגרע בבת ישראל. ומאי דקתני הא מה ת"ל אם אחרת יקח לו. פשוט דאסיפא דקרא קאי דכתיב לא יגרע. עכ"פ לכ"ע העשה והל"ת חד קאי אאמה ואידך אבת ישראל. ותרתי מצות בפ"ע נינהו. וא"כ גם לדרכו של רבינו הגאון ז"ל יש למנות שניהם. וראיתי באזהרות אתה הנחלת דבאמת מנה העשה וגם הלאו. שכתב וז"ל שמה צלע לנינו בבית יכבד אותה כמשפט הבנות. נפשו אם תתאוה לשא אשה אחרת שארה כסותה ועונתה לא יגרע ממנה עכ"ל עיי"ש. הרי שמנה עשה דכמשפט הבנות יעשה לה. וגם מנה לאו דשכו"ע לא יגרע. ומבואר מדבריו דנקט כרבי יונתן דעשה דכמשפט הבנות קאי אאמה העבריה. וא"כ לאו דלא יגרע קאי אבת ישראל. ולזה כתב לא יגרע ממנה. דהיינו מאותה אשה אחרת. אבל מדברי רבינו הגאון ז"ל והר"י אלברגלוני ז"ל מבואר דס"ל דעשה דכמשפט הבנות קאי על כל הנשים וא"כ ע"כ ס"ל דהעיקר כדרבי יאשי' דלאו דלא יגרע קאי אאמה העברי' ועשה דכמשפט הבנות מתפרשת כבא ללמד ונמצא למד לבנות ישראל. וכן הרמב"ם (בסה"מ לאוין רס"ב) והחינוך (בפרשת משפטים מצוה מ"ו) נקטו כרבי יאשי' עיי"ש. הן אמת דדברי הרמב"ם ז"ל שם מגומגמים אצלי. שכתב שם וז"ל הזהיר מענות אמה עברי' כשנקנה אותה אם נשאה שנחסר ממנה מזונה כסותה ועונתה וכו'. והוא אמרו שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וזאת האזהרה תכלול כל מי שישא בת ישראל וכו'. והוא אמרו באמה העברי' שהזהיר שלא למנוע ממנה שארה כו"ע כמשפט הבנות יעשה לה. הנה הודיענו כי משפט הבנות הוא שלא ימנע מהם שאר כו"ע. ואמרו במכילתא וכי מה למדנו במשפט הבנות מעתה. אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד עכ"ל עיי"ש. והדבר תמוה איך מביא ראי' מהעשה על הל"ת. דנהי דמקרא דכמשפט הבנות איכא למילף עשה לבת ישראל. אבל ל"ת מנ"ל. מאחר דאיהו ז"ל גופי' כתב דעיקר הלאו לא נאמר אלא באמה העברי' ובחינוך שם ראיתי שבאמת נטה בזה מדברי הרמב"ם. וכתב שם וז"ל ובכלל לאו זה כל בנות ישראל. שלא לגרוע להן דבר מאלה. ק"ו הדברים אם לזו לא יגרע כל שכן לאחרות בנות חורין וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שנזהר מזה ולא רצה להוכיח כן מקרא דכמשפט הבנות. והיינו מטעם שביארנו. אלא למד כן בק"ו מאמה העבריה. אבל הרמב"ם שלא למד כן בק"ו. וכפי הנראה ס"ל דאין זה מוכרח וק"ו פריכא הוא. דאפשר שהחמירה תורה באמה יותר מבבת חורין. כדאשכחן שהחמירה בעבד עברי בלאו שלא לעבוד בו בפרך ובלאו דלא תעבוד בו עבודת עבד. ודרשינן בספרא (פרשת בהר פ"ז) בו אין אתה רודה בפרך רודה אתה בבן חורין בפרך. וכן דריש בו אין אתה עובד עבודת עבד. אבל עובד אתה בבן חורין עבודת עבד עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות עבדים ה"ז) הסביר הדבר וכתב וז"ל בד"א בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה. אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד. שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו עכ"ל. עיי"ש. וגם כאן שייך האי טעמא. ולכן לא למד דבר זה אלא מגופי' דקרא דכמשפט הבנות יעשה לה. א"כ ודאי תמוה איך למד מהעשה על הל"ת. הרי אפשר שלא החמירה תורה לעבור עלה בלאו אלא דוקא באמה. אבל בבת חורין ליכא אלא עשה דכמשפט הבנות יעשה לה. איברא דנראה דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל שלא מנה כלל עשה זו דכמשפט הבנות יעשה לה ולא הזכירה כלל. וכנראה ס"ל דאין כאן עשה. ולא אתי הך קרא אלא ללמד על בת חורין שעובר גם עלי' בלאו דלא יגרע. אבל הא גופא תמוה מנ"ל הא. ומהיכא תיתי לומר כן. דהרי ודאי לא גרע הך קרא משאר עשין שבתורה. והרי לרבי יונתן דס"ל דקרא דכמשפט הבנות לא קאי אלא אאמה. וקרא דלא יגרע קאי אבת חורין. ע"כ קרא דכמשפט הבנות עשה הוא באמה. וא"כ מינה נמי לרבי יאשי' דמוקי לי' לבת חורין ודאי עשה הוא. דהרי בהכי לא פליגי. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע אצלי טובא:

ועכ"פ מבואר דגם הרמב"ם והחינוך נקטו לעיקר כרבי יאשי'. ודלא כרבי יונתן. וכדעת רבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל. ודלא כבעל אתה הנחלת דנקט כרבי יונתן. ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דלתלמודא דידן ס"ל עיקר כרבי יאשי'. מדאמרינן (בפ"ק דקידושין י"ט ע"ב) תניא לאמה מלמד שמוכרה לפסולים וכו' ר"א אומר אם ללמד שמוכרה לפסולים. הרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדוני' שרע' בנשואי'. מה ת"ל לאמה. מלמד שמוכר' לקרובי'. וכו' עיי"ש. ופירש"י שמוכרה לפסולין ממזר ונתין שאין רשאין לייעד ואינה נמכרת להם אלא לשפחות עיי"ש. ונראה שדקדק רש"י לפרש כן עפמש"כ הר"ב פ"י שם דהא דלא דייק תלמודא לרבנן דר"א דמוקמי לאמה לפסולין. והרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדוני'. משום די"ל דרבנן מוקמי לי' לאלמנה לכה"ג. וכדקתני לעיל ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג. וא"כ משכחת לה דבשעת מכירה היתה כשירה לו ואח"כ נפסלה. כגון שנתמנה אח"כ להיות כה"ג ושפיר הו"ל רעה בנשואי'. ואיצטריך קרא לאשמעינן דדוקא בכה"ג אינו חייב לייעדה. אבל כשירה לו חייב לייעדה. ולכך איצטריך לאמה לרבות אפי' היתה חייבי לאוין בשעת מכירה מיד עיי"ש. וא"כ זהו שכתב רש"י לפסולין ממזר ונתין. כלומר שהם פסולין מיד בשעת מכירה וכל כיו"ב. ולאפוקי הנך שנפסלו אח"כ בשעת ייעוד דלא צריך קרא. דכבר שמעינן להו מקרא דאם רעה בעיני אדוני'. ולפ"ז קשה לכאורה גם להנך פסולין למה לי קרא. ותיפוק לי' דכיון דייעוד נשואין עושה. א"כ מיד משייעדה חיילא עלי' עשה דכמשפט הבנות יעשה לה. ואתי עשה ודחי ל"ת דממזר ונתין ומותרת לו מדאורייתא. ופשיטא דמוכרה להם. ואמאי מיבעיא להו (לעיל י"ח ע"ב) יעוד נשואין עושה או אירוסין עושה וניפשוט מהכא דאירוסין עושה ואכתי לא חיילא עלי' עשה. ונמצא דגם אחר יעוד אסורה לו. ולכך צריך קרא לאשמעינן דמוכרה להם. ואין לומר דאפי' את"ל דנשואין עושה. אכתי אסורין לייעדה לכתחילה כיון דע"י כך יבואו לידי דחיית הלאו. והו"ל כמתנה לכתחילה לעבור על האיסור. זה ליתא לפמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות (פרק ר"א דמילה) לענין היכא דאישתפוך חמימי דלאחר המילה קודם המילה. דמלין בשבת אע"פ שידעינן עכשיו שיצטרך אח"כ לדחות את השבת להחם חמימי. משום דאין למצות אלא שעתן והשתא מיהת בדין מהלינן ואח"כ פקוח נפש הוא שדוחה שבת עיי"ש. והביאו הר"ן ז"ל שם באורך ודלא כהרז"ה ורשב"א שחולקין עייש"ה. והשתא א"כ הכא נמי כיון דמצוה לייעד שפיר מייעד דאין למצוה אלא שעתה. ואח"כ עשה דכמשפט הבנות יעשה לה הוא דדחיא לאו דממזר. וא"כ אם איתא דייעוד נשואין עושה אפי' הנך פסולין ראויין לייעד והו"ל ככשרים אצלה. ולמה לי קרא לרבות. וע"כ צ"ל ייעוד אירוסין עושה. ואמאי לא פשיט מינה הך איבעיא. אלא ודאי ע"כ ס"ל לתלמודא אליבא דרבנן כרבי יאשי' דעשה דכמשפט הבנות יעשה לה לא קאי אלא אבת חורין. וא"כ באמה העברי' ליכא עשה אלא לאו דלא יגרע. והילכך שפיר איצטריך קרא לאשמעינן שמוכרה לפסולים. ועוד נראה דאפי' אי ייעוד אירוסין עושה קשה. דכיון דמצוה לייעד הול"ל דאפי' בפסולין מייעד ומכניסה לחופה. לפי דעת רוב הראשונים ז"ל דחופה דלא חזיא לביאה קניא לכל דבר. אלא דלענין כתובה הו"ל איבעיא דלא איפשיטא בכתובות (פרק אע"פ נ"ו ע"א) עיי"ש. ושוב חיילא עלי' עשה דכמשפט הבנות יעשה לה ודחיא לאו דממזר ונתין וכיו"ב. ואפי' איסורי עשה מידחו לדעת הסוברין דעשה דקו"ע דחי עשה דשב וא"ת. דלית בהו אלא לאו הבא מכ"ע. ואפי' לדעת הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות אישות) דחופת נדה לא קניא כלל והרי היא כארוסה עיי"ש. מ"מ הכא כיון דבתר חופה מישתרי נמי ביאה מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת. שפיר הו"ל חופה דחזיא לביאה. וא"כ אפי' בהנך פסולים חזיא לי'. ולמה לי קרא לרבות שמוכרה לפסולים. אלא ודאי ע"כ דס"ל כרבי יאשי'. וליכא עשה אלא גבי בת חורין ולא באמה. ושפיר איצטריך קרא:

מיהו נראה דאיכא למידחי ע"פ מאי דאמרינן (בפרק אלו נערות מ' ע"א) היכא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דא"א לקיומי' לעשה. הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל עיי"ש בפירש"י ובתוס' ישנים שם עייש"ה. והכא נמי כיון דאיהי מצי למחול. וכמבואר בפרק אע"פ (ס"א סוף ע"ב) עיי"ש ובמש"כ המל"מ פ"ו מהלכות אישות ה"י) עיי"ש. לא אמרינן לענין זה עשה דחה ל"ת. ושפיר איצטריך קרא אפי' אליבא דרבי יונתן. ואדרבה יש להוכיח איפכא מדאמרינן בירושלמי (פ"ק דקידושין ה"ב) דמאן דמוקי לאמה לרבות שמוכרה אלמנה לכה"ג אית לי' שמוכרה לשפחות אחר אישות ומאן דלא בעי למדרשי' לאלמנה לכה"ג. היינו משום דס"ל שאינו מוכרה לשפחות אחר אישות. ופריך התם לדידי' מה מקיים הדין תנא לאמה. ומשני אמר רבי מתנייה תפתר שהי' נשוי לאחותה עיי"ש. והקשה בש"ק שם מאי דוחקי' לאוקמי בשהי' נשוי לאחותה לוקמי קרא לשאר פסולין כממזר ונתין. ומה שתי' שם אינו נכון כלל. ולכן נראה דלא בעי לאוקמי בהכי משום דס"ל כרבי יונתן דקרא דכמשפט הבנות יעשה לה קאי אאמה העבריה. וא"כ אית בה עשה. וכיון דקיי"ל אתי עשה ודחי ל"ת לא צריך קרא לרבות הנך פסולין. ולא ס"ל לירושלמי הך סברא דתלמודא דידן דלא אמרינן עשה דחי ל"ת היכא דאיתא במחילה. ואע"ג דמעיקרא בעי התם לאוקמי באלמנה מן האירוסין דלית בה אלא ל"ת גרידא. היינו לס"ד. ובלא"ה דחי לה עיי"ש. אבל למסקנא לא בעי לאוקמי בכהאי גוונא משום דלקושטא דמילתא ס"ל כרבי יונתן. וא"כ מוכח מסתמא דגמרא דירושלמי דס"ל כרבי יונתן. ומיהו גם מההיא יש לדחות ואין להאריך בזה:

איך שיהי' בעל אזהרות אתה הנחלת יחידאה הוא במה שמנה העשה וגם הל"ת. אבל כל שאר הראשונים ז"ל לא מנו אלא אחד מהם. והדבר תמוה טובא מה ראו על ככה. והנראה ליישב דעת רבינו הגאון ז"ל דאע"ג דלפי לשון המכילתא שם לרבי יאשי' דקאמר וכי מה למדנו על משפט הבנות אלא הרי הוא בא ללמד ונמצא למד מה זו וכו' אף בת ישראל וכו'. משמע לכאורה דעיקר קרא דכמשפט הבנות יעשה לה לא קאי אלא על בת חורין לחודה. ע"כ אי אפשר לומר כן. דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע שבא הכתוב ללמוד אמה מבת חורין וכל דוכתא דאמרינן הרי זה בא ללמד ונמצא למד. אין פירושו שנמצא למד לתוד. אלא פירושו הרי זה בא ללמד. משמע לכאורה שלא בא הכתוב אלא ללמד. ונמצא אף למד. וכן פירש"י והרמ"ה והתוס' והר"ן בסנהדרין (פרק בן סו"מ ע"ג ע"א) עיי"ש. וכבר ראיתי להר"ב צידה לדרך (בפרשת משפטים) שעמד בזה בתמיהא קיימת. וז"ל בקשתי ולא מצאתי חבר להרי זה בא ללמד ונמצא למד האמור כאן. מפני דבכל המקומות בגמרא דאשכחן הרי זה בא ללמד ונמצא למד. פירושו ונמצא אף למד. כמש"כ התוס' וכו'. אבל כאן הוי פירושו ונמצא למד דוקא. דהא ללמד לא בא כלל. לכן תימה רבתה בעיני על הפסוק שאמר כמשפט הבנות. שפירושו שאר כסות ועונה. היאך תלי תניא בדלא תניא. שהרי לא ידעינן כלל חיוב שאר כסות ועונה לבנות ישראל אלא ממה שכתוב כאן גבי אמה העבריה שכו"ע לא יגרע. כמו שאמרו במכילתא שהבאתי וצריך לי עיון עכ"ל עיי"ש. ואמנם אחר העיון נראה דבאמת גם כאן פירושו ממש כמו בעלמא. דודאי אפי' לרבי יאשיה עיקר קרא דכמשפט הבנות יעשה לה קאי אאמה העברי' כפשטי' דקרא. ובא הכתוב לומר בדרך כלל דאע"פ שהיא אמתו שנמכרה לו כשפחה. מ"מ לאחר הייעוד אשתו היא. ועליו להתנהג עמה כמו שמתנהגים עם אשה בת חורין הנשאת לבעל. דעולה עמו ואינה יורדת עמו. כדגמרינן (בפרק אע"פ ס"א ע"א) מדכתיב והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל וכו' עיי"ש. ובכלל ככל מה שנוהגין עם אשה בת חורין גם האמה כמשפט הבנות יעשה לה. ומאי דקאמר רבי יאשיה וכי מה למדנו על משפט הבנות. היינו משום דלישנא דקרא משמע שבא להקישן לענין האמור בההיא פרשה. והרי בההיא פרשה לא נזכר אלא דין האמה ולא משפט הבנות. וכיו"ב כתב הר"ב כנה"ג (בספרו חמרא וחיי בסנהדרין שם. בההיא דאמרינן כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה. מה נערה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח וכו'. וכתבו בתוס' וז"ל ונמצא למד פי' ונמצא אף למד. דהא ללמד נמי אתיא. כדדרשינן לקמן מה רוצח יהרג ואל יעבור וכו' עכ"ל עיי"ש. וכתב על זה שם בשם תלמידי רבינו פרץ ז"ל וז"ל. וא"ת א"כ מאי קאמר וכי מה למדנו מרוצח. הא שפיר למדנו מרוצח לענין יהרג ואל יעבור כדלקמן. וי"ל דלישנא דקרא דכי כאשר יקום וגו' משמע שבא להקישן לענין מה שאמר בפרשה. והאי דינא דיהרג ואל יעבור ליתי' בפרשה. אלא ש"מ שבא להקיש לענין דין דניתן להצילו בנפשו דכתיב בפרשה ואין מושיע לה. לפ"ז יש ליישב כפי הפשט ונמצא למד דלא אף למד קאמר. אלא דוקא קאמר לענין דין האמור בפרשה. תלמידי הר"פ זלה"ה עכ"ל עיי"ש. וכן משמע מפירש"י שם שכתב וז"ל וכי מה למדנו מרוצח כאן לפטור את האונס וכו' עכ"ל עיי"ש. וכפי זה אף אנן נימא הכא דודאי קרא כפשטי'. שבא ללמוד ממשפט הבנות לאמה העבריה כמש"כ. אלא משום דקרא מסתם לה סתומי. ולא נזכר בההיא פרשה כלום ממשפט הבנות. דריש מינה שבא אף ללמד מאמה העברי' על הבנות להתחייב בשאר כו"ע מדינא דאורייתא כמו שפירש הכתוב באמה. ועי' בפירש"י (פסחים כ"ה ע"ב) בד"ה מה למדנו עייש"ה:

ומעתה לפ"ז מתבאר דלרבי יאשי' בין העשה ובין הלאו קיימי אאמה העברי'. אלא דמדרשא דקרא מרבינן נמי שאר הנשים בנות חורין להנך חיובים שפרטן הכתוב באמה העברי'. וא"כ עשה דכמשפט הבנות יעשה לה כוללת בין האמה ובין שאר נשים בנות חורין בחיוב שאר כסות ועונה. ולכן אחר שמנה העשה שוב לא הוצרך למנות לאו דלא יגרע שנאמר באמה העברי' וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. ואף דלפ"ז נכלל בעשה זו ג"כ מצוה פרטית באמה העברי' שאם שינה מנהגו עמה מכפי מה שדרך להתנהג עם נשים בנות חורין עובר בעשה. מ"מ לא כתב רבינו הגאון ז"ל כאן אלא המצוה הכוללת כל הנשים כולן דלא בא כאן אלא למנות העשה. ולא לכתוב כל הדינים שנכללו בעשה זו. וכן דרכו בכמה עשין כיו"ב. ומ"מ אתו שפיר דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. אבל דברי הר"י אלברגלוני ז"ל שדרכו למנות הלאו והעשה שבמצוה כל אתד בפ"ע. צ"ע אמאי לא מנה לאו דלא יגרע. וגם דברי הבה"ג והרמב"ם וסייעתם ז"ל נ"ע אמאי לא מנו עשה דכמשפט הבנות יעשה לה. וראיתי להסמ"ק (סי' רפ"ה) שמנה עשה אחרת בעונה מקרא דושמח את אשתו אשר לקח. וז"ל שם לשמח את אשתו כדכתיב ושמח את אשתו אשר לקח. ויש בעשה זו לאו שנאמר ועונתה לא יגרע. והנה כמה גדולה המצוה הזאת שהרי פטרתו תורה מלצאת בצבא. ואפי' אשתו מעוברת מצוה לשמחה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכנראה מקור דבריו מסוגיא דפסחים (פרק אלו דברים ע"ב ע"ב) דאמרינן התם ר"י אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור. ופריך מ"ש יבמתו דקעביד מצוה אשתו נמי קעביד מצוה. ומשני באשתו מעוברת. ופריך תו והא איכא שמחת עונה. ומשני שלא בשעת עונתה. ופריך והאמר רבא חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה. ומשני בסמוך לוסתה עיי"ש. ומדפריך משמחת עונה. וגם רבא נקט בלישני' חייב לשמח אשתו. משמע ודאי כדברי הסמ"ק דהכוונה למצוה דושמח את אשתו אשר לקח. אלא דהדבר תמוה דהרי הך קרא לא קאי אלא בלקח אשה חדשה. ודוקא בשנה ראשונה לנשואין. כמפורש בקרא דכתיב נקי יהי' לביתו שנה אחת ושמח וגו'. ודרשינן במתניתין (פ"ח דסוטה מ"ג ע"א) ובספרי (פ' תצא) נקי יהי' לביתו זה ביתו. יהי' זה כרמו. ושמח את אשתו זו אשתו. אשר לקח להביא את יבמתו עיי"ש. וברמב"ם (פ"ז מהלכות מלכים ה"י). וע"כ צ"ל דבגמרא רק לישנא דההוא קרא נקט. ולא שיהא שייך כאן עשה דושמח את אשתו ודברי הסמ"ק צ"ע. וראיתי בפי' רבינו חננאל ז"ל לפסחים שם שכתב וז"ל ביאתו על אשתו נמי מצוה היא שנאמר פרו ורבו. ושנינן באשתו מעוברת שכבר נתקיימה מצות פרי' ורבי'. והא איכא מצות עונה שנאמר שובו לכם לאהליכם. ושנינן שלא בשעת עונה. כלומר זו הביאה זולתי העונה האמורה בתורה כדתנן בכתובות פרק אע"פ וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דגם ר"ח ז"ל נדחק לפרש דמאי דפרכינן והא איכא מצות עונה היינו ממצות עשה דעונה. ומפרש דמ"ע דעונה היינו מקרא דשובו לכם לאהליכם. ונראה דהוצרך לזה. משום דאל"כ מאי פריך עלי' דר"י מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה. דכיון דטעמי' דר"י דפטר ביבמתו משום דהו"ל טועה בדבר מצוה. א"כ י"ל דעד כאן לא פטרינן בטועה בדבר מצוה אלא בטועה בדבר שיש בו עשה בקום ועשה. כמו ביבום ומילה ולולב וכיו"ב. משא"כ אשתו דבמצות עונה ליכא עשה אלא ל"ת דעונתה לא יגרע. אפשר דס"ל לר"י דטועה בדבר שיש בו רק ל"ת חייב. דל"ת אינו פוטר מקרבן אלא דוקא עשה. כמו דעשה דחי ל"ת ואין ל"ת דוחה לא עשה ולא ל"ת אחרת. ולא אשכחן בשום דוכתי טעמא דטועה בדבר מצוה אלא בעשה ולא בל"ת. ולזה הוכרח לפרש דהכא נמי איכא עשה דשובו לכם לאהליכם. ואפשר דהיינו נמי טעמא דהסמ"ק דמפרש לה בעשה דושמח את אשתו אשר לקח. אבל כבר כתבתי דדברי הסמ"ק תמוהים. וגם דברי הר"ח ז"ל תמוהים מאוד לענ"ד שחידש כאן עשה חדשה למצות עונה מקרא דשובו לכם לאהליכם. וכנראה שכתב כן ע"פ סוגיא דפ"ק דביצה (ה' ע"ב) דאמרינן מכדי כתב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ל"ל. ש"מ כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וכי תימא למצות עונה הוא דכתיב ת"ש וכו' עיי"ש. וס"ל דהכי הוא לקושטא דמילתא דלמצות עונה הוא דכתיב. וא"כ אשכחן עשה בעונה. והכי נמי משמע בפ"ק דע"ז (ה' ע"א) דאמרינן אמר ר"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו לא באנו לעולם וכו'. למימר דאי לא חטאו לא הוו מולדו והכתיב ואתם פרו ורבו. ומשני עד סיני. ופריך בסיני נמי כתיב לך אמור להם שוב לכם לאהליכם. ומשני לשמחת עונה עיי"ש. אבל באמת אין משם ראי'. ואדרבה מסוגיא דפ"ק דביצה שם משמע דבמסקנא לא קאי הכי. ועי' במהרש"א שם דלפי דבריו שם מוכח דלא במצות עונה מוקי לה אלא במצות פו"ר עייש"ה. וגם מסוגיא דע"ז שם משמע דלדיחויא בעלמא קאמר הכי. אבל לקושטא דמילתא במצות פרי' ורבי' מיירי. וכן מבואר בסוגיא דסנהדרין (נ"ט ע"ב) עיי"ש. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה המגיה על דברי ר"ח אלו עיי"ש בדבריו. ועכ"פ מתבאר מדברי ר"ח שלא היתה גירסתו בגמרא שם והא איכא שמחת עונה. אלא מצות עונה. וכן גירסת הרא"ש (פ"ק דנדה סי' ד') עיי"ש. וא"כ אין שום סמך לדברי הסמ"ק משם. מיהו מדברי התוס' בפסחים שם מבואר שהיתה לפניהם הגירסא שלפנינו עיי"ש. ומ"מ דברי הר"ח ז"ל והסמ"ק תמוהים כמש"כ. אלא דא"כ הסוגיא צריכה ביאור מאי פריך מ"ש יבמתו מאשתו. תיפוק לי' דביבמתו טועה בעשה ובאשתו ליכא עשה כמש"כ. ולכן נראה דמזה ראי' לרבינו הגאון והר"י אלברגלוני ז"ל דבעונה בהדיא כתיב עשה בקרא דכמשפט הבנות יעשה לה. מיהו יש לדחות ואין להאריך. ומ"מ נתבארו דברי רבינו על נכון. ודברי שאר ראשונים צ"ע אצלי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.