ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/סא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה סא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כלות שש שנים הארץ. דברי רבינו הגאון ז"ל סתומים לכאורה. וצריכים ביאור. לאיזה עשה כוונתו כאן. דהרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו שלש עשין בשביעית האחת שמיטת כספים. והשנית שמיטת קרקע להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית לכל. והשלישית שביתת קרקע מכל עבודה. והנה ודאי אין כוונת הגאון כאן לשמיטת כספים דנפק"ל מדכתיב שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו וגו' ואשר יהי' לך את אחיך תשמט ידך. שהרי כתב כלות שש שנים הארץ. דמבואר דבמצוה דקרקע מיירי. אבל לא נתבאר אם כוונתו בזה לעשה דשמיטת קרקע דנפק"ל מקרא דכתיב שש שנים תזרע את ארצך וגו' והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'. או דכוונתו לעשה דשביתת הארץ מדכתיב ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ וגו'. וגם תמוה מה שלא מנה אלא עשה אתת מן השלש. ולא מנה השתים הנשארית שמנאום כל מוני המצות:

ואמנם הנראה בכוונתו דהיינו טעמא דלא מנה עשה דשמיטת כספים משום דלטעמי' אזיל. שכבר ביארנו דכל מצוה שיש בה עשה ול"ת אין דרכו ז"ל למנות אלא או העשה בלבד. או הלאו בלבד. אם לא כשיש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה. והילכך כיון שמנה לקמן במנין הלאוין לאו דלא יגוש את רעהו וגו'. לא הוצרך עוד למנות העשה. ובפרט דהלאו כולל יותר דאפי' לתבוע אסור. משא"כ העשה אינו עובר אלא בגביית החוב. ולכאורה הי' נראה דכשמחזיר לו הלוה חוב שעברה עליו שביעית מדעתו. בלא שום תביעה מצד המלוה. אע"פ שצריך המלוה לומר לו משמט אני ולא אמר. אלא קבל המעות בשתיקה. אינו עובר בלאו דלא יגוש אבל עובר בעשה. כדדרשינן מקרא דזה דבר השמיטה שצריך לומר משמט אני. כדתנן (בפרק בתרא דשביעית) המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני. ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו שנאמר וזה דבר השמיטה ומייתי לה בגיטין (פרק השולח ל"ז ע"ב) עיי"ש. וא"כ יש בעשה זו מה שאין בלאו. וא"כ הי' צריך למנות העשה אע"פ שמנה הלאו. אפי' לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל. אלא דהרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות שמיטה ויובל הלכה כ"ח) כתב וז"ל וצריך המלוה לומר משמט אני וכבר נפטרת ממני. אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל. יקבל ממנו שנאמר לא יגוש והרי לא נגש וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דעיקר הך מילתא מקרא דלא יגוש הוא דנפקא לן. דכל דלא אמר משמט אני וכבר נפטרת ממני. הרי הוא עובר בקבלת החוב משום לאו דלא יגוש. דהו"ל כאילו תבעו. כיון שמקבל החוב בתורת פרעון מה שנתחייב לו. והא דדריש לה במתניתין מקרא דוזה דבר השמיטה. לא משום דעיקר חיובא לומר משמט אני ילפינן מהך קרא. וכדמשמע באמת מפירש"י בגיטין שם ובשבת (קמ"ח ע"ב) ובריטב"א (סוף שבועות) עיי"ש. אלא דבלאו הך קרא הוה סד"א דאפי' באמירת משמט אני לא סגי להתירו לקבל החוב. וילפינן מהך קרא דבדבור בעלמא סגי. וכן פירשו הרמב"ם והרע"ב והר"ש (בפיה"מ בפרק בתרא דשביעית) שם. והר"ש שם הביא שכן מפורש בתוספתא עיי"ש. וא"כ כל שלא אמר משמט אני ומקבל החוב מיד המחזיר סתם. משמע ודאי כדעת הרמב"ם ז"ל דקאי בלאו דלא יגוש. וא"כ מצד זה אין שום תוספת בעשה מה שאינו בכלל הלאו:

אלא שיש לכאו' לדון לפי מאי דאמרינן (סו"פ כל הנשבעין) דשביעית משמעת השבועה מדכתיב וזה דבר השמיטה דאפי' דבור משמט עיי"ש. ומשמע מזה קצת דבשבועה ליכא לאו דלא יגוש. ולית בה אלא עשה דוזה דבר השמיטה. אלא דגם בזה כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות שמיטה ה"ו) וז"ל והשביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מכל מקום לא לשלם ולא להשבע עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל להרמב"ם דגם בזה לא מייתי קרא דוזה דבר השמיטה אלא לגלויי דגם שבועה בכלל אזהרת לא יגוש. משום דבלשון העשה כתיב שמוט כל בעל משה ידו וכתיב ואשר יהי' לך את אחיך תשמט ידך. ובודאי אין השבועה שאינה אלא דבור לא בכלל משה ידו ולא בכלל שמיטת היד. וע"כ דלא רביי' קרא אלא ללאו דלא יגוש את רעהו. וכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל (סוף שבועות) שכתב וז"ל אתי קרא להגיד דאף השבועה משמטת שביעית (כצ"ל עיי"ש) דאף השבועה בכלל לא יגוש דהא א"ל קום אשתבע לי עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הסמ"ג (לאוין ר"ע) וז"ל שנינו בשבועות השביעית משמטת את השבועה שנאמר לא יגוש מ"מ. פי' לא לשלם ולא לישבע. ורב גידל א"ר דורשו בגמרא מוזה דבר השמיטה אפי' דבור משמטת עכ"ל עיי"ש. נראה דכוונתו דר"ג אמר רב דריש להא דאמרינן דלא יגוש כולל נמי שבועה. מדכתיב וזה דבר השמיטה. דמשמע דאפי' דבור הוא בכלל אזהרה זו דלא יגוש. כן נראה מוכרח בכוונת הסמ"ג. דאל"כ דבריו תמוהים דהא בגמרא ליכא אלא דרשא זו דר"ג א"ר. ולפמש"כ דבריו מבוארים. וראיתי למהר"י קורקוס ז"ל בביאורו על הרמב"ם (בהלכות שמיטה שם) וכן ביקר תפארת להרדב"ז שם ובתשובות הרדב"ז (ח"ד סי' רי"ד) שנדחקו הרבה בביאור דברי הרמב"ם אלו עיי"ש בדבריהם. ועכ"פ גם לפי דבריהם עיקר ילפותא אינו אלא מקרא דלא יגוש עיי"ש. והעיקר בכוונת הרמב"ם והסמ"ג כדכתיבנא. וראיתי להרב בעל התרומות (שער מ"ה ח"א סי' י"ב) שכתב וז"ל השביעית משמטת השבועה וכו' כדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט אפי' דבור משמט. ועוד דכתיב לא יגוש ודרשינן לא לשלם ולא לישבע עכ"ל עיי"ש. ובלתי ספק מקור דבריו הוא מדברי הרמב"ם והסמ"ג. והבין ששני דרשות בפ"ע הן. ודבריו ז"ל תמוהים מאוד דדרשא זו השניי' לא אשכחן בשום דוכתא. והרמב"ם והסמ"ג הבינו כן בדרשא דוזה דבר השמיטה כמו שביארנו. ומצאתי להר"ב מגלת ספר על הסמ"ג שם שעמד בדברי הסמ"ג ובעל התרומות. והבין שהי' להראשונים ז"ל גירסא אחרת בגמרא שם עיי"ש. ולא יתכן כלל וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל גופי' (בפיה"מ סו"פ כל הנשבעין) עיי"ש. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דגם תביעת שבועה בכלל אזהרת לאו דלא יגוש. וכן ראיתי להר"ב כפתור ופרח (פרק מ"ט) שכתב וז"ל שביעית משמטת השבועה דאף בה קרינן לא יגוש. דהא קא נקיט לי' בכובסי' ואמר קום אשתבע לי וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן מבואר בתשובות מהר"ת אור זרוע (סי' ק"פ) בשם רבינו אביגדור ז"ל בתשובה. שכתב בתוך דבריו וז"ל מלוה כפרנית אין שביעית משמטתו דלא קרינן בי' לא יגוש. ומטעם זה אם אדם מחוייב לחברו שבועה אין שביעית משמטת השבועה. ודלא כפירש"י שפירש וזה דבר השמיטה אפי' הדיבור משמט ופירש"י דבור זה חיוב השבועה ולא נהירא וכו' עכ"ל עיי"ש. דסוף דבריו שם מגומגמים ויש בהם חסרון והשמטה וצריכים תקון ואכמ"ל בזה. ומ"מ מבואר בדבריו ז"ל דדעתו כדעת הרמב"ם וסמ"ג דעיקר מילתא אקרא דלא יגוש סמיך. ולא מגופי' דקרא דוזה דבר השמיטה נפק"ל הכי. וא"כ עכ"פ מתבאר דגם מצד זה אדרבה לאו דלא יגוש כולל יותר מהעשה דתשמט ידך. ולפמש"כ הרא"ש ז"ל (בגיטין פרק השולח סי' כ') דאע"ג דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה וגו'. וילפינן מפשטי' דקרא דאין שביעית משמטת אלא בסופה בסוף השבע. מ"מ מיד בתחלת שנת השמיטה אין ב"ד נזקקין לגבות שום חוב. וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלוה. דכתיב לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה' מיד שנכנסה השמיטה לא יגוש. אבל אם יפרע הלוה מעצמו אין צריך לומר משמט אני וכו' עכ"ל עיי"ש. ועי' מש"כ עליו מר"ן בב"י (חו"מ סי' ס"ז). ומ"מ לפי דברי הרא"ש גם בזה הלאו דלא יגוש כולל הרבה יותר מהעשה דתשמט ידך. דהעשה לא חיילא אלא בסופה. אבל באזהרת הלאו דלא יגוש קאי מיד בתחלת שנת השמיטה. וא"כ יפה עשה רבינו הגאון ז"ל לפי דרכו שמנה הלאו ולא העשה:

ומהאי טעמא נמי ניתא שפיר מה שלא מנה עשה דשמיטת קרקע מקרא דתשמטנה ונטשתה. משום שכבר מנה לקמן במספר הלאוין לאו דאת ספיח קצירך לא תקצור. שפירושו לא תקצור להיות מחזיק בו לעצמך כשאר קציר אלא יהא הפקר לכל. וכמו שפירש"י (בפרשת בהר) והרמב"ן שם ע"פ הסיפרא עיי"ש ובמש"כ הרא"ם ז"ל שם. וא"כ גם הלאו מזהיר על שמיטת קרקע. ואחר שמנה הלאו שוב לא הוצרך עוד למנות העשה שאינה כוללת יותר מהלאו. אדרבה הלאו כולל יותר. דנפק"מ לעבור עליו מיד משעת קצירה. משא"כ העשה שאינו עובר אלא משאסף את תבואתו והמונע אחרים טלטלה. כדמשמע מקרא דכתיב שש שנים תזרע את ארצך ואספתה את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וגו' דמשמע דכל דקרינן בי' ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה שפיר מתקיים בהכי קרא דתשמטנה ונטשתה. אע"פ שקצירתו היתה על דעת להיות מחזיק בו לעצמו. והעשה שמנה רבינו הגאון כאן היינו עשה דשביתת הארץ מעבודת קרקע מדכתיב ושבתה הארץ וגו'. שבת שבתון יהי' לארץ וגו'. שנת שבתון יהי' לארץ. ואע"ג דגם בזה כבר מנה במנין הלאוין לאו דשדך לא תזרע. מ"מ יש בעשה מה שאין בכלל הלאו. וכמבואר בסוגיא דריש פ"ק דמו"ק (ג' ע"א) דאמרינן התם דמדכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ שדך לא תזרע וגו'. מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הילכתא כתבינהו רחמנא. למימרא דאהני תולדות הוא דמחייב אאחרנייתא לא מיחייב עיי"ש. הרי דליכא לאו אלא בהנך עבודות שבקרקע המפורשות בקרא בהדיא. אבל עשה איכא גם בהנך דלא מפרשין בקרא. דהא חרישה לית בה לאו למ"ד התם החורש בשביעית אינו לוקה. ומ"מ עשה אית בה. וכדמתבאר מהסוגיא שם. דפרכינן התם לעיל בפשיטות בשלמא מועד משום טירחא הוא. במקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית בין למ"ד משום זורע ובין למ"ד משום חורש זריעה וחרישה בשביעית מי שרי וכו' עיי"ש. ומבואר דאפי' למ"ד דבחרישה בשביעית ליכא לאו אבל עשה מיהת ודאי איכא. והילכך לכ"ע אסורה מדאורייתא. דאל"כ מאי פריך כ"כ בפשיטות חרישה בשביעית מי שרי ודילמא למ"ד משום חורש אין הכי נמי דשרי מדאורייתא. דס"ל כמ"ד החורש בשביעית אינו לוקה. אלא ודאי לכ"ע עשה מיהת איכא בחרישה. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (בפ"א מהלכות שמיטה ויובל) עיי"ש ובביאורי מהר"י קורקוס ויקר תפארת להרדב"ז שם ובמש"כ בשעה"מ שם. ובירושלמי (פ"ח דכלאים ה"א) ובמש"כ הרפ"מ שם ובריש פ"א דשביעית עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ואף דהתוס' יו"ט (בפ"ב דשביעית מ"ב) לא כ"כ. כבר עמדו האחרונים על דבריו ואין להאריך:

וגם בלא"ה ניחא שפיר ולק"מ מה שמנה רבינו העשה דשביתת הארץ אע"פ שכבר מנה הלאו במנין הלאוין משום דיש נפקותא רבה לדינא בעשה זו לענין שביתת שדהו אפי' מעבודה שע"י אחרים. וכמבואר בהדיא בפ"ק דע"ז (ט"ו ע"ב) דאמרינן והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית. ותנן בש"א לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית. וב"ה מתירין מפני שיכול להובירה. ופירש"י וז"ל אדם מצווה על שביתת שדהו. שנת שבתון יהי' לארץ עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בתוס' רי"ד שם במהדו"ק וז"ל והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית וכו'. קשיא לי טובא ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית וכו'. ציווי דשביתת שדהו בשביעית אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו. אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר. ואין בו אלא משום ולפני עור לת"מ. ולהשכיר שדהו לגוי בשביעית אין בו איסור תורה כלל וכו'. ויש לומר דבשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית. כדפריש המורה דנפקא לן משבת שבתון יהי' לארץ. ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאפי' כשהעבודה נעשית ע"י אחרים. ואפי' משכיר שדהו לגוי אע"ג דפשיטא דלית בה משום לאו דשדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. מ"מ עובר מיהת בעשה דשנת שבתון יהי' לארץ. ודברי הרמב"ם ז"ל בזה נבוכים אצלי ודבריו ז"ל צ"ע טובא בעיני. דממש"כ ברמזי מנין המצות דשביעית (בריש הלכות שמיטה ויובל) וז"ל. א') שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. ב') שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו וכו' עכ"ל עיי"ש. מדכתב בלשון העשה שתשבות הארץ ממלאכתה. ובלשון הלאו כתב שלא יעבוד עבודת הארץ. ולא כתב שלא תהי' הארץ נעבדת עבודת הארץ כמש"כ בלשון העשה. או שיכתוב גם בלשון העשה לשבות מעבודת הארץ בשביעית כמש"כ בלשון הלאו. משמע דלא ראי הלאו כראי העשה. דהעשה חיילא על הקרקע שתשבות. ואם לא שבתה שדהו מעבודה. וכגון שנעבדה בשביעית ע"י ישראל אחר החשוד על השביעית. ואפי' השכיר שדהו לעכו"ם ועבד בה עבודת קרקע בשביעית. אע"פ שהבעלים עצמן שבתו מעבודת הארץ. עוברים הם בעשה זו דשביתת הארץ. משא"כ בלאו דאקרקפתא דגברא חייל. אבל על עבודת אחר אינו עובר בלאו. והיינו כמבואר בסוגיא דפ"ק דע"ז שם. אבל אחר זה (בריש פ"ק מהלכות שמיטה) כתב וז"ל מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו בטל מ"ע ועבר על ל"ת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דבין הלאו ובין העשה בתרא מחתא מחתינהו. דשניהם לא כתבן אלא בלשון חובת גברא דמשמע דהאדם הוא שמוזהר בעשה ובלאו. שישבות ולא יעבוד. אבל תיבת קרקע ליכא שיהא מוזהר על שביתת שדהו וכרמו מעבודה אפי' ע"י אחרים. וכן נראה מלשון הרמב"ם (בסה"מ עשין קל"ה) עיי"ש. וזה תמוה טובא. דמלבד דדבריו נראין כסותרין זא"ז. גם הוא נגד סוגיא דפ"ק דע"ז שם. וראיתי להסמ"ג (עשין קמ"ז) דאע"ג שדרכו לימשך אחר לשון הרמב"ם ז"ל כידוע. מ"מ כאן נטה מלשונו וכתב וז"ל מצות עשה שתשבות הארץ בשביעית מעבודת קרקע שנאמר וכו' ושבתה הארץ שבת לה' וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב דחובת קרקע היא כפשטות לישנא דקרא. דמשמע דהמצוה היא שתשבות הארץ אפי' מעבודה ע"י אחרים. ואם נעבדה שדהו אע"פ ששבת הוא מעבודה עובר בעשה זו. וכסוגיא דפ"ק דע"ז שם. אבל החינוך (מצוה קי"ב) נמשך גם כאן אחר לשון הרמב"ם כדרכו בשאר דוכתי עיי"ש בדבריו. ודבריהם צ"ע אצלי:

עוד יש לי מקום עיון בזה במש"כ הרמב"ם ז"ל (ריש פ"א מהלכות שמיטה ויובל) וז"ל מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית וכו'. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו בטל מ"ע ועבר על ל"ת. שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור עכ"ל. משמע להדיא מלשונו זה דכל שעשה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות לא שנא בשדהו ול"ש בשדה של אחרים עובר בעשה ובל"ת. כמו בעשה ול"ת דמלאכת שבת ויוה"כ ויו"ט. דחובת גברא הוא לשבות בשביעית ממלאכת עבודת הארץ וכן מתבאר מלשון הסמ"ג (לאוין רס"ו רס"ז) עיי"ש. ולענ"ד צ"ע טובא בזה דבשלמא העשה דכתיב בה ושבתה הארץ שבת לה'. וכתיב שנת שבתון יהי' לארץ. שבת שבתון יהי' לארץ. וכן קרא דבחריש ובקציר תשבות דסתמא כתיב. ודאי אית לן למימר דלא שנא על שלו ולא שנא על שדה וכרם של אחרים הזהיר הכתוב. אבל לאו דשדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. כיון דכתיב שדך וכרמך מנ"ל לומר שילקה על עבודת הארץ ואילן של אחרים. דשדך וכרמך שלך אמר רחמנא. ומנ"ל לרבות של אחרים וכדממעטינן בכל דוכתי כיו"ב. וכן כתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות כלאים הלכה ט"ז) וז"ל אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחברו לזרוע בצדה שעורים שנאמר שדך לא תזרע כלאים. אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הסמ"ג (סוף לאו רע"ט) ובחינוך (מצוה רמ"ה) עיי"ש. וכן דריש בסיפרא (פרשת קדושים סופ"א) לא תכלה פאת שדך ולא של אחרים עיי"ש. וגם גבי כלאי בהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים דריש בסיפרא אין לי אלא בהמתך על בהמתך מנין בהמתך על בהמת אחרים בהמת אחרים על בהמתך בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין ת"ל את חקותי תשמורו עיי"ש. ופסקה הרמב"ם ז"ל (ריש פ"ט מהלכות כלאים) שכתב וז"ל ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו וכו' עכ"ל עיי"ש ובסמ"ג (לאוין רפ"א). ומבואר מזה דבלאו קרא הי' ראוי לומר דכיון דכתיב בהמתך אימעיט של חבירו. וראיתי להר"ש משאנץ והראב"ד ז"ל (בפירושם לסיפרא שם) גבי פאה וגבי כלאי בהמה שפירשו מיעוטא רק לשל נכרי עיי"ש. ולא ידענא אמאי. והא ודאי שדך ובהמתך דידך משמע ולא של אחרים אפי' ישראל. וכן מבואר מדברי הרמב"ם (בהלכות כלאים שם) דאחרים דנקט בסיפרא היינו של ישראל חבירו. דבלאו קרא ה"א דעל בהמה של חבירו אינו עובר בלאו דלא תרביע אלא דרביי' קרא. והנה בפרק זה בורר (כ"ו ע"א) דאמרינן מכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא וכתבו התוס' שם וז"ל וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהוי איסורא דאורייתא. וי"ל דמיירי בשביעית בזה"ז דרבנן. א"נ י"ל דפקוח נפש הוא וכו' עכ"ל עיי"ש. ולכאורה נהי דהתיר בשביעית בזה"ז או משום פקוח נפש. מ"מ הו"ל להקל האיסור מיהת. שלא יעבוד כל אחד בשדהו. אלא זה יזרע בשדהו של זה וזה בשל זה דליכא אלא עשה. משא"כ כשכל אחד זורע בשדהו איכא עשה ול"ת. דהרי אפי' חולה שמאכילין אותו דבר איסור מפני הסכנה מאכילין הקל הקל כדאמרינן בפרק בתרא דיומא. ואם אפשר להאכילו פחות פחות מכשיעור אין מאכילין אותו כשיעור בב"א. כמבואר בפ"ג דכריתות. והכא נמי כיון דאפשר בענין דליכא אלא איסור עשה אמאי התיר להם אפי' בענין דאיכא ל"ת ועשה. דודאי מדקאמר פוקו וזרעו משמע כאורחייהו כל חד וחד בדידי' דאיכא ל"ת ועשה. ובשלמא הא לא תקשה אמאי שרי להו לזרוע אינהו גופייהו ולא חייבינהו למיזרע ע"י נכרי. דבזה אפי' בשביעית דאורייתא ליכא מדאורייתא יותר מאיסור עשה. דבאמירה לעכו"ם ליכא יותר מאיסור שבות אפי' במלאכת שבת. ואין כאן אלא עשה דשביתת שדהו כמשכ"ל. משום די"ל דמיירי בגוונא דלא הוה אפשר ע"י נכרי אבל הא ודאי קשה אמאי לא תיקן להם שיזרע כל אחד בשדהו של חבירו. וכההיא דתנן (ריש פ"ד דשביעית) בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים בתוך שלו וכו'. משרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה וכו' עיי"ש. אלא ודאי מוכח מזה דלאוין דשביעית שייכי בין בשדה וכרם שלו בין בשל חבירו. וכמו שנראה מדברי הרמב"ם והסמ"ג. והילכך לא שייכא כאן תקנה שיהא כל חד זורע בשל חבירו. דכך לי בשלו כבשל חבירו עובר עליו בל"ת ועשה. מיהו אין מזה הכרח דאפשר לומר דמשום שנחשדו על השביעית. כדאמרינן בגיטין (פרק הניזקין נ"ד ע"א) עיי"ש. הילכך במלאכה גמורה דזריעה וכיו"ב לא רצה לתקן תקנה זו. כדי שלא יבואו להתיר כן גם לצורך עצמן שלא משום ארנונא אבל בזריעה ע"י עצמן דזהו עיקר איסורא דשביעית לא יבוא להקל. ואע"ג דאיכא בזה עקירת איסור לאו דאורייתא בקו"ע. מ"מ ראה להקל בזה לצורך שעה משום מיגדר מילתא. וכדאמרינן בפרק האשה רבה (צ' ע"ב) ובשאר דוכתי דבכה"ג מצו רבנן למיעקר איסור דאורייתא אפי' בקו"ע עיי"ש. ועי' בפ"ב דמו"ק (י"ג ע"א) ובגיטין (פרק השולח מ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה נטייבה עייש"ה. וגם י"ל דלא דמי לההיא דפ"ד דשביעית דהתם כל אחד לצורך עצמו מלקט עצים ואבנים ועשבים אלו שצריך להם. וכיון דשלא בטובה הוא מלקט ולאו לצורך תקון הקרקע קעביד שרי. דאדעתא דנפשי' עביד ולא שליחותי' דבעלים עביד. אבל הכא ודאי כל חד דזרע בשל חבירו אדעתא דחבירו עביד. משום דחבירו זורע בשבילו בדידי'. והו"ל כשלוחו ומיחייב שולחו כיון דהשליח לאו בר חיובא הוא. כדאמרינן (בפ"ק דמציעא י' ע"ב) בכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה לרבינא עיי"ש. ואע"ג דהתם אין הישראל מוזהר אגרושה כלל. משא"כ כאן דכל חד בדידי' איתי' נמי בר חיובא בלאו זה. מ"מ כיון דאינו מוזהר על של חבירו חשיב לאו בר חיובא. ושייך בו שליחות לחייב שולחו אליבא דרבינא. וכן מבואר בתוס' רי"ד בב"מ (פרק הפועלים צ' ע"א) שכתב וז"ל. ראובן בעל הגורן שאמר לפועל ישראל חסום פרתי ודוש בה. חייב בעל הגורן מלקות דשלוחו של אדם כמותו וכו'. כי אמרינן אין שלד"ע היכא דאי עביד שליח מחייב שליח. התם ודאי לא מחייב שולחו וכו'. אבל הכא דכי עביד שליח לא מחייב. דלא אזהר רחמנא אלא לבעל הגורן שלא ימנע גורנו מן האכילה לבהמה הדשה. ולא לפועל דמה כח יש לפועל להאכיל בדבר שאינו שלו. וכיון דשליח לא מחייב. מחייב שולחו. דשלוחו של אדם כמותו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בש"ך (יו"ד סי' ק"ס סקכ"ב) עייש"ה. והילכך הכא לא שייכא תקנתא לזרוע כל אחד בשל חבירו. דהו"ל כשלוחים זה לזה. ומחייב משלח דהו"ל שלותו כמותו. אבל ודאי היכא דלא שייכא שליחות ואנן אתינן לחייבו משום זורע בשביעית. לעולם אימא לך דלא מיחייב אלא על שדהו וכרמו דוקא. ולא על שדה וכרם של אחר. אע"פ שעובר בעשה כמשכ"ל. וכן מוכרח בפ"ד דשביעית שם דעכ"פ מיהת עשה דושבתה הארץ וגו' איתא נמי בשל חבירו כבשלו עיי"ש היטב. וכן מתבאר מדברי הירושלמי (פ"ז דפאה ה"ז ובפ"ד דפסחים ה"ט) עייש"ה. מ"מ איסור לאו ליכא אלא בשדה וכרם שלו ולא בשל חבירו דשדך וכרמך כתיב:

וכי נראה מדתניא בספרא (ריש פרשת בהר) כי תבאו יכול משבאו לעבר הירדן. ת"ל אל הארץ. ארץ המיוחדת וכו'. מניין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו. חילקו למשפחות ולא לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את חלקו. יכול יהיו חייבים בשמיטה. ת"ל שדך. שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו. כרמך שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו עיי"ש. הרי מבואר דשדך וכרמך דוקא הוא. וא"כ גם שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור היינו דוקא שדך וכרמך. ולמעוטי שדה וכרם של חבירו. וא"כ גם לענין זה עשה דשביתת הארץ כוללת יותר מן הלאו. דהעשה איתא בין בשלו ובין בשל חבירו. משא"כ בלאו דליתא אלא דוקא בשלו ולא בשל חבירו. ויפה עשה רבינו הגאון ז"ל שמנה העשה אע"פ שמנה הלאו:

איברא דלפ"ז ביובל דכתיב סתמא לא תזרעו. ולא כתיב בי' מיעוטא שדך למעט של אחר. אית לן למימר דאית בי' לאו בין בשלו ובין בשל חבירו. וחמור לענין זה יובל משמיטה. ולא משמע כן מברייתא דספרא (פ' בהר פ"ג) דקתני לא תזרעו וגו' כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל עיי"ש. משמע בהדיא דלא עדיף יובל משביעית בענין אזהרת לאו דעבודת הארץ. דאל"כ מאי קאמר כשם שנאמר בשביעית נאמר ביובל. הרי אדרבה יובל חמיר טפי לענין אזהרה זו דלא תזרע. דבשמיטה ליכא אזהרה זו אלא בשדה שלו. אבל ביובל איתא לאזהרה זו בין בשלו ובין בשל חבירו. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין קל"ו) שכתב וז"ל שצונו לקדש שנת החמשים כלומר לבטל העבודה בה כמו השמיטה. והוא אמרו יתברך וקדשתם את שנת החמשים שנה. ובבאור אמרו כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל. כלומר ההשואה ביניהם בצווי כמו שהשוה הכתוב ביניהם באזהרה וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז מבואר דעיקר פירושא דברייתא דספרא אינו אלא לומר דכשם שיש עשה בעבודת הארץ בשמיטה עם הלאו דלא תזרע הכי נמי יש ביובל עשה בעבודת הארץ עם הלאו דלא תזרעו. וקמ"ל דגם איסור עבודת הארץ היא בכלל קרא דוקדשתם את שנת החמשים שנה. וא"כ לענין גוף הלאו אפשר לומר דודאי אין דין שביעית כדין יובל. וכל אחד למד מענינו. דשביעית דכתיב בי' שדך לא תזרע. לא קאי אלא להזהיר על שדה שלו ולאפוקי של חבירו. משא"כ ביובל דכתיב לא תזרעו סתמא. וליכא מיעוטא לשל חבירו. איתרבי גם של חבירו בכלל אזהרה זו. אבל ראיתי שבמנין הלאוין (מצוה רכ"ו) כתב הרמב"ם וז"ל הזהיר מלקבץ פירות האילנות בשנת היובל וכו' כמו שביארנו בשנה השביעית. ובספרא ג"כ אמרו לא תקצרו לא תבצרו כמו שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל. רצה לומר כי הדין בשני לאוין אלו אחד עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דמה שאמרו בספרא כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל. קאי ג"כ לענין דיני הלאוין שבשביעית וביובל. וכ"כ בחיבורו הגדול (הלכות שמיטה ויובל פ"י הט"ו) וז"ל דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה אחד הוא לכל דבר. כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ אסור בשנת היובל. וכל שמותר בשביעית מותר ביובל. ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית לוקין עליהן ביובל וכו' עכ"ל עיי"ש. ומקורו מההיא שאמרו בספרא שם כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל. כמש"כ מהר"י קורקוס ז"ל בבאורו שם עיי"ש. אלא דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דגם לאו דשדך לא תזרע האמור בשביעית קאי אפי' על זריעה שבשדה חבירו. אבל מגוף ברייתא דספרא אין הכרח לזה וכמשכ"ל. ואע"ג דלדעת רבינו הגאון ז"ל עשה דוקדשתם את שנת החמשים שנה לא קאי אלא אתקיעת שופר ביובל. וכמתבאר בדבריו ז"ל לקמן (במספר הפרשיות) עיי"ש. ולכן לא מנאה כאן במנין העשין שעל כל יחיד. כמו שיתבאר במקומו. וא"כ ע"כ ליכא לפרש ברייתא דספרא לדעתו כפי' הרמב"ם במנין העשין שם. מ"מ אכתי אין הכרע משם שיהיו יובל ושביעית שוין לגמרי לענין לאו דזריעה. די"ל דלא קאי אלא להשוותן לענין עבודת האילן ולענין שלא לקצור ושלא לבצור כדרך הקוצרים והבוצרים. כמו שפירשו הרא"ם ביראים (סי' קפ"ט) ובסמ"ג (לאוין רע"ב) עיי"ש. וכן נראה מדברי רבינו לקמן במנין הלאוין בלאוין דיובל עיי"ש. ועי' בסנהדרין (כ"ו ע"א) בההיא דאמרינן התם חזיי' לההוא גברא דקא כריב א"ל כהן וחורש. א"ל יכול לומר אגיסטון אני בתוכו. ופירש הרמ"ה ז"ל שם דשדה של אחרים היא עיי"ש בדבריו. והוא תמוה דנהי דאפשר דס"ל דבשל אחרים ליכא לאו דשדך לא תזרע. מ"מ הרי ודאי עשה דושבתה הארץ מיהת איכא אפי' בשדה של אחרים. ועוד דכיון דהבעלים מיהת עוברים בעשה דשביתת שדהו אפי' כשנעבדה ע"י אחר. כמבואר בסוגיא דפ"ק דע"ז שהבאתי לעיל א"כ עכ"פ עובר בלפני עור. שמכשיל את בעל השדה שעובר בחרישה זו בעשה דשביתת שדהו. ונראה דלזה פירש"י שם דקרקע של נכרי הוא עיי"ש. משום דבקרקע של ישראל עשה מיהת איכא וגם איסור לפני עור. אבל בקרקע של נכרי. אע"ג דלמ"ד אין קנין לנכרי בא"י איכא מיהת איסור עשה עכ"פ. מ"מ י"ל דאתיא אליבא דמ"ד יש קנין. וכ"כ התוס' בגיטין (פרק הניזקין ס"ב ע"א) בד"ה אין עודרין עיי"ש. וכ"כ בש"מ בסנהדרין שם בשם תוס' הרא"ש עיי"ש. וכן פי' בערוך (ערך אגיסטוון) דשדה של נכרי היא עיי"ש. אבל דברי הרמ"ה ז"ל צ"ע בזה טובא לכאורה:

והנראה בזה ע"פ מה שפירש"י בלשון אחרון. וז"ל אי נמי משום ארנונא שכרו בעה"ב לחרוש עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה טובא לכאורה דמשום ארנונא איהו גופי' נמי שרי לחרוש. ולמה פירש"י שבעה"ב שכרו. ואף דפירש"י שם דאגיסטון היינו שכיר. וא"כ מוכרח לפרש כן. מ"מ על הגמרא גופי' קשה. דלמה לי' לומר דשכיר הוא. דמשום ארנונא אפי' בעה"ב גופי' שרי. וכבר עמד בזה הגרי"פ ז"ל בהפלאה שבערכין שם והניח בתימא עיי"ש. אבל לפמשכ"ל נראה די"ל דודאי רבי ינאי דאמר פוקו וזרעו משום ארנונא אפי' לבעה"ב גופי' שרי. משום דס"ל כרבינא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד"ע. וכך לי שליח כמו בעלים. וכיון דליכא תקנתא בשליח התיר אפי' לבעלים. אבל לרב סמא דאמר התם (בפ"ק דמציעא) דאפי' היכא דשליח לאו בר חיובא אין שליחות לד"ע. שפיר יש תקנתא ע"י אחרים. ואין להתיר אלא ע"י אחר דקיל איסורי' דליכא לאו אלא עשה. וא"כ י"ל דהנך אמוראי דהכא דאמרי יכול לומר אגיסטון אני. ס"ל כר"ס וליכא למישרי אלא ע"י אחר אפי' משום ארנונא. ואתי שפיר פירש"י. ועפ"ז ממילא ניחא שפיר נמי דברי הרמ"ה ז"ל. די"ל דס"ל כפירש"י בלישנא בתרא. וכן מבואר להדיא בדברי הרמ"ה שם דמפרש לה משום ארנונא עיי"ש. וא"כ דבריו מדוקדקים ונכונים. מיהו נראה דאין מזה הכרע לומר דדעת רש"י והרמ"ה ז"ל דלאו דשדך לא תזרע וגו' ליכא אלא בשדה וכרם שלו ולא בשל חבירו. דבלא"ה דבריהם נכונים עפמש"כ הרמ"ה ז"ל שם לעיל. וז"ל אמר להו כהן וחורש בשביעית. בשלמא שאר אינשי כיון דלא חשידי אשביעית שרי להו משום ארנונא. אלא כהן כיון דחשיד אשביעית כדאיתא לקמן היכי שבקיתו לי'. ליחוש דילמא לאו משום ארנונא קא חריש. אי נמי דלכי נפישי לי' פירי עביד בהו סחורה. א"ל יכול למימר אגיסטון אני בתוכה. קרקע של אחרים היא ואני אריס בתוכה עכ"ל עיי"ש. מבואר מזה דכוונתו ז"ל לומר דכיון דלאו קרקע דידי' היא אלא של אחרים. והוא אינו אלא אריס בתוכה. מסתמא חלקו בה מעט. אפי' כהן שרינן לי' משום ארנונא. ולא חיישינן דילמא לאו משום ארנונא קא חריש דודאי בעלים דלא חשידי כ"כ אשביעית לא הוה שבקו לי'. ומעתה א"כ גם פירש"י ניחא בהכי שפיר ולק"מ תמיהת הגרי"פ ז"ל. וממילא אין ראי' לומר בדעת רש"י והרמ"ה ז"ל דלאו דלא תזרע לא קאי על שדה שאינה שלו ועדיין צ"ע בפרט זה:

ועכ"פ נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל במה שמנה כאן עשה דשביתת הארץ אע"פ שמנה לקמן במנין הלאוין לאו דשדך לא תזרע. ועדיין צריך ביאור לאידך גיסא. דאחר שמנה כאן העשה משום שכוללת יותר מן הלאו כמו שנתבאר. שוב לא הי' לו למנות במספר הלאוין לאו דשדך לא תזרע לפי דרכו ז"ל. אבל נראה בזה דודאי איתי' נמי ללאו בלא העשה. דהרי כיון דכתיב לא תזרע. ודאי פשיטא דבזריעה לבד מתחייב מיד אע"פ שעדיין לא נשרש בארץ אבל עשה דשביתת הארץ ודאי כל כמה דלא נשרש בארץ לא עבר. כיון דאכתי לא עבד מעשה בגוף הארץ כלל דכמאן דמנחא בכדא דמי. ועד כאן לא מיבעיא לן במנחות (פרק רבי ישמעאל ס"ט ע"א) אלא אי נימא דבטלי אגב ארעא וכקרקע דמו. אבל ודאי בלא"ה לאו כלום עבד וכמאן דשדיא בכדא דמו כל כמה דלא נשרשו. וכן פירש"י (בפ"ב דפסחים כ"ה ע"א) בד"ה זאת אומרת. וכ"כ בתוס' רי"ד (פ"ק דר"ה י' ע"ב) דכל זמן שלא נקלטו כמנחי בכדא דמו עיי"ש. וא"כ אכתי ושבתה הארץ קרינן בי'. דהארץ שובתת עדיין ולא עבדה כלום. ולדידי' הוא דחייבי' רחמנא משום שלא שבת מעבודת קרקע וזרע ועבר בלא תזרע. אבל אעשה דשביתת הארץ לא עבר עד השרשה. ולכשתקלט ודאי עבר נמי בעשה דשביתת הארץ. ואפי' זרע מקמי שביעית ולא הספיקה ליקלט עד שביעית. אע"ג דלאו דלא תזרע ליכא. שהרי לא זרע בשנת השביעית אלא מקמי שביעית זרע דלא עבר בלאו. מ"מ אית בה משום עשה דשביתת הארץ. דמה"ט תנן (בפ"ב דשביעית מ"ו) אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה. ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור. ופי' הר"ש בשם ר"ת ז"ל דהיינו משום שנשרש בשביעית עיי"ש. וכ"כ בתוס' רי"ד (בפ"ק דר"ה י' ע"ב ובריש פ"ק דמו"ק) דמה שנקלט בשביעית הו"ל כנוטע והילכך יעקור עיי"ש. ובודאי דלאו דלא תזרע לית בה. שהרי מקמי שביעית נטע בהיתר. ועכצ"ל דלית בה אלא משום עשה דושבתה הארץ. דאדם מצווה על שביתת שדהו כמשכ"ל:

איברא דלפ"ז קשה לכאורה בההיא דתניא בגיטין (פרק הניזקין) הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקר ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר דברי ר"מ. ר"י אומר בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקר וכו' עיי"ש. והשתא קשה לא מיבעיא לר"י דאמר בשביעית בשוגג יקיים. אלא אפי' לר"מ דאמר אפי' בשוגג יעקר. הרי מפרש התם טעמי' משום דנחשדו ישראל על השביעית עיי"ש. אבל מדינא גם לדידי' בשוגג יקיים. ואמאי הרי נהי דשוגג הוא וליכא למיקנסי'. מ"מ תיפוק לי' דהו"ל למימר דיעקר משום עשה דשביתת שדהו וכרמו. דאם לא יעקור נמצא דבקליטה שאח"כ עובר בעשה דושבתה הארץ. דאף דבלאו דלא תזרע כבר עבר מיד בנטיעתו בשוגג ולית לי' תקנתא. מ"מ מיתקן מיהת במאי דעקר לי' דלא ליעבר בעשה דשביתת הארץ. ואמאי אמרינן דמדינא לכ"ע יקיים. ובודאי לא יתכן לומר דהתם מיירי דוקא בגוונא שנודע לו שגגתו אחר שכבר נקלט. דשוב ליכא תקנתא בעקירה שלא לעבור בעשה דשביתת הארץ. דמלבד דסתמא קתני ולא משמע כלל לחלק בהכי. בלא"ה אם איתא דקודם השרשה מחייב מדאורייתא לעקור משום עשה דשביתת הארץ. א"כ מאי פריך התם מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית עיי"ש. והא ודאי שנא ושנא. דשבת שאין אדם מצווה על שביתת שדהו שפיר י"ל דאין לקנוס שוגג אטו מזיד אפי' בדאורייתא. ולכך בשוגג יקיים. דהרי ליכא כאן טעם אחר לומר דיעקר אלא משום קנסא דשוגג אטו מזיד. אבל בשביעית אפי' את"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. מ"מ אכתי איכא למיגזר לאחר השרשה אטו קודם השרשה דחייב למיעקר מדאורייתא ואפי' מזיד גופי' אין צריך לטעמא דקנסא. דבלא"ה כיון דקודם קליטה מדאורייתא חייב למיעקרי'. גם לאחר קליטה איכא למיגזר למיעקרי' אטו קודם קליטה. שוב ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שכבר הרגיש בעיקר סברא זו שכתבנו דמשום אזהרת לא תזרע עובר מיד אע"פ שלא נקלט עדיין כמו בזורע בשבת וביו"ט דודאי חייב מיד. דאל"כ לא משכחת לה דליחייב משום זורע. שהרי לקליטה בעינן לפחות שלשה ימים לכ"ע. וכדתנן (בפ"ב דשביעית) וא"כ הקליטה היא בחול. וכן בזורע כלאים כתב בחינוך (מצוה תקמ"ח) דחייב מיד משזרע עיי"ש. ובזורע קודם שביעית ונקלט בשביעית עובר בעשה דשביתת הארץ. אבל לא הרגיש דלפ"ז סוגיא דגיטין שם תמוה טובא. וצ"ע כעת. ועכ"פ ודאי הדין ברור דאפי' זורע ונוטע בהיתר עובר על הקליטה שאח"כ בשביעית משום עשה דשביתת הארץ. דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית. ועל זריעה ונטיעה בשביעית עובר בלאו דלא תזרע מיד משעת זריעה אפי' קודם לקליטה. ונפק"מ לזורע קודם מוצאי שביעית ונקלט אחר שביעית דחייב משום זורע. כמו זורע כלאים. וכן זורע בשבת ויו"ט דאפי' נקלט בחול או שקדם ועקרו קודם שנקלט הרי זה חייב. וכ"כ בהלכות קטנות (ח"א סי' רס"ו רס"ז) ובמשכנות יעקב (סי' ק"ו) ובשאר אחרונים בפשיטות. ומעתה לפ"ז בהך מילתא גופא יש מקום לעשה בלא הלאו. כגון זורע קודם שביעית ונקלט בשביעית. דחייב לעקור קודם שיקלוט משום עשה דשביתת הארץ. אע"ג דזרע ונטע בהיתר דליכא לאו. וגם יש מקום ללאו בלא העשה אם זרע או נטע בסוף שביעית באופן שלא יספיק לקלוט עד אחר שביעית. דכיון דקודם קליטה כמאן דמנחי בכדא דמיא ליכא בזה עשה דשביתת הארץ כמו שנתבאר לעיל. וא"כ יפה עשה רבינו הגאון ז"ל שמנה שניהם העשה וגם הלאו:

ומלבד זה יש לדון. דכיון דאפקי' קרא לעשה דשביתת הארץ בלשון ושבתה הארץ. שבת שבתון יהי' לארץ. שנת שבתון יהי' לארץ. דמזה נפקא לן (בפ"ק דע"ז) שם דאדם מצווה על שביתת שדהו שלא תהי' נעבדת אפי' ע"י אחרים. וגם כי זרע או נטע קודם שביעית עובר בעשה זו על הקליטה שבשביעית. אע"ג דממילא מתעבדה. וכי זרע או נטע קמי שביעית בהיתר הוה עביד. וחייב לעקור מה שזרע ונטע מעיקרא בהיתר. והיינו משום דמלישנא דקרא משמע שהקפיד הכתוב להיות שביתה לארץ. שתנוח מעבודתה בשנה זו. ולא תתבטל שביתתה בין על ידינו בין בענין אחר. ולפ"ז נראה דהיכא דבע"כ של הבעלים מתבטלת שביתת הארץ. וכגון שזרעו ונטעו אחרים באונס. שוב גם הבעלים אינם מוזהרים על שביתת שדותיהם. שהרי גם בלא"ה אין הארץ שובתת. ולא קרינן בה ושבתה הארץ. ולא שייך לחייבם בשביתתה כיון דאיננה שובתת. הן אמת דלפמש"כ הרמב"ם (בסה"מ ובריש הלכות שמיטה) דקרא דבחריש ובקציר תשבות קאי על עבודת שביעית עיי"ש. בודאי ליכא נפק"מ בזה. דהרי נהי דבכה"ג לית בה עשה דושבתה הארץ ושבתון יהי' לארץ מטעם שביארנו. מ"מ אכתי יש בה עשה דבחריש ובקציר תשבות. דאפקה קרא בלשון חיובא על האדם שישבות. ובודאי פשיטא דעשה זו שייכא בכל ענין אפי' כשאין הארץ שובתת בע"כ של הבעלים. דאקרקפתא דגברא רמיא אלא דבאמת דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים בזה טובא. דהרי לרבי ישמעאל דקיי"ל כוותי' ס"ל דהך קרא דבחריש ובקציר תשבות לא קאי אשביעית. אלא קאי אשבת כפשטי' דקרא. כמבואר בפ"ק דשביעית ובריש פ"ק דמו"ק ושאר דוכתי. וא"כ הרמב"ם גופי' שפסק כר"י כמבואר בדבריו (ריש פ"ג מהלכות שמיטה) עיי"ש. היכי מייתי הך קרא על עבודת שביעית. ועוד דאפי' לר"ע לא מוקי הך קרא אלא לתוספת שביעית ולא לשביעית עצמה. וכבר עמדו בזה מהר"י קורקוס ושאר אחרונים ז"ל ונדחקו הרבה בזה. והר"ב פ"מ במרה"פ (ריש פ"ק דשביעית) העלה כוונה אחרת בדברי הרמב"ם ז"ל. דגם לדידי' לא קאי קרא דבחריש ובקציר תשבות אלא על שבח ולא על שביעית עיי"ש בדבריו. ולא ראה דברי הרמב"ם (בסה"מ עשין קל"ה) שמפורש להדיא איפכא עיי"ש. ואכמ"ל בזה:

ומעתה א"כ אם נקטינן ע"פ המבואר במתניתין ובגמרא בכל דוכתי דקרא דבחריש ובקציר תשבות אשבת קאי ולא אשביעית לפי מאי דקיי"ל כרבי ישמעאל. ואין לנו עשה לשביעית אלא מהנך קראי דושבתה הארץ ושנת שבתון יהי' לארץ. ודאי נראה דכל שאין הארץ שובתת ע"י אונס בע"כ דבעלים. שוב ליכא עשה לגבי הבעלים כלל. ואם נשתתפו בעבודתה אפי' שלא באונס אלא מדעתם. נהי דודאי עוברים בלאו דשדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. דהו"ל חובת גברא ולא תלי כלל בשביתת קרקע. מ"מ בעשה דשביתת קרקע לא עברו בעבודתם זו. וכיו"ב ראיתי להריב"ש ז"ל (בתשובותיו סי' קנ"א) לענין שביתת בהמתו בשבת. דהו"ל ממש כאיסור עשה דשביתת שדהו בשביעית שמוזהר אפי' על מלאכת אחרים. וכמבואר בסוגיא דפ"ק דע"ז שם. וכתב שם לענין היכא שהיו ישראל ונכרי שותפין בבהמה והנכרי עושה בה מלאכה בשבת והישראל נוטל מחצית שכר המלאכה. דאין כאן איסור עשה דאורייתא משום שביתת בהמתו. ולית בה אלא איסור שכר שבת דרבנן שלא בהבלעה. והיינו משום דכיון שיש לנכרי חלק בבהמה ואינו נמנע מלעשות בה מלאכה בע"כ של ישראל. שוב לית בה עשה דשביתת בהמתו לגבי הישראל. שהרי סוף סוף אין הבהמה שובתת גם בלא חלקו של ישראל. וז"ל שם אבל אם לא התנו מתחלה וכו' זה אסור אף אם אין כאן משום שביתת בהמתו. מאחר שיש לגוי שותפות בבהמות ואינו נמנע מעשות בהן מלאכה בע"כ של ישראל. עדיין יש איסור כשלוקח ריוח יום החול כנגד יום השבת. שהרי לוקח שכר של שבת שלא בהבלעה. ובכגון זה שלא התנו מתחלה יותר הי' אפשר להתיר בשלא יאמר לו כלל טול אתה חלקך. אלא שיתן הגוי לישראלים חלקם בריוח כל השבוע ביחד. לפי שאז יקבלו שכר שבת בהבלעה. ומשום שביתת בהמתו ליכא כיון שהגוי עושה בה מלאכה מחמת חלקו על כרחו של ישראל ושלא ברצונו וכו' עכ"ל עיי"ש. והביאה בב"י (או"ח סוף סי' רמ"ה) עיי"ש. וכ"כ ג"כ בתשו' רלב"ח (סי' ק"ו) עיי"ש. ולכאורה צ"ע לפ"ז מההיא דתנן (בפ"ד דשביעית מ"ב) שדה שנתקווצה תזרע במוצאי שביעית. שנטייבה או שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית. ואמרינן עלה בירושלמי שדה שנתקווצה תמן אמרין בשנטלו קוציה. ורבנן דהכא אמרינן בשחריש. על דעתייהו דרבנן דהכא איזהו הטיוב כל העם חורשין פעם אחד והוא חורש שני פעמים. ומסיק דמיירי בשהמלכות אונסת שהתירו לחרוש פעם אחד ולא שני פעמים עיי"ש ובפיה"מ להרמב"ם והרע"ב. ולפמש"כ לכאורה כיון דחרישה אחת התירו לו מפני האונס וא"כ שוב אין הארץ שובתת. לא קרינן בה ושבתה הארץ. ואמאי אסורה חרישה השניי'. וליכא למימר דאכתי אסורה משום הלאו אע"ג דליתא לעשה וכמשכ"ל. דהרי בחרישה ליכא לאו בשביעית אלא איסור עשה בלבד וכמשכ"ל. ולכאורה מוכח מזה דכה"ג נמי אכתי איתא לעשה. אבל ז"א. דמלבד דאפשר לומר דבהא גופא פליגי רבנן דהכא ורבנן דתמן. דלרבנן דהכא דמחלקי בין פעם אחד לשני פעמים ס"ל כמ"ד חורש בשביעית לוקה. וא"כ הו"ל בכלל אזהרת לאו דלא תזרע דהו"ל חובת גברא ולא תלי מידי בשביתת הארץ. והילכך אע"ג דעשה דשביתת הארץ לית בה. מ"מ אסורה חרישה שניי' משום הלאו. ורבנן דתמן לא ס"ל לחלק בהכי. דכיון שהותרו מפני האונם לחרוש שוב ליתא לעשה דשביתת הארץ. ואפי' כמה פעמים שרי. דס"ל כמ"ד החורש בשביעית אינו לוקה דלית בה לאו רק עשה הוא דאית בה. וכאן באונס דע"כ אינה שובתת מותר אפי' פעם שניי'. וא"כ לק"מ משם. בלא"ה לק"מ דיש לחלק דדוקא בשעה זו עצמה שעוסק בעבודת הארץ ע"פ האונס ליתא לעשה דשביתת הארץ. שהרי ע"כ אינה שובתת עכשיו. ולא קרינן בה ושבתה הארץ. אבל משום שחרש בה באונס פעם אחד לא בטלה עשה דשביתה לכל שנת השביעית. והילכך ודאי אחר שנפטר מהאונס בחרישה פעם אחד הדרא לאיסורא קמא בחרישה שניי' ולכך קנסוהו משום שחרש שני פעמים ואין להאריך בזה:

ועכ"פ הדבר ברור דבכה"ג דבטלה שביתת הארץ באונס ליכא עשה דשביתת הארץ גם לגבי הבעלים. משום דלא קרינן בה ושבתה הארץ. שהרי בלא"ה אינה שובתת. ובודאי לפי דעת הרמב"ם דאית בה נמי עשה דבחריש ובקציר תשבות. ועשה זו חובת גברא היא. גם בכה"ג אית בה מיהת עשה זו. אבל כבר נתבאר דדברי הרמב"ם בזה תמוהים אע"פ שנמשכו אחריו בזה הסמ"ג (עשין קמ"ז) והחינוך (מצוה קי"ב) והרשב"ץ בזה"ר (עשין ס"ח) עיי"ש. ודעת כל שאר הראשונים ז"ל אינה כן. ובלא"ה דברי הרמב"ם והחינוך והרשב"ץ ז"ל תמוהים טובא אצלי. במש"כ דעשה דבחריש ובקציר תשבות נכפלה בקרא דושבתה הארץ ובקרא דשנת שבתון יהי' לארץ. כלומר דאין אלו עשין מיוחדות בפ"ע. אלא הו"ל כשאר עשין שנכפלו בתורה כמה פעמים. ואין נמנות בחשבון המצות אלא באחת. ודבריהם צ"ע דהרי הא דאמרינן (בפ"ק דע"ז) דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית. ע"כ היינו רק משום עשה דושבתה הארץ. או משום קרא דשבתון יהי' לארץ. וכפירש"י ותוס' רי"ד שם. אבל מקרא דבחריש ובקציר תשבות אין לנו אלא מצוה על האדם שישבות בשביעית מעבודת הארץ. אבל פשיטא שאין לנו שום משמעות איסור מהך קרא לעבודת אחרים בשדהו דתיפוק לן מיני' שיהא אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית. וא"כ אין זו עשה כפולה אלא עשה אחרת לגמרי. דקרא דושבתה הארץ הוא עשה לשביתת הארץ. וקרא דבחריש ובקציר תשבות הוא עשה לשביתת האדם. ואין שביתת קרקע בכלל. ובפרט לפמשכ"ל דגם לאידך גיסא איכא נפק"מ דזימנין דאיתא לעשה דבחריש ובקציר תשבות וליתא לעשה דושבתה הארץ וכמו שנתבאר. וא"כ הו"ל למנותן בשתי עשין מיוחדות בפ"ע במנין העשין. ולכן דבריהם ז"ל צ"ע אצלי כעת. ועי' בפ"ק דר"ה (ט' ע"א) בההיא דתניא התם בחריש ובקציר תשבות אין צ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר לא תזרע וכו'. והקשה בט"א שם ודילמא איצטריך לעבור עליו בל"ת ועשה. ותי' דהרי עשה נמי כתיבא התם שבת שבתון יהי' לארץ עיי"ש. וכבר קדמו בזה הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ולפמש"כ אין זה מספיק דהרי אכתי איצטריך קרא דבחריש ובקציר תשבות לעשה היכא דלא שייכא עשה דשבתון יהיה לארץ. ועיקר קושייתם אינה מוכרחת. דכיו"ב יש להקשות בכמה דוכתי. כמו בההיא דזכור יכול בלב ת"ל לא תשכח וכו'. שהבאתי לעיל במצוה שלפני זו ובשאר דוכתי כיו"ב. ועכצ"ל דס"ל גם בזה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בעשה יתירה ועי' מש"כ בזה במבוא (סי' ז' שורש ששי) ואכמ"ל בזה. וגם יש ליישב ע"פ דברי הרמב"ן (בפרשת בהר) על קרא דשש שנים תזרע וגו' עייש"ה:

ומעתה עכ"פ נתבארו על נכון דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה עשה דשביתת הארץ במנין העשין וגם מנה לאו דלא תזרע במספר הלאוין. משום דכאן גם לרבינו הגאון ז"ל שתי מצית מיוחדות הן. לפי שיש מקום לעשה בלא הלאו וללאו בלא העשה. דיש בזה מה שאין בזו וכמו שנתבאר. אבל עשה דשמיטת קרקע. דהיינו להפקיר כל מה שהוציאה הארץ בשנה השביעית וכן עשה דשמיטת כספים. לא מנה משום דאין בעשין הללו מה שאינו בכלל הלאוין. ואדרבה הלאוין שבמצות אלו כוללין יותר מן העשין. לכן מנה רק את הלאוין בלבד ולא העשין כמו שביארנו לעיל:

ובאמת דבעיקר עשין אלו יש לפקפק טובא. דמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות שמיטה הלכה כ"ד) וז"ל מ"ע להשמיט בשביעית כל מה שתוציא הארץ שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה. וכל הנועל כרמו או סגר שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכו' אלא יפקיר הכל וכו' עכ"ל עיי"ש. ובכ"מ הביא מקורו מהמכילתא דקתני והשביעית תשמטנה וגו' מגיד שפורץ בה פרצות וכו' עיי"ש. וא"כ ענין המצוה הוא שחייב להפקיר הכל ולפרוץ פרצות בגדר שדהו וכרמו. אלא דזה לא יתכן רק אם נימא דשביעית ממילא לא הוי הפקר אם לא הפקירוהו הבעלים אבל לפי המבואר בנדרים (פרק אין בין המודר מ"ב ע"ב) דשביעית אפקעתא דמלכא היא. ובע"כ של בעלים הוו הפקר לכל ויוצאין מרשות הבעלים הפירות וגם הקרקע לצורך לקיטת הפירות עיי"ש. וכן אמרינן בב"מ (פרק המפקיד ל"ט ע"א) נטושים דבעל כרחן דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה אפקעתא דמלכא עיי"ש. וכן מבואר בפי' הראב"ד והר"ש משאנץ בפיה"מ (ריש פ"ה דעדיות) דפירות שביעית בע"כ של בעלים הפקר הן. והא דקתני במכילתא ובשנה השביעית תשמטנה ונטשתה מגיד שפורץ בה פרצות. פירשו שם דעל אחרים הבאים ללקוט הפירות קאי. שהם רשאין לבוא ולפרוץ פרצות בגדר הכרם ליטול בע"כ של הבעלים ע"ש. וכ"כ הריטב"א (בפ"ב דקידושין נ"ב ע"א) דבפירות שביעית אין שום יתרון כלל לבעלים על אחרים. ולא שייך לומר שהם שלהם. משום דאין בעלים כלל לפירות שביעית עיי"ש. וכבר העלה הרב המבי"ט בתשו' (ח"ב סי' קצ"ז קצ"ח) דאפי' גדר כרמו ולא הפקירו בשביעית הפקר הוא מאיליו בע"כ לעניים ולעשירים. ואפי' פירות הכרם של נכרי דלא מיחייב בשביעית. הפקר הן מאיליהן לכל. ומה"ט פסק דפטורין מן המעשרות עיי"ש. והחרה החזיק על ידו בנו מהרי"ט (בתשו' ח"א סי' מ"ג) בארוכה. והשיג על הב"י שדעתו דלא הוו הפקר ממילא אלא שהחובה על הבעלים להפקיר. ואם לא הפקירו אינם הפקר וחייבין במעשר עיי"ש באריכות. ועיקר מחלקותם בשו"ת אבקת רוכל למרן הב"י (מסי' כ"א עד סי' כ"ו) עיי"ש. ומעתה א"כ בודאי לפי סברת הב"י דשביעית לא הוי הפקר אלא מדעת הבעלים שפיר שייכא בזה מ"ע. אבל לפי מה שביארו המבי"ט ומהרי"ט ז"ל דשביעית ממילא הוי הפקר בעל כרחן של הבעלים. ואין הדבר תלוי בדעתן של בעלים כלל. לא שייכא בזה מצות עשה כלל. דהרי אין כאן שום עשיי' מצד הבעלים. איברא דגם לפ"ז אכתי י"ל דענין המצוה היא שינהוג בהן מנהג הפקר שלא ליטלם לעצמו וימנע את האחרים מהן. ואינה מצוה בקום ועשה אלא בשוא"ת. ובאמת שכן משמע מלשון הרמב"ם (בהלכות שמיטה שם) שכתבו כל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה. וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם יתכן לומר דגזה"כ הוא דאע"פ דממילא הוי הפקר. מ"מ מצוה שיפקירו הבעלים בפיהם. אלא דקשה היכן מצינו בקרא מצוה זו. דמאי דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה לגופי' איצטריך לומר דבשנה השביעית אפקעתא דמלכא היא. ויש לו להסיח דעתו מהן שאינם שלו. ויד כל אדם שוה בפירות הכרם ותבואת השדה. וכן משמע מלשון המכילתא לפי פי' הראב"ד והר"ש שהבאתי. דדריש והשביעית תשמטנה ונטשתה מגיד שפורץ בה פרצות. דהיינו שהעניים הבאים ללקוט בפירות רשאין אפי' לפרוץ פרצות בגדרו. משום דבע"כ של בעלים הכל הפקר. וגם הגדר והארץ בכלל. וכדאמרינן (בנדרים שם) דארעא נמי רחמנא אפקרה. והיינו נמי דאמרינן (בב"מ שם) נטושים דבע"כ דכתיב תשמטנה ונטשתה. הרי דמהך קרא הוא דילפינן לה דבע"כ של בעלים הוי הפקר ממילא. ואם הי' הך קרא מצוה לבעלים. מנ"ל דהוי הפקר ממילא בע"כ. ודילמא הכל תלוי בהן. וכשאר מתנות עניים לקט שכחה ופאה שאם לא נתנו עוברין בעשה. אבל לא שיהא ממילא שלהם בע"כ של בעלים:

והנה עיקר מקור הדבר שיש בזה מ"ע על הבעלים מבואר בסה"מ להרמב"ם (עשין קל"ד) וז"ל שצונו להפקיר כל מה שתצמח הארץ בשנת השמטה והתיר צמחי קרקעותינו לכל אדם והוא אמרו יתברך והשביעית תשמטנה ונטשתה. ולשון מכילתא והלא הכרם והזית בכלל היו. ולמה יצאו. להקיש אליהם מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברים עליו בל"ת אף כל שהוא בעשה עוברים עליו בל"ת וכו'. הנה התבאר שהשמטת גדולי שביעית מצות עשה עכ"ל הרמב"ם ז"ל שם. ונמשכו אחריו בראי' זו החינוך (מצוה פ"ד). והרשב"ץ בזה"ר (עשין ס"ו) עיי"ש. אבל במכילתא שלפנינו אין שום רמז לדרשא זו כלל. וקרא דכרם וזית מידריש התם לדרשא אחרינא עיי"ש. וגם לא אשכחן דרשא זו בשום דוכתא אחרינא. ואמנם אפי' לפום הך מכילתא שהיתה לפני הרמב"ם ז"ל אין אני רואה לענ"ד ראי' מוכרחת לומר דקאי אעשה דהפקר שביעית. דאפשר לומר דהך ברייתא ס"ל כדדריש במכילתא שלפנינו (פרשת משפטים) והשביעית תשמטנה ונטשתה. תשמטנה בעבודתה ונטשתה באכילתה. וכן פירש"י שם תשמטנה מעבודה ונטשתה מאכילה אתר זמן הביעור. דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה כגון חרישה וזריעה ונטשתה מלזבל ומלקשקש עיי"ש. וכפי הנראה כן הי' גירסא שלפני רש"י במכילתא שם. ועי' ברמב"ן ובמזרחי שם עייש"ה. וא"כ לפ"ז הך קרא לא מיירי בהפקר פירות שביעית. אלא בשביתת קרקע מעבודת הארץ. ועלה שפיר קאמר מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברים עליו בל"ת. משום דודאי יש בו עשה דשביתת קרקע מדכתיב שנת שבתון יהי' לארץ. וגם יש בו ל"ת מדכתיב וכרמך לא תזמור. אבל שמוטת פירות שביעית לעולם אימא לך שאין בו שום עשה אלא אפקעתא דמלכא בלבד:

ומה"ט גם בשמיטת כספים לא מצינו בשום דוכתא שיהא בה מצות עשה. משום דהחוב ממילא פקע מאפקעתא דמלכא ואין בזה שום חובת מעשה להמלוה אלא ל"ת דלא יגוש בלבד. וגם מה שצריך לומר משמט אני כבר ביארנו לעיל דלדעת הרמב"ם ז"ל גופי' מלאו דלא יגוש הוא דנפק"ל. ועכ"פ לכ"ע לא מקרא דתשמט ידך נפק"ל הך מילתא. ולא אתי הך קרא אלא לעיקר מילתא לאשמעינן שאין לו שום שיעבוד על הלוה ואינו יכול לתבעו פרעון חובו. והרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין קמ"א) כתב ראי' שיש בזה עשה מהתוספתא וז"ל ולשון התוספתא בשני שמטות הכ"מ אחת שמטת קרקעות ואחת שמטת כספים וכו' עכ"ל עיי"ש. ולטעמי' אזיל דבשמיטת קרקעות הביא מהמכילתא שיש בה עשה. אבל כיון שביארנו דאין משם הכרע. ממילא ליכא למשמע נמי מהך תוספתא לשמיטת כספים שתהא בה מצות עשה ואין מקום לומר שתהא בה מ"ע אלא לפי דעת הר"א ממיץ ז"ל (בס' יראים סי' רע"ח) שכתב דחוב שעבר עליו שביעית אין הלוה רשאי לעכבו מדעתו אלא מרצון המלוה. וכל זמן שלא השמיטו המלוה חייב לפרוע. אלא הלוה יזמין את המלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר נצטוה. וב"ד יחייבו למלוה לומר משמט אני וכו'. ואם אינו רוצה לומר משמט אני יכפוהו ב"ד וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז ודאי מ"ע גמורה היא בקו"ע כשאר עשין שבתורה. אבל בדעת הרא"ם ז"ל אין לו חבר בפוסקים. וכבר תמה עליו באו"ז (פ"ק דע"ז סי' ק"ח) וכתב ולא נהירא מש"כ שאין לוה יכול לעכב חובו אלא ע"פ המלוה וכו'. אלא אפי' הוא תובעו בב"ד לפרוע ואומר איני משמט לא יחוש הלוה על דבריו. מפני שהתורה השמיטתו וכו' עכ"ל עיי"ש. וזו היא דעת שאר הפוסקים. אלא שראיתי להאו"ז שם שכתב עוד וז"ל ואם אינו רוצה לומר משמט אני כופין אותו בב"ד עד שיאמר. ואין זה קנס אלא מצות עשה וכו' עכ"ל. וא"כ גם לפי דבריו יש בה מ"ע גמורה. וצ"ל לפי דבריו דגזה"כ הוא דאע"ג דממילא ובע"כ של המלוה נשמט החוב. מ"מ מצוה שיאמר בפיו משמט אני. אבל גם דבריו ז"ל תמוהים אצלי. דמצוה זו לא אשכחן בשום דוכתא. ולא שנינו סוף שביעית דיאמר משמט אני אלא בשבא הלוה מדעתו להחזיר החוב. וכדי להתיר לו לקבל ממנו. וכמו שפירשו הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. ולדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל אם קבל בלא אמירת משמט אני עובר בלא יגוש. ורק מה"ט צריך שיאמר משמט אני כמשכ"ל. אבל כשלא בא הלוה להחזיר החוב לא אשכחן בשום דוכתא שתהא מצוה לומר משמט אני. ובודאי דלשיטת הרא"ם ז"ל יש מקום לזה. אבל כיון דהאו"ז דחה שיטה זו לא ידענא מנ"ל. דהרי גבי המחזיר חוב בשביעית הוא דתנן התם שיאמר משמט אני. ומשמע דכשאינו מחזיר ליכא מצוה בהכי. ומיהו לזה היה נראה דס"ל להאו"ז כמו שנראה מפירש"י בשבת (ריש פרק שואל קמ"ח ע"ב) בד"ה דבר וכו'. ובגיטין (פרק השולח ל"ז ע"ב) דנקט המחזיר לרבותא דאפי' כשבא מדעתו להחזיר חובו צריך שיאמר משמט אני עיי"ש. אלא דלפ"ז דברי האו"ז סותרים זא"ז. שהרי שם גופי' לקמן בסמוך (בסי' ק"כ) הביא דברי הר"ש דס"ל דאין צריך אמירת משמט אני אלא כדי להתיר לו לקבל החוב. ולא יליף מקרא דוזה דבר השמיטה אלא דבהך דיבורא בעלמא סגי. וכמו שהכריח הר"ש מן התוספתא עיי"ש. וא"כ כשאינו מחזיר או שאין המלוה רוצה לקבל החוב ודאי אין צריך שיאמר. ודברי האו"ז צ"ע אצלי. ועכ"פ רוב הראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. וא"כ אין לנו שום ענין וראי' לומר שתהא בזה מ"ע. ובין בשמיטת קרקע ובין בשמיטת כספים אין לנו אלא ל"ת בלבד. איך שיהי' עכ"פ נכונים וברורים מאוד דברי רבינו הגאון ז"ל שלא מנה עשין אלו במנין העשין:

ועדיין ראוי לבאר מה שנטה רבינו הגאון ז"ל מדעת הבה"ג ז"ל שמנה עשה דביעור שביעית. והיינו מדכתיב ולבהמתך ולתיה אשר בארצך תהי' וגו' ודרשינן בספרא ומייתי לה בפסחים (נ"ב ע"ב) ובפ"ק דתענית (ו' ע"ב). כל זמן שחי' אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית. כלה לחי' מן השדה כלה לבהמתך מן הבית עיי"ש. ורבינו הגאון השמיטה ממנין העשין ולא מנאה. וצ"ע מה ראה על ככה. ואמנם גם הרמב"ם וכל סייעתו ז"ל השמיטוה ממנין העשין. ולא נתבאר טעמם. שהרי לכאורה עשה גמורה היא בקום ועשה. כמש"כ הרמב"ם (ריש פ"ז מהלכות שמיטה) וז"ל כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית. וזהו ביעור של פירות שביעית עכ"ל עיי"ש. וכן פירש"י (בפ"ק דתענית שם) עיי"ש. ולכן מנאה הבה"ג ז"ל אע"פ שאין דרכו למנות במנין המצות לאוין הבמכ"ע. וע"כ היינו משום דהו"ל מ"ע בקו"ע וזה פשוט. ולא הוצרכתי לזה אלא מפני שראיתי להרב מהר"י בכר דוד בד"א (קונטרס הלאוין) שתמה מזה על הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שדרכו למנות כל הלאוין הבאין מכ"ע במנין העשין אמאי לא מנה מצות ביעור שביעית. והניחה בתימה עיי"ש ובאמת ז"א. דאין זו לאו הבא מכ"ע אלא מ"ע גמורה בקו"ע. ולא על הרשב"ץ בלבד קשה אלא גם על כל שאר מוני המצות כמש"כ:

ואמנם נראה ע"פ מאי דידוע מה שנחלקו הראשונים ז"ל בעיקר ביעור שביעית מה הוא. דלדעת קצת הביעור היינו שכשהגיעה שעת הביעור משכלה לחי' מהשדה צריך לשרוף הפירות שנשארו בביתו או להשליכן לים המלח. וקצתן ס"ל דאין הביעור אלא שצריך להוציא התבואה והפירות מרשותו ולהפקירן לכל. ואם חזר וזכה בהן מן ההפקר הוא. או אחרים שזכו בהן מותרין לקיימן ולאכלן עד מתי שירצו. וכן הוא מבואר בתוספתא (פ"ח) ובירושלמי (פ"ט דשביעית). והדבר תלוי בגירסת המשנה (דפ"ט דשביעית) דתנן התם מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור וכו' והעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אחד העניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור. זו היא גירסת קצת ראשונים. והם סוברים דביעור היינו איבוד וכילוי מן העולם. ועי' ברמב"ם (פ"ז מהלכות שמיטה) ובכ"מ ומהר"י קורקוס שם. אבל גירסת רוב הראשונים ז"ל בדברי רבי יוסי. אחד העניים ואחד העשירים אוכלין אחר הביעור. וכן איתא בספרא (פרשת בהר) ובירושלמי שם. וזהו כדעת הסוברין דאין הביעור אלא הפקר. ומעתה נחזי אנן דלדעת רוב הראשונים ז"ל דאין הביעור אלא להוציא מהבית ולהפקיר לכל. ודאי אין מקום למנותה מצוה מיוחדת בפ"ע. משום דהו"ל בכלל מצות שמיטת קרקע שכבר מנאוה כולם במנין העשין. אלא שהתיר הכתוב להכניס לתוך הבית כפי צרכי הבית עד שתכלה לחיה בשדה ולא יותר. דכשכלה לחיה מן השדה חוזר לאיסורו וחייב להוציא הנשאר מן הבית. וכן הוא גם לדרכו של רבינו הגאון ז"ל שלא מנה אלא הלאו. דעד שתכלה לחיה מן השדה התיר הכתוב לאסוף הביתה כפי צרכיו לאשר בביתו. אבל מכאן ואילך חוזר לאיסורו ואין לו זכות בהם יותר מאחרים. ואין כאן מצוה אחרת אלא מצוה זו עצמה היא. וכן מבואר להדיא בסמ"ג (עשין קמ"ז) שכתב וז"ל מצות עשה שתשבות הארץ בשביעית מעבודת קרקע שנאמר וכו'. ובפרשת משפטים כתיב השביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו'. מכאן אתה למד גם מצוה אחרת שצוה הקב"ה שיפקיר האדם פירות שביעית ואינו רשאי להחזיק בם במחובר וכו'. ורשאי הזוכה בהן לשומרם עד זמן הביעור. ואז צריך להוציאם ולהפקיר מה שזכה. והרי זו מצות עשה שניי' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בספר יראים (סי' קפ"ו) עיי"ש. הרי כתבו בהדיא דמצות ביעור שביעית היינו גופא מצות הפקר שביעית ואין בזה מצוה מיוחדת בפ"ע. וכמו שביארנו:

וראיתי להרמב"ן ז"ל (בפרשת בהר) שכתב דעיקר מצות ביעור שביעית אינה אלא מדרבנן עיי"ש. ולפ"ז בלא"ה לק"מ. אלא שלא מצאתי לו חבר בזה בכל הראשונים ז"ל. ומדברי כולם מבואר דמצוה דאורייתא היא וכן ודאי משמע בכל דוכתי במכילתא ובספרא ובבבלי וירושלמי בענין זה. ומיהו מה שהפירות אסורין לאחר הביעור לדעת הסוברין דביעור שביעית אינו אלא הפקר שפיר י"ל דאין זה אלא מדרבנן כשעבר ולא ביערן וכמש"כ הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש:

והנה בפרק בתרא דיומא (פ"ג ע"א) דתניא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה. טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית מבואר לכאורה מזה דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה. וא"כ מתבאר ע"כ מזה דפירות שביעית לאחר הביעור אסורין מה"ת. וכבר ראיתי להרב הספרדי ז"ל שם שתמה מזה על דברי הרמב"ן ז"ל שם. אבל באמת אשתמיטתי' דברי הרמב"ן ז"ל גופי' (בתורת האדם) דמבואר שם שהיתה גירסתו בההיא ברייתא נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית. וכן גירסת הרבה ראשונים ז"ל. מיהו גם לגירסא זו לכאורה קשה דכיון דלפירות שביעית אפי' לאחר הביעור בהפקר סגי להו להתירן. אפי' יחזור ויזכה בהן לדעת הרמב"ן וסייעתו ז"ל. א"כ מאי קמ"ל דטבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. וכן בנבלה ושביעית. פשיטא דהא בפירות שביעית לאחר הביעור לית בהו שום איסורא מדאורייתא. אלא שלא קיים בהן מצות ביעור ועבר בעשה. אלא דמיהת מדרבנן אסירי באכילה. וא"כ מהיכא תיתי למידחי איסורא דטבל ונבלה דמדאורייתא מקמי איסור אכילת פירות שביעית דרבנן. וגם בלא"ה יקשה כן על הרמב"ם שכתב (בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות הי"ז) וז"ל נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאסורין מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות שמיטה. טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית עכ"ל עיי"ש. ומשמע שכן היתה גירסתו בברייתא דיומא שם. ובזה ודאי יקשה קושייתנו ביתר שאת. דכיון דספיחי שביעית מדבריהם אסירי פשיטא דאין איסור נבלה דאורייתא נדחה מקמי איסור ספיחי שביעית דרבנן. ומאי קמ"ל. ואולי אפשר לומר בזה דקמ"ל דאפי' שביעית ודאי וטבל ונבלה ספק מאכילין אותו שביעית ודאי ולא טבל ונבלה אע"פ שהן ספק. וכההיא דאמרינן סוף פרק בתרא דר"ה (ל"ד ע"ב) דקתני שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין. הולכין למקום שתוקעין ופרכינן עלה פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן. ומשני לא צריכא דאע"ג דהא ודאי והא ספק עיי"ש. והרמב"ם העתיק לשון הברייתא כדרכו ז"ל. מפני שלא נתבארה אוקימתא זו בגמרא אע"פ שמוכרח כן. ועי' במש"כ הר"ב שיח יצחק שם דלפי דבריו בלא"ה ניחא עיי"ש. אלא דדבריו דחוקים טובא ועיי"ש. ואין להאריך כאן בזה:

ועכ"פ מבואר דלדעת רוב הראשונים ז"ל דאין ביעור שביעית אלא הפקר אין מקום כלל למנותו מצות עשה בפ"ע. דהיינו גופא מצות שמיטת קרקע שכבר נמנית לכ"ע. ואין בזה מקום קושיא אלא לדעת הרמב"ם דס"ל דביעור שביעית היינו ביעור ממש מן העולם ע"י שריפה או איבוד אחר. וא"כ ודאי אינו נכנס בכלל עשה דשמיטת קרקע והו"ל למנותו מצות עשה מיוחדת בפ"ע. אבל נראה פשוט דלהרמב"ם ודאי לק"מ בלא"ה. דלטעמי' אזיל שהעלה (בשורש שני משרשיו) שאין להכניס במנין המצות מה שנלמד באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן או מריבויא דקרא אם לא נמצא בפירוש לרז"ל שהוא מן התורה עיי"ש. וא"כ ביעור שביעית שאינו מפורש בקרא ולא נפק"ל אלא מדרשא דקרא דלבהמתך ולחי' דמקשינן בהמה לחי'. הילכך אינו נמנה במנין המצות לפי דרכו ז"ל. ולפ"ז נראה דהבה"ג שמנה ביעור שביעית מצות עשה בפ"ע ס"ל כדעת הרמב"ם וסייעתו בזה דביעור שביעית היינו ביעור ממש מן העולם. אלא דהבה"ג וסייעתו לטעמייהו אזלי דלא ס"ל כדעת הרמב"ם בשורש זה. כמבואר שם בדברי הרמב"ם והרמב"ן עיי"ש. והילכך לטעמייהו שפיר מנו ביעור שביעית במנין המצות. אבל רבינו הגאון ז"ל אזיל בשיטת הסוברין דביעור שביעית אינו אלא להוציאן מן הבית ולהפקירן יפה עשה שלא מנאה מצוה בפ"ע כמו שנתבאר:

איברא דבדברי הבה"ג עדיין יש לי מקום עיון. דלכאורה דבריו תמוהים אצלי טובא. דהנה לעיל מזה מנה הבה"ג במנין העשין הפקר שביעית דייש ושביעית לעניים עיי"ש. ולשון זה אין לו ביאור. דמהו זה דייש ושביעית. וכבר ראיתי לקצת אחרונים ששלחו יד להגיה בדברי הבה"ג. ולמחוק תיבות אלו לגמרי מדברי הבה"ג. ובאמת דבנוסחת הבה"ג כת"י רומי ליתא אלא הפקר שביעית לעניים. ותו לא עיי"ש. אבל נראה ברור אצלי דנוסחא הישנה עיקר. אלא שנשתבשו שתי תיבות אלו ע"י המעתיקים. וכצ"ל הפקר שביעית זית וספיחים לעניים. והכוונה למאי דכתיב בקרא (בפרשת משפטים) והשביעית תשמטנה וגו' כן תעשה לכרמך ולזיתך. הרי לנו בקרא הפקר שביעית בשדה. והיינו רישא דקרא דכתיב תשמטנה ונטשתה. דקאי אשדה. דכתיב לעיל מיני' שש שנים תזרע את ארצך וגו'. ובכרם ובזית דכתיבי בסיפא דקרא. וזהו שכתב הבה"ג הפקר שביעית. והיינו בפירות הכרם דסליק מינייהו שכתב לעיל מיני' סמוך לזה שכחה ופאה בכרם. ולזה כתב הפקר שביעית. כלומר הפקר שביעית דכרם זה שהזכיר. וזית כלומר הפקר פירות הזית. וספיחין דהיינו תבואות השדה. וסמיך אח"כ לזה גם מצות לקט שכחה ופאה דתבואת השדה דסליק מינה. והוצרך לחזור ולכתוב בתבואה. משום דלשו"פ לא שייכי דוקא בספיחין כהפקר שביעית. כן נראה ברור לדעתי לתקן לשון הבה"ג. ולפי הנראה דעת הבה"ג בזה למנות בהפקר שביעית שלש עשין מיוחדות בפ"ע. בשדה ובכרם ובזית. כל חד בפ"ע. כמו שפרטן הכתוב בפ"ע. והבה"ג לטעמי' אזיל. דגם במצות שכחה ובמצות פאה מנה בשדה בפ"ע ובכרם בפ"ע ושכחה באילן בפ"ע עיי"ש. והיינו ג"כ מה"ט משום שנפרטין בקרא בפ"ע. אבל שאר כל מוני המצות בין לענין שכחה ופאה. ובין בהפקר שביעית לא מנו כרם וזית ושדה אלא באחת. וכן ראיתי באזהרות אתה הנחלת לרבינו שמעון ז"ל הגדול. שברוב דבריו לשונו הוא ממש כלשון הבה"ג. שכתב וז"ל ספיחי שביעית ופרט כרם וזית לשכיר ותושב ויתרם לחיה עכ"ל והוא מבואר ע"פ הכתוב (בפרשת משפטים) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך. וזהו ממש כלשון הבה"ג לפי מה שביארנו. וכן משמע מלשון הרשב"ג ז"ל באזהרותיו שכתב (בעשין ס"ח) וז"ל ובשביעית תשמיט ספיחין ונזירים עכ"ל עיי"ש. ונזירים היינו כרם. ע"פ לשון הכתוב וענבי נזירך וגו'. והוא נמשך תמיד אחר הבה"ג ולשונו. ואם כי לא הביא אלא שדה וכרם והשמיט זית. מ"מ הדברים מוכיחים שהיתה לפניו נוסחת הבה"ג שלפנינו. אלא דנראה דס"ל דאין כוונת הבה"ג למנותן כל חד מצוה בפ"ע רק הכל מצוה אחת אלא דלישנא דקרא נקט. ולכן לא דקדק הרשב"ג להביא גם זית. משום דבלא"ה אין בזה לדעתו אלא מצוה אחת. ולא הביא אלא נזירים. משום שהוצרך לו לצורך החרוז. וכן משמע מדברי הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו דאף שנמשך ג"כ אחר הבה"ג. מ"מ לא כתב אלא פירות שביעית סתם. וע"כ היינו משום דס"ל דגם הבה"ג אין כוונתו למנותן אלא במצוה אחת:

אבל אכתי צ"ע טובא בדברי הבה"ג אלו לכל הנוסחאות במש"כ הפקר שביעית לעניים. וכ"כ באזהרות אתה הנחלת שהבאתי לעיל שכתב לתושב ושכיר. והיינו לעניים. וכן כתב הר"א הזקן ז"ל ציויתי שביעית פרי' תוציאנו כל יד עמל תביאנו עיי"ש. ויד עמל רצונו לומר עניים. וכ"כ באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל בפירוש. והפקר שביעית לעניים לעודדם עיי"ש. והוא טובא תמוה לכאורה דהרי הפקר שביעית הוא בין לעניים ובין לעשירים. כמבואר במשנה (פ"ו דפאה מ"א) לכ"ע בין לב"ש ובין לב"ה. ובירושלמי שם. ובמכילתא (משפטים) ובשאר דוכתי. ואמנם נראה בכוונתם ע"פ מה ששנינו (בפ"ט דשביעית מ"ח) מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור וכו' ועניים אוכלין אחר הביעור ולא עשירים דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. וטעמייהו מפרש בירושלמי שם ובספרא (פרשת בהר) ובמכילתא (משפטים) דרבי יהודה דריש מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם וגו'. אביונים ולא עשירים. ורבי יוסי ס"ל ויתרם היינו וגם יתרם. שהם עשירים עיי"ש. והרמב"ם בפיה"מ גריס שם בדרבי יוסי אחד עניים ואחד עשירים אינם אוכלין אחר הביעור. כמבואר בדבריו בפיה"מ (פ"ה דשביעית מ"ג) עיי"ש. וכן. פסק להלכה (בפ"ז מהלכות שמיטה ה"ג) עיי"ש. וכבר ביארנו לעיל דזה תלוי בשתי השיטות בענין הביעור שנחלקו הראשונים מה הוא. ונראה דגם לענין הלכה כדברי מי. איכא נפקותא בין שתי שיטות אלו. דלשיטת רוב הראשונים ז"ל וגירסתם הלכה כרבי יוסי. כדקיי"ל בעלמא הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה. אבל להסוברים דביעור היינו כמשמעו ביעור מן העולם. וגרסי בדברי רבי יוסי אחד העניים ואחד העשירים אין אוכלין. ע"כ כאן הלכה כרבי יהודה. שהרי להדיא מבואר בירושלמי. (פ"ט דשביעית) דכולהו אמוראי עבדו הלכה למעשה להפקיר הפירות בשעת הביעור. ומבואר מזה דע"כ ס"ל דביעור היינו הפקר. ולפי הגירסא דגרסי' בדברי רבי יוסי אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין. ע"כ מוכרח לומר דכולהו הנך אמוראי כרבי יהודה ס"ל. וכוותי' הוא דהוו עבדי הלכה למעשה להפקיר כדי להתירן מיהת לעניים. דאילו לרבי יוסי לא מהני ההפקר כלל. דהא לדידי' אפי' עניים אין אוכלין אחר הביעור. ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דגריס בדרבי יוסי אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין. ומ"מ פסק הלכה כרבי יוסי. ולפי המתבאר הו"ל תרתי דסתרי. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל בזה צ"ע אצלי. ואכמ"ל בזה. ומעתה נראה בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל דגם לפניהם היתה כגירסת הרמב"ם כמשכ"ל. וכן הוא גירסת הרא"ם (ביראים סי' קפ"ו) עיי"ש. והילכך פסקו הלכה כרבי יהודה מטעם שנתבאר. ומשום שרצו להכניס גם ביעור שביעית בכלל מ"ע דהפקר שביעית. משום דמצוה אחת הן מטעם שביארנו לעיל. ואע"ג דאליבא דרבי יהודה דקיימינן אליבי' אין הפקר שקודם הביעור ושלאחר שעת הביעור שוין. דקודם ביעור צריך להפקיר לכל אדם. אבל אחר שעת הביעור אין ההפקר אלא לעניים בלבד. מ"מ אין נמנין אלא במצוה אחת. משום דאין זה אלא אחד מתנאי המצוה. שמתחלה חייב הכתוב להפקיר כרם ושדה לכל אדם והתיר לזכות במקצתו כפי צרכי הבית. אלא שבשעת הביעור חייב לחזור ולהפקיר את הנשאר להעניים. ולכן כתבו הבה"ג וסייעתו ז"ל מ"ע אחת הפקר שביעית לעניים. משום דעיקר הפקר זה לעניים הוא. שזוכין בו בין קודם שעת הביעור ובין אחר שעת הביעור. והוא מילתא פסיקתא. אבל לעשירים אין זכות בו אלא מתחלה קודם שהגיע שעת הביעור בלבד. כן נראה מוכרח בדעת הבה"ג וסייעתו. וראיתי בדברי הרשב"ן ז"ל (בזה"ר עשין ס"ז) דגם דבריו תמוהים בזה. ולדבריו לא יתכן מש"כ לדעת הבה"ג וסייעתו עיי"ש בדבריו. ולכן דבריו צ"ע אצלי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבארים בזה על נכון דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל:

אלא דלפ"ז נמצאו דברי הבה"ג סותרין זה את זה בתרתי. דהרי לפ"ז ס"ל להבה"ג דהלכה כרבי יהודה דעניים אוכלין אחר הביעור. וגם כולל ביעור שביעית במצוה אחת עם הפקר שביעית. והרי לקמן מנה הבה"ג גופי' ביעור שביעית מצוה בפ"ע. וממילא מבואר נמי מזה דע"כ ס"ל להלכה כרבי יוסי. וכפי הגורסים בדבריו אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין לאחר הביעור. וכמו שביארנו לעיל. ואמנם ראיתי בנוסחת הבה"ג כת"י רומי דבאמת שם ליתא במנין המצות של הבה"ג מצות ביעור שביעית עיי"ש. ולפי המתבאר מבואר דנוסחא זו עיקרית ומוכרחת. ובאמת דבכל האזהרות הנמשכות אחר הבה"ג לא נמנית ביעור שביעית במנין העשין. וע"כ מבואר מזה שלא היתה כתובה בנוסחת הבה"ג שלפניהם. ואין להאריך בזה. ומ"מ מתבאר דאין שום קושיא על דברי רבינו הגאון ושאר מוני המצות שלא מנו במנין העשין עשה דביעור שביעית:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור זכור) שכתב וז"ל שפתים והפרודים תשמט בשביעית ספיחי' ונזירי' לא תגדור עכ"ל. וכוונתו נראה. דשפתים היינו תחומין. וכפירש"י (בתהלים ס"ח י"ד). וכן תרגם אונקלום ותרגום ירושלמי (פרשת ויחי) בין המשפתים בין תחומיא. וכן פירש"י שם. וכאן הכוונה לקרקע בדרך כלל. והפרודים היינו כמו עבשו פרודות (יואל א' י"ז) ותרגם יונתן גרביא דחמרא. וכן פירש"י שם. וכן נראה שהסכים רבינו הגאון ז"ל בפתרון תשעים מלות בודדות שלו (סי' ע"ג) עיי"ש. והראב"ע והרד"ק ז"ל פירשו שהם גרגרי הזרעונים עיי"ש. וא"כ כוונת הגאון לשמיטת קרקע. ורמז למה שאמרו בנדרים (פרק אין בין המודר) דפירא וארעא אפקרינהו רחמנא עיי"ש. וזהו שכתב ?ש?תים והפרודים תשמט בשביעית. ספיחי' היינו לאו דספיח קצירך לא תקצור. ונזירי'. היינו לאו דענבי נזיריך לא תבצור. ומש"כ לא תגדור. נראה דצ"ל לא תברור. כנראה מהחרוזים. ונמצא לפ"ז שמנה עשה דשמיטת קרקע. דהיינו הפקר שביעית מקרא דוהשביעית תשמטנה ונטשתה כשאר מוני המצות. וגם מנה לאוין דלא תקצור ולא תבצור. ועוד מנה שם לקמן (בדבור לא תגנוב). שמוט משאתך. והיינו עשה דשמיטת כספים בשביעית מקרא דשמוט כל בעל משה ידו וגו'. אבל לאו דלא יגוש לא מנה שם. וגם לאו דשדך לא תזרע וכרמך לא תזמור לא מנה שם. וכל זה תמוה טובא ואיננו ע"פ דרכו במנין המצות שלפנינו. ואולי י"ל דמש"כ שפתים כוונתו לעשה דשביתת הארץ. או שכוונתו בשפתים ללאו דלא תזרע ובפרודים ללאו דכרמך לא תזמור. שכן דרכו באזהרות אלו לרמז לאוין בלשון עשה. וכ"כ גבי לאוין דיובל כמש"כ לקמן (עשה ס"ג). וכבר ביארנו בכמה מקומות שחזר בו משם לכאן. ובדרך כלל שם לא דקדק כ"כ בעיקר ענין המצות ומנינם. ועיקר מלאכתו שם הוא הפיוט והמליצה אשר הראה בה שם נפלאות. ובמנין המצות נמשך שם ברוב המקומות אחר הבה"ג. אבל כאן צרף ובחן ובדק וברר לו שיטתו ודרכו אשר ממנה לא יסור בכל מנינו. ואין להאריך כאן בזה:

ועדיין נשאר לנו לעיין במה שמנה הרמב"ן ז"ל בעשין הנוספות לדעתו (סי' ג') עשה דוהיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ודרשו לאכלה ולא לסחורה ולא למשרה ולא לכביסה ולא למלוגמא. כמבואר (סו"פ לולב הגזול ובסופ"ק דבכורות) ובשאר דוכתי. וכתב שם הרמב"ן ז"ל ונכפלה זו המצוה באמרו יתעלה ואכלו אביוני עמך. שלא אמר לאביוני עמך תעזוב אותם כאמרו בלקט שכחה ופאה. אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום. והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה עכ"ל עיי"ש. ומנאה ג"כ הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (עשין ס"ז). והר"ב מג"א המליץ בעד הרמב"ם שלא מנאה משום דס"ל דליכא מצוה באכילת פירות שביעית. אלא שלא התירה בהם תורה אלא אכילתם ולא לעשות בהם סחורה עיי"ש שהאריך. ועיקר כוונתו לומר דאין בזה אלא לאו הבא מכ"ע. ואין הרמב"ם מונה לאוין הבאים מכ"ע במנין המצות. ודבר תמוה ראיתי שם במג"א שכתב וז"ל ומה שאמר עוד שהוא מצוה ממה שאמרו העושה בהם סחורה עובר בעשה וכו' כבר פרשתי וכו' עכ"ל. מבואר שהבין דמש"כ הרמב"ן בסוף דבריו והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה. כוונתו בזה להביא ראי' לדעתו ממה שאמרו כן רז"ל בשום דוכתא. וזה תימה דלא נמצא כן כלל בשום דוכתא. ואין זה אלא לשון הרמב"ן עצמו במסקנתו לבאר ענין המצוה. ולחנם טרח המג"א לדחות ראי' זו לפי דמיונו. ומ"מ עיקר תירוצו יש לו מקום לפי דרכו של הרמב"ם ז"ל. וכן יתכן לומר בדעת הבה"ג וסייעתו. שגם הם אין דרכם למנות לאוין הבאין מכ"ע במנין המצות. אבל לא יתכן דרך זה בדעת רבינו הגאון ז"ל שדרכו למנות גם לאוין הבמכ"ע במנין המצות שלו. וא"כ צ"ע אמאי לא מנאה:

ואמנם הנראה בזה ע"פ מאי דאמרינן סופ"ק דבכורות (י"ב ע"ב) אמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה. לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. מיתבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. ואמאי הא כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. ומשני שאני הכא דכתיב לדורותיכם. ופריך וליגמר מינה. ומשני התם עיקר לאכילה. הכא עיקר לשריפה. ופרש"י וז"ל וליגמר מינה דלא אמרינן לאכלה ולא לשריפה ותתחייב בהמת שביעית בבכורה. התם גבי חלה עיקר הפרשתה לאכילה דאינה בשריפה אא"כ נטמאת עכ"ל עיי"ש. ויש לתמוה טובא בסוגיא זו אמאי פטרינן לבהמת שביעית מבכורה מטעמא דסלקי אימורין לגבוה וכתיב לאכלה ולא לשריפה והא כיון דקיי"ל זה וזה גורם מותר ממילא לא חיילא קדושת שביעית על הולד כלל. דהא האב הוא גורם דהיתר. דמסתמא משמע דמיירי רק בשהאם היא בהמת שביעית כנראה מלישנא דרב חסדא דנקט רק בהמת שביעית. ועכ"פ ודאי מיהת גם בכה"ג מיירי. ולא יתכן כלל לומר דלא מיירי אלא דוקא בגוונא שקנה גם את האב מדמי שביעית. וא"כ הו"ל זו"ז גורם דקיי"ל דמותר ואין על הולד קדושת שביעית. ועוד קשה דכיון דסתם אכילה בכזית בכל התורה בין בלאו ובין בעשה. א"כ הכא כיון דכתיב לאכלה אין לנו אלא בשיעור כזית. אבל פחות מכזית אינו בכלל איסור זה דלאכלה ולא לשריפה. והשתא א"כ מאי פריך לר"ח מדתנן עיסת שביעית חייבת בחלה אע"ג דאילו מיטמיא בת שריפה היא ואמר רחמנא לאכלה ולא לשריפה. הרי בפשיטות י"ל דחלה שאני דמדאורייתא אין לה שיעור ואפי' משהו פוטר את העיסה. ויוצאת מידי טבלה ומותרת באכילה. והילכך שפיר חייבת עיסת שביעית בחלה ולא מיפטרא מדכתיב לאכלה ולא לשריפה. משא"כ בבכור דכל האימורין לגבוה סלקי והו"ל שפיר בכלל איסורא דלאכלה ולא לשריפה. וכבר ראיתי למהרי"ט אלגזי ז"ל בבאורו להלכות חלה להרמב"ן ז"ל (סי' ב') שעמד בזה. וצדד בזה הרבה ולא העלה מזור. עיי"ש בדבריו. וכיו"ב יש להקשות במתניתין (סו"פ לולב הגזול) דתנן הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה ומפרשינן בגמרא דמבליע לו דמי אתרוג בלולב. וטעמא משום שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ. ופירש"י משום שהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה וכו' עיי"ש. וקשה דכיון דסתם משנה ר"מ ולעיל (ל"ד ע"ב) איפליגו ר"מ ור"י בשיעור אתרוג דס"ל לרבי יהודה כביצה ולר"מ כאגוז עיי"ש. וא"כ אמאי אין מוסרין לע"ה דמי אתרוג בהדיא כיון דאיסור סחורה אינו אלא בכזית. ושיעור אתרוג לר"מ אינו אלא כאגוז ובודאי לא יתכן לומר דמתניתין מיירי דוקא בשהאתרוג גדול יותר משיעורו. איברא דזה ליתא ולק"מ. דאגוז שיעורו גדול יותר מכזית. כמבואר בפירש"י (בפרק כיצד מברכין מ"א ע"ב) בד"ה שיעורן וכו'. ובפ"ק דעירובין (ד' ע"ב) בד"ה בעה"ב. ובשבת (פרק המצניע פ"א ע"א) ד"ה כהכרע עיי"ש. אלא דקשה לפמשפירש"י (בפרק לולב הגזול ל"ו ע"ב) דאתרוג הבוסר דאיפליגו ר"ע ורבנן דלר"ע פסול וחכמים מכשירין. היינו שאינו גדול אלא כפול הלבן. וכ"כ שם בתוס' רי"ד בשם רגמ"ה ז"ל דחכמים דר"ע פליגי בין אר"מ בין אדר"י ומכשרי אפי' כפול הלבן עיי"ש. והרי פול הלבן אע"ג דלא בקיאינן בשיעורו כמש"כ בש"ע (או"ח סי' ר"ב סעי' ב') עיי"ש. מ"מ פשיטא דקטן טפי מזית. דהא פול הלבן הוא שיעור הבוסר של ענבים. כמבואר (בפ"ז דכלאים מ"ז ובברכות ל"ו ע"ב) עיי"ש. והא אפי' ענבה שגדלה כשיעורה הראוי קטנה היא מזית. כמבואר בירושלמי (פ"ו דברכות ה"א) והביאוה בתוס' ובשאר ראשונים (בברכות ל"ט ע"א). דפריך התם ארבי יוחנן דבריך אזית והא לית בי' שיעורא. דאית בי' גרעין. ומשני משום דהו"ל בריה. וקאמר עלה מעתה אפי' לא אכל אלא פרידה אחת ענב או פרידה אחת של רמון בעי ברוכי עיי"ש. וא"כ אליבא דחכמים קשה מתניתין. ואינו נראה לומר דמתניתין באמת כתנאי ולחכמים שרי. ומיהו דברי הירושלמי שם מגומגמים אצלי מאי דמשמע שם דגם רימון קטן מזית. והרי בסוגיא דשבת (קי"ב ע"ב) בעי ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלים למוציא רימון מהו עיי"ש. ומבואר מזה דמוציא רימון גדול טפי ממוציא שני זיתים. וא"כ רימון גדול יותר הרבה מזית. ומיהו לפמש"כ הר"ש והרא"ש (בפי"ז דכלים מ"ד) דמוציא רימון היינו שלשה רימונים אחוזים זב"ז עיי"ש ניחא. אבל אין דעת שאר ראשונים כן. כמבואר בתוס' (פ"ק דסוכה ו' ע"א) ובעירובין (ד' ע"ב) ובשאר דוכתי. ובראב"ד (פ"ו מהלכות כלים) עיי"ש. וכן מבואר בשבת (סו"פ המצניע צ"ה ע"ב) ובכמה דוכתי ובפירש"י בברכות ובעירובין שם דרימון גדול יותר מזית עיי"ש ואכמ"ל בזה:

ולכן נראה לומר בזה ע"פ מה שאמרו (בפרק בתרא דיומא פ"ו ע"ב) משל דמשה למה הדבר דומה לשתי נשים אחת אכלה פגי שביעית ואחת קלקלה. אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו על מה היא לוקה. שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו על צוארה והיו מכריזין לפני' ואומרים על פגי שביעית היא לוקה עיי"ש. ולכאורה הרי איסורא דפגי שביעית אינו אלא משום דכתיב לאכלה ולא להפסד. ופגין שלא בישלו כל צרכן לאו אכילה היא. וכמו שפירש"י שם עיי"ש. וא"כ אין בזה אלא עשה או לאו הבא מכלל עשה ואיזה מלקות שייך בזה. וכבר עמד בזה הריב"ש ז"ל (בתשו' סי' פ"ז) וכתב וז"ל ומ"מ אין בו מלקות דאורייתא. דהא לית בהו לאו מיוחד. ולוקה שאמרו רצונם לומר מכת מרדות דרבנן וכו' עכ"ל עיי"ש. ואין דבריו ז"ל מובנים במש"כ דלית בהו לאו מיוחד ולפי הנראה לכאורה כוונתו לומר דלית בהו לאו פרטי. משום דהרבה דברים אימעיטו מלאכלה כמשכ"ל. והו"ל לאו שבכללות שאין לוקין עליו מדאורייתא. אבל זה תמוה דמלבד דכגון זה לא חשיב לאו שבכללות. משום דכולהו חד שמא נינהו וחדא טעמא אית להו. דלאו אכילה נינהו. וכמבואר בסנהדרין (ס"ג ע"א) בתוס' ד"ה על כולם ובחי' הרמ"ה ז"ל שם ובמכות (י"ח ע"א) בתוס' ד"ה ולילקי משום. ובתוס' רי"ד פסחים (פרק כל שעה מ"א ע"א) ובכ"מ (פי"א מהלכות ע"ז ה"א ופי"א מהלכות גירושין הי"ד) ובהשגות הראב"ד (פ"ג מהלכות ע"ז ה"ט) עיי"ש. בלא"ה הרי ליכא כאן לאו כלל. דלאו הבא מכלל עשה עשה. וגם בעיקר תירוצו מפירש"י משמע דס"ל דבמלקות דאורייתא מיירי. כמש"כ הר"ב י"ד שם. מדפירש שם דאחת שקלקלה היינו שזנתה והתרו בה למלקות. ופי' הרש"א דהוצרך לזה משום דאילו התרו בה למיתה ליכא מלקות. ולדבריו צ"ל דאתיא כמ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו. ולמה הוצרך רש"י לידחק בזה. ולא פירשה בלא התראה כלל ובמכת מרדות. אלא ודאי ס"ל לרש"י דבמלקות דאורייתא מיירי. משום דבפגי שביעית איכא מלקות דאורייתא. ולכן הוכרח לפרש דגם בזו שקלקלה מלקות דאורייתא הלקוה עיי"ש. ובאמת דאין הכרח לומר דלרש"י אתיא דלא כהילכתא כמ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו. דאפשר דמיירי שזינתה עם חד מחייבי לאוין. או משום לאו דלא תהי' קדשה. כדעת הרמב"ם דכל ביאת פנויה שלא לשם קידושין בכלל לאו זה כמש"כ בי"ד שם. ועכ"פ מבואר דמשמע לי' לרש"י דבמלקות דאורייתא מיירי. ובלא"ה ע"כ מוכרח כן לפירש"י דאל"כ כיון דהך דקלקלה מלקות שלה מדאורייתא. למה הוצרכה זו שאכלה פגי שביעית שיודיעו על מה היא לוקה והוצרכו לתלות פגי שביעית בצווארה כדי שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. תיפוק לי' דבלא"ה מצד המלקות עצמה ניכר שפיר מי היא שלוקה על זנות דמלקות שלה דאורייתא. ואיזו היא שלוקה על פגי שביעית דמלקות שלה אינה אלא מכות מרדות דדבריהם. דהרי לכ"ע יש כמה חילוקים בין מלקות דאורייתא למכת מרדות דדבריהם כמש"כ הריב"ש ז"ל גופי' (בסי' צ') באריכות עיי"ש. וא"כ אין מקום לטעות ולומר על מה שזו לוקה זו לוקה. אלא ודאי לפירש"י גם זו שאכלה פגי שביעית מלקות שלה מדאורייתא. ולפיכך מצד המלקות עצמה לא היה ניכר על מה הן לוקין. וא"כ הקושיא במקומה עומדת כיון דלית בה לאו בפגי שביעית היכי שייך בה מלקות דאורייתא. וכן מבואר מדברי הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין ס"ז) דמשמע לי' דבמלקות דאורייתא מיירי. שהוכיח שם דהא דדרשינן לאכלה ולא לסחורה דרשא גמורה מדאורייתא היא מההיא דיומא שם. וכתב וז"ל וכן מצאתי אני סעד לזה ממה שאמרו ביומא במשל לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית והיתה לוקה שלא אכלה אותם כדרך אכילה ועברה על מה שכתוב לאכלה ואין זו אכילה עכ"ל עיי"ש. הרי דפשיטא לי' דמלקות דאורייתא קאמר. ולכך מייתי ראי' משם דדרשא גמורה מדאורייתא היא. ובאמת דדבריו ז"ל תמוהים טובא לכאורה. דנהי דדרשא גמורה היא מדאורייתא מ"מ היכי שייך בה מלקות דאורייתא כיון דלית בה לאו. וכבר עמד בזה הר"ב מג"א שם על דבריו. והשיג עליו בזה. אבל מש"כ הוא ז"ל לפרש ג"כ דברים תמוהים הם. וכבר העירו בזה האחרונים ז"ל. ואכמ"ל בזה. אלא דמ"מ גם הוא הבין דמלקות דאורייתא קאמר. וקצת הי' נראה להליץ בעד הרשב"ץ ז"ל דכוונתו לומר דהך ברייתא אתיא כרבי יהודה דאית לי' (סוף פרק כל שעה) דכל היכי דכתיב בריש הפרשה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שהיא בל"ת וכתבו בתוס' שם נראה לר"י דהיינו דוקא בהנך דברים דאית בהו לאו הבא מכלל עשה עיי"ש. וא"כ כאן דבריש ההיא פרשה דשביעית (בפרשת בהר) כתיב בה לאמר. וא"כ גם לאו הבא מכלל עשה שבה דין לאו יש לו ללקות עליו. ועכ"פ שפיר הוכיח מינה דמיהת יש בו לאו הבא מכלל עשה מדאורייתא אלא דא"כ דברי הרשב"ץ סותרים זא"ז. שהרי הוא עצמו (בלאוין צ"ה) פסק הלכה כר"י בזה. ולכך מנה שם מתפיס תמימים לבדה"ב במנין הלאוין עיי"ש. וא"כ אם איתא דגם כאן לרבי יהודה דינו כלאו גמור ללקות עליו הו"ל להרשב"ץ ז"ל למנותו במנין הלאוין. ואמאי מנאו במנין העשין. ועכצ"ל דס"ל דהך לאכלה דגבי שביעית אינו לאו הבא מכלל עשה אלא עשה גמורה. וא"כ גם לר"י ליכא מלקות והדק"ל. וגם בעיקר הדבר אינו נראה לומר דהך ברייתא כר"י אזלא. דהרי עיקר הך ברייתא דיומא היא בספרי (פרשת פנחס פיסקא קל"ז) והתם ר"ש ברבי אליעזר קאמר לה עיי"ש. והרי שם (סו"פ כל שעה). וכן בפ"ק דתמורה. משמע דליכא מאן דאית לי' הך סברא אלא רבי יהודה בלחוד. ורבנן פליגי עלי':

ולכן הי' נראה לי לומר בזה לדעת רבינו הגאון ז"ל דהא דממעטינן מלאכלה ולא לסחורה וכיו"ב אינו לאו הבמכ"ע או עשה בפ"ע. אלא קאי אלאו דלא תקצור ולא תבצור. לומר דלא אמרתי לך לא תקצור ולא תבצור אלא לסחורה ולשאר דברים אבל לאכלה מותר. וכמו שפירש"י (בפרשת בהר) על הך קרא וז"ל והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעה"ב וכו' עכ"ל. וכן לעיל על קרא דלא תקצור כתב וז"ל לא תקצור להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהי' לכל עכ"ל עיי"ש. וכן נדרש בספרא. והביאו הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. והיינו דדרשינן לאכלה ולא לסחורה ולא לשריפה וכיו"ב. דלאכלה הוא דשרי רחמנא לקצור ולבצור מן המופקר ולא לשאר דברים. וכל שעשה בהן דבר שאינו בכלל אכילה עבר למפרע בלאו דלא תקצור. דלזה לא הותרה קצירה ובצירה בשביעית. וכיוצא בזה אמרינן בפ"ב דזבחים (כ"ט ע"א) ת"ר אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי אמר ר"א במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר. או אינו אלא באוכל מזבחו ליום השלישי. אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל. א"ל ר"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה כיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה על זה שאע"פ שהוכשר שיחזור ויפסל. א"ל הרי הוא אומר המקריב בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי עיי"ש ובפירש"י ותוס' שם. הרי מבואר דאי לאו דגלי קרא דאינו נפסל אלא בשעת הקרבה. הי' ראוי לפרש הכתוב דאע"פ שכבר נשחט ונזרק כהילכתו והוכשר מ"מ כשאכלו אחר זמנו חוזר ונפסל למפרע. וא"כ הכא נמי י"ל דגלי קרא דכל שעשה בפירות שביעית מה שאינו בכלל לאכלה. עובר למפרע בלאו דלא תקצור ולא תבצור. וכיו"ב פירש"י והרע"ב במאי דתנן (סו"פ איזהו מקומן) אין הפסח נאכל אלא למנוייו. ופירש"י והרע"ב דנפק"ל מדכתיב איש לפי אכלו תכוסו עיי"ש. הרי דאע"ג דהך קרא בשחיטה הוא דכתיב דנפק"ל מיני' (בפרק תמיד נשחט ס"א ע"א) דאין הפסח נשחט אלא למנוייו עיי"ש. מ"מ כי אכיל מיני' אח"כ מי שלא נמנה עליו הו"ל למפרע כשחטו שלא למנוייו. ועביד איסורא בשחיטה. ואע"ג דשחטו לאוכליו ושלא לאוכליו הפסח כשר. היינו משום דגמרינן מקרא דמקצת אוכלין לא פסלי. אבל מ"מ עביד בהכי איסורא מדאורייתא. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ממש"כ (סופ"ג מהלכות ק"פ) לענין חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בעורו של אחד מהן שכתב שם וז"ל ואם נמנו כולם על פסח אחד נמצא נשחט שלא למחוייב וזה כמי שנשחט. שלא למנוייו עכ"ל עיי"ש. ומקורו מדאמרינן בגמרא (בפסחים פ"ח ע"ב) לייתו כולהו חד פסח נמצא פסח נאכל שלא למנוייו עיי"ש. הרי דבגמרא נקט טעמא משום שנאכל שלא למנוייו. והרמב"ם שינה הטעם וכתב משום שנשחט שלא למנוייו. ובאמת משום השחיטה ליכא חששא שהרי שוחטו לשם מי שמחוייב אף דלא ידענו איזה מהם הוא המחוייב. אלא דאח"כ בשעת אכילה הוא דאיכא חששא משום אכילה שלא למנוייו. אלא דס"ל להרמב"ם כפירש"י והרע"ב דאכילה שלא למנוייו איסורה משום שחיטה שלא למנוייו למפרע. וא"כ היינו הך. והרמב"ם דקדק היטב לכתוב עיקר טעמא דמילתא. ועי' ברמב"ם (פ"ח מהלכות ק"פ ה"ז) ובהשגת הראב"ד ובכ"מ שם. דמבואר דלהראב"ד ז"ל לא ס"ל הכי. אבל הרמב"ם לטעמי' אזיל עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. וא"כ הכא נמי נראה דאיסורא דלסחורה ולשריפה לאו איסורא מצד עצמו הוא. אלא משום איסור לאו דקצירה ובצירה נגעו בה. וגם פשטי' דקרא הכי משמע. דבתר דכתיב ספיח קצירך לא תקצור וגו' מסיים קרא וכתב והיתה שבת הארץ. לכם לאכלה לך וגו'. כלומר דאע"ג שאסרתי עליך לקצור ולבצור היינו לשאר צרכים אבל לאכלה אתה רשאי. והו"ל כאילו כתיב לא תקצור ולא תבצור כי אם לאכלה וכפירש"י:

הן אמת דלכאורה יש לפקפק בזה. דכיון דהדר ומסיים קרא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול. אית לן למימר דאפי' הוה כתיב הכי בהדיא בקרא לא תקצור ולא תבצור כי אם לאכלה נמי אין זו אלא עשה ולא לאו. וכמש"כ התוס' (סו"פ כל שעה מ"א ע"ב) בד"ה אכל כזית וכו' וז"ל הקשה הרר"י דאורלינש אמאי חשבינן (בריש אלו נערות) בעולה לכה"ג בעשה גרידא דכי אם בתולה מעמיו כתיב. הא כי היכי דחשבינן הכא כ"א צלי אש בלאו הכי נמי הו"ל לאיחשובי בעולה לכה"ג בלאו. דהוי כאילו כתיב לא יקח כ"א בתולה. וי"ל דכ"א בתולה לא חשיב לאו. משום דסיפא דקרא מוכח עליו דהוי עשה. דכתיב כ"א בתולה מעמיו יקח אשה עכ"ל עיי"ש. וא"כ הכא נמי כיון דהדר מסיים קרא תהי' כל תבואתה לאכול סיפא דקרא מוכח עליו דאינו אלא עשה בשלא לאכלה. אבל זה אינו ולא דמי להתם דהתם כולי' קרא. רישא וסיפא אכה"ג לחודי' קאי. ולזה שפיר אמרינן דסיפא דקרא דמסיים יקח אשה בלשון עשה מוכח עליו דאין בו אלא עשה כשלקח בעולה. אבל כאן רישא דקרא קאי עלי' דידי' גופי' וסיפא אבהמה וחי'. אין כאן הוכחה דקרא לא אתי אלא לאשמעינן דגם אכילה דבהמה וחיה מפקא מלאו דקצירה ובצירה. ולא תימא דאכילה דבהמה ודחיה הו"ל כמו לסחורה ואסור. דהו"ל בכלל אזהרת לאו דקצירה ובצירה והילכך כל שעשה בפירות שביעית מה שאינו בכלל לאכלה עובר בלאו דלא תקצור ולא תבצור. והו"ל כההיא דאמרינן (בפ"ב דבכורות) דהגוזז והעובד בפסולי המוקדשין לוקה ונפק"ל מדכתיב תזבח ולא גיזה עיי"ש. והיינו משום דמשמע לי' מקרא תזבח לא התרתי לך אלא זביחה לאכול. ולא גיזה ועבודה דקאי עלה בלאו כדמעיקרא. ועי' בתוס' (פ"ק דביצה י"ב ע"א) בד"ה השוחט עייש"ה. וכ"ש הכא דמשמע קרא לא תקצור ולא תבצור כ"א לאכלה. וא"כ כל שלא לאכלה קאי בלאו:

ומעתה לפ"ז ניחא שפיר ברייתא דיומא שם דשפיר איכא מלקות על אכילת פגי שביעית משום לאו דלא תבצור. כיון דבפגין שאינן ראויין לא קרינן בהו לאכלה. ואע"ג דודאי כל היכא דאיהו גופי' לא קצר ולא בצר ליכא מלקות על האכילה. מ"מ איסורא דאורייתא עביד בהכי. כיון דע"י כך גורם שתהי' למפרע הקצירה או הבצירה באיסור לאו. כמו באכילת פסח שלא למנוייו לפירש"י והרע"ב כמשכ"ל. ובהכי ניחא נמי מה שהקשו קצת אחרונים דכיון דלאכלה ולא להפסד אינו אלא עשה א"כ הו"ל מ"ע שהז"ג דקיי"ל דנשים פטורות. וא"כ אשה זו שאכלה פגי שביעית לא עבדה שום איסור בהכי. ואפי' מכת מרדות לית בה. אבל לפמש"כ אין כאן מקום קושיא כלל. דאין כאן עשה אלא לאו. דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אפי' הזמן גרמא. והנה בסו"פ לולב הגזול (מ' ע"ב) אמרינן תניא אמר ריב"ח בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו וכו' עיי"ש. ופירש"י דקרי לי' אבק משום דמידי דלא הוי עיקר האיסור תלוי בו קרי לי' אבק וכן אבק רבית וכן אבק לשון הרע שאינו לשון הרע גמור אלא צד לשון הרע כמו אבק העולה מדבר הנכתש במכתשת עכ"ל עיי"ש. והיינו משום דעיקר איסור שביעית היינו לא תזרע ולא תזמור אבל איסור סחורה אינו אלא איסור קל שבה וכמו שפירש"י שם עיי"ש. והתוס' שם ביארו עוד יותר דעיקר האיסור אינו אלא בעבודת קרקע כגון חרישה וזריעה שיש בה לאו אבל משא ומתן אינו אלא עשה בעלמא דלאכלה ולא לסחורה עיי"ש. וכ"כ רש"י ותוס' (בפ"ק דקידושין כ' ע"א) עיי"ש. ומשמע מזה דאיסור סחורה לית בי' לאו. אלא עשה בעלמא הוא דאית בי'. ואמנם גם לפרש"י ותוס' קשה דמכדי הא דאורייתא והא דאורייתא אמאי קרי לי' אבק. ולא דמי לאבק רבית ואבק לשון הרע דהנך אינם אלא מדרבנן דגזרי בהו אטו רבית ולשון הרע דאורייתא. ושפיר קרי להו כאבק וטפל לגבי עיקר האיסור דאורייתא. אבל כאן דגם איסור סחורה יש בו מיהת עשה דאורייתא לא אשכחן בשום דוכתי דליקרי עשה דאורייתא אבק לגבי לאו. וגם ראיתי להערוך (בערך אבק) שפירשה באופן אחר וז"ל פי' אבקה כמו ריח איסור שביעית. שעיקר איסור שביעית הוא האוצר פירות שביעית עד שמינית וסחורה אינה עיקר האיסור. אלא מדרשא לאכלה ולא לסחורה כמו אבק רבית שאינו גמור עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים עוד יותר דהרי האוצר פירות שביעית עד שמינית ג"כ אין בו יותר מאיסור עשה דנפק"ל מדרשא מדכתיב לבהמתך ולחיה וגו'. דתניא בספרא ומייתינן לה בפרק מקום שנהגו (נ"ב ע"ב) אם חיה שאינה ברשותך אוכלת בהמה שברשותך אינו דין שתאכל. אלא מקיש בהמה לחיה. כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית. כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך שבבית עיי"ש. ולהרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל עיקר מצות ביעור אינה אלא מדבריהם וקרא אסמכתא בעלמא. וכ"ש איסור אכילת הפירות לאחר זמן הביעור. ואפי' להחולקים עליו עכ"פ ליכא שום חומר בביעור שביעית יותר מבאיסור סחורה. והיכי נימא דאיסור סחורה קרי אבק לגבי ביעור שביעית:

ולכן נראה דאדרבה משם ראי' לשיטתנו. דהרי לפמש"כ ליכא בסחורה בפירות שביעית שום איסור מצד עצמו. ולא מיתסר אלא מצד לאו דקצירה ובצירה. וכל היכא דאיהו גופי' לא קצר ולא בצר לא עבר בלאו במה שנושא ונותן בפירות שביעית. אלא שגורם בכך שתהי' הקצירה והבצירה למפרע באיסור. והיכא שלא היתה הקצירה והבצירה כלל ע"י ישראל אלא נשרו ברוח או ע"י בהמה או נכרים ודאי לית בה איסור אלא מדבריהם. ולזה שפיר קרי לאיסור סחורה רק אבק שביעית. דלא מיבעיא בענין שאינו אסור אלא מדבריהם שאינו אלא כאבק רבית. אלא אפי' בענין דאסור מדאורייתא מ"מ אין זה אלא כאבק לגבי עיקר איסור קצירה ובצירה. דאי לאו איסור קצירה ובצירה לא הי' מקום לאיסור סחורה כלל. והו"ל כאבק העולה מדבר הנכתש במכתשת וכפירש"י. והכא נמי איסור סחורה לגבי איסורי קצירה ובצירה כאבק שעולה מהן:

ובהכי מתבאר על נכון מאי דתנן (בפ"ז דשביעית מ"ג) ולא יהי' לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק. אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר מותר למכרן. וכתב עלה הר"ש וז"ל לא יהי' לוקח כו' היינו לוקח היינו לוקט. כדקתני סיפא אבל הוא לוקט. ובהדיא קתני בתוספתא לא יהא לוקט. כשמוכר בשוק הוא עצמו אסור ללקוט. לאכלה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה. דהיינו מוכר הוא. אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. כלומר במקומו מוכרה בשוק דהוא לא לקטן. לקח לעצמו והותיר מותר למכור אפי' הוא בעצמו בשוק. כיון דהוא לא לקטן עכ"ל עיי"ש. וכן פירש הרע"ב ז"ל שם. וכן כתבו התוס' (סו"פ לולב הגזול ל"ט ע"א) בד"ה וליתיב לי' וכו' עיי"ש. ונראה דביאור הדבר הוא דהא דאין עושין סחורה בפירות שביעית היינו רק להיות נושא ונותן בהם ולמכור הרבה כדי להשתכר ולהעשיר דרק זה הוא שנקרא עושה סחורה. אבל למכור מעט לצרכי ביתו לאכלה קרינן בי'. ולאו בכלל סחורה הוא. אלא דמ"מ גם בזה לא בכל ענין התירו. אלא החמירו שלא למכור רק ע"פ תנאים ידועים. וכההיא דתנן (בפ"ח דשביעית מ"ג) אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין וכו'. ופי' הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם שאפי' הדבר המועט שמותר למכרו מפירות שביעית אסור למכרו על דרך מכירת שאר המכירות בשאר השנים. שלא יראה סוחר בפירות שביעית וכו' עכ"ל עיי"ש. והילכך הכא נמי אשמעינן מתניתין דאפי' מכירה מועטת לא שרי אלא כשלקטו אחרים. אבל אם הוא עצמו לקטן לא שרי אלא כשלקטן לצורך אכילתו. אבל כשלקטן על דעת למכרן אסור הוא עצמו למכרן. אלא בנו שלא לקטן מוכר על ידו. וכל זה מבואר ברמב"ם (ריש פ"ו מהלכות שביעית) שכתב וז"ל אין עושין סחורה בפירות שביעית ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר וכו' לא יהי' לוקח ירקות שדה ומוכר וכו' עיי"ש. מבואר בהדיא דמפרש מתניתין במכירה מועטת דשריא מן התורה. וכ"כ בהדיא התוס' (ריש פרק בתרא דע"ז ס"ב ע"א) בד"ה נמצא פורע וכו' עיי"ש. אלא דמדברי התוס' (בפרק לולב הגזול שם) משמע דאפי' עיקר איסור סחורה ליתא מדאורייתא אלא בשלקטן הוא עצמו ע"ד למכרן. אבל נלקטו ע"י אחרים או שלקטן הוא עצמו לאכילה מותר מה"ת למכרן בכל ענין עיי"ש בדבריהם. ועכ"פ ודאי טעמא בעי מאי שנא לקטן הוא ומאי שנא לקטו אחרים. סוף סוף קעביד סחורה בפירות שביעית. והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. אבל הטעם מבואר בדברי הר"ש והתוס' (שם בפרק לולב הגזול) משום דללקט לאכלה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה. אלא דאכתי צריך ביאור מידי ללקט כתיב בקרא לאכלה כתיב וממעטינן מיני' לאכלה ולא לסחורה. ומנ"ל לחלק בין לקטן הוא גופי' ללקטום אחרים. וע"כ מוכרח מזה כמו שביארנו. דקרא דלאכלה אדלעיל מיני' קאי. על לאו דלא תקצרו ולא תבצרו. והו"ל כאילו כתיב לא תקצרו ולא תבצרו כ"א לאכלה ולא לסחורה ושאר דברים שאינם לאכלה. וכל שקצר ובצר ועשה עמהם סחורה עובר בלאו דלא תקצרו ולא תבצרו. ולקיטה בירקות היא במקום קצירה בתבואה ובצירה בענבים. וזו ראי' מבוארת למה שביארנו. ומ"מ גם כשקצרו אחרים יש לומר דאיסור סחורה דאורייתא הוא כמשכ"ל. משום דבכך עושה הוא את הקצירה למפרע באיסור. אלא דעכ"פ עיקר איסור סחורה המפורש בקרא היינו רק בשהוא עצמו קצרן. והילכך במכירה מועטת דשריא מדאורייתא לא התירו חכמים אלא בשאחרים קצרו או אפי' בשהוא עצמו קצר לאכילה. אבל בשקצר הוא עצמו על דעת למכור. דזהו עיקר איסור סחורה האמור בתורה. לא התירו חכמים אפי' במכירה מועטת. וכ"ש דאתי שפיר לפי דעת התוס' (בפרק לולב הגזול שם) דמדאורייתא ליכא שום איסור סחורה בפירות שביעית אלא דוקא בשהוא עצמו הקוצר והבוצר על דעת סחורה ולא כשקצר על דעת אכילה. דלפ"ז מתניתין דשביעית שם דינא דאורייתא קתני. ובעיקר איסור סחורה דמדאורייתא מיירי. והיינו כמו שביארנו דהו"ל כאילו כתיב לא תקצרו ולא תבצרו כי אם לאכלה. וכל שקצר או בצר על דעת מכירה אין לו תקנה אלא שלא למכור ולא יסחור בהם. דאל"כ הרי עובר בלאו דלא תקצור ולא תבצור. אבל כשאוכלן או מפקירן לאחרים לאכילה איגלאי מילתא למפרע דהקצירה והבצירה לא היו אלא לאכילה. וקרינן בה לאכלה:

אלא דלכאורה קשה טובא לשיטה זו של התוס' מסוגיין דבכורות שם. דהרי ודאי כי היכי דהא דדרשינן לאכלה ולא לסחורה היינו בשקצר הוא עצמו מתחלה לכך ומשום דלאכלה על לאו דקצירה ובצירה קאי. הכי נמי כל מידי דלא הוי בכלל אכילה ואימעיט מלאכלה כמו לאכלה ולא לשריפה ולא לכביסה וכיו"ב. וא"כ היכי פסיק וקאמר התם דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. תינח היכא דאיהו גופי' קצר. אבל קצרו אחרים או אפי' איהו גופי' קצר על דעת אכילה אמאי לא תתחייב בבכורה. כיון דמיהת מדאורייתא לית בה איסורא דלאכלה ולא לשריפה. ועוד דהרי בבכורה לא הבעלים הם השורפים אלא הכהן המקריב. והרי הוא לא קצר ולא בצר. ולא מיתעביד בהכי שום איסור. דכהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן. כדאמרינן בפ"ק דקדושין (כ"ג ע"ב) ועי' בראשונים שם. ובפ"ד דנדרים (ל"ה ע"ב) עייש"ה. ואמאי לא תתחייב משום זה בבכורה. מיהו אי משום הא לא תקשה דודאי אי הוה נוהגת בכורה בבהמת שביעית בלא"ה לא הוה שייך שום איסור בהקרבת אימורין לגבוה. ואדרבה מצוה קעביד דמצותו בכך. אלא דאנן הכי קאמרינן. דכיון דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. אם תחול קדושת בכורה על הולד נמצא דמשקנו הבעלים בהמה בפירות שביעית שנקצרו ונבצרו על ידם מיד קעברי למפרע על לאו דלא תקצרו משום דרוב בהמות מתעברות ויולדות וכשתלד זכר ע"כ יבוא לידי שריפה ונמצא דבכך מביאים פירות שביעית לידי שריפה. וכאילו הם עצמם שרפום חשיב. והילכך אית לן למימר דקדושת שביעית מעכבת קדושת בכורה מלחול על בהמה זו כדי שלא תבוא לידי שריפה דמיתסר מלאו דקצירה ובצירה. אבל קושיא קמייתא ודאי קשיא טובא לכאורה. וכן קשה מדאמרינן התם בהמת שביעית אין פודין בה פטר חמור משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה עיי"ש. וקשה דמאי פסקא. הרי כשהוא עצמו לא קצרן או שקצרן לאכילה דליכא איסור סחורה גבי' מדאורייתא. אית לן למימר דשפיר פודה. וגם קשה מאי דפריך התם עלה מיתיבי האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ואמאי. כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. ומשני שאני התם דכתיב לדורותיכם עיי"ש. והשתא מאי קושיא. ודילמא מיירי התם בעיסת שביעית. מתבואה שנקצרה ע"י אחרים. ועוד דחלה טמאה נמי דכהן היא והוא נהנה משריפתה ובדידי' ליכא שום איסורא בשריפתה מדאורייתא דאיהו לא קצר תבואה זו. מיהו אי משום הא הי' אפשר לומר דהבעלים עצמן העושים העיסה ומביאים אותה בכך לידי חובת חלה הו"ל כאילו הם מביאים אותה לידי שריפה בהכי. כיון דע"י כך כשתטמא בע"כ בת שריפה היא. וכמשכ"ל לענין בכור:

ובהכי ניחא נמי דלא תקשה עלה מסוגיא דמנחות (פ"ד ע"א) דפריך התם היכי מייתי עומר בשביעית והא כיון דמקטיר מיני' קומץ למזבח לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה עיי"ש. והשתא לפי דעת התוס' מאי קושיא. הרי שפיר מקטירין את הקומץ ע"י הכהנים שלא היו בין הקוצרים. אבל לפמש"כ לק"מ. דמ"מ כיון דמעיקרא לצורך העומר הוא שנקצר. ומאחר דאי אפשר לו בלא הקטרת הקומץ דמצותו בכך. הילכך כל העוסקים בו מצטרפים למעשה אחת. והו"ל קוצר כשורף. וקרינן בי' לאכלה ולא לשריפה. משא"כ כאן כשהאב לוקט שלא על דעת למכור. אלא בנו מוכר על ידו ליכא איסורא בהכי. משום דאין הדבר מוכרח שימכור. ואפשר שיהי' לאכילה לבני ביתו או שיהא מופקר לאחרים. והילכך אע"ג דאח"כ נמכרו ע"י בנו או ע"י אחרים שרי. משום דהקצירה בהיתר הואי. ושפיר קרינן בה לאכלה ולא לסחורה:

אבל קושיא קמייתא ודאי קשה. מאי פריך ממתניתין דחלה. מי לא מצי מיירי מתניתין דלא זה שקצר עשה העיסה ולית בה משום איסורא דלאכלה ולא לשריפה. ומיהו אפשר לזה לומר דכיון דמתניתין דינא קתני דהאוכל מעיסת שביעית שלא הורמה חלתה חייב מיתה ולא מפליג מידי ודאי משמע דדינא הכי בכל עיסות של שביעית. דמילתא פסיקתא קא פסיק ותני לא שנא קצר הוא עצמו לא שנא קצרו אחריני. אלא דאכתי קשה מאי דקא משני שאני הכא דכתיב לדורותיכם. ופירש"י דכיון דכתיב לדורותיכם אפי' בשביעית משמע. והשתא מאי ראי' מזה. הרי אפי' לכשתמצא לומר דמשום טעמא דלאכלה ולא לשריפה אית לן למימר דלא מיחייבא בחלה. מ"מ שפיר מתקיים קרא דלדורותיכם דשפיר נוהגת חובת חלה אפי' בשנת השביעית מדאורייתא בגוונא דאיהו גופי' לא קצר תבואה זו שנעשתה ממנה העיסה ולית בה משום לאכלה ולא לשריפה. הן אמת דלכאורה גם לעיקר שיטתנו תקשה כקושיא זו. שהרי אפי' תמצא לומר דלא כדעת התוס'. אלא גם כשקצרו אחרים אית בה משום לאכלה ולא לסחורה. מ"מ ודאי היינו דוקא כשקצרוה ישראלים. אבל קצרוה עכו"ם או קרסמוה נמלים או נעקרה ע"י רוח לית בה משום לאכלה ולא לסחורה או לשריפה לפום שיטתנו וכמו שביארנו לעיל. וא"כ היכי פסיק וסתים וקאמר דבהמת שביעית אין פודין בה פ"ח ואין חייבת בבכורה משום לאכלה ולא לסחורה ולא לשריפה. והא שפיר משכחת לה בהמת שביעית שלא יהי' שייך בה האי טעמא דלאכלה ולא לסחורה ולא לשריפה. וכהנך גווני דכתבינן. ובזה אית לן למימר דפודין בה פ"ח וגם בכורה נוהגת בה. ומיהו בההיא דאין פודין בה פ"ח אפשר לומר דאין ה"נ דמדאורייתא בכה"ג פודין בה פ"ח. אלא דמ"מ מדרבנן. כיון דגם בכה"ג אסרו סחורה ושריפה מיהת מדבריהם. אין פודין. אבל בההיא שאמרו דאינה חייבת בבכורה קשה. דודאי משום איסורא דרבנן אי אפשר להפקיע קדושת בכורה דמדאורייתא. ומיהו גם לזה אפשר לומר דסתם פירות נקצרים ע"י ישראל בעל השדה או פועליו ישראלים. וקרסמוה נמלים או עכו"ם או עקירה ברוח לא שכיחי. והא דקאמרינן בהמת שביעית היינו שניקחית בסתם פירות שביעית. אבל ניקחית בפירות שלא נקצרו ונבצרו ע"י ישראל אין ה"נ דנוהגת בה קדושת בכורה אלא דבהכי לא מיירי רב חסדא. ומה"ט נמי לא קשה בהא דפריך ממתניתין דהאוכל מעיסת שביעית וכו' ולא בעי לאוקמה בהנך גווני דלית בהו איסורא דלאכלה ולא לשריפה. משום דמלבד משכ"ל לדעת התוס'. בלא"ה לא קשה מידי לפי שיטתנו משום דסתם עיסת שביעית קתני. וסתמא דמילתא הקצירה ע"י בעל השדה ופועליו הישראלים וא"כ יש בה משום לאכלה ולא לסחורה ולא לשריפה. אלא דמיהת הא ודאי קשה מאי דקא משני שאני הכא דכתיב לדורותיכם. ומה בכך. הרי גם לפ"ז שפיר מתקיים קרא לדורותיכם בהנך גווני דכתבינן. דלית בהו איסורא דשריפה. וליכא שום ראי' מהך קרא שתהא נוהגת חובת חלה בסתם עיסת שביעית. וכמו שהקשינו לדעת התוס'. מיהו נראה די"ל דמקרא דלדורותיכם משמע להו דכל פרטי דיני חלה נוהגין בכל הדורות. ואין לחלק בין שנה השביעית לשאר השנים לענין חובת חלה. וכל דין תורת חלה שוה בכל השנים כולן. וא"כ אית לן למימר דליכא מידי דליחייב בחלה בשאר השנים ויפטר בשביעית. ואין להקשות לפ"ז מדאמרינן במנחות (ריש פרק כל קה"צ פ"ד ע"א) רמי לי' רמי בר חמא לרב חסדא תנן שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ורמינהי לאכלה ולא לשריפה.. א"ל רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תיבטל. א"ל ומי קאמינא לך אנא תיבטל לייתי מדאשתקד. בעינן כרמל וליכא. ולייתי מכרמל דאשתקד. אמר קרא כרמל תקריב בעינן כרמל בשעת הקרבה עיי"ש. הרי דאע"ג דכתיב במנחת העומר לדורותיכם. מ"מ בעינן למימר דבשביעית לא מצי להביאה אלא מדאשתקד ולא מספיחי שביעית משום לאכלה ולא לשריפה. דשאני התם דהבאת העומר תובת הגוף היא. ובמצות הבאת העומר ודאי אין שום חילוק בין שאר השנים לשנה השביעית. ולא בעינן לחלק בין שביעית לשאר השנים אלא בהכשר מצוה דהיינו בתבואה שמביאין ממנה העומר. וכי כתיב לדורותיכם על עיקר מצות הבאת העומר הוא דכתיב. וכיון דבין כשמביאין העומר מדהאידנא ובין מדאשתקד אין שום חילוק בעיקר חובת הבאתו. דסוף סוף מצות הבאת והקרבת העומר חובת הגוף היא בשביעית ממש כבכל שאר השנים. שפיר קרינן בי' לדורותיכם אע"פ שלא יהי' יכול להביאו אלא משל אשתקד. אבל בחובת חלה דחובת הארץ היא. אם איתא דתבואה של שנת השביעית שנוהג בה איסור דלאכלה ולא לשריפה תפטר מחובת חלה. נמצא דתבואה זו אין מצות חלה נוהגת בה בכל השנים. והתורה אמרה לדורותיכם דכל מה שחייב בחלה אינו נפטר לעולם מידי חיובו ואפי' שנת השביעית בכלל. ומעתה לפ"ז גם לשיטת התוס' דפרק לולב הגזול לק"מ מהכא מהאי טעמא גופא:

ובזה ניחא נמי מה שהקשה מהריט"א ז"ל שם אהא דמשני (בפרק קמא דבכורות שם) שאני הכא דכתיב לדורותיכם. דמבואר מזה דלרב חסדא עיקר קרא דלדורותיכם לא איצטריך אלא לאשמעינן דלא מיפטרא עיסת שביעית מחיוב חלה מטעמא דלאכלה ולא לשריפה. ואילו בברייתא דספרי (פרשת שלח פיסקא ק"י) תניא לדורותיכם להביא עיסת שביעית שחייבת בחלה. שהי' בדין מה שאר פירות שחייבין במעשר פטורין מחלה. עיסת שביעית שפטורה ממעשר אינו דין שפטורה מן החלה וכו'. ת"ל לדורותיכם להביא עיסת שביעית שתהא חייבת בחלה עיי"ש. ומבואר מזה דלא איצטריך הך קרא דלדורותיכם אלא כי היכי דלא נילף בק"ו משאר פירות. ולרב חסדא קשה דתיפוק לי' דבלא"ה איצטריך לדורותיכם. דבלא"ה הוה פטרינן עיסת שביעית מחובת חלה מטעמא דכתיב לאכלה ולא לשריפה. והניחה שם בקושיא לפי הגירסא שלפנינו בסוגיא שם עיי"ש. אבל לפי מה שביארנו אין כאן מקום קושיא. דודאי גם בלאו האי ק"ו הוה פטרינן עיסת שביעית מחובת חלה משום לאכלה ולא לשריפה כדרב חסדא. אלא דמ"מ אכתי בהנך גווני דלית בהו הך איסורא דלאכלה ולא לשריפה לא הי' מקום לפטור מחלה כדכתיבנא. ולזה שפיר איצטריך תנא דספרי ללמדה בק"ו משאר פירות שחוץ מחמשת המינים. דבק"ו זה יש לפטור כל עיסות שביעית אפי' הנך דלית בהו איסורא דלאכלה ולא לשריפה אי לאו דגלי קרא לדורותיכם. והשתא דגלי קרא לדורותיכם לחיובא שוב נתחייבו כל העיסות בחלה אפי' הנך דאית בהו איסורא דלאכלה ולא לשריפה מטעם שנתבאר:

ונמצא לפ"ז דאדרבה מההיא סוגיא דהתם ראי' לשיטתנו. אבל לשיטת התוס' (בפרק לולב הגזול) קשה טובא מדאמר רב חסדא דבהמת שביעית אין פודין בה פ"ח משום דכתיב לאכלה ולא לסחורה ואינה חייבת בבכורה משום לאכלה ולא לשריפה. ומאי פסקא ואטו מי לא משכחת לה בהמת שביעית שלא יהא בה לא איסור סחורה ולא איסור שריפה. כגון שנקצרה ע"י אחרים שמותר אפי' לכתחילה לעשות בהם סחורה. ואפי' מדרבנן ליכא איסורא לדעתם כמבואר בדבריהם שם שמפרשים עפ"ז מאי דתנן האב לוקט ובנו מוכר על ידו. והכא נמי משכחת לה כשקצרו אחרים והוא לקח בהם בהמה או פודה בהן פ"ח. ואולי אפשר לומר דס"ל לתוס' שם דר"ח כר"ע ס"ל דספיחי שביעית אסורין מה"ת לגמרי. דס"ל דקרא דאת ספיח קצירך לא תקצור פירושו כפשוטו דלא תקצור לגמרי. וס"ל לתוס' דגם פירות האילן לר"ע אסורין בשביעית מה"ת. דקרא דענבי נזירך לא תבצור היינו נמי כפשטי' דלא תבצור כלל בשום ענין. ומאי דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. היינו דוקא בספיחי ששית הנכנסין בשביעית. וכדעת הר"ב קרבן אהרן (בפרשת בהר). ועי' מש"כ עליו בשעה"מ (פ"ד מהלכות שמיטה) עייש"ה. ולפ"ז בע"כ איסורא דלאכלה ולא לסחורה ולא לשריפה איסור בפ"ע הוא. ולא קאי אלאוי דלא תקצור ולא תבצור. אלא הו"ל לאו הבא מכלל עשה בפ"ע. ולפ"ז ודאי בכל ענין יש מקום לאיסור זה. ושפיר קאמר רב חסדא דכל בהמת שביעית אין פודין בה פ"ח ואינה חייבת בבכורה בכל ענין. ובזה כל הסוגיא אתיא שפיר. אבל לדידן דקיי"ל כחכמים דספיחי שביעית מותרין מן התורה וקרא דלא תקצור ולא תבצור לא קאי אלא אסיפא דקרא דכתיב לאכלה לך וגו'. כלומר לא תקצור ולא תבצור כי אם לאכלה לך ולעבדך וגו'. וכפירש"י והרמב"ן ז"ל שם. ומה שדרשו בספרא לא תקצור כדרך הקוצרין ולא תבצור כדרך הבוצרין. כבר כתב הרמב"ן ז"ל שם דאסמכתא בעלמא הוא עיי"ש. וא"כ איסורא דלאכלה ולא לסחורה ולא לשריפה לאו איסורא בפ"ע הוא. אלא היינו איסור לאו דקצירה ובצירה. ולזה שפיר כתבו התוס' (בפרק לולב הגזול) דמתניתין דהאב לוקט ובנו מוכר על ידו. היינו משום דבכה"ג דבאחד לוקט והאחר מוכר ליכא איסור סחורה. והיינו משום דמתניתין מיתוקמא כרבנן דפליגי עלי' דר"ע וס"ל דספיחי שביעית מותרין מדאורייתא. ומיהו יש לפקפק בזה ועדיין צ"ע ואכמ"ל בזה. אבל לא הוצרכנו לזה אלא לדעת התוס' בפרק לולב הגזול. אבל לפמש"כ התוס' בסוגיא דע"ז שם אתיא שפיר מילתא דר"ח כהילכתא אליבא דחכמים דס"ל ספיחי שביעית מותרין מה"ת וכמו שביארנו:

ומעתה לפ"ז ניחא שפיר קושית מהריט"א שהבאתי לעיל במאי דפריך לר"ח מדתנן האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. ואמאי כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. ומאי קושיא והא כיון דכתיב לאכלה ואכילה בכזית וא"כ בפחות מכזית ליכא איסור שריפה. וחלה מה"ת לית לה שיעורא וסגי במשהו. ולא אימעטא מלאכלה ולא לשריפה. ולפי מה שביארנו לק"מ דמאחר שנתבאר דאין בסחורת ובשריפת פירות שביעית איסור מצד עצמו. אלא איסור מצד הלאו דלא תקצור. דהתורה אמרה לא תקצור ולא תבצור אלא לאכלה. ואם קצר או בצר שלא לאכלה עובר בלאו זה דלא תקצור ולא תבצור א"כ לא נאמר בזה לשון אכילה כלל. דלא תקצור ולא תבצור סתמא כתיב דמשמע אפי' משהו. דאם באנו לדייק מלישנא דקרא דלאכלה שיהא דוקא בכזית. אין לנו לדייק אלא להחמיר. דלא תקצור ולא תבצור כי אם לאכלה. דהיינו לצורך אכילה שיש בה כזית. אבל לצורך אכילת פחות מכזית עובר בלא תקצור ולא תבצור. אע"פ שלצורך אכילה קצר ובצר. שהרי גבי הלאו לא נזכר כלל לשון אכילה. ובשריותא דלאכילה הוא שנזכר לשון אכילה. אבל באיסור סחורה ושריפה שהוא בכלל אזהרת הלאו אין חילוק בין כזית לפחות מכזית. ולק"מ קושית מהריט"א. וממילא ניחא נמי קושיא קמייתא שעמד בה המהריט"א דאמאי אמרינן בזה לאכלה ולא לשריפה. והא קיי"ל זה וזה גורם מותר. ולפי מה שביארנו לק"מ. דזה וזה גורם דקיי"ל דמותר מתורת ביטול נגעו בה. כמש"כ הר"ן ז"ל (בפרק כל הצלמים) וכ"כ הכ"מ (בהלכות נדרים פ"ה סוף הלכה י"ג) דבדבר שיש לו מתירין דלא מהני לי' ביטול גם זה וזה גורם אסור עיי"ש. וא"כ זה לא שייך אלא אם הי' איסור דלאכלה ולא לשריפה איסור מצד עצמו. דהו"ל תערובות איסור בהיתר דאית לי' ביטול. אבל מאחר שנתבאר דאיסור שריפה וסחורה לאו איסור מצד עצמו הוא. אלא האיסור נעשה משעת קצירה למפרע. משום שלא הותרה קצירה לכל מה שאינו לאכילה. ועובר עליו בלאו דלא תקצור. א"כ לא שייך לדון בו מצד ביטול דזה וזה גורם. כיון דבשעת קצירה אין כאן זה וזה גורם. והאיסור בפ"ע עומד בעין. ובהכי ניחא נמי מה שהקשה מהריט"א בעיקר טעמא דרב חסדא דקאמר דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דבעי להקטיר אימורין ע"ג המזבח והתורה אמרה לאכלה ולא לשריפה. ונימא דעשה דבכורה דאלימא. שיש בה חיוב כרת אם שחט בכור תם בחוץ. דחי לאו הבא מכ"ע או עשה דלאכלה ולא לשריפה דקילא. דאיסורא בעלמא היא ולית בה כרת. עיי"ש שהאריך בזה והניחה בקושיא. אבל לפמש"כ אין כאן מקום קושיא. דכיון דאין עיקר האיסור דשריפה אלא משום לאו דלא תקצרו ולא תבצרו. לא שייך כאן כלל לומר דעשה דבכורה תדחה לאו דלא תקצור או לא תבצור. משום דבשעתא דקעבר בלאו אכתי ליתא לעשה זו כלל. וגם אפשר לו שלא לקנות בהמה כזו כלל בפירות שביעית אלו. ולא שייכא כאן תורת דחיי' כלל. מיהו תי' זה לא יספיק למה שהקשה כיו"ב הר"ב ט"א (בר"ה ל' ע"ב) לפמש"כ התוס' שם דרשאין להקריב מוספין אחר התמיד של בין הערבים משום דאתי עשה דרבים דמוספין ודחי עשה דהשלמה. והקשה שם לפ"ז בסוגיא דמנחות שהבאתי. דגם התם נימא דאתי עשה דרבים דהקרבת העומר ודחי עשה דלאכלה ולא לשריפה. וגם מאי משני שאני התם דכתיב לדורותיכם קשה למה לי קרא. תיפוק לי' דבלא"ה אתי עשה דרבים ודחי עשה דלאכלה ולא לשריפה עיי"ש בדבריו. ועל קושיא זו לא שייך מה שתירצנו לקושית מהריט"א ז"ל. דארבה לפום שיטתנו תקשה קושיא זו ביתר שאת. ואין צריך להקשות לדעת התוס' בר"ה שם. דבלא"ה קשה. דכיון דכאן אין האיסור אלא בקצירה שהיא בל"ת. א"כ הו"ל דחיית עשה לל"ת דלכ"ע דחי ואפי' עשה דיחיד. אבל מ"מ נראה דבלא"ה לפום שיטתנו לק"מ לא בסוגיא דבכורות ולא בסוגיא דמנחות משום דבקצירה מלבד הלאו דלא תקצרו איכא נמי עשה דושבתה הארץ. ושנת שבתון יהי' לארץ. ושבת שבתון יהי' לארץ. וא"כ בקצירה ובצירה שלא לאכלה יש בה ל"ת וכמה עשין וקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. וכ"ש כאן דאיכא כמה עשין. ואע"ג דעשה דחמיר דחי עשה הקל היינו עשה גרידא ולא עשה ול"ת וכדמתבאר להדיא מסוגיא דחולין (סו"פ שלוח הקן קמ"א ע"א) עיי"ש. ואפי' עשה שיש בה כרת כתבו התוס' בחולין (ריש פרק אותו וא"ב) בד"ה מניין וכו' דלא דאי ל"ת ועשה. ואף דהתוס' (בזבחים ל"ג ע"ב) בד"ה לענין וכו' לא כתבו כן עיי"ש. כבר תמהו על דבריהם האחרונים ז"ל מסוגיא דשבת (קל"ב ע"ב וקל"ג ע"א) עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ובעיקר הדבר דפשיטא להאחרונים ז"ל דעשה דשביעית עשה קלה חשיבא לגבי עשה דבכורה ועומר. לענ"ד אינו נראה כן. שהרי שנינו (בפ"ה דאבות) דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב"ד ועל פירות שביעית. ועוד שנינו שם גלות בא לעולם על ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים ועל שמיטת הארץ עיי"ש במש"כ הראשונים ז"ל שם. וגם אמרינן כמה קשה אבקה של שביעית וכו'. הרי דעשה דשביעית חשיבא מן היותר חמורות. וגם בלא"ה נתבאר אצלנו במק"א דלק"מ קושית הט"א והמהריט"א ואכמ"ל בזה:

איברא דלכאורה יש להקשות לשיטתנו מדאמרינן בסוגיא דמנחות שם א"ל רב"ח לר"ח תנן שומרי ספיחים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ורמינהי לאכלה ולא לשריפה. א"ל רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תבטל וכו' לייתי מדאשתקד וכו' לייתי מכרמל דאשתקד וכו' עיי"ש. והשתא לפמש"כ דאיסורא דלאכלה ולא לשריפה אינו אלא מלאו דלא תקצור. וא"כ היכא דליכא לאו זה ממילא ליכא נמי איסורא דלאכלה ולא לשריפה. וא"כ אכתי תקשה דלייתי מכרמל דהאידנא שנקצר ע"י עכו"ם. דאינו מוזהר על לאו דקצירה בשביעית והא דדרשינן (בפ"ק דר"ה י"ג ע"א) קצירכם ולא קציר עכו"ם אין לו ענין לכאן. דהתם היינו רק למעוטי קציר הגדל בשדה עכו"ם. אבל תבואה שגדלה בשדה של ישראל אלא שנקצרה ע"י עכו"ם לא אשכחן דאימעיטא להבאת העומר. ואין לומר דכיון דקצירת העומר גופא מצוה היא ודוחה שבת. כדתנן במנחות (סו"פ רבי ישמעאל). אין עושין מצוה ע"י עכו"ם. א"כ מאי פריך לייתי מדאשתקד הרי לא נתקיימה בה מצות קצירה. וגם יש להקשות דלייתי ממה שנעקר ברוח או אפי' נתלש ע"י ישראל כיון דקיי"ל דתולש לאו בכלל קוצר הוא. כדפסק הרמב"ם (בפ"ד מהלכות מתנות עניים ה"ב) דתולש פטור מן הלקט משום דלקט קצירך כתיב. וכן פסק (בפ"א מהלכות מעילה ה"ב) דתולש לאו היינו גוזז עיי"ש. וגם בהדיא אשכחן לענין קצירת העומר גופא במנחות (פרק ר"י ס"ח ע"א) דאע"ג דאסורה קצירה קודם לעומר מדכתיב ראשית קצירכם. מ"מ קיטוף ביד שרי עיי"ש. וא"כ ממילא לא שייך בה איסורא דלאכלה ולא לשריפה. והשתא מאי פריך מדתניא לאכלה ולא לשריפה. וגם למאי איצטריך לקרא דלדורותיכם. כיון דשפיר מתקיימת מצות העומר בהיתר אפי' בשביעית. ואי משום דבעומר כתיב קצירה וקצירתו מצוה וכיון דתולש לאו קוצר הוא לא נפיק בי' ידי חובת קצירה. א"כ מאי פריך לייתי משל אשתקד. מיהו נראה דמאי דפריך לייתי משל אשתקד אע"ג דמצותו להקצר לשם עומר וכדאמרינן בשבת (פרק ראד"מ קל"א ע"א) ובפ"ב דמכות (ח' ע"ב) דאע"פ שמצא קצור מצוה לקצור עיי"ש. וגם בעינן קצירה סמוכה להבאה. דמה"ט דוחה שבת ולא אמרינן שיקצור מע"ש. מ"מ כיון דבשאר השנים בדיעבד כשר אפי' קצירה שלא לשם עומר. ואפי' משל אשתקד כדס"ד השתא הילכך שפיר אתי קרא דלדורותיכם לאשמעינן דבשביעי' אפי' לכתחלה שרי להביא מדאשתקד. משא"כ איסורא דלאכלה ולא לשריפה דמעכב אפי' בדיעבד מנ"ל דשרי רחמנא. ועל זה משני לי' כרמל תקריב בעינן כרמל בשעת הקרבה כלומר דמה"ט אפי' בדיעבד מעכב ופסול משל אשתקד. ולא כתנא דברייתא דמייתי התם לעיל מיני' דמכשיר בדיעבד אפי' מן העלייה. ועי' מש"כ הר"ב לח"מ (בפ"ח מהלכות תמידין ה"ב) עיי"ש. אלא דהיינו דוקא לענין מצוה דקצירה לשם עומר ושיהי' סמוך להקרבה. דלא נזכר בהדיא בקרא. אבל עיקר קצירה כיון דבהדיא כתיבא קצירה בקרא. ושנה עלי' הכתוב כמה זימנין. דכתיב בה וקצרתם את קצירה. וכתיב ראשית קצירכם. וכתיב ובקצרכם את קציר ארצכם. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל דקאי על קצירת העומר עיי"ש. ודאי מעכב אפי' בדיעבד לכ"ע להביא מיהת דוקא מן הקציר. ולא הוה ס"ד מעיקרא דמצי להביא מדאשתקד אלא משום דנהי דלא לשם עומר נקצר מ"מ קציר מיהא הוי אבל נעקרה ברוח או אפי' נתלשה בידי אדם. כיון דלא הוי בכלל קצירה. פשיטא לי' דפסול. ומה"ט נמי כשנקצרה ע"י עכו"ם. כיון דלאו בני חיובא במצוה נינהו ולאו בני שליחות נינהו. אפשר לומר לכאורה דהו"ל כנקצרה ע"י קוף. ולא עדיפא מנתלשה ברוח או קטופה בידים דלא חשיבא קצירה כלל ופסול לכ"ע. וכן נראה מדתניא בתוספתא (פ"י דמנחות) מצות העומר להביא מן הקמה אין לו יביא מן העומרים אין לו יביא מן האוצר ומן הקוצר וכו' עיי"ש. ואינו מובן. והמפרש הגיה דצ"ל מן האוצר מן הקציר עיי"ש. ועדיין צריך ביאור מאי קאמר. וראיתי בתוספתא שנדפסה מכת"י דשם הגירסא אין לו יביא מן האוצר ומן הקצור עיי"ש. וזה קרוב להגהת המפרש. אבל הדברים סתומים לכאורה עדיין. דהרי מה שבאוצר ודאי כבר נקצר. וכן מן העומרין נקצר כבר. וא"כ מאי קמוסיף במאי דקתני מן האצור או מן הקצור אבל נראה דהן הן הדברים שכתבנו דאע"ג דאם לא מצא קמה יביא מן העומרין ומן האוצר. מ"מ בעינן דוקא מן הקצור. דאע"ג דהאי תנא ס"ל דאפי' מן העליי' כשר. מ"מ קציר מיהת בעינן לעיכובא אפי' בדיעבד. דהיינו שיהא נקצר במגל. דבלא"ה פסול. דעל קציר קפיד קרא וכדכתיבנא:

אלא דמ"מ לענין נקצר ע"י עכו"ם אינו ברור אצלי שיהא פסול. דמ"מ שם קצירה עלה. ואפשר דלא גרעה מנקצר שלא כמצותו ע"י ישראל דאמרינן בירושלמי (סופ"ב דמגילה) דהו"ל כמביא מן העליי' עיי"ש. ולא דמי לנעקרה ברוח או כרסמוה נמלים דלאו שם קצירה עלה כלל. ולכאורה יש ראי' לזה מדאמרי' בירושלמי (פ"ב דפיאה הלכה ה') עלה דתנן התם שדה שקצרוה עכו"ם שקצרוה לסטים קרסמוה נמלים שברתו הרוח או בהמה פטורה. וקאמר עלה בירושלמי. מתניתין בשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת. ותני כן אין שוכרין פועלין גוים מפני שאין בקיאין בלקט עיי"ש. הרי דאע"ג דגם בפאה אימעיטא קצירת עכו"ם מדכתיב ובקצרכם. מ"מ מוקמינן לה דוקא בשקצרוה לעצמן. אבל קצרוה לצורך ישראל קרינן בה ובקצרכם. וא"כ גם בקצירת העומר אע"ג דכתיב קצירכם מ"מ אין לנו למעט קצירת נכרי בשדה ישראל לצורך ישראל ועכ"פ קציר נראה דמיקרי ולא דמי לקצירת קוף. וא"כ הדק"ל דאכתי לימא דלייתי מקציר ע"י עכו"ם דאיכא כרמל בשעת הקרבה. ולית בה משום לאכלה ולא לשריפה. וכן קשה לטעמא דר"א לקמן דקאמר דבעינן ראשית קציר ולא סוף קציר. דזה לא שייך אלא בשל אשתקד. אבל בקציר דהאידנא ע"י נכרי שפיר הו"ל ראשית קציר. מיהו נראה לפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות תרומות הי"ג) דעכו"ם שגמר פירות של ישראל הואיל ודיגונן ביד עכו"ם איך חייב בתרומה ובמעשר אלא מדבריהם. וכתב על זה בכ"מ שם בשם מהר"י קורקוס דס"ל להרמב"ם דמאי דדרשינן מדכתיב דגנך דיגונך ולא דיגון עכו"ם. כולל אפי' פירות של ישראל שמירח העכו"ם. משום דבדיגון תליא מילתא. ואדיגון קפיד רחמנא. אבל מדרבנן מיהא מחייב דכיון שנתחייבו ביד ישראל אין יוצאין מידי חיובן לגמרי וכו' עכ"ל עיי"ש. וכדברי הרמב"ם כתב ג"כ בסמ"ג (עשין קל"ג) עיי"ש. ולפ"ז צ"ל דגם מאי דאמרינן בירושלמי שם דקצרוה גוים לבעה"ב חייבת. היינו מדרבנן בעלמא אבל מה"ת פטורה כיון דכתיב ובקוצרכם. וגם אפשר לומר לפי מה שהעלה בפאת השולחן (הלכות פאה סי' ה' סעי' ה') דדוקא כשקצרוה עכו"ם מדעת בעה"ב ובשליחותו הוא דחייבין. אבל כשקצרוה מעצמם שלא בידיעת בעה"ב אע"פ שקצרוה לבעה"ב פטורה עיי"ש ובמש"כ עוד שם (ס"ק י"ט). ולפ"ז אפשר לומר בפשיטות דהיינו דקאמר בירושלמי דחייבת. משום דאע"ג דאין שליחות לעכו"ם. מ"מ מדרבנן יש לו שליחות לחומרא. כמבואר בתלמודין (פרק איזהו נשך ע"א ע"ב) ובראשונים שם. ולהכי חייבת כשקצרוה גוים בשליחות ישראל. דלחומרא יש להם שליחות מדרבנן. והו"ל כאילו הבעלים עצמן קצרוה. ועי' מש"כ הכ"מ (בפ"א מהלכות תרומות הלכה י"א) בשם הארחות חיים. ומה שהקשה עליו שם ובמש"כ עליו הר"ב פר"ח במים חיים בהגהותיו על הרמב"ם שם עיי"ש היטב.

ומעתה נראה דגם כאן לענין קצירת העומר כיון דכתיב קצירכם ודרשינן מיני' (בפ"ק דר"ה שם) קצירכם ולא קציר עכו"ם. אע"ג דהתם לא מיירי אלא למעט קציר הגדל בקרקע עכו"ם. מ"מ ממילא אימעיט מיני' נמי קצירת עכו"ם בתבואה של ישראל. דתרתי ש"מ. וכדעת הרמב"ם והסמ"ג לענין מירוח עכו"ם. והילכך לא פריך בסוגיא דמנחות אלא דלייתי משל אשתקד. דהיינו שנקצר אשתקד ע"י ישראל. אבל מקציר נכרי לא הוה מצי פריך מידי. משום דכשנקצר ע"י נכרי לעולם פסול מדאורייתא מדכתיב קצירכם. ועי' מש"כ בהלכות בכורות להרמב"ן ז"ל (פ"ד) ובמש"כ שם מהריט"א (סי' נ"א) עייש"ה. וא"כ לק"מ לשיטתנו מסוגיא דמנחות שם. ואדרבה יש להביא קצת ראי' משם לשיטתנו עפמש"כ התוס' שם בד"ה שומרי ספיחין וכו' דגם היתר קצירת העומר בשביעית לא נפק"ל אלא מדכתיב לדורותיכם עיי"ש. והקשה ע"ז הר"ב טה"ק דא"כ המקשה מברייתא דלאכלה ולא לשריפה ולא סלקא אדעתי' דרשא דלדורותיכם להתיר ולא משמע לי' מיני' היתירא. וכדמפרש דבריו בתר הכי. דקאמר מי קאמינא לך תבטל וכו'. למה לו להקשות מברייתא. עדיפא מינה הו"ל להקשות מקרא דכתיב לא תקצור עיי"ש שהניחה בקושיא ולפמש"כ לק"מ. דהרי לפי מה שביארנו גם השתא עיקר הקושיא אינה אלא מלאו דלא תקצור. דלא התירה תורה לקצור בשביעית אלא לאכלה ולא לשריפה. וכשמביא פירות שביעית לידי שריפה עובר למפרע על לאו דלא תקצור. ואף דלפמש"כ התוס' שם בד"ה שומרי ספיחין וכו' דבשמור אפי' קוצר לאכילה יש בו לאו עיי"ש. וא"כ כיון דהתם בשמור עסקינן אכתי קשה למה לו למיפרך מלאכלה ולא לשריפה תיפוק לי' דאפי' לאכילה קשה דאית בי' לאו. מ"מ נראה דגם זה לק"מ משום דכיון דעיקר איסור שמור לא כתיב אלא בבצירה. דכתיב ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר וכו'. כדדריש בספרא שם. משום דדריש נזירך לשון הפרשה שהפריש אדם מהם דהיינו שמור. אלא דמינה גמרינן נמי לקצירה. והילכך ניחא לי' למיפרך טפי מקצירה גופא. וא"כ מההיא דהתם איכא סייעתא לשיטתנו. ומיהו בלא"ה אפשר ליישב סוגיא דמנחות שם לשיטתנו עפמשכ"ל דלר"ע דס"ל דספיחי שביעית אסורין מדאורייתא ע"כ ודאי מוכרח לומר דלאכלה ולא לשריפה איסורא בפ"ע הוא. ולא קאי על לאו דלא תקצור. ולפ"ז י"ל דלא הוה מצי להקשות דלייתי ממה שנקצר ע"י נכרים או נעקרה ע"י רוח או נתלש בידי אדם וכיו"ב דליכא לאו דלא תקצור. דאיכא למידחי דמתניתין ר"ע היא ולדידי' דאיסורא דלאכלה ולא לשריפה איסור מצד עצמו הוא ולא תלי מידי בלאו דקצירה. א"כ בכל ענין אסור. וליכא שום נפק"מ בין נקצר ע"י ישראל לנקצר ע"י עכו"ם או נתלש. אלא משום דכתיב לדורותיכם בכל ענין שרי. ובפרט דרמי ב"ח מקשה הכי לר"ח. ולפמש"כ התוס' (בפרק לולב הגזול) שהבאתי לעיל ר"ח כר"ע ס"ל כמשכ"ל. ועי' בירושלמי (פ"ד דשקלים ה"א) עייש"ה. ומעתה עפ"ז ניחא שפיר מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לסחורה ולא לשריפה וכיו"ב משום דלדידן דלא קיי"ל כר"ע היינו גופא לאו דקצירה. ואין לנו בזה לאו הבמכ"ע בפ"ע שתבא במנין המצות אלא לאו דלא תקצור שכבר מנאו רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הלאוין וכמו שנתבאר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.