ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה ה

עשה ה־ו

באות. וטוטפות לתהלה. דעת רבינו הגאון ז"ל כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל למנות תפילין של יד ושל ראש בשתי מצות. כיון שאין מעכבות זו את זו. ובכל אחת באה מצוה בפ"ע. בשל יד וקשרתם לאות על ידך. ובשל ראש והיו לטוטפות בין עיניך. וגם בפרשת קדש דכתיב והי' לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו' והי' לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך וגו' שכולל שתיהן בחד והי'. מ"מ גם זה חשוב פרט לדעת רבינו הגאון שכל הנפרטים במצוה אחת בין בלאו ובין בעשה דרכו למנות כל פרט ופרט בפ"ע. אם לא ששניהם ענין אחד ממש שפרט האחד מחייב גם את השני. דבזה אפי' באה בכל אחד מצוה בפ"ע לגמרי אינן נמנות אלא אחת כמש"כ לעיל. ונטה רבינו הגאון בזה מדעת הבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו בתפילין אלא מצוה אחת. והנה הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין י"ג) הביא ראי' דתפילין של יד ושל ראש אינם נמנין מצוה אחת כדעת הבה"ג מדאמרינן בפרק התכלת (מ"ד ע"א) עלה דתנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש וכו'. אמר ר"ח ל"ש אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת. אמרו לו אמרת אמר להו לא אלא מאן דלית לי' תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעביד. ומעיקרא מאי סבר גזרה כו' עיי"ש. וסיים עלה הרמב"ם שם וז"ל הנה התבאר לך שקראו לתפילין של יד ושל ראש שתי מצות עכ"ל עיי"ש. והרשב"ץ בזה"ר (עשין סי' י"ח) השיג עליו בזה וכתב וז"ל וכן הסכים הרמב"ן ז"ל עמו למנותן שתים. אע"פ שהגאון ז"ל (הבה"ג) לא מנאן אלא אחת. וראייתו של הרב ז"ל (הרמב"ם) אינה קושיא על הגאון ז"ל לפי דעתי שגם בלולב שאינו אלא מצוה אחת עם ארבעה (צ"ל שלשה) מיניו כמו שהוא מוסכם מהכל אמרו בגמרא סוכה (ל"ז ע"ב) אתרוג בשמאל ולולב בימין מ"ט האי תלת מצות והאי חדא מצוה הנה שחז"ל קורין כל חלק מחלקי המצוה מצוה אחת עכ"ל עיי"ש. והנה כבר נשאל בזה בנו של הרמב"ם רבינו אברהם מיימון ז"ל בספרו מעשה נסים (סי' ה') מאת הרב ר' דניאל הבבלי ז"ל עיי"ש. אבל תשובתו שם אינה מובנת כלל. שכתב שם בתוך דבריו וז"ל אמנם אמרם בלולב ארבעה מצות וידוע כי הם חלקי מצוה. וההבדל בין זה ובין אמרם בתפילין שתי מצות. כי ארבעה מינים שבלולב מעכבין זא"ז. ואם מצא דרך משל שלשה מהם ונמנע למצוא הרביעי. לא קיים באשר נמצא מהם מצוה כלל. ועל כן לא תתכן הברכה אך על כולם יחד. והתפילין אינם כזה וכו'. והתבונן מאמרם בתפילין מאן דלית לי' שתי מצות חדא מצוה לא נעביד. ולא יאמר כזה בלולב אבל הדין בהפכו עכ"ל עיי"ש. והדברום נפלאים דנראה שהבין דהשגת הר"ד ז"ל על הרמב"ם היא כיון דבין בלולב ובין בתפילין קראו כל חלק וחלק מצוה אחת מאי שנא לולב שלא מנאו אלא מצוה אחת מתפילין שמנאן שתים ועל זה תירץ שיש הבדל ביניהם. דבלולב הארבעה מינים מעכבין זא"ז ולכן אין נמנין אלא במצוה אחת. משא"כ תפילין שאין מעכבין זא"ז. אבל הדבר פשוט ומבואר להדיא בלשון הר"ד ז"ל שם שלא נעלם ממנו חילוק זה כלל. וגם אי אפשר שיהי' נעלם ממנו שהרי קאי על דברי הרמב"ם (בשורש י"א) שמבואר שם בהדיא חילוק זה. ואין השגתו אלא על ראייתו של הרמב"ם מסוגיא דמנחות שם. דמאי ראי' היא מאחר שמצינו לשון זה ג"כ בלולב. אע"ג דשם ודאי מצוה חדא היא ממש כהשגתו של הרשב"ץ. וכמבואר בלשון הר"ד ז"ל בהשגתו שכתב וז"ל אמנם מה שנתן ז"ל סיבה למנות תפילין שתי מצות בחלוף מציצית ואף כי התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כמו תפילין של יד שאינה מעכבת של ראש וש"ר אינה מעכבת ש"י. במאמרם בגמרא מנחות כו'. אי משום הא לא איריא מפני שכבר מצאנו להם כמו זה הלשון ואינה אלא מצוה אחת. וזה שאמרו בסוכה וכו' ואין ספק כי מצות לולב יחידית כוללת ארבעת המינים ועם כל זאת קראום ארבע מצות כיון שהם חלקים למצוה. ויתכן שיהי' מאמרם בתפילין שתי מצות על זה ההיקש וזאת הכוונה עכ"ל עיי"ש. הרי להדי' שלא בא להשיג אלא על ראייתו של הרמב"ם בלבד. ועל זה לא השיב הר"א מיימון ז"ל כלום. והוא תימא:

ואמנם בעיקר השגת הר"ד הבבלי והרשב"ץ ז"ל נראה ברור לדעתי דלא מן השם הוא זה שבא הרמב"ם להביא ראייתו. דודאי ממה שקראוהו מצוה לכל אחד מן התפילין אין הכרח לומר שיהא נמנה מצוה בפ"ע. אלא מעיקר סוגיא דגמרא שם הביא ראייתו. ואע"ג דמלשון הרמב"ם שם שסיים וכתב הנה התבאר לך שקראו לתפילין כו' שתי מצות עיי"ש. משמע לכאורה דראייתו היא רק מקריאת השם בלבד. אין זה מוכרח. דאפשר לומר שפיר דכוונתו לומר שקראום שתי מצות לענין דינא. דהיינו שנתנו להם דין שתי מצות. וכן משמע להדיא מריש דבריו שם שכתב וז"ל והראי' על היות תפילין של ראש וש"י שתי מצות אמרם בגמ' מנחות על צד התימה ממי שיחשוב שתפילין ש"ר וש"י לא יונח האחד מהם בלתי האחר אלא אם יהיו שתיהן יחד וכו' עיי"ש בכל דבריו. משמע בהדיא דמעיקר הסוגיא הוא דמייתי ראי'. דאילו ממשמעות לישנא דשתי מצות לחוד לא הי' צריך להאריך כ"כ. אלא בקיצור הי' לו לומר והראי' שהרי קראום בגמ' מנחות שתי מצות באמרם מאן דלית לי' שתי מצות וכו'. ולכן נראה פשוט דכוונתו להכריח מדקא מתמה כ"כ בפשיטות וקשאיל אלא מאן דלית לי' תרתי מצות חדא נמי לא ליעביד. ואם איתא דתפילין ש"י וש"ר חדא מצוה נינהו מה זו תימא. הרי ודאי דינא הכי ברוב המצות שאם אין לו אלא פלגא דמצוה לא בעי למיעבד כלום. כמו בלולב שאם אין לו כל הארבעה מינים אע"פ שיש לו מקצתן פטור מכל המצוה לגמרי. וכן בתפילין גופייהו אם אין לו כל הארבע פרשיות אע"ג שיש לו מקצתן פטור לגמרי וכיו"ב טובא. ולא הו"ל להקשות אלא מיני' ובי'. דכיון דביש לו שתיהן ש"י וש"ר תנן במתניתין דאין מעכבין זא"ז גם בשאין לו שתיהן הו"ל לומר דאין מעכבות. אבל הקושיא ממאן דלית לי' שתי מצות אין לה ענין לכאן. דהכא חדא מצוה היא דאיכא אפי' כששתיהן לפניו. והשתא דלית לי' אלא חדא לא הוי אלא פלגא דמצוה. ובפרט לפי דעת הבה"ג שמפרש בההיא דאמרינן התם לעיל (כ"ז ע"א) עלה דתנן התם ארבעה מינים שבלולב מעכבין זא"ז. ואמרינן עלה לא שנו אלא כשאין לו אבל יש לו אין מעכבין. ומפרש הבה"ג דהיינו לומר דלא תימא דלא נפיק עד דמגבה להו בהדי הדדי אלא אפי' מגבה להו כל חד לחודי' נמי נפיק. והביאוהו התוס' שם ובפרק לולב הגזול (ל"ד ע"ב) ובשאר ראשונים שם עיי"ש. וא"כ שפיר מתקיימת מילתא דר"ח גם הכא לענין תפילין ממש כההיא דהתם לענין לולב. ואמאי הוקשה לו הכא טפי מהתם. הן אמת דאכתי הוה מצי לאקשויי דא"כ מאי איכא בין ארבעה מינים שבלולב ששנינו במתניתין דמעכבין זא"ז לתפילין ש"י וש"ר דקתני במתניתין דאין מעכבין זא"ז. אלא דמ"מ עכ"פ הך קושיא דמקשה השתא ממאן דלית לי' תרי מצות וכו' לאו קושיא היא כלל. כיון דהכא פלגא מצוה היא דאיכא. אם איתא דתפילין ש"י וש"ר חדא מצוה נינהו. אלא ודאי מוכרח מזה דתפילין ש"י וש"ר תרי מצות גמורות בפ"ע נינהו. והיינו דפריך אלא מאן דלית לי' תרי מצות חדא מצוה נמי לא ליעביד. הרי פשיטא דכל איזה מצוה ממצות שבתורה שבאה לידו עליו לעשותה ולא להמתין עד שיזדמנו לו הרבה מצות בבת אחת. והכא נמי תפילין ש"י וש"ר אע"פ שאין לו אלא אחת מהן חייב בה. כן נראה אצלי ברור בכוונת הרמב"ם ז"ל בראייתו זו. וראי' נכונה ומוכרחת היא. ובאמת דגם להבה"ג אין הדבר מוסכם אם ס"ל דמצוה אחת הן. דאע"ג שכן דעת הרמב"ן ז"ל. וגם הר"י אלברגלוני והרשב"ג באזהרותיהם לא מנו בתפילין אלא מצוה אחת. שהר"י אלברגלוני לא הזכיר אלא פאר. וכוונתו ע"פ מאי דאמרינן בפ"ב דברכות ושאר דוכתי שתפילין נאמר בהן פאר. והרשב"ג לא הזכיר אלא טוטפות. ועי' מש"כ עליו הרשב"ץ בזהר הרקיע שם. עכ"פ כיון ששניהם שנמשכים תמיד אחר הבה"ג לא מנו בתפילין אלא עשה אחת. מבואר שכן הי' לפניהם בנוסחת הבה"ג. מ"מ הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו שהולך ג"כ תמיד בעקבות הבה"ג מנה בתפילין שתי עשין. של יד בפ"ע ושל ראש בפ"ע עיי"ש. וכן משמע מדברי רבינו ישעי' הראשון ז"ל בס' המכריע (סי' פ"ז) עיי"ש היטב. ונראה שכן היתה נוסחתם בדברי הבה"ג. ועי' ג"כ בדברי הר"ד הבבלי והר"א מיימון ז"ל במעשה נסים (סי' ה') עיי"ש היטב ואין להאריך:

איברא דלכאורה מההיא סוגיא גופא דמנחות שם יש להכריח להיפוך דש"י וש"ר חדא מצוה נינהו. לפי מה שכתב באור זרוע (ת"א סי' תקע"ח) וז"ל בפרק התכלת תנן תפלה ש"י אינה מעכבת ש"ר וש"ר אינה מעכבת את ש"י. ואמר בגמרא א"ר חסדא ל"ש אלא שיש לו אבל אין לו מעכבות אמרו לו אמרת וכו' אמר להו לאו אלא מאן דלית לי' תרי מצוה חדא מצוה נמי לא ליעבד. פי' דהדר בי' משום האי טעמא דאי אמרינן אבל אין לו מעכבות דאין יכול להניח כלל איכא למימר מאן דלית לי' תרי כו'. אלא אפי' אין לו אין מעכבות כו'. הילכך בין יש לו שניהם בין אין לו אלא אחת מהן בין כך ובין כך לא מעכבי אהדדי וכו'. ומורי ה"ר שמחה כתב וכשיש לו שתיהן חייב בשתיהן ומעכבות זו את זו דתניא בתוספתא תפילין של יד וש"ר מעכבין זא"ז ואם אין לו אלא אחת מהן הרי זה יתן. ורב חסדא החליף השיטה והכי הו"ל לומר ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו מעכבות. ולא מסתבר לי מדלא אייתי לה בגמרא דידן ולא פריך מינה לר"ח אלא נראה בעיני כדפרי' דבין יש לו שתים בין אין לו אלא אחת מהן בין כך ובין כך אינם מעכבות עכ"ל עיי"ש. המבואר מלשונו ז"ל דנחלקו בפי' הסוגיא. דלהאו"ז למסקנא דאמר להו לאו. הדר בי' ר"ח רק ממאי דהוה ס"ל דכשאין לו אלא אחת מעכבין זא"ז. וס"ל השתא דגם כשאין לו אלא אחת אין מעכבין. אבל לרבינו שמחה ז"ל ס"ל למסקנא איפכא ממאי דהוה ס"ל מעיקרא. ומוחלפת השיטה דל"ש אלא בשאין לו אבל יש לו שתיהן מעכבות זא"ז. ולגמרי הדר בי'. ואפשר דר"ח הוה שמיעא לי' דיש חילוק בזה בין יש לו שתיהן לאין לו אלא אחת מהן. ולפום ריהטא החליף השיטה ואמר דביש לו שתיהן אין מעכבין ובאין לו מעכבין. וכאשר תמהו עליו ושאלו אותו אמרת. נזכר שמועתו והדר בי' דאיפכא הוא וכדתניא בתוספתא. ולא הוצרכו למיפרך עלי' מהתוספתא מאחר דהסברא הפשוטה היא להיפוך. ור"ח גופי' כדאמרו לי' אמרת מיד הדר בי'. והא דלא אייתו בגמרא הך ברייתא לסייעתא למסקנא דר"ח. נמי לא קשיא כולי האי. וכבר אשכחן כיו"ב בכמה דוכתי. ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל (בחולין ע"ד ע"א) עייש"ה וביותר במש"כ הר"ש (בפ"ק דפאה סוף מ"ג) עייש"ה. ועכ"פ ודאי כל ברייתא שאינה סותרת מאי דמבואר בתלמודין ואפשר לפרש סוגיא דגמרא כוותה אין לדחותה בלא ראי' מוכרחת אע"פ שלא הובאה בתלמודין. וכמבואר בראשונים ז"ל בהרבה מקומות. כן נראה ביאור דעת רבינו שמחה ז"ל. וראיתי לרבינו פרץ ז"ל בהגהות סמ"ק (סי' קנ"ג) דעל מש"כ בסמ"ק שם תפילין של יד אין מעכבין של ראש וש"ר אין מעכבין ש"י כתב שם בהג"ה וז"ל ודוקא שאין לו אבל יש לו מעכבין עכ"ל עיי"ש. והדברים תמוהים טובא לכאורה ע"פ סוגיא דמנחות שם. וכבר הרגיש בזה מרן בב"י או"ח (סוף סי' כ"ו) ונדחק מאוד לפרש דבריו עיי"ש. והרואה יראה דלשון אבל יש לו מעכבין קשה מאוד לפרש ע"פ פי' הב"י שם. אבל הדבר ברור בלא ספק דמקור הג"ה זו היא מדברי רבינו שמחה ז"ל ע"פ התוספתא. והדברים כפשטן ע"פ מסקנא דגמרא בסוגיא דמנחות וכמו שביארנו:

והנה טעמא דמילתא דביש לו שתיהן מעכבין ובשאין לו אין מעכבין. צריך ביאור. דכיון דבאין לו אלא אחת אין מעכבין זא"ז ויוצא מיהת בזו שיש לו. א"כ גם בשיש לו שתיהן והניח רק אחת מהן אית לן למימר דיוצא מיהת בזו שהניח. דאטו מאן דאית לי' כמה מצות למיעבד ולא עבד אלא חדא לא נפיק אפי' בזו דעביד. הא ודאי ליתא דהנך דלא עביד לא עביד אבל זו דעביד פשיטא דנפיק בה. וזה ממש כקושית הגמרא לאוקימתא דרב חסדא מעיקרא. ונראה דהיינו טעמא דמעכבין ביש לו שתיהן. משום דכשמניח אחת עבר בלאו דלא תגרע. דכיון דשתים חייבתו תורה להניח ולא הניח אלא אחת קם לי' בבל תגרע. והילכך אין לו להניח אלא שתיהם או שלא יניח אפי' אחת מהם. אבל כשאין לו אלא אחת כיון דמעיקר דינא אין מעכבין זא"ז אתי עשה דהנחת תפילין ודחי לאו דבל תגרע. כיון דאי אפשר לו לקיים שתיהן. אבל כשיש לו שתיהן דיש בידו לקיים העשה בלא עבירת לאו דבל תגרע שהרי יכול להניח שתיהן. וקיי"ל דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהן לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת הילכך מעכבין זא"ז. ועליו להניח שתיהן או שלא יניח כלום. וכבר הרגיש בסברא זו לענין אחר הר"ב ט"א באבני מילואים (ר"ה כ"ח ע"א) עיי"ש:

ולכאורה הי' נראה לומר דאין צריך לזה. דבלא"ה נראה דכל שאין לו אלא אחת אין זה בכלל בל תגרע. דדוקא כשיש בידו שתיהן ויכול לקיים המצוה בשלמות והוא מגרע משיעור המצוה ואינו מניח אלא האחת שייך בזה לאו דבל תגרע. אבל כשאין בידו אלא אחת באופן שאם לא יניח זו שבידו לא יעשה מצוה זו כלל. ונמצא שלא בא לגרוע משיעור המצוה אלא אדרבה עושה כל מה שבידו לעשות. אין זה בכלל אזהרת לאו דלא תגרע. והי' נראה לכאורה להכריח כן עפמש"כ הרשב"א ז"ל בחי' לר"ה (פ"ק ט"ז ע"א) להקשות בהא דגזרו ביו"ט של ר"ה שחל בשבת שלא לתקוע. הרי כיון דאמרה תורה תקעו נמצאו עוברים בלאו דלא תגרע כשאין תוקעין. ותירץ דאינו עובר בבל תגרע אלא כשגורע מדעת עצמו. אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין זה בכלל בל תגרע דכבר נאמר ע"פ התורה אשר יורוך וכן לענין בל תוסיף עכת"ד שם עיי"ש. ומתבאר מדבריו ז"ל לכאורה דס"ל דהמבטל מצות עשה כגון שאינו תוקע בר"ה שחל בחול או שלא עשה אחת משאר מצות עשה. מלבד שעובר בעשה עובר נמי בלאו דבל תגרע. וראיתי להר"ב ט"א שם שתמה עליו בזה דא"כ לפ"ז כ"ש אם עשה שלש פרשיות בתפילין או לא לקח אלא שלשה מינים בלולב אע"ג דמעכבין זא"ז עובר נמי בבל תגרע. וא"כ הא דתניא בפ"ג דסוכה (ל"ג ע"א) ארבעה מינים שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון כו'. ופריך פשיטא ומשני סד"א ליתי כי היכי דלא לשתכח תורת אתרוג קמ"ל זמנין דנפיק מיני' חורבה דאתי למיסרך עיי"ש. והשתא אם איתא דאפי' בדמעכבין זא"ז יש בו לאו דבל תגרע אם חיסר אחד מהן. א"כ היכי ס"ד דלייתי פריש או רימון משום דלא לשתכח תורת אתרוג. הא ודאי פריש או רימון דמייתי כמאן דליתא דמי. ואין כאן אלא שלשה מינים ועבר בלאו דלא תגרע. וגם למה לו לומר דלא לייתי כי היכי דלא תיפוק מיני' חורבה דאתי למיסרך. תיפוק לי' משום דעבר בזה בלאו האמור בתורה. אלא ודאי מוכרח מזה דבזה וכל כיו"ב דמעכבין זא"ז אם חיסר אחד מהן ליכא משום בל תגרע. דלאו כלום עבד. וכ"ש כשלא עשה המצוה כלל דליתי' בכלל אזהרת לאו דבל תגרע. עיי"ש בדבריו. והיא קושיא עצומה לכאורה על הרשב"א ז"ל. והקושיא הלזו מתעצמת עוד יותר לפי מה שהביא הרב ז"ל גופי' שם מדתניא בספרי (פ' ראה) לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו מנין שאין מוסיפין לא על הלולב ולא על הציצית ת"ל לא תוסיף עליו. ומנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרע עיי"ש. הרי מבואר כהרשב"א ז"ל דגם בלולב וציצית דמעכבין זא"ז עובר בלא תגרע אם חיסר קצת מן המצוה. וא"כ אין אחריות קושיא זו על הרשב"א ז"ל. מאחר שמפורש כדבריו בברייתא דספרי. ולכן הי' נראה לכאורה להכריח מזה דדוקא כשיש בידו לעשות כל המצוה. והוא גורע מדעתו. שייך לאו דבל תגרע. אבל כשאין לו יותר מזה איננו בכלל לאו דבל תגרע. וכיון דבברייתא דפ"ג דסוכה שם מיירי בשלא מצא אתרוג. שפיר הוה רשאי להביא פריש או רימון. אי לאו משום חששא דאתי למיסרך. וא"כ גם הא דקתני בתוספתא דבאין לו שתיהן אין מעכבין זא"ז. הי' מקום לומר לכאורה דהיינו מהאי טעמא. דכיון דאין לו לא עבר בבל תגרע:

אבל אין זה נכון אצלי. דמהיכא תיתי לן להקל בכך. ודילמא הקפידה תורה שלא לשנות מתורת המצוה כלל אלא יעשנה כולה או לא יעשנה כלל. וכן נראה מוכרח מההיא ברייתא דספרי שהבאתי. דקתני מנין שאין פוחתין מהם ת"ל ולא תגרע עיי"ש. והוא תמוה טובא לכאורה שהרי כיון שמפורש בהדיא בקרא דלולב טעון ארבעה מינים וציצית אינו פחות מארבעה. וכן פרשיות של תפילין גמרינן מקרא דארבעה בעינן וגם גמרינן מקראי דמעכבין זא"ז. מהיכא תיסק אדעתין לומר שיהא רשאי לפחות מהן. ועכצ"ל דמיירי בגוונא שאין לו יותר. דסד"א דאע"ג דודאי כולהו בעינן לעיכובא. מ"מ כשאין לו יותר מוטב לו לעשות מקצתה. אע"פ שאינו יוצא בזה ידי חובתו. ממה שיהא יושב ובטל לגמרי מן המצוה. ועכ"פ אין הפסד בדבר אם יעשה מה שבידו. ולזה שפיר איצטריך תנא דספרי לאשמעינן דמ"מ אית בה משום לאו דלא תגרע. וא"כ ע"כ מתבאר מזה דשייך לאו דבל תגרע אע"פ שאין לו יותר. ומעתה הקושיא לא איפריקא:

ולכן נראה דעיקר מה שהבין הר"ב ט"א. ונמשכו אחריו הרבה מהאחרונים ז"ל. דלדברי הרשב"א ז"ל בכל בטול עשה בעלמא שייכא אזהרת לאו דבל תגרע. לא יתכן כלל ואין זו כוונת הרשב"א כלל. דמלבד קושיא זו. ומלבד מה שתמה עליו עוד הט"א שם דא"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ילקו על ביטול כל עשה ועשה. דהא אין לך עשה דלדברי הרשב"א אין עם ביטולה עבירת לאו דבל תגרע. אלא ע"כ ש"מ דאין לשון גרעון נופל אלא בעשיית המצוה שלא בשלמות עיי"ש בדבריו. בלא"ה תמוה לי מסוגיא ערוכה (ריש פ"ג דמכות י"ג ע"ב) דאמרינן אמר לי' רב מרדכי לר"א כו' חייבי כריתות לא צריכי אזהרה שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר. ודילמא אזהרה לקרבן. שהרי פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן וכו' עיי"ש. והשתא לפי מה שהבינו בכוונת הרשב"א מאי ראי' מייתי מפסח ומילה. הרי גם בעבירת פסח ומילה איכא לאו דבל תגרע. דלא גרע משאר ביטול עשה דעובר בבל תגרע. וכן יש לתמוה ממתניתין דריש פ"ק דכריתות דקתני הפסח והמילה מצות עשה. פי' ולהכי לית בהו קרבן. ולא מיבעיא לפירש"י והרמב"ם בפיה"מ שם ובשאר דוכתי. וכן דעת התוס' (בב"ק ק"ה ע"ב) ד"ה מאי לאו. ובשבועות (י"ח ע"ב) בד"ה ל"ת כו' דפירושא דמתניתין כפשטא דפסח ומילה דלית בהו לאו אלא עשה להכי אין בהן קרבן. דלקרבן בעינן ל"ת עיי"ש. דלפ"ז ודאי קשה לפי דברי הרשב"א. דהרי גם בפסח ומילה אית בהו נמי לאו דבל תגרע. אלא אפי' להסוברים דפירושא דמתניתין אינו אלא דפסח ומילה עבירתן הוא בשוא"ת כיון שהן מ"ע ולענין קרבן בעינן מעשה שתהא עבירה בקו"ע. מ"מ הרי ע"כ מלישנא דמתניתין משמע נמי דבפסח ומילה ליכא שום לאו אלא עשה לחוד וכמבואר להדיא בסוגיא דעירובין (צ"ו ע"א) ובסוגיא דזבחים (ק"ו ע"ב) וכמש"כ התוס' ריש פרק השוחט והמעלה סוף ד"ה אזהרה. ובשיטה מקובצת ריש פ"ק דכריתות בשם תוס' הרא"ש עיי"ש. וא"כ ודאי קשה טובא לפי מה שהבינו בדעת הרשב"א הרי לאו נמי איכא בפסח ומילה. וכן יש לתמוה מדפרכינן בפרק בתרא דיומא (פ"ה ע"ב) עלה דתנן תשובה מכפרת על עשה ועל ל"ת. השתא על ל"ת מכפרת על עשה מיבעיא עיי"ש. והשתא להרשב"א מאי פריך והרי כל שעבר על עשה עבר נמי בלאו דלא תגרע. ונמצא דיש כאן ל"ת ועשה ושפיר איצטריך לאשמעינן דמכפרת אע"ג דכבר תני דמכפרת על ל"ת גרידא. ואדרבה קשה לאידך גיסא השתא על עשה מכפרת. אע"ג דהו"ל ל"ת ועשה. על ל"ת גרידא מיבעיא ולזה שוב לא מהני מאי דמשני בגמרא שם. גם יש להקשות מדתניא התם לקמן (פ"ו ע"א) עבר על עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו. עבר על ל"ת ועשה תשובה תשובה תולה ויוה"כ מכפר עיי"ש. והשתא הרי כשעבר על עשה עבר גם על ל"ת דלא תגרע. ואמאי אינו זז משם עד שמוחלין לו. ומי גרע עשה ול"ת מל"ת גרידא. וכן קשה מהא דאמרינן בפ"ק דיבמות (ח' ע"א) אטו מאי דקיי"ל עשה דחי ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' עיי"ש. והשתא מאי חומרי' דל"ת מעשה. הרי גם בכל עשה יש בה נמי ל"ת דבל תגרע. ואע"ג דלפירש"י שם מאי דפשיטא לי' דלאו חמור מעשה היינו משום שלוקין עליו עיי"ש. וכיון דבל תגרע הו"ל לאו שאין בו מעשה דקיי"ל שאין לוקין עליו. לכאורה יש מקום לומר דלאו שיש בו מלקות חמיר מעשה ול"ת שאין בו מלקות. ולהכי פשיטא לי' לתלמודא דל"ת חמור. דהיינו ל"ת שבמלקות אבל זה אינו דהרי ל"ת סתמא קאמרינן וכל הלאוין בכלל אפי' שאין לוקין עליהם. וכוונת רש"י אינה אלא לומר דלהכי פשיטא לן דל"ת חמור מעשה משום דאין מלקות אלא בלאו. אבל בשום עשה ליכא מלקות. ואם כן ודאי קשה לסברת הרשב"א ז"ל. וגם יש לתמוה מדתניא בספרא (ויקרא פ"ד) ונרצה לו לכפר עליו וכו' על מה המקום מרצה לו על מ"ע ועל מצות ל"ת שיש בה קום ועשה עיי"ש. והובא נמי בפירש"י עה"ת שם. והשתא קשה כיון שמכפרת על עשה אע"פ שיש עמה לאו דבל תגרע. למה איצטריך לאשמעינן דמכפרת על ל"ת שיש בה קו"ע דהיינו לאו הניתק לעשה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דבעבירת עשה ליכא לאו דבל תגרע. ודלא כהרשב"א ז"ל. ולכאורה יש לתמוה ג"כ מסוגיא דסוף חולין (קמ"א ע"א) דאמרינן לא צריכה דעבר ושקלה לאם או שנטלה ע"מ לשלחה דלאו ליכא עשה הוא דאיכא עיי"ש. ולסברת הרשב"א הרי אכתי איכא לאו בהדי עשה. דהיינו לאו דבל תגרע. ואין לומר דהתם גם בעשה דמצורע איכא או דבל תגרע דז"א דל"ת אינו מסייע לעשה לדחות ורק העשה היא שדוחה כידוע. וכמש"כ הרי"ף פ"ב דמציעא. וכן פירש"י שם (דף ל' סוף ע"א) בד"ה האי עשה עיי"ש. ובשאר ראשונים שם. ומיהו הרב המאירי ז"ל ביבמות (כ' ע"ב) כתב דעשה ול"ת דחו ל"ת ועשה עיי"ש. אלא שדבריו ז"ל תמוהים טובא אצלי ואכמ"ל בזה. ועי' בתוס' שם בד"ה אמר קרא כו' שכתבו דאפי' תרי עשה לא ?דמי ל"ת ועשה עיי"ש. מיהו נראה דמהתם בלא"ה לא תקשה לסברת הרשב"א אפי' לפי הבנת האחרונים ז"ל. דאע"ג דבעלמא קיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו דוקא כשהל"ת עומד בפ"ע ואינו תלוי בהעשה. אבל לאו דבל תגרע אינו אלא אזהרה על קיום העשה וכל דליתא לעשה גם הלאו ליכא. וא"כ התם כיון דעשה דמצורע דחי לעשה דשלוח הקן ממילא אין מקום ללאו דלא תגרע. ולהכי לא מצי לאקשויי התם אלא מצד מאי אולמא דהך עשה מהך:

ומ"מ כבר ראינו לדעת דלא תתכן סברא זו כלל. ולכן נראה ברור ופשוט דמעולם לא עלתה כזאת על דעת הרשב"א ז"ל. ואין ספק כלל דבעובר על עשה באקראי אין בזה אלא עבירת העשה לחודא. ולא שייך בזה לאו דבל תגרע כלל. אבל כוונת הרשב"א ז"ל היא כמו שאבאר. והנה גם לענין אזהרה דבל תוסיף לכאורה הי' ראוי לומר דלא שייכא אזהרה זו אלא כשעושה המצוה שבתורה ומוסיף עלי' יותר ממה שאמרה תורה. כגון חמשה מינים בלולב חמשה פרשיות בתפילין וכל כיו"ב. אבל כשעושה מדעתו מצוה חדשה שלא נאמרה בתורה כלל איזה בל תוסיף שייך בזה. אלא דמ"מ ראיתי בפסיקתא זוטרתא (ס' ואתחנן) שכתב דגם בזה עבר בבל תוסיף. וכגון שעשה חג כמו ירבעם בן נבט בחדש שבדא מלבו עיי"ש. וכ"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת ואתחנן) וז"ל ולפי דעתי בדא לעשות מצוה בפ"ע כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם עובר בלאו. וכן אמרו לענין מקרא מגלה וכו'. הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם א"כ היא בכלל לא תוסיף עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הריטב"א ז"ל סוף מכות (כ"ג ע"ב) דגם במצוה מחודשת איכא לאו דבל תוסיף עיי"ש. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל (ריש פ"ט מהלכות יסוה"ת ובסוף פ"ב מהלכות ממרים) עיי"ש. ובמש"כ בעקרים (מאמר שלישי פי"ד) עייש"ה. וביאור הדבר הוא דלאו זה דבל תוסיף כולל שני ענינים. האחד הוא ההוספה על מצוה פרטית שהוא עושה כגון שמוסיף בלולב מין חמשי. בזה אפי' בפעם אחת שנטל לולב בהוספת מין חמשי עובר בבל תוסיף וכל כיו"ב. והענין השני הוא הוספה כללית שמוסיף על מנין מצות התורה. כגון שבדא מלבו חג בחדש שבדא מלבו כירבעם. דאף שאין בזה תוספות למצוה פרטית. מ"מ גרוע מזה יש כאן. שמוסיף מצוה חדשה על המצות שבתורה. ועי' בפי' עה"ת להגר"א ז"ל (פ' ראה) שלדעתו יש בזה לאו מיוחד. דלא תוסיפו ולא תגרעו דכתיב בפרשת ואתחנן הוא אזהרה לתוספות וגרעון על תרי"ג מצות. אבל לא תוסיף ולא תגרע שבפרשת ראה קאי על תוספות וגרעון במצוה פרטית עיי"ש בדבריו ז"ל. אבל אין זו דרך הראשונים ז"ל אלא כדכתיבנא. וכמבואר מפירש"י והרמב"ן ז"ל (בפ' ואתחנן) שהבאתי. אבל מדברי הפסיקתא זוטרתי נראה בהדיא כדעת הגר"א ז"ל. וכנראה דבריו לקוחים משם. דבקרא דלא תוסיפו דפרשת ואתחנן כתב בפסיקתא כגון חג שעשה ירבעם. ובקרא דלא תוסיף דפרשת ראה כתב שלא להוסיף על הלולב ובציצית עיי"ש. ועפ"ז מתבאר שפיר מה שפירש"י בפרק בתרא דר"ה (ל"ג ע"א) דנשים במ"ע שהז"ג קיימי בבל תוסיף למ"ד בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות עיי"ש. ותמה הרש"א ז"ל שם וכתב דלא ידע מאי בל תוסיף שייך הכא. דלא שייך בל תוסיף אלא כשעושה מצוה ומוסיף עלי' עיי"ש ובמש"כ הר"ב פ"י על זה. אבל עם כל דבריו קושית הרש"א לא איפריקא עיי"ש. ועי' ג"כ בסמ"ג (עשין מ"ב) שהביא ג"כ בשם ר"ת שכתב דנראה דלא שייך בזה ב"ת עיי"ש. אמנם כבר תי' בזה רש"י ז"ל גופי' בעירובין (צ"ו ע"א) בד"ה ולא מיחו כו'. שכ' שם וז"ל דהוי כתוספות על דברי התורה שפטרה נשים ממ"ע שהז"ג עכ"ל עיי"ש. וזה מבואר היטב ע"פ דברינו. שהוא מענין השני של איסור בל תוסיף. דכשעושה מ"ע שהז"ג שלא נצטוו בהן הנשים נמצאת מוספת על מנין המצות שנתחייבו בהן הנשים מה"ת. וכדברי הפסיקתא זוטרתי והרמב"ן והריטב"א ז"ל שכתבנו. דס"ל דגם זהו בכלל אזהרת בל תוסיף. דהיינו הוספה לגבי כלל המצות שבתורה. ומאי דמשמע מפירש"י שם שאין בזה איסור גמור לגבי נשים היינו רק משום דכיון שניתנה מצוה זו לאנשים מיהת הילכך גם לגבי נשים אע"פ שפטורות אין זה חשוב מצוה חדשה כ"כ שתהא בכלל אזהרה דבל תוסיף. ובפרט די"ל שלא בא הכתוב להחמיר על הנשים אלא להקל משום שאין סיפוק בידיהן לעשות. ועי' בס' המכריע (סי' ע"ח) דמשמע דס"ל דגם בזה מדינא עברי בב"ת עיי"ש. ועכ"פ מבואר דגם בתוספות מצוה חדשה לגמרי הו"ל בכלל אזהרה דב"ת. ומינה דדומיא דהכי בלאו דבל תגרע אם מבטל אחת ממצות שבתורה ודאי הו"ל בכלל אזהרה דבל תגרע. אלא דממילא מבואר דהיינו דוקא כשעושה כן דרך קבע. כגון נשים במ"ע שהז"ג שרוצים להתנהג כן תדיר במצות אלו כאנשים. וכן לענין בל תגרע דוקא בדרך קביעות. אבל באקראי בעלמא אין עליו תורת מצוה שיהא כמוסיף על מצות שבתורה או גורע מהן אלא במוסיף לאו כלום קעביד. ובגרעון אין זה אלא כמבטל מ"ע. ועובר בעשה בלבד. אבל בבל תגרע לא עבר. דמשום דביטל באקראי בעלמא אחת מן המצות פשיטא דאכתי אין זה כפוחת אחת מכלל המצות שבתורה. שהרי לא פרק מעליו לגמרי עול מצוה זו ורק לשעה משום איזה צורך בזדון או שלא בזדון לא קיים עשה זו. והילכך רק עון ביטול עשה בידו:

ומעתה ממילא מבוארים אל נכון דברי הרשב"א ז"ל. דכיון שעושין כן בדרך קביעות שלא לתקוע בכל ר"ה שחל להיות בשבת ודאי יש בה אזהרה דבל תגרע לגבי כללות המצוה. דמאחר דעיקר המצוה מה"ת היא לתקוע בר"ה לעולם בין בחול ובין בשבת. ואנחנו באים להגביל המצוה רק לכשיחול באחד מימי החול ולא כשיחול בשבת. ודאי הרי זה בכלל גרעון. והוא נכלל באזהרת לא תגרע. והרי זה ממש כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם שאם יעשה החג ששה עובר ג"כ בבל תגרע עיי"ש. דפשוט ג"כ דכוונתו כשעושה כן דרך קביעות. אבל דרך אקראי ודאי אינו עובר אלא בעשה דשבתון ובלאו דמלאכת יו"ט לחוד. או כשלא אכל בסוכה בשביעי של חג לא עבר אלא בעשה דבסוכות תשבו שבעת ימים. אבל גרעון מצוה ליכא ולא עבר בבל תגרע. והן הן דברי הרשב"א ז"ל וממילא סרו מהר כל מה שהקשו האחרונים ז"ל ושהקשינו אנחנו על דבריו ז"ל. דכל זה לא פגע ולא נגע בדברי הרשב"א כלל וכמבואר ואכמ"ל בזה יותר:

איברא דלפ"ז תחזור קושית הט"א ביתר שאת בההיא דקתני בספרי מנין שאין מוסיפין לא על הלולב ולא על הציצית כו' ומנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרע עיי"ש. והרי ארבעה מינים שבלולב וארבע ציצית מעכבין זא"ז. ונמצא דכשפוחת מהם הרי זה מבטל את המצוה לגמרי ולאו כלום קעביד. והרי במבטל עשה ליכא בל תגרע אם לא שעושה כן דרך קביעות. והך ברייתא ע"כ בשאין לו יותר הוא דמיירי וכמו שביארנו לעיל. דביש לו כולן פשיטא דאסור לפחות מהן. ומאי קאמר ומנין שאין פוחתין מהם. והרי בזה הוא מבטל העשה במזיד בידים. וכיון דמיירי בשרק משום שאין לו כולן הוא רוצה לעשות מיהת מה שבידו א"כ אין זה אלא דרך אקראי בעלמא. ובכה"ג לא שייך לאו דבל תגרע. ואינו עובר אלא בעשה כמו שנתבאר. ובע"כ יהי' מוכרח מזה דאפי' מבטל עשה באקראי בעלמא עובר בבל תגרע. מיהו נראה דע"כ ז"א. דמהך ברייתא גופא ע"כ מוכרח דבמבטל עשה לגמרי ליכא אזהרת בל תגרע. דאל"כ בלא"ה קשה טובא דכיון דאפי' מבטל המצוה לגמרי ולא הטיל ציצית כלל בבגדו ולא לקח מהמינים של לולב כלל הרי זה בכלל אזהרת בל תגרע. א"כ ביש לו קצת ציצית או ממיני הלולב אמאי יהא אסור בהן משום בל תגרע. כיון דגם השתא שלא יעשה כלום ממצוה זו עדיין לא ימלט מחששא דבל תגרע. אלא דפטור משום דאנוס הוא ורחמנא פטרי'. וא"כ אמאי לא יהא שרי ליקח קצת המינים שישנם בידו ולהטיל קצת הציצית שיש לו בבגדו אם ירצה. כיון דבין כך ובין כך אנוס הוא לעבור בבל תגרע. וע"כ מוכרח לומר דבמבטל מ"ע לגמרי ליכא עבירת בל תגרע. ורק במקיים מקצת ומבטל מקצת הוא דהו"ל בכלל אזהרת בל תגרע. והיינו דקתני תנא דספרי מנין שאין פוחתין מהם ת"ל ולא תגרע. דאע"ג דבאין לו יותר מיירי ואם לא יעשה בפחות לא יעשה כלום. מ"מ מוטב שלא לעשות כלום שלא יעבור מיהת על לא תגרע ממה שיעשה קצת ויעבור נמי על לא תגרע. והשתא א"כ הדבר תמוה מיני' ובי' בהך ברייתא גופא. דכיון דבמבטל מ"ע לגמרי ע"כ ס"ל לתנא דלא הו"ל בכלל אזהרת בל תגרע. א"כ גם כדעביד מקצת המצוה היכא דמעכבין זא"ז. כלולב וציצית דפחות מארבע ציצית וארבעה מינים שבלולב אין בהן מצוה כלל. והו"ל כאלו לא עשה כלום הול"ל דלית בהו משום בל תגרע. והיכי קתני מנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרע דמבואר דבעשה מקצת אפי' בלולב וציצית קאי בלא תגרע. אע"ג דבדלא עבד כלום ס"ל דליכא בל תגרע. ולומר דמאי דקתני בספרי מנין שאין פוחתין מהם וכו' אפי' ביש לו מיירי. ולא אתי אלא לומר דמנין שאם פיחת מהם שעובר נמי בלאו חוץ ממה שעובר בעשה. ולפ"ז הי' אפשר לומר דמיירי בשעושה כן דרך קביעות תדיר דשייך בי' שפיר בל תגרע אע"ג דהו"ל כמבטל העשה לגמרי. אינו נראה כלל. דמלבד דמלשון הברייתא לא משמע הכי כלל. דרק לענין איסורא מיירי. לומר מנין שאין רשאי לפחות מהם. והיינו ע"כ בשאין לו יותר כדכתיבנא. בלא"ה קשה עפ"ז דמאי שנא דקשאיל מנין שאין פוחתין ואם פיחת שעובר בלאו. הו"ל לשאול בעיקר מילתא מנין שאם לא קיים העשה לגמרי שעובר בלאו מלבד העשה. דאם איתא דבמבטל העשה לגמרי פשיטא לי' דעובר בלאו דלא תגרע. א"כ גם בשפיחת כיון דמעכבין זא"ז והו"ל כאילו לא עשה כלום מאי קמיבעיא לי' מנין שעובר בלאו. ואם קים לי' התם דאינו עובר. א"כ בפיחת כיון דהו"ל כלא עשה כלום אמאי עובר. ואין לומר דודאי קים לי' במבטל העשה לגמרי דעובר אלא דלרבותא נקט פיחת. לומר דאפי' עשה קצת מן המצוה ג"כ עובר בלאו מלבד העשה. דהרי אין בזה שום רבותא כלל כיון דמעכבין זא"ז ומקצתה לאו כלום הוא:

אשר לכן נראה לענ"ד מוכרח מזה לומר דודאי הך ברייתא בשאין לו יותר מיירי. ובודאי פשיטא דבמבטל העשה לגמרי אינו עובר אלא בעשה בלבד ולא שייך בזה לאו דלא תגרע. כיון שאינו עושה כן אלא באקראי בעלמא וכמו שביארנו. אלא דהיכא דמקיים מקצת שיש לו ומבטל מקצת משום שאין לו יותר ס"ל לתנא דספרי דאע"ג שאינו עובר בעשה. דאנוס רחמנא פטרי'. מ"מ עובר בלאו דלא תגרע בעשיית מקצתה. דהו"ל כמשנה המצוה ממה שצותה תורה. וגרע ממי שאינו עושה כלל. דעכ"פ אינו משנה תורת המצוה. אבל זה שעושה מקצתה נראה כתורה חדשה לעצמו. ואין עליו אלא או שיעשה כל המצוה כמו שנצטוה או שלא לעשותה כלום. דאנוס רחמנא פטרי'. וכן נראה מלשון הרא"ם ז"ל בס' יראים (סי' ל"ב) שכתב וז"ל ויראת מאלקיך שלא לשנות מצות דכתיב את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דעיקרו משום שינוי המצוה הוא. וא"כ אפי' בשמעכבין זא"ז דהו"ל כאינו עושה כלום. מ"מ שינוי מצוה יש בעשיית מקצת וביטול מקצת ועובר בבל תגרע. אע"ג דכשמבטל כולה באונס לא עבר כלום. ואפי' ברצון נהי דעובר בעשה אבל לא תגרע לא שייך בי'. איברא דלפ"ז הדרא קושית הט"א לדוכתה מההיא דפרק לולב הגזול דקתני בברייתא לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ולא ד"א ופרכינן עלה פשיטא. ומשני מ"ד לייתי כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיני' דאתי למסרך עיי"ש. והשתא למה לי' טעמא דאתי למסרך תיפוק לי' דעבר עלה מדאורייתא בלאו דלא תגרע. כיון דה"ל שינוי וגרעון בתורת קיום המצוה. וגרע מיושב ובטל ואינו עושה כלום. מיהו נראה די"ל ע"פ מאי דבלא"ה קשה לכאורה דהרי מדפריך פשיטא ע"כ צ"ל דמשמע לי' דמאי דקתני לא יביא לא רימון כו' היינו לומר שאינו צריך להביא. דאם הוה ס"ל דאיסורא קתני לומר דאסור להביא מינא אחרינא במקום אתרוג א"כ טובא קמ"ל. דהא כיון דלא משמע בזה איסור אלא משום חששא דאתי למיסרך. וכיון דהשתא אכתי לא הוה סלקא אדעתי' סברא זו דאתי למיסרך ודאי הול"ל דשרי. ואדרבה איפכא הו"ל למיפרך ואמאי אסור. והשתא א"כ למסקנא מי הזקיקו לחזור בו מזה ולומר דאסור משום דאתי למיסרך. הרי בלא"ה שפיר משני סד"א לייתי כי היכי דלא לשתכח תורת אתרוג קמ"ל דלא חייבוהו בכך. ואין ה"נ דאי בעי לאייתויי שפיר דמי כדהוה ס"ל לס"ד. וכבר ראיתי מי שנתקשה בזה. אבל נראה דעפמש"כ לק"מ וחדא באידך מיתרצא. די"ל דודאי משמע לי' למקשה כפשטא דלישנא דברייתא דמשמע דאסור להביא פריש או רימון. ומ"מ פריך שפיר פשיטא משום דישנו בכלל אזהרת בל תגרע. ומהיכא תיתי יהא מותר. ועל זה משני סד"א לייתי כי היכי דלא תשתכח תורת אתרוג. דהיינו לומר דאע"ג דודאי לשם מצות נטילת לולב אסור משום בל תגרע. מ"מ סד"א דלייתי מיהת וליכוין שלא לשם מצוה אלא כדי שלא תשתכח תורת אתרוג. דבזה לא שייך בל תגרע. וכמו דבאמת דעת הראב"ד ז"ל. והביאו הרא"ש פרק לולב הגזול (סי' י"ד) דבמקום שיש לו לולב ואין לו אתרוג מצוה ליטול את הלולב לבדו מיהת לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב עיי"ש. וכן הוא בתמים דעים להראב"ד (סי' רל"ג) עיי"ש. קמ"ל דאסור משום דגם בזה נהי דמשום איסור בל תגרע ליכא וגם לא שייך לחוש שמא יכוין לשם מצוה ויעבור בבל תגרע. דהרי עכשיו אנו מתירין לו ליטלו ובתנאי שיכוין בו שלא לשם מצוה ומהיכא תיתי שנחוש שיעבור במזיד ליטלו לשם מצוה. דא"כ לא הי' בא לפנינו לשאול להתיר לו. אלא דאפשר לחוש אם נתיר לו עכשיו ליטול בכוונה שלא לשם מצוה אלא כדי שלא תשתכח תורת אתרוג יתרגל בכך ויבוא לעתיד לבוא הוא עצמו ליטלו נמי לשם מצוה. שישכח דרק בכוונה שלא לשם מצוה הוא שהתרנו לו עכשיו. או אחר שלא ידע הטעם שהתרנו ובאיזה אופן התרנו יבוא ליטלו נמי לשם מצוה. אלא דהיינו באמת בכלל מאי דקאמר דאסרוה משום דזמנין דנפיק חורבא מיני' דאתי. למיסרך. כלומר שיתרגל בכך ואתי למיעבד נמי הכי לשם מצוה ויעבור בבל תגרע. ואפי' כשיהי' לו אתרוג אתי ליטול פריש או רימון. דמשום דאתרוג אינו מפורש בקרא אתי למיסרך ולומר דגם פריש ורימון בכלל פרי עץ הדר דקרא וכמש"כ הראב"ד ז"ל. ולק"מ קושית הט"א. ומעתה לפ"ז אין שום סתירה מסוגיא דגמרא בתלמודין לברייתא דספרי. ואדרבה גם מסוגיא דהתם מוכרח דגם היכא דמעכבין זא"ז איכא לאו דלא תגרע. ואפי' באין לו וכמו שביארנו. ועפ"ז ניחא מה שהקשה בק"נ שם לפי גירסת הרי"ף והרא"ש שם בברייתא ארבעת מינים שבלולב אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהן עיי"ש. דא"כ אמאי לא פריך התם פשיטא אלא אאין מוסיפין ולא פריך הכי נמי ארישא דאין פוחתין. עיי"ש מה שנדחק בזה. ואין דבריו נכונים ואין להאריך. אבל לפמש"כ לק"מ. דודאי ארישא אין כאן מקום קושיא כלל דטובא קמ"ל. דאפי' היכא דמעכבין זא"ז. דאם פיחת הו"ל כלא עבד כלום. וסד"א דהו"ל כמבטל עשה בעלמא דאינו בכלל אזהרת בל תגרע אי לא עבד הכי אלא באקראי בעלמא. קמ"ל דגם זה הו"ל בכלל בל תגרע ואפי' אין לו יותר:

והנה ראיתי להרבה אחרונים ז"ל ובראשם בתשו' שבות יעקב (ח"ב סי' י"ח) והר"ב בני חייא בהגהות הטור או"ח (סי' תע"ה). שחקרו במי שאין לו בליל פסח אלא חצי זית מצה אם חייב לאכלו משום דחצי שיעור ג"כ יש בו מצוה דאורייתא. כמו בחצי שיעור דאיסורין דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת. או דילמא חצי שיעור במצוה לאו כלום הוא. ואחריהם נמשכו כמה מגדולי האחרונים ז"ל והאריכו בזה טובא. ותמיהני על כולם שלא נתעוררו בזה מאיסור דאורייתא שיש בה משום לאו דלא תגרע. לפי המפורש בברייתא דספרי ומבואר ג"כ בפסיקתא זוטרתא ופירש"י והרמב"ן ז"ל (בפרשת ראה) והרשב"א בחי' לר"ה שם. דס"ל דאפי' בדמעכבין זא"ז הו"ל בכלל אזהרת לאו דבל תגרע. וא"כ בנדון זה כשאוכל חצי זית. כיון דשיעורו מה"ת הוא כזית כשאוכלו לשם מצות מצה הרי הוא עובר בל"ת דבל תגרע מדאורייתא. ולפ"ז אדרבה יותר יש חשש איסור אם נימא דחצי שיעור אצל מצות דינו כחצי שיעור אצל איסורין דכמו דהתם יש בו איסורא דאורייתא הכי נמי הכא יש בו מצוה דאורייתא מאילו נימא דח"ש במצות לאו כלום הוא. דהא לפי דעת הט"א דבמעכבין זא"ז ליכא לאו דלא תגרע משום דהו"ל כמבטל עשה לגמרי ובבטל ממ"ע אינו עובר אלא בעשה בלבד. א"כ אם נימא דבחצי זית ליכא מצוה כלל נהי דלא מיחייב לאכלו. מ"מ איסורא מיהת ליכא מדאורייתא לאכלו. ואי בעי מצי למיכלי'. אבל אם נימא דחצי שיעור לענין מצות נמי יש בו מצוה מדאורייתא באכילתו א"כ הו"ל כמצוה דאמרינן בה שאין מעכבין זא"ז. כיון דבכל חצי זית עביד מצוה דאורייתא אפי' לית לי' יותר. והו"ל ממש כציצית דאע"פ דמצוה אחת היא קיי"ל דתכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. וכן תפילין של יד ושל ראש להסוברין דמצוה אחת הן ומ"מ אין מעכבין זא"ז. דלכ"ע הו"ל בכלל בל תגרע גם לדעת הט"א. אע"ג דלכאורה בלבן בלא תכלת לא מקיים אלא מצות לבן. ויבואר לפנינו במקומו בס"ד. וכן בתפילין לא מקיים אלא מצוה של זו שבידו ושמניחה. והכי נמי בחצי שיעור של מצה וכיו"ב. אע"ג דאין מקיים אלא מצות אכילת חצי שיעור. מ"מ הרי עביד מצוה והו"ל בכלל אזהרת בל תגרע. ואסור באכילתו מדאורייתא וזה איפוך ממש ממאי דנקטו כל האחרונים ז"ל והדבר מתמיה מאוד. אם לא דנימא דס"ל לדבר פשוט דהיכא דלית לי' יותר ממקצת שיעור המצוה אינו בכלל אזהרת בל תגרע. אלא שכבר בארתי דהא ליתא. ואין שום חילוק בין יש לו לאין לו לענין בל תגרע:

אלא שיש לדון בזה לכאורה דאם נימא דבחצי שיעור אצל מצוה יש בה מצוה מה"ת א"כ היכא דאין לו יותר אפשר לומר דאתי עשה ודחי ל"ת דבל תגרע. וכמש"כ התוס' בפרק בתרא דעירובין (ק' ע"א) בד"ה מתן עיי"ש. וכמש"כ לעיל לענין תפילין. ואע"ג דהכא בחצי שיעור אפי' נימא דיש בה מצוה מה"ת לאו מצוה גמורה הוא כמו לענין איסורין דאע"ג דאסור מה"ת מ"מ איסורא בעלמא הוא ואין בו איסור גמור. וא"כ ראוי לומר דמצה כזו לא דחי ל"ת. מ"מ כן נראה לכאורה מדברי בעל העיטור (שער ב' ח"א) מהלכות ציצית דגם בכה"ג אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת. דעלה דההיא דאמרינן במנחות פרק התכלת (מ' ע"א) בהא דתניא סדין בציצית ב"ה מחייבין אמר רבי א"כ למה אסרוהו לפי שאין בקיאין כו' גזרה משום קלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן ומשני כיון דאפשר במינן לא כדר"ל דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה לא יהא אלא לבן כתבו וז"ל ואע"ג דאליבא דרבי קיימינן דס"ל התכלת מעכב את הלבן כו' עיי"ש שנדחקו בזה. אבל הר"ב העיטור שם. דג"כ הרגיש בקושיא זו של התוס'. כתב עלה וז"ל ולא יהא אלא לבן אפי' למ"ד מעכבין קא פריך. כלומר לא יהא בו תכלת אלא נדיננו כצמר לבן בלא תכלת דהא חוטי צמר פוטרין בשל פשתן במקום מצוה כו'. ונהי דכולה מצוה לית בה פלגא דמצוה איכא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאפי' למ"ד תכלת ולבן מעכבין זא"ז מ"מ לבן לחודי' נמי חשיב מיהת פלגא דמצוה ומצי למידחי לאו דכלאים אי לא משום דאפשר במינו דהו"ל אפשר לקיים שניהם. וא"כ הכא נמי כיון דחצי זית פלגא דמצוה אית בי' שפיר דחי ל"ת דלא תגרע. אלא דבאמת אי אפשר כלל לומר כן דודאי נהי דאפשר לומר דחצי שיעור נמי קצת מצוה מה"ת יש בו. מ"מ לומר דדחי ל"ת מהיכא תיתי לן. דלא שמענו עשה דוחה ל"ת אלא בעשה גמורה דגלי קרא. אבל בקצת מצוה דומיא דחצי שיעור באיסורין אין לנו לומר דדחי לאו גמור דחמור נמי מעשה גמורה. אלא דחידוש חידשה תורה דמידחי מקמי עשה גמורה. ומאי דגלי קרא גלי ומאי דלא גלי לא גלי. וגם עיקר דברי בעל העיטור תמוהים דהרי להדיא אמרי' ר"פ התכלת (ל"ח ע"ב) מאי חיסר מצוה אי לימא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת לרבי עיכובא מעכבי עיי"ש. והביאה הבעל העיטור גופי' לעיל (שער ראשון סוף ח"א) עיי"ש. ומבואר להדיא דלרבי תכלת כשאין לבן ולבן בלא תכלת לאו מצוה היא כלל. מיהו משום הא הי' אפשר לומר דקשיא לי' דמדקתני יצא אלא שחיסר מצוה משמע דיצא ידי מצוה גמורה מיהת מחדא. והיינו דפריך לרבי עיכובא מעכבא ואין כאן אלא כחצי שיעור ואפי' ידי תכלת לא יצא אלא שעשה מצוה קצת כחצי שיעור באיסורין. מ"מ ודאי אין בו כדאי לדחות ל"ת גמורה. ועדיפא מינה כתב הלבוש (באו"ח סי' י"א) דאפי' לדידן דקיי"ל תכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. מ"מ חדא מינייהו לא הוי אלא פלגא דמצוה ולא דחי ל"ת דכלאים עיי"ש בדבריו. ואע"ג דודאי דבריו ז"ל תמוהים כמבואר בכל הסוגיא דמנחות שם ובכל הראשונים ז"ל. וכבר הרגישו עליו בזה קצת אחרונים ז"ל. מ"מ היינו דוקא לרבנן דס"ל דאין מעכבין זא"ז דלדידהו ודאי תכלת בלא לבן ולבן בלא תכלת כיון דאין מעכבין זא"ז הו"ל כמקיים עשה גמורה ודחיא ל"ת כשאר עשין. אבל לרבי דס"ל דמעכבין זא"ז נהי דס"ל לבעל העיטור דמיהת יש לכל חדא תורת מצוה קצת כחצי שיעור. מ"מ לדחות ל"ת אין לנו אלא במ"ע גמורה ולא בקצת מצוה כחצי שיעור. וכבר העיר בזה קצת המפרש שם עיי"ש. אבל נראה דגם כוונת הר"ב העיטור שם אינה אלא לומר דהכי הוה ס"ד דמקשה התם לומר דשייך בזה נמי עשה דחי ל"ת. אבל לקושטא דמילתא ודאי ליתא. וזו היא כוונת בעל העיטור שם במש"כ בשינויא דגמרא שם כיון דאפשר במינו וכו'. וז"ל שם כיון דאפשר במינו. כלומר בהא ודאי אפי' למ"ד אין מעכבין זא"ז לבן בלא תכלת כה"ג איסור כלאים אית בי'. דהא אפשר למיעבד לבן מפשתן וכו' עכ"ל עיי"ש. ורצה לומר בזה לדעתי דודאי אליבא דרבי דקיימינן אליבי' דס"ל מעכבין זא"ז לא הוצרך להך שינויא. דבלא"ה לא שייך לדידי' בזה עשה דוחה ל"ת. אלא דאתי לשנויי לרווחא דמילתא באופן דאתי שפיר לדברי הכל אפי' למ"ד תכלת ולבן אין מעכבין זא"ז. ומ"מ נשמע מדברי בעל העיטור אלו ראי' מבוארת לדעת האחרונים ז"ל הסוברין דבחצי שיעור דמצוה ג"כ יש בה קצת מצוה מה"ת ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר דלא שייך כאן לדון מצד דחיית עשה לל"ת דבל תגרע. וא"כ ודאי הדבר תמוה לומר דאם לית לי' כל שיעור המצוה יעשה מקצת שיש לו. דהרי יש בזה לאו דבל תגרע. ויותר יש להתפלא על האחרונים ז"ל שעם כל אריכותם בענין זה לא נתעוררו כלל אף אחד מהם מענין לאו דבל תגרע ואכמ"ל בזה. וגם ראיתי להרב חיד"א ז"ל בתשו' חיים שאל (ח"א סי' ד') שכתב דאפי' אם לא יהי' בחצי שיעור מצוה כלל. מ"מ חייב לאכול חצי זית שבידו מיהת כי היכי דלא תשתכח תורת המצוה לגמרי עיי"ש בדבריו. ולדעתי כיון דשיעור כזית אינו מפורש בקרא הו"ל כפריש ורימון דאסור ליטלו משום דאתי למיסרך. וכמש"כ הראב"ד והרא"ש שהבאתי לעיל ואכמ"ל בזה. ועפ"ז תתבאר לנו בפשיטות טעמא דברייתא דספרי דס"ל דאפי' בהנך דמעכבין זה את זה איתי' בכלל בל תגרע ולק"מ קושית הט"א. משום דאע"ג דמעכבין זא"ז מ"מ קצת מצוה יש במקצתה כחצי שיעור. וכמבואר בבעל העיטור. והילכך אין זה כיושב ובטל ממ"ע לגמרי. באקראי דלית בי' משום בל תגרע. דהתם לא שייך גרעון שהרי לא עבד כלום. משא"כ כאן דקצת מצוה מיהא עביד והו"ל שפיר בכלל גרעון:

ומעתה מתבאר לנו דאין לנו לפרש בטעמא דתוספתא דמנחות שם דקתני באין לו דאין מעכבות אלא משום דכיון דהא דמעכבות זא"ז ביש לו שתיהן היינו משום דעבר בבל תגרע. והילכך באין לו אית לן למימר דאתי עשה דתפילין ודחי לאו דבל תגרע. כיון דאי אפשר לו לקיים שניהם וכמו שביארנו. והשתא לפ"ז ע"כ מוכח לכאורה מזה דתפילין ש"י וש"ר מצוה אחת הן. דאם איתא דשתי מצות בפ"ע נינהו. א"כ גם בשיש לו שתיהן אמאי מעכבות זו את זו משום איסור לאו דבל תגרע. הרי כיון דמצות בפ"ע נינהו וכל חדא באנפי נפשה מצוה שלמה היא. אין כאן ענין כלל ללאו דלא תגרע. אלא דאין זו ראי' אלא לדעת רבינו שמחה וסייעתו ז"ל דס"ל דהך תוספתא הילכתא היא וכמסקנת סוגיא דגמרא במנחות שם. אבל להאו"ז וסייעתו ז"ל דס"ל דהך תוספתא לאו דסמכא היא. דלמסקנא דתלמודין קיי"ל דבין יש לו ובין אין לו אין מעכבין זא"ז. א"כ אדרבה לכאורה מוכרח איפכא דע"כ שתי מצות באנפי נפשייהו נינהו. דאל"כ אמאי אין מעכבין זא"ז מיהת ביש לו שתיהן. דכיון דאפשר לקיים שתיהן ליכא למימר אתי עשה ודחי ל"ת דבל תגרע. וא"כ עכ"פ מצד לאו דבל תגרע הו"ל למימר דמעכבין זא"ז. אם לא דנימא דתרתי מצות נינהו. וכל חדא מצוה שלמה לעצמה היא. ולהכי לא שייך הכא לאו דבל תגרע. ואע"ג דאכתי איכא חששא דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים. כדגמרינן מקרא (פ"ג דמנחות ל"ו ע"א) עיי"ש. כבר כתבו התוס' (בפ"ק דערכין ג' ע"ב) בד"ה של יד כו' דהיינו רק לענין שכשמניח שתיהן חייב להקדים של יד לשל ראש אבל הרשות בידו להניח רק אחת איזו שירצה. כיון דתפילין של יד אינה מעכבת של ראש עיי"ש. וכ"כ בס' התרומה בהלכות תפילין שאפי' יש לו שתיהן ורוצה להניח רק אחת מהן הרשות בידו עיי"ש. ובודאי כונתו דאח"כ מיהא חייב להניח גם את השניי' דהא מה"ת חייב בשתיהן. אלא דמ"מ אין מעכבות זו את זו דשתי מצות בפ"ע הן ויכול לקיים עכשיו מצוה זו ואח"כ את השניי'. רק כשרוצה לקיים שתיהן כאחת גלי קרא דחייב להניח ש"י ואח"כ ש"ר וכשחולצן יחלוץ ש"ר תחילה ואח"כ ש"י. משום דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים. איברא דלפ"ז שוב אין ראי' מזה לומר דשתי מצות הן דאפי' את"ל דמצוה חדא נינהו מ"מ איכא למימר דמיירי הכא בגוונא דלא שייך בל תגרע. וכגון שדעתו להניח אח"כ גם את השניי'. דכה"ג ליכא משום בל תגרע. דהא ארבע מינים שבלולב לכ"ע חדא מצוה נינהו. ומ"מ אמרינן בגמרא דכשיש לו כולן אין מעכבין זא"ז. ולפי' הבה"ג ורוב הראשונים ז"ל היינו לומר שיכול ליטלם בזה אחר זה כל חד וחד לחודי' וכמשכ"ל. הרי דכיון דדעתו להשלים אח"כ וליטול כולם לא שייך בזה בל תגרע וא"כ אין מזה הכרח לומר דתרתי מצות נינהו. מיהו לפמש"כ התוס' (בפרק לולב הגזול ל"ד ע"ב) בד"ה שתהא כו' וז"ל ודבר תימא הוא לומר כן (כדברי הבה"ג) דכיון דכולו מצוה אחת איך יועילו בזה אח"ז וכו' עיי"ש. א"כ כאן בתפילין לפי' ס' התרומה והתוס' בערכין דמועיל בזה אחר זה אפי' לכתחילה אכתי מוכח דתרתי מצות נינהו והבה"ג דס"ל דמצוה אחת הן לטעמי' אזיל דלדידי' לא מוכח מידי. דהא גם בלולב ס"ל באמת דמועיל בזה אחר זה כל חד באנפי נפשי'. ועי' ג"כ במש"כ הרא"ש הלכות קטנות הלכות תפילין (סוף סי' ט"ו) ובטוש"ע או"ח (סוף סי' כ"ו) ובב"י שם ובמש"כ המג"א (שם ס"ק א') עייש"ה ואין להאריך:

ועכ"פ לשיטת רבינו שמחה וסייעתו ז"ל נראה לכאורה מוכרח משם דתפילין ש"י וש"ר מצוה חדא נינהו כדעת הבה"ג וסייעתו. אלא שראיתי בארחות חיים הלכות תפילין (סי' כ"א) שכתב וז"ל. תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד לפי שהם שתי מצות. ויש אומרים דוקא כשיש לו אבל כשאין לו את שתיהן מעכבין. וי"מ איפכא כשיש לו את שתיהן מעכבין משום בזויי מצוה אבל כשאין לו אנוס נקרא ואין מעכבין. והבעל התרומה כתב וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה סברא ראשונה שכתב נראה דכוונתו לדעת הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ ר"פ התכלת) שכתב וז"ל. ומה שאמרו תפלה ש"י אינה מעכבת ש"ר ע"מ שיהיו אצלו שתיהן ואז יניח איזה משתיהן שירצה לבדה כל זמן שירצה. אבל אם אין אצלו אלא של ראש או של יד אז אין מותר לו להניחה עד שיעשה האחרת שמא יטעה ויסמוך על האחד תמיד כו' עכ"ל עיי"ש. והנה הדברים תמוהים טובא לכאורה. דהרי הכי הוה ס"ד דר"ח מעיקרא למימר והדר בי' איהו גופי'. והיכי פסק הרמב"ם להלכה כס"ד דר"ח וכבר כ' מרן הב"י (בסי' כ"ו) ובכ"מ (פ"ד מה' תפילין ה"ד) דתלמיד טועה כ' או ט"ס הוא עיי"ש. ותמיהני עליו מה יענה לדברי הארחות חיים שהבאתי שכתב סברא זו לדינא בשם יש מפרשים. הן אמת שהעיד הב"י שם דבנוסחת הערבי ליתא. וגם בהלכותיו לא הביא הרמב"ם ז"ל חילוק זה להלכה. מ"מ אין מזה הכרח אלא לומר דחזר בו הרמב"ם מסברתו זו. ולכן גם בקצת נוסחאות של פיה"מ להרמב"ם השמיטוה המעתיקים. אבל עדיין אין לומר דתלמיד טועה כתבו מאחר דהארחות חיים הביאו להלכה. וכנראה ראה גם לקצת ראשונים ז"ל אחרים שעומדים בשיטה זו. ולכן כתבה סתם בשם יש מפרשים. ולכן נראה ע"פ מאי דקשה לכאורה במאי דקאמר ומעיקרא מאי סבר גזרה שמא יפשע. דלפ"ז אינו מובן אמאי הדר בי' ממאי דהוה אמר מעיקרא משים טעמא דקאמר אלא מאן דלית לי' תרי מצות חדא מצוה נמי לא ליעביד. ומאי קושיא והרי ודאי אע"ג דמדינא אמת הוא דגם באין לו אינן מעכבין זא"ז מה"ט דקאמר. מ"מ שפיר איכא למיגזר מיהת באין לו מדרבנן משום שמא יפשע ולעולם לא יעשה לו ולא יקנה אחרת. ואמאי כדאמרו לי' אמרת אמר להו לא. ולכן נראה דודאי לקושטא דמילתא לא הדר בי' ממאי דהוה ס"ל דבאין לו מדרבנן מיהת מעכבין זא"ז משום גזירה דשמא יפשע. אלא משום דמסתימת לישנא דר"ח משמע דמדינא באין לו מעכבין זא"ז. דאל"כ כיון דאמורא צריך לפרש דבריו הו"ל למימר בהדיא דרק מדרבנן בעלמא ומשום גזירת פשיעה בלבד הוא דקאמר. להכי אתמוהי קמתמהי עלי' ואמרי לי' אמרת. כלומר אמרת הכי דמדאורייתא באין לו מעכבין ומי אפשר לומר כן. ועל זה הוא שהשיב להם ואמר לא וכו'. ועל זה פריך ומעיקרא מאי סבר. כלומר מאי הוה סלקא אדעתי' מעיקרא לומר דמעכבין מדינא באין לו. ולזה משני דגם מעיקרא באמת לא מדינא הוה קאמר הכי. אלא מדרבנן בעלמא משום גזירת פשיעה. אלא שלא ביאר דבריו כראוי. ומהא באמת לא הדר בי' וקאי הכי במסקנא לקושטא דמילתא. כ"נ אצלי ברור בדעתו של הרמב"ם בפיה"מ שם. אלא שיש לי מקום עיון בזה לפמש"כ הראב"ד והרא"ש שהבאתי לעיל להוכיח מסוגיא דפרק לולב הגזול שהבאתי דדוקא לענין להביא פריש או רימון במקום אתרוג אם לא מצא אתרוג הוא שאסרו משום גזירה דילמא אתי למיסרך. אבל ליטול מקצת המינים כשאין לו כולם לא זו דליכא איסורא אלא אדרבה מצוה אית בה כי היכי דלא לשתכח תורת לולב. משום דארבעה מינים מיפרשי בקרא ולא אתי למיסרך. משא"כ פריש או רימון כיון דאתרוג לא אתפרש בקרא קסברי אינשי דהיינו פרי עץ הדר דקרא ואתי למיסרך עיי"ש. והשתא א"כ הכא לענין תפילין אמאי יהא אסור להניח אותה האחת שיש לו משום גזירה דאתי למיפשע. והרי כיון דשל יד ושל ראש תרווייהו מיפרשי בקרא לית לן למיחש להכי. ואולי אפשר לומר דמה"ט באמת ס"ל לשאר ראשונים ז"ל דלא קיי"ל כר"ח גם במאי דס"ל דבאין לו מעכבין זא"ז מדרבנן מיהת משום גזירה דשמא יפשע. וגם לדידהו פירוש סוגיא דמנחות שם היא כמו שפירשתי לדעת הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם. אלא דלדינא ס"ל דאידחי מילתא דר"ח מקמי ברייתא וסוגיא דסתמא דתלמודא בפרק לולב הגזול שם כדכתיבנא. אלא דצ"ע בזה לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל בהלכותיו. דלענין תפילין סתם ופסק (בפ"ד מהלכות תפילין ה"ד) דתפילין ש"י וש"ר אין מעכבין זא"ז עיי"ש. והיינו ע"כ משום דס"ל דלמסקנא אין חילוק בין יש לו לאין לו וכמש"כ בכ"מ שם. וא"כ אפי' מדרבנן ס"ל דלא גזרינן בתפילין. ואילו בהלכות לולב כתב (בפ"ז הלכה ה') וז"ל ארבעה מינים אלו מצוה אחת הן ומעכבין זא"ז כו'. ואם לא נמצא אחד מהן אין מביאין תחתיו מין אחר הדומה לו עכ"ל עיי"ש. והיינו הך דינא דברייתא שם דקתני לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון כו'. ואח"כ (בהלכה ה') כתב וז"ל אבל אם לא הי' לו אלא מין אחד או שחסר לו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דגם בחסר לו אחד מן המינים אסור ליטול השאר משום דס"ל דגם בזה שייכא גזירה דאתי למיסרך. וצ"ל דס"ל דמאי דקתני בברייתא לא יביא פריש או רימון אינו אלא לרבותא לומר דאע"ג דהני דומים לאתרוג והו"ל ג"כ פרי עץ הדר לפום פשטי' דקרא. והוה סד"א שיטלם מיהת בשעת הדחק כשאין לו אתרוג דמתקיימת המצוה מיהת לפום פשטי' דקרא קמ"ל דלא יטלם משום דאתי למיסרך. אבל ודאי גם ליטול קצת המינים שיש לו אסור מה"ט. ועכ"פ מבואר דפליג על הראב"ד והרא"ש ז"ל בזה וס"ל דגם בנטילת קצת המינים איתא לגזירה דאתי למיסרך. וא"כ אמאי בתפילין פסק דגם מדרבנן ליכא עיכובא ליטול אותה שיש לו בלבד. וגם אזיל בתר איפכא דלענין לולב משמעות הסוגיא דבאין לו לא גזרינן וגבי תפילין משמעות סוגיא דמנחות היא דגזרינן וכמו שביארנו והרמב"ם פסק ההיפוך מקצה לקצה. מיהו נראה דאפשר לומר דס"ל לחלק בין ארבעה מינים שבלולב דקיי"ל דמעכבין זא"ז וא"כ גם עכשיו כשנוטל קצת המינים שבידו לא עביד שום מצוה בהכי. אלא דבעי ליטלם לזכר בעלמא כי היכי דלא לשתכח תורת לולב ולהכי גזרו שפיר שלא ליטול כלל מחששא דילמא אתי למיסרך. אבל בתפילין דקיי"ל דאין מעכבין זא"ז. וא"כ גם בהנחת האחת שבידו מקיים מ"ע גמורה ומחייב בה מדאורייתא ואם לא יניחנה הרי זה מבטל עשה דאורייתא. והילכך לא רצו לגזור בה ולבטלו ממ"ע דאורייתא משום חששא בעלמא דשמא יפשע. ולענין פירוש סוגיא דמנחות שם ס"ל דלגמרי הדר בי' ר"ח כדס"ל לרוב הפוסקים דבין יש לו ובין אין לו אין מעכבין ואפי' מדרבנן. אבל בפירוש המשניות שם לא הוה ס"ל הכי אלא כמו שביארנו. ובההיא דפרק לולב הגזול לענין ארבעה מינים ס"ל דלא כהראב"ד והרא"ש אלא לטעמי' אזיל דלא נקט פריש או רימון אלא לרבותא כמו שביארנו ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ מבואר דזו היא סברא הראשונה שהזכיר הארחות חיים. אף דלפ"ז לשון הארחות חיים סתום קצת יותר מדאי. דמריהטת לישני' משמע קצת דמעכבין זא"ז באין לו מדאורייתא. ואין להאריך בזה יותר. ואמנם הסברא השניי' שהביא הארחות חיים הדבר ברור דכוונתו לדעת רבינו שמחה ז"ל שהביא באו"ז דס"ל ע"פ התוספתא דלמסקנא דר"ח כשיש לו שתיהן מעכבין זא"ז וכשאין לו אין מעכבין. דאל"כ אין שום ביאור לדברי הא"ח אלו. אלא דנראה להדיא מדברי הא"ח דהא דביש לו שתיהן מעכבין זא"ז לא משום בל תגרע נגעו בה כדביארנו לעיל. אלא משום בזויי מצוה הוא. ולפ"ז אין מכאן ראי' אפי' לדעת רבינו שמחה ז"ל וסייעתו לומר דתפילין ש"י וש"ר מצוה אחת הן כאשר ביארנו לעיל. די"ל דודאי תרתי מצות נינהו. ולהכי ליכא בהנחה דחדא מינייהו משום לאו דבל תגרע אע"ג שיש לו שתיהן. וטעמא דמעכבין זא"ז ביש לו שתיהן. היינו רק משום דהו"ל ביזוי מצוה. ונראה דכוונתו בזה היא דכיון דהמצוה היא להניח תפילין על היד ועל הראש והוא אינו מניח אלא האחת אע"פ שיש לו שתיהן מראה בזה לדעת כי המצוה עליו לעול ולמשא ולהכי בורר לו האחת מהן שהיא העיקרית לדעתו כדי להפטר מן החובה המוטלת עליו בלא טורח רב. ונמצא דהמצוה בזויה אצלו. והילכך מוטב שלא להניח תפילין כלל דליכא ביזויי מצוה כ"כ משיניח האחת מהן דאיכא ביזוי מצוה אם לא כשאין לו אלא אחת דאז ליכא ביזוי מצוה כלל כיון דרק משום דלית לי' האחרת הוא דאינו מניחה. איברא דלא אדע שום מקור לסברא זו. ועוד דלפ"ז גם בכל שאר שתי מצות דעלמא. כשאפשר לו לקיים שתיהן נימא דמעכבות זא"ז דיש בזה משום ביזוי מצוה כשעושה רק אחת מהן שביררה לו. וזה ודאי ליתא. אם לא דנימא דיש חילוק בזה בין מצוה אחת לשתים. וא"כ הדר יהי' מוכח מזה דלסברא זו דרבינו שמחה וסייעתו ע"כ מצוה אחת הן. אלא דא"כ מלבד שאין הדברים ברורים יקשה למאי נקט הא"ח סברא זו כלל. טפי הו"ל למינקט טעמא משום לאו דלא תגרע המפורש בתורה. דכיון דמצוה חדא נינהו ודאי יש בה עבירת לאו דלא תגרע. ואולי אפשר לומר דט"ס הוא בא"ח ובמקום בזויי מצוה צ"ל גרוע מצוה. וכוונתו באמת לטעמא דאיסור בל תגרע ואתי שפיר. ומ"מ מבואר דלשיטה זו צ"ל דתפילין ש"י וש"ר מצוה אחת הן:

והנה בפרק התכלת (מ"ה ע"א) תניא לפי שנאמר בתורה פרים מנין שאם לא מצא שנים מביא אחד ת"ל פר. ששה כבשים מה ת"ל לפי שכתוב בתורה שבעה ומנין שאם לא מצא שבעה יביא ששה ת"ל ששה. ומנין שאם לא מצא ששה יביא חמשה חמשה יביא ארבעה ארבעה יביא שלשה שלשה יביא שנים ואפי' אחד ת"ל וכו'. ומאחר דכתיב הכי ששה כבשים למה לי. דכמה דאפשר להדורי מהדרינן. ומנין שמעכבין זא"ז ת"ל יהיו. ופירש"י ותוס' שם דהיינו לומר שאם יש להם כולם ככל הצורך מעכבין זא"ז דאין יכולין להקריב זה בלא זה. וכתבו התוס' שם דכה"ג דרש נמי בספרי עיי"ש. ולפי מה שנתבאר יש לתמוה לכאורה דלמה לי קרא לומר דאם יש להם כל הצורך שמעכבין זא"ז. ותיפוק לי' דמעכבין זא"ז משום לאו דבל תגרע. מיהו נראה די"ל דודאי אין ה"נ דלענין אם יש לו פרים שנים ושבעה כבשים לא איצטריך קרא לומר שמעכבין זא"ז דמאזהרת לא תגרע נפקא כדכתיבנא וכי קאמר מנין שמעכבין זא"ז וכו' אינו אלא לענין היכא שיש לו פחות משבעה כבשים. דכיון דגם השתא לית לי' כל המצוה כולה דהיינו שבעת כבשים אלא ששה או פחות. לא שייכא בה אזהרת בל תגרע והוה סד"א דאין מעכבין זה את זה אפי' בהנך שישנן בידם. קמ"ל מקרא דתמימים יהיו דגם בכה"ג מעכבין זא"ז. איברא דמלשון רש"י שכתב וז"ל ומנין שמעכבין זא"ז אם יש להם פרים שנים או כבשים שבעה דאין יכולים להקריב זה בלא זה כו' עכ"ל עיי"ש. וכן לשון התוס' שם. שכתבו ומנין שמעכבין זא"ז. פירוש כשיש להם כל הצורך עיי"ש. משמע מדבריהם ז"ל דלקושטא דמילתא לא אמרינן דמעכבין זא"ז כשיש להם אלא כשיש להם כל הצורך. אבל היכא דגם השתא אין בידם אלא פחות מהשיעור הקצוב בתורה לא ילפינן מקרא דתמימים יהיו שיעכבו זא"ז. וכנראה משמע להו הכי מלשון הספרי שהביאו התוס' שם לעיל סוף ד"ה כמשפט וכו'. דקתני יכול אפי' כולן מצויין ת"ל וכו' עיי"ש. דמשמע דלא נפקא לן עיכובא אלא בשכולן מצויין. וא"כ הדק"ל. ויש מקום ליישב אלא שאכמ"ל בזה יותר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף