ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/סה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש סה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

צופה עם אלקו לאליל. והמשקרים באמרי פי חצבתים. מש"כ צופה עם אלקו. הוא מלשון הכתוב (הושע ט' ח') צופה אפרים עם אלקי. ומפרש"י והרד"ק ז"ל שם מתבאר שבספרים שלפניהם היה כתוב אלקיו וכמש"כ במנחת שי שם. ולפי הנראה דבלשון רבינו הגאון ז"ל כאן צ"ל אלקי כלשון הכתוב לפי הספרים שלפנינו. ובמנחת שי שם כתב שנחלקו המפרשים אם שם זה הוא קודש או חול עיי"ש. ומלשון רש"י ורד"ק שם נראה דס"ל שהוא חול עיי"ש. אבל מדברי הראב"ע ז"ל שם משמע דס"ל שהוא קודש עיי"ש. ומדברי רבינו הגאון ז"ל כאן ע"כ מוכרח דס"ל כדעת הראב"ע ז"ל שהוא קודש. וכוונתו המתנבא בשם השם ב"ה ועבודת אליל. ולדעתו ז"ל היינו מתנבא בשם ע"ז דתנן (ריש פרק הנחנקין) דחייב חנק עיי"ש. וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל (סה"מ לאוין כ"ו). שכתב וז"ל שהזהירנו מהתנבאות בשמה. והוא שיאמר שהאל צוה לעבוד אותה. או שהיא בעצמה צותה לעבדה. ויעדה גמול והזהירה מעונש כמו שיחשבו נביאי הבעל וכו'. והוא אמרו יתעלה ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. וזאת המיתה חנק וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב דמתנבא בשם השם ב"ה לעבוד ע"ז. היינו המתנבא בשם ע"ז דתנן התם שמיתתו חנק. וכן כתב ג"כ בחנוך (מצוה תקי"ח) וז"ל שנמנענו שלא להתנבא בשם ע"ז. כגון שיאמר ע"ז פלונית צותה לעבדה וכו'. וכן בכלל זה אם יאמר שהאל צוה לעבוד ע"ז פלונית וכו'. שהוא חייב מיתה שנאמר על זה ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. ומיתה זו היא חנק וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם ז"ל (בהקדמתו לסדר זרעים) שביאר שם ענין זה בארוכה. ובתוך דבריו שם כתב וז"ל וגם זה מתנבא בשם ע"ז שזה השם כולל מי שיאמר שהיא בעצמה צותה לעבוד אותה. או מי שיאמר שהקב"ה צוה לעבוד שום דבר מהם. וכשנשמע מן המתייחס בנבואה אחת משתי הדעות האלה. והעידו עליו עדים כפי שנאמר בתורה. דינו שיהרג בחנק. כמו שאמר הקדוש ב"ה והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וכו' עכ"ל עיי"ש:

אמנם דבריהם תמוהים מאוד בזה. שהרי המתנבא בשם הקב"ה לעבוד ע"ז. הרי זה בכלל נביא המדיח או המסית שדינו בסקילה. כמבואר בפרק ארבע מיתות (ס"ז ע"א) ובסו"פ הנשרפין עיי"ש. ובכלל מסית או מדיח הוא. ולא בכלל מתנבא בשם ע"ז. וכן מבואר ג"כ בדברי הרמב"ם ז"ל גופיה (פ"ה מהלכות ע"ז ה"ב) עיי"ש. אבל נביא המתנבא בשם ע"ז שמיתתו בחנק. אינו אלא כדמפרש במתניתין (פרק הנחנקין פ"ט ע"א). דתנן המתנבא בשם ע"ז ואומר כך אמרה ע"ז. אפי' כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות ע"ז שם ה"ו) עיי"ש. וכבר ראיתי שעמדו בזה על דברי החנוך שם. והניחוה בתימא. אבל לא ראו שדברי החנוך אלה. לא מעצמו אמרם. אלא נמשך בזה כדרכו אחר הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם. ובפיה"מ). ובודאי דתמיהא גדולה ועצומה היא על הרמב"ם ז"ל שם ועל החנוך שנמשך אחריו. וגם תמיהא לי טובא מה שהביא הרמב"ם ז"ל בהקדמתו שם קרא דוהנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת. על מתנבא בשם ע"ז שדינו בחנק. דהרי ההוא קרא כתיב על נביא המדיח (בפרשת ראה) ודינו בסקילה. ובמתנבא בשם השם ב"ה מיירי. כמפורש שם בקרא. אבל מתנבא בשם ע"ז לא כתיב אלא בפרשת שופטים. דכתיב ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל גופיה (בסה"מ שם). ומעתה ממילא מבואר דגם דברי רבינו הגאון ז"ל כאן שכפי הנראה קאי ג"כ בשיטה זו. מתמיהים מאוד מהאי טעמא. שהרי מתנבא בשם הקדוש ב"ה לעבוד אליל הרי זה נביא מסית או מדיח. דקיי"ל שהוא בסקילה. ולא בחנק כמש"כ רבינו הגאון ז"ל:

והנראה דהנה מלבד זה גם דברי הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול מתמיהים מאוד ונבוכים הרבה לכאורה בזה. דאע"ג דבהלכות ע"ז שם כתב שהמתנבא בשם השם ב"ה לעבוד ע"ז הרי זה בסקילה. מ"מ לעיל מיניה (סוף פ"ט מהלכות יסה"ת) כתב שאם התנבא בשם השם ב"ה לעבוד ע"ז היום דינו בחנק עיי"ש. וכבר עמד בזה הרב לח"מ שם (בהלכות יסה"ת. וגם בהלכות ע"ז שם) עיי"ש שהאריך הרבה בסתירת דבריו. וגם מה שתמוה עליו מסוגיא דגמרא. עיי"ש מה שהעלה לישב. וכבר השיב על דבריו הר"ב כנה"ג בדינא דחיי (לאוין כ"ו) והניח בתימא עיי"ש בדבריו. וגם הרב פר"ח בבאורו להרמב"ם ז"ל (הלכות יסה"ת) דחה דברי הלח"מ שם. והעלה שם לתרץ סוגיא דגמרא שם ודברי הרמב"ם. שיש חילוק בדבר. דברייתא דנביא שהדיח בסקילה. ודברי הרמב"ם שפסק כן (בהלכות ע"ז). מיירי דוקא בנביא שהסית כדין הסתה. או שהדיח כדין הדחה. שאמר אלך ואעבוד או נלך ונעבוד. אבל בהלכות יסה"ת שם (סוף פ"ט) מיירי בכשאינו לא מסית ולא מדיח כדיני הסתה והדחה. אלא שאמר כך אמר לי הקב"ה שתעבוד היום ע"ז. ולא אמר אלך ואעבוד כלשון המסית. או נלך ונעבוד כלשון המדיח. דבזה אין ענשו אלא כנביא השקר שאינו אלא בחנק עיי"ש בדבריו ובמש"כ עוד על דברי הכ"מ (פ"ד מהלכות ע"ז ה"ו) עיי"ש היטב. ועי' ג"כ מה שהוסיף על דבריו הר"י עייאש ז"ל (בלחם יהודה הלכות ע"ז שם). ועדיין יש בזה כמה עיקולי ופשורי. ויש להאריך הרבה בזה אלא שאכמ"ל בזה. ומ"מ עפ"ז היה קצת מקום לומר בכוונת רבינו הגאון כאן ג"כ דמיירי בענין שאינו בתורת מסית או מדיח דבסקילה. ואינו אלא בכלל מתנבא בשם ע"ז דבחנק. וכמו שכן צריך לפרש ע"כ דברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ) ודברי החנוך שם:

איברא דגם לפ"ז עדיין דברי רבינו הגאון ז"ל תמוהים מאוד מצד אחר. דהרי להדיא מבואר עכ"פ במתניתין (פרק הנחנקין שם) דאפי' כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור. הוא בכלל מתנבא בשם ע"ז. וא"כ היכי שביק רבינו הגאון ז"ל עיקר ענין מתנבא בשם ע"ז המפורש במשנתנו שם. ובספרי (פ' שופטים פסקא קע"ז) עיי"ש. ונקט רק המתנבא לעבוד ע"ז. שאין לו מקור מבואר בשום דוכתא. וכפי הנראה חידוש הוא שחידש מדעתו. ומה"ט גם דברי הרמב"ם שם תמוהים. אלא דהרמב"ם ז"ל שם עכ"פ נקט גם מתנבא לעבוד ע"ז. בשם ע"ז עצמה עיי"ש. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל דלא נקט אלא מתנבא בשם הקב"ה לעבוד ע"ז. המה תמוהים ביותר. דמלבד דזהו נגד מתניתין דהתם כמש"כ. הוא ג"כ נגד פשטי' דקרא. דבהדיא כתיב התם ואשר ידבר בשם אלהים אחרים וגו'. ורבינו הגאון ז"ל שבק מאי דמפורש בה בקרא. ונקט מה שחידש מדעתו דגם המתנבא בשם השם ב"ה לעבוד ע"ז בכלל זה. ובחנוך שם נקט באמת גם דינא דמתניתין והספרי. אלא שמוסיף גם חידוש זה עיי"ש. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל תמוהים. וגם באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל ראיתי שכתב וז"ל והדובר סרה בשם ע"ז עיי"ש. מבואר דס"ל דמתנבא בשם ע"ז דמיתתו בחנק היינו דוקא בדברי סרה. וכבר עמד עליו בזה הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' קל"ב). וכתב על זה שם וז"ל ענין דבור סרה הוא האומר שקר. וזה לא נזכר אלא במתנבא בשם השם. אבל המתנבא בשם ע"ז חייב סקילה אפי' כוון את ההלכה. והמשורר לצחות הלשון לא דקדק בזה עכ"ל עיי"ש. וכבר נתפלאו ונשתוממו רבים מן האחרונים על דבריו אלו שהם נגד משנה ערוכה. דבהדיא תנן התם דמתנבא בשם ע"ז אין דינו אלא בחנק. ואיך כתב שהוא בסקילה:

אבל נראה לי דאף ע"ג דודאי לשונו מגומגם קצת. אבל עיקר דבריו ז"ל נכונים. ולא אישתמיטתי' משנה מפורשת והלכה פסוקה ומוסכמת לכ"ע. וכוונתו לדברי הרמב"ם ז"ל והחנוך שהבאתי. דס"ל דגם המתנבא לעבוד ע"ז בין בשם השם ב"ה. ובין בשם ע"ז הרי הוא בכלל מתנבא בשם ע"ז. אלא דלדינא לא ס"ל להרשב"ץ ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם ובפיה"מ שם) שיהא דינו בחנק. אלא ס"ל כמש"כ הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (הלכות ע"ז פ"ה ה"ב). דאחד האומר אמרה לי ע"ז. או שאמר אמר לי הקב"ה עבדו ע"ז. הרי זה נביא שהדיח. ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל עיי"ש. וא"כ נראה דה"ה אם לא הודחו אחריו רובן נסקל מיהת מדין מסית. וזו היא כוונת הכ"מ שם (פ"ד סוף ה"ו) עיי"ש. ובחנם השיג עליו הרב פר"ח שם עיי"ש. ובודאי דלפי שיטתו בדעת הרמב"ם בזה שהבאתי לעיל יש מקום להשגתו. אבל הכ"מ לא משמע ליה הכי. ולא ס"ל אלא כדמשמע מדברי הרמב"ם בחבורו הגדול דבזה בכל ענין הו"ל בכלל מסית או מדיח לדעתו. וזו היא ג"כ דעת הרשב"ץ ז"ל. והשתא א"כ אף ע"ג דגם בענין זה הו"ל בכלל מתנבא בשם ע"ז. אעפ"כ דינו בסקילה כנביא מסית או מדיח. ואין דינו בחנק אלא דוקא בשמתנבא בשם ע"ז בענינים אחרים. אפי' כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור. וכדתנן במתניתין דפרק הנחנקין שם. ועי' במה שביאר בזה הרמב"ן ז"ל (פרשת שופטים) על קרא דואשר ידבר בשם וגו' עיי"ש היטב. וזהו שכתב הרשב"ץ ז"ל שם אבל המתנבא בשם ע"ז כשדיבר סרה איכא גוונא שחייב סקילה. וגם כשלא דיבר סרה נמי הו"ל בכלל מתנבא בשם ע"ז אפי' כוון את ההלכה. והר"ש בן גבירול ז"ל ע"כ אין כוונתו אלא להמתנבא בשם ע"ז בענין שמיתתו בחנק. דאל"כ אין ראוי למנותו בפ"ע. אלא הו"ל בכלל מסית או מדיח שכבר נמנה במחייבי סקילה. וא"כ ממה נפשך אין דבריו מדוקדקים. דמתנבא בשם ע"ז לעבוד ע"ז הרי הוא בסקילה כמסית ומדיח ואינו נמנה בפ"ע כמש"כ. ומתנבא בשם ע"ז בענינים אחרים שדינו בחנק. הרי אינו דוקא במדבר דברי סרה. אלא אפי' מכוון את ההלכה הוא בחנק. כן נראה אצלי ברור בכוונת הרשב"ץ ז"ל. ולחנם התפלאו ונשתוממו עליו כולם. דהדבר מבואר דמש"כ אפי' כוון את ההלכה. לא קאי אחיוב סקילה. אלא על מתנבא בשם ע"ז. לומר דגם ענין זה הו"ל בכלל מתנבא בשם ע"ז. ועכ"פ גם דברי הר"ש בן גבירול ז"ל מכוונים עם דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ והחנוך שם. אבל מ"מ ודאי הדברים תמוהים מאוד כמו שנתבאר. ולא יתכן לומר כן בכוונת רבינו הגאון ז"ל מלבד מאי דגם עפ"ז אכתי דבריו תמוהים מאוד כמשכ"ל:

ולכן נראה לומר בכוונתו ע"פ המתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל (בהקדמתו לפיה"מ שם) דדין המתנבא בשם ע"ז ונביא השקר שבחנק. אינו אלא דוקא במשמתייחס לנבואה. כלומר שידוע ומוחזק ומפורסם לכל בנביא. אבל הדיוט בעלמא שבא כמתנבא בשם ע"ז או בנבואת שקר בשם השם ב"ה. אין זה בכלל דין זה. והכי משמע ודאי פשטי' דקרא. דכתיב אך הנביא אשר יזיד וגו'. דמשמע דרק בידוע ומפורסם לנביא אמת דיבר הכתוב. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שחידשו כן מדעתם. ולא ראו דברי הרמב"ם ז"ל שם שכבר קדמם בזה. ונראה דמקור דברי הרמב"ם ז"ל בזה הוא מדאמרינן בפרק הנחנקין שם. ובספרי (שופטים). ובתוספתא (פרק בתרא דסנהדרין). המתנבא מה שלא שמע כגון צדקיהו בן כנענה. המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור. המתנבא בשם ע"ז. כגון נביאי הבעל עיי"ש. ומשמע ודאי דהיינו לומר דדוקא בכגון אלו שהיו נודעים ומוחזקים בעיני העם לנביאי אמת. הוא שנדון בדין נביא שקר ומתנבא בשם ע"ז. מפני שדבריו קרובים להתקבל לשומעים אותו. ורב המכשול. אבל ההדיוט שהתנבא אינו אלא כשיחה בטלה ואין סופו להשמע. ולאו כלום הוא. וכדאמרינן נמי כיו"ב לענין מסית (פרק ארבע מיתות ס"א ע"א) עיי"ש היטב. וכן מתבאר נמי מדברי הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (פ"ה מהלכות ע"ז ה"ט). שכתב וז"ל כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו. שהרי הולך בדרכי הנבואה. הרי זה עובר בל"ת שנאמר לא תגור ממנו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דאינו בכלל נביא השקר שענשו מיתת ב"ד אלא אדם המעלה ההולך בדרכי הנבואה. ובודאי שכן נראה ג"כ ממתניתין (ריש פ"ק דסנהדרין) דתנן אין דנין נביא השקר אלא בסנהדרי גדולה של שבעים ואחד עיי"ש. והיינו ודאי מפני מעלתו הגדולה וחשיבותו. כאחריני דקחשיב התם בדין זה במתניתין עיי"ש. וא"כ נראה דזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב צופה עם אלקי לאליל. כלומר שעם היותו ידוע ומוחזק לנביא אמת לאלקי אמת. הוא בא ומתנבא וצופה לאליל. הרי הוא בעונש חנק. דבענין אחר אין דינו למות מיתת ב"ד אם לא שהיה עד עכשיו מוחזק בנביא אמת ומתהלך בדרכי הנביאים. ועכשיו התנבא לאליל וכמו שנתבאר. כן נראה נכון ומוכרח בכוונתו:

ומה שכתב והמשקרים באמרי פי. רצונו לומר נביא שקר שהתנבא בשם השם ב"ה מה שלא נאמר לו בנבואה. והנך תרוייהו בחד קרא כתיבי. דכתיב אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר. ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. ומ"מ מנאן רבינו הגאון ז"ל בשתי מצות בפ"ע. כשיטתו בכל כיו"ב. ואע"ג דבברייתא דהתם קתני שלשה מיתתן בידי אדם המתנבא מה שלא שמע. ומה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו. והמתנבא בשם ע"ז. וכולהו מהך קרא נפקי. כדאמרינן התם מנא ה"מ אר"י א"ר דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי. זה המתנבא מה שלא שמע. ואשר לא צויתיו. הא לחבירו צויתי. זה המתנבא מה שלא נאמר לו. ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. זה המתנבא בשם ע"ז. וכתיב ומת הנביא ההוא. וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק עיי"ש. וא"כ צ"ע לכאורה דהו"ל למנותן בשלש מצות. מ"מ נראה דכיון דבקרא לא כתיב ואשר לא צויתיו כמובא בלישנא דתלמודא שם. אלא כתיב אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר. וכן הובא בפסיקתא זוטרתא ובילקוט (פרשת שופטים) ובשאר ראשונים. עכצ"ל דט"ס הוא בגירסא שלפנינו בגמרא שם. וצ"ל כמש"כ בקרא. וא"כ לפום פשטי' דקרא ודאי משמע דמאי דכתיב אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו. חדא מילתא היא. ואין לנו מהך קרא אלא שנים שבמיתת ב"ד. אלא דמ"מ מייתורא דקרא. מדלא הו"ל למכתב אלא אשר יזיד לדבר דבר בשמי. דכבר שמעינן מזה המתנבא מה שלא שמע ומעצמו אמר מה שאמר בשם השם ב"ה. ואייתר ליה את אשר לא צויתיו לדבר. לרבות עוד שלישי. דהיינו המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו. או אפשר דרק מייתורא דלדבר הוא דנפק"ל. דלא הו"ל למכתב אלא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו. ומדהדר וכתב קרא לדבר. מרבינן מיניה גם המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו. והכי משמע מפירש"י שם עיי"ש. וכן משמע מלשון הפסיקתא זוטרתא שם והיראים (סי' ל"ד) עיי"ש. והשתא א"כ לא אשכחן מפורש בקרא אלא שנים שבמיתת ב"ד. דהיינו המתנבא מה שלא שמע. והמתנבא בשם ע"ז בלבד. אלא דמייתורא דקרא איתרבי עוד שלישי. דהיינו המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו. וכבר נתבאר לעיל דבכל כיו"ב גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל אינו נמנה בפ"ע כשאר הפרטים שנפרטו בכלל המצוה בהדיא. ולכן לא מנה אלא השנים המפורשים בקרא בהדיא:

ויותר נראה לומר דהנך תרתי. מתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו. בחד חשיב להו. משום דתרוייהו משם אחד ממש נינהו. דהיינו משום מתנבא שקר. דהרי לפמש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות ע"ז ה"ח) גם המתנבא מה שלא שמע הוא ונאמר לחבירו. לא מיחייב אלא כשאמר שדבר זה נאמר לו. והוא המתנבא בו עיי"ש. וא"כ הרי זו נבואת שקר ממש. כמתנבא מה שלא שמע ולא נאמר כלל. ובכל כיו"ב לשיטת רבינו הגאון ז"ל אינם נמנין אלא מצוה אחת אפילו במקום שיש בכל אחד לאו מיוחד בפ"ע. כמו שביארנו בכמה דוכתי ובמבוא (סי' ז' שורש תשיעי) עיי"ש. וכ"ש כאן שנכללו במצוה אחת. וראיתי באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תרצח) דשם לא מנה אלא עונש מיתה דנביא השקר בלבד. אבל עונש המתנבא בשם ע"ז לא מנה שם כלל עיי"ש. וזה ודאי תמוה טובא. ועכצ"ל דהיינו טעמא משום דהוה ס"ל התם דגם המתנבא בשם ע"ז משום נבואת שקר הוא דאתי עלה קרא. דאע"ג דודאי אפילו כוון את ההלכה לאסור את האסור ולטמא את הטמא מתחייב מיתת ב"ד. מ"מ מה שאומר כן בשם ע"ז שהיא אמרה לו כן. שקר הוא. ולדעת הרמב"ן ז"ל (פרשת שופטים) שהבאתי לעיל אם לא אמר אלא בחלומי והנה פעור אומר לי שתזהרו במצות לולב. הרי זה פטור. ולא מתחייב אלא כשיאמר ראיתי פעור כי הוא האלהים והוא מצוה שלא לאכול בשר החזיר עיי"ש בדבריו. וא"כ הו"ל בכלל נביא השקר דומיא דמתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחבירו. דאע"ג דעיקר הדבר אמת הוא. מ"מ כיון שאמר שנאמר לו. הו"ל נביא השקר. ולכן לא מנה כל השלשה אלא באחד מטעם שנתבאר. אלא דכאן חזר בו מסברתו זו. ומנה המתנבא בשם ע"ז בפ"ע. וטעמו בזה נראה ברור. דהיינו משום דס"ל דודאי מתנבא בשם ע"ז ע"כ לא משום נבואת שקר אתי עלה לחייבו מיתה. כמתבאר בהדיא ממתניתין דפרק הנחנקין שם. דבמתניתין קמייתא קתני נביא השקר בפ"ע. ומתנבא בשם ע"ז בפ"ע במנין הנחנקין. ובאידך מתניתין מפרש דנביא השקר היינו רק הנך תרתי. מתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו. אבל מתנבא בשם ע"ז קתני ליה התם בסיפא באנפי נפשי'. אחר שהפסיק בינתיים במילי אחריני עיי"ש. ומבואר בהדיא דמתנבא בשם ע"ז לא הוי בכלל נביא השקר. והיינו משום דודאי לא הקפיד קרא אלא על מתנבא בשקר בשם השם ב"ה. ולא על המתנבא בשם ע"ז. וכן מוכרח מדברי הירושלמי (סו"פ הנחנקין). דמבואר שם דאזהרת נביא השקר נפק"ל מדכתיב לא תענה ברעך עד שקר עיי"ש. והיינו משום דגם הקב"ה בכלל רעך הוא. כדכתיב רעך ורע אביך אל תעזוב. כדפירש"י (פ"ב דשבת ל"א ע"א) בד"ה דסני עיי"ש. ובפ"ק דחגיגה (ז' ע"א) בד"ה מבית רעך עיי"ש. ומתבאר מזה דאין נביא השקר אלא המתנבא בשם השם ב"ה בלבד. וכן מבואר בכל הראשונים ז"ל שכתבו על מתנבא בשם ע"ז אזהרה מיוחדת בפ"ע. והיינו ע"כ משום שאינו בכלל נביא השקר. וענין אחר בפ"ע ואיסור מיוחד בפ"ע הוא. ולכן חזר בו רבינו הגאון ז"ל כאן ומנה אותו מצוה בפ"ע:

איברא דעל הבה"ג וסייעתו ז"ל יש לתמוה בזה דלפי שיטתם למנות כל הפרטים שנכללו בלאו אחד או בעשה אחת במצוה אחת. וא"כ כאן לא היה להם למנות נביא השקר ומתנבא בשם ע"ז אלא במצוה אחת. כיון שבמצוה אחת נכללו יחד. מיהו ודאי לפי מה שהבין הרמב"ם ז"ל (בשורש י"ד) בכוונת הבה"ג במנין העונשין. שאין כוונתו למנות העונשין מצד עצמן. אלא כוונתו רק למנות האזהרות שבאו בתורה על העונשין הללו. אבל העונשין מצד עצמן אין בהן מצוה להמנות בחשבון המצות עיי"ש בדבריו. וא"כ הכא כיון דנביא השקר ומתנבא בשם ע"ז באה בכל אחד מהן אזהרה מיוחדת בפ"ע. שפיר מנאום הבה"ג וסייעתו ז"ל כל אחד בפ"ע משום אזהרותיהם. אבל לפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל שם בכוונת הבה"ג למנות העונשין מצד עצמן מלבד אזהרותיהן. ודאי קשה טובא הכא. דלא הו"ל להבה"ג וסייעתו ז"ל למנות נביא השקר ומתנבא בשם ע"ז אלא במצוה אחת. מיהו בלא"ה יש בענין זה מבוכה בדברי הבה"ג. וכבר הרגיש בזה הרמב"ם ז"ל. וכמש"כ כבר במבוא (סי' ג'). ובפתיחה לעונשין (סי' א' ובסי' ו') עיי"ש. ואמנם יש לתמוה על הבה"ג וסייעתו ז"ל דמלבד מה שמנו נביא השקר במנין העונשין. חזרו ומנאוהו ג"כ במנין הפרשיות. וזו ודאי תימא גדולה. מה ראו למנותו שני פעמים. וכבר ראיתי מי שכתב דכוונת הבה"ג בזה למנות במנין הפרשיות הלאוין האמורים בנביא השקר. דהיינו לאו דלא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ולאו דלא תגור ממנו. ומשום שהן מצות הצבור. ודין מיתתו בב"ד הגדול. אבל זה ליתא כלל ודברים בטלים הם. דלאוין דלא תשמע אל דברי הנביא ההוא ולא תגור ממנו כבר מנאן הבה"ג במנין הלאוין שלו. ודין מיתתו בב"ד הגדול כיון שכבר מנה מיתתו במנין העונשין. איך אפשר שיחזור למנותה במנין הפרשיות משום שמיתתו היא ע"פ ב"ד הגדול. הרי זו היא עצמה המצוה שכבר נמנית. אלא שחובתה מוטלת על הב"ד הגדול. ואין בזה שום מצוה נוספת כדי לחזור ולמנותה. וא"כ ודאי דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל תמוהים מאוד בזה:

והיה נראה לכאורה לומר בזה דנביא השקר שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין הפרשיות. כוונתם לנביא המדיח. שייחד לו הכתוב פרשה מיוחדת בפ"ע (פרשת ראה). ודינו בסקילה. ומשום שיש חילוק בין מדיח הדיוט לנביא המדיח. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות ע"ז ה"ב) עיי"ש. לכן מנאוהו הבה"ג וסייעתו ז"ל מצוה בפ"ע. וכבר ביארנו לעיל (עשין כ"ד כ"ה) ע"פ התוספתא דגם נביא מדיח נקרא נביא שקר עיי"ש. וכן מבואר בספרי (ראה. פיסקא פ"ד) ומדברי הירושלמי (סוף סנהדרין) עיי"ש. והכי משמע באזהרות הר"א הזקן ז"ל במנין הפרשיות שלו. שכתב שם וז"ל ונביא לסרה מסרב. והיינו נביא המדיח דכתיב בי' והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דבר סרה וגו' להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך וגו'. וזהו שכתב לסרה מסרב. כלומר שמדבר להם דברי סרה כדי לסרב ולהיות ממאן ללכת בדרך אשר נצטוו מאת השם יתברך. וכן מתבאר ג"כ באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל שכתב במנין הפרשיות שבסוף העשין שלו. וז"ל וחילם ועד זומם כאחד החרימם ולבלתי ירומם להנביא שקרים עכ"ל ופשוט דמש"כ ולבלתי ירומם להנביא שקרים. קאי על וחולם שהתחיל בו. וכן פירש הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר. עשין סי' ע"ט) עיי"ש. וכוונתו בזה לפרשת נביא השקר שמנאה הבה"ג במנין הפרשיות. ומדכתב וחולם. מתבאר דכוונתו לנביא מדיח שבפרשת ראה. דכתיב כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו' והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וגו'. הרי שהבינו דפרשת נביא השקר שמנה הבה"ג במנין הפרשיות. היינו פרשת נביא המדיח. אלא דמ"מ אכתי תמוה מאי שנא נביא השקר ומתנבא בשם ע"ז שבחנק שמנאום במנין העונשין. ומאי שנא נביא מדיח שבסקילה שמנאוהו במנין הפרשיות. הו"ל למנותו ג"כ במנין העונשין במחייבי סקילה. כמו שמנו שם הדיוט המדיח. ועוד דהרי בין הדיוט המדיח ובין נביא המדיח. תרוייהו מחדא אזהרה נפקי. ולפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג במנין העונשין שלא בא למנות אלא האזהרות של העונשין. א"כ אחר שכבר מנה במנין העונשין הדיוט המדיח. שוב לא הו"ל למנות נביא המדיח. דהרי היינו הך אזהרה עצמה. מיהו כבר נתבאר דבענין זה בלא"ה המבוכה רבה בדברי הבה"ג וסייעתו ז"ל. אלא דמ"מ בר מן דין דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל תמוהים מאוד בזה:

ומלבד זה גדלה הפליאה והתמהון עוד יותר. דלא בנביא השקר בלבד עשו כן הבה"ג וסייעתו ז"ל. אלא גם עיר הנדחת ובן סו"מ מנו הבה"ג וסייעתו ז"ל במנין העונשין וגם במנין הפרשיות. אלא דהר"א הזקן ז"ל לא חזר ומנה בן סורר ומורה במנין הפרשיות. אבל באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל חזר ומנה שלשתן במנין הפרשיות. ובאזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל אע"פ שגם הוא ז"ל לא חזר ומנה במנין הפרשיות בן סו"מ כמו הר"א הזקן ז"ל. מ"מ תחת זה הוסיף לחזור ולמנות במנין הפרשיות המסית והמדיח אחר שמנאן במנין העונשין. וכבר תמה עליו (בזה"ר. עשין סי' ע"ח. ע"ט. פ"א) בכל אלו. מאי שנא אלו חייבי מיתות משאר חייבי מיתות שלא מנאם שם. והניח דבריו בתימא עיי"ש. אבל תמיהני דיותר היה לו לתמוה עליו שהרי כבר מנאן כולן לקמן במנין העונשין שלו. ומיהו לענין עיר הנדחת היה קצת מקום לומר דבמנין העונשין אין כוונתם למנות אלא עונש סייף של יושבי העיר שהודחו. אבל במנין הפרשיות כוונתם למנות שריפת העיר ושתהיה חרבה. כדכתיב ושרפת באש את העיר וגו' כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם וגו'. וכן משמע מלשון הרשב"ג ז"ל שם. שבמנין העונשין כתב ועם עיר הנדחת בחרב נדקרים עיי"ש. והיינו מיתת סייף של המודחים. ובמנין הפרשיות כתב ועיר הנדחת להחריב ולהחרים עיי"ש. ובמש"כ הרשב"ץ ז"ל שם (עשין סוף סי' ע"ו). אבל אם זאת היא כוונתם דבריהם תמוהים מאוד דלא יתכן כלל משום זה למנותן בשתי מצות חלוקות בפ"ע. דודאי הכל הוא בכלל עונש אחד. ואין זו אלא כמצוה אחת וחלקיה מרובים. ועי' להרש"ך ז"ל בנתיב מצותיך (דס"ג ע"ב) שעמד ג"כ על דברי הבה"ג בפרשת בן סו"מ. אבל מש"כ שם בזה לא יתכן כלל ואין כדאי לטפל בו. ולכן דברי הבה"ג וסייעתו ז"ל בזה נפלאים מאוד בעיני וצ"ע כעת:

ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל נתבארו על נכון. והוא נטה מדרך הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכל אלו שמנה במנין העונשין לא נמנו אצלו במנין הפרשיות שלו כלל. ולשון באמרי פי חצבתים. הוא מלשון הכתוב (הושע ו' ה') דכתיב על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי וגו'. וכיו"ב כתיב (ישעי' נ"א ט') הלא את המחצבת רהב וגו'. וכוונתו לומר אמרתי וצויתי אתכם להרגם בחנק. והנה באזהרת נביא השקר נחלקו בה הראשונים ז"ל. וכבר הבאתי מדברי הירושלמי דאזהרתו היא מקרא דלא תענה ברעך עד שקר. וכבר מנאה רבינו הגאון ז"ל (לאוין ל"ד) עיי"ש. ואזהרת מתנבא בשם ע"ז נפק"ל מדכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ומנאה לעיל (לאוין ז') עיי"ש מה שביארנו בזה. ועי' ג"כ מש"כ בזה (לעיל לאוין קכ"ט) עיי"ש היטב. והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן הרמב"ם ז"ל וסייעתו. מנו בנביא השקר לאו דלא תגור ממנו. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה. וטעמו נראה פשוט דלשיטתו אזיל. שלא מנה העונשין אלא משום המצוה שבהן על הב"ד. וכמו שביאר בהדיא בדבריו כאן. ונתבאר בארוכה בפתיחתנו עיי"ש. וכיון דאזהרת לא תגור ממנו היא אזהרה לב"ד. שלא לירא מלדון דינו למיתה. וכמבואר בספרי (שופטים פיסקא קע"ח) שאמרו לא תגור ממנו אל תמנע עצמך מללמד חובה עליו עיי"ש. וכן פירש"י שם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין כ"ט). ובחבורו הגדול (הלכות ע"ז פ"ה ה"ט) מבואר יותר. שכתב וז"ל כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו וכו'. הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו. וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה. או הפוחד וירא מדבריו. הרי הוא בכלל לא תגור ממנו עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דעיקר האזהרה היא לב"ד. שעליהם מוטלת החובה לדון אותו במיתת ב"ד. שלא למנוע מהריגתו. וכיון שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל כאן מצות הריגתו במנין העונשין שנמנין בחשבון הלאוין. וא"כ הרי כבר מנה לאו אחד לב"ד שלא להעלים עיניהם ממיתת נביא השקר. ועי' מש"כ בזה בפתיחתנו להעונשין (סי' י' י"א י"ב) עייש"ה. ולאו זה דלא תגור ממנו אינו אלא כאחד משאר לאוין הכפולים בתורה שנכפלו לאזהרה נוספת ואינם נמנין אליבא דכ"ע בחשבון המצות:

איברא דלפמש"כ הרמב"ם ז"ל שם דגם הפוחד וירא מדבריו הרי הוא בכלל לאו זה דלא תגור ממנו. וא"כ היא אזהרה כוללת גם לכל אדם מישראל שאין דין מיתתו מסור בידם. שלא לפחוד ולירא מדבריו. וכן כתב בסמ"ג (לאוין ל"ה) וז"ל שלא למנוע מהריגת נביא שקר ולא לירא ממנו שנאמר לא תגור ממנו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דמלבד מניעת הריגתו ס"ל דכולל נמי אזהרה שלא לירא ממנו יראה בעלמא. וכן מבואר בסמ"ק (סי' י"ג) שכתב וז"ל שלא לגור מדברי נביא השקר דכתיב בזדון דברו הנביא ההוא לא תגור ממנו. וזה נוהג גם בזה"ז וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז ודאי קשה לכאורה דמ"מ הו"ל לרבינו הגאון ז"ל למנות לאו זה משום אזהרה דכל אדם שנכללה בו. אלא דעיקר דברי הרמב"ם ז"ל והסמ"ג וסמ"ק בזה לא ידענא מקורם. דמדברי הספרי שם מבואר דהך קרא אינו אלא אזהרה לב"ד. והוא דבר הלמד מענינו מגופי' דקרא. דבמיתת ב"ד דנביא השקר מיירי קרא התם. וכיו"ב כבר עמד הרא"ם ז"ל על דברי רש"י ז"ל (בפרשת שופטים שם) עיי"ש מה שכתב לפרש דברי רש"י. אבל תמיהני עליו דיותר היה לו להקשות על דברי הרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק. דדבריהם אי אפשר לפרש על דרך שפירש דברי רש"י שם עיי"ש. מיהו לשון הסמ"ג אפשר לפרש כדרך שפירש הרא"ם ז"ל דברי רש"י. אבל דברי הרמב"ם ז"ל (בחבורו הגדול שם) ודברי הסמ"ק צע"ג אצלי. דודאי מפשטיה דקרא ומדברי הספרי מבואר דאין זו אלא אזהרה לב"ד בלבד. וגם דברי הרמב"ם ז"ל גופיה (בסה"מ שם) מטין כן עייש"ה ואין להאריך בזה. ועכ"פ לרבינו הגאון ז"ל ודאי אפשר לומר דלא שמיעא לי' ולא ס"ל אלא כדברי הספרי דאין לאו זה אלא אזהרה לב"ד בלבד. ולכן יפה עשה לשיטתו שלא מנה לאו זה. וכן דעת החנוך (מצוה תקי"ט) דאין זו אלא אזהרה לב"ד עיי"ש היטב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.