ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/סב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש סב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גונב נפש. וממרה חכמי. ומכה אב ואם. כתיב (פרשת משפטים) וגונב איש ומכרו וגו' מות יומת. וכתיב (פרשת תצא) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו וגו' ומת הגנב ההוא וגו'. וסתם מיתה האמורה בתורה אינה אלא חנק. ומלשון רבינו הגאון ז"ל שכתב גונב נפש. וכן הוא לשון הבה"ג וסייעתו. משמע שכוונתם לקרא בתרא. דבקרא קמא כתיב גונב איש. והיינו משום דבקרא בתרא כולל אפי' אשה וקטן ושאר ענינים שלא שמענו מקרא קמא. כמבואר בפרק הנחנקין (פ"ה ע"ב) ובמכילתא ובספרי שם. אבל בלשון הבה"ג כת"י רומי כתוב וגונב איש מבני ישראל עיי"ש. ומבואר דכוונתו לקרא קמא דכתיב וגונב איש וגו'. אבל נראה דהעיקר כנוסחא שלפנינו. כדמשמע ממה שסיים שם מבני ישראל. וכזה הוא גם בנוסחא שלפנינו שכתב גונב נפש מישראל. וזהו ממש"כ בקרא בתרא גונב נפש מאחיו מבני ישראל וגו'. אבל לפי נוסחת הכת"י הוא מעורב משני המקראות יחד ללא צורך. והנכון כמש"כ לפנינו. דבלתי ספק הבה"ג לישנא דמתניתין נקט. שכן הוא לשון המשנה (ריש פרק הנחנקין פ"ד ע"ב) הגונב נפש מישראל. וכן הוא במתניתין דלקמן (שם פ"ה ע"ב) וזהו כנוסחא שלפנינו. ואין להאריך בזה. ואיך שיהיה לשון רבינו הגאון ז"ל. וגם לשון הבה"ג בעונש זה. הוא קצר ביותר. דגונב נפש ודאי אכתי לאו בר חנק הוא בגנבה לחודה. אלא כשמכרו אחר הגנבה. כמפורש בהדיא בקרא. אלא דלישנא דמתניתין נקטי. דתנן (ר"פ הנחנקין) אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו גונב נפש מישראל וכו'. וגם סדר הבה"ג בזה הוא ממש כסידרא דמתניתין בכולהו נחנקין עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל עזב סידרא דמתניתין. ואין דבריו מסודרים לא כמתניתין ולא כסדר הכתוב בתורה. דגם בקרא כתוב מכה או"א ואח"כ גונב נפש (בפ' משפטים) ואח"כ זקן ממרא (במשנה תורה). כסידרא דמתניתין. וגם במשנה תורה כתוב זקן ממרא תחילה (בפרשת שופטים). ואח"כ גונב נפש (בפרשת תצא). ורבינו הגאון הפך סדר הכתוב וסדר המשנה. וכתב גונב נפש. ואחריו זקן ממרא. ואחריו מכה אביו ואמו. ולא אדע טעם נכון לזה. ולכן לא נאריך בזה. והנה אזהרת גונב נפש נפק"ל מדכתיב (בעשרת הדברות) לא תגנוב. ומנאה לעיל (לאוין צ"א) עיי"ש מה שביארנו בזה. ועונש חנק דזקן ממרא הוא מדכתיב (פרשת שופטים) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא וגו'. ואזהרתו מנה רבינו הגאון ז"ל לעיל (לאוין מ"ו) מדכתיב ולא יזידון עוד עיי"ש מה שביארנו בזה. ובמכה אביו ואמו כתיב (פרשת משפטים) ומכה אביו ואמו מות יומת. ואזהרתו מנאה רבינו הגאון ז"ל לעיל (לאוין ר"נ) מדכתיב לא יוסיף וגו' עיי"ש מה שנתבאר בזה:

ומש"כ רבינו הגאון ז"ל העצבתים. לכאורה נראה דכוונתו לומר בזה דלא בהכאת נפש. דהיינו בהריגתם מתחייב חנק. אלא בהכאה בעלמא אם עשה בהם חבורה במכה זו הרי זה ענוש חנק. אע"פ שאין בה אלא יסורין ועצבון בעלמא. וכדילפינן בפרק הנחנקין עיי"ש. או דאתי לאפוקי מכה לאחר מיתה. ולומר דדוקא על מכה של עצבון. דהיינו בעודם בחיים. הוא דענוש עלה חנק. ולאפוקי מכה לאחר מיתה שאין להם בה עצבון. או דאתי לאפוקי המכה לרפואה דפטור. כדאמרינן ריש פרק הנחנקין עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות ממרים ה"ז) עיי"ש בכ"מ ובלח"מ עייש"ה. וזהו שכתב העצבתים. כלומר דוקא במקום עצבון דהיינו להכאיבם ולבזותם. לאפוקי כשעשה כן ברשותם ע"פ בקשתם לרפואתן ולתועלתם. גם יתכן לכאורה שלכל ענינים אלו יחד היתה כוונתו בזה להוציאם מכלל עונש זה. אלא דבאמת אין משמעות לשונו משמע הכי. אם לא שנגיה בדבריו דצ"ל העצבתם. וזה לא יתכן דהחרוז מוכיח שכן צריך לומר ככתוב לפנינו. וא"כ משמע דעל נותן התורה והמצות הוא דקאי. ולכן נראה דכוונתו בזה לומר מכה אביו ואמו אשר העצבתים. כלומר ראוי לזה ליענש בעונש זה אחרי אשר הרשיע בזדון לבו להרים ידו על אביו ואמו אשר חנכוהו וגדלוהו בצער ועצבון כמו שנגזר עליהם מאז. כדכתיב הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים. ואמרינן (פרק בתרא דעירובין ק' ע"ב) עצבונך זה צער גדול בנים. והרונך זה צער העבור. בעצב תלדי בנים כמשמעו עיי"ש. ועי' ג"כ בראשית רבה (פ"כ). ולכן זה אשר העיז פניו למרוד בהם ולהמיר כבודם בקלון. אחת דתו למות מות נבל. כן נראה נכון בכוונתו. ובאזהרותיו אשר ע"פ עשה"ד (דבור כבד) כתב רבינו הגאון ז"ל מכה הוריו ומקללם להשמד מעל פני יסרוני. עכ"ל. וגם זה צריך ביאור ואינו מובן מה זה שכתב יסרוני. אבל נראה דכוונתו בזה ע"פ מה שאמרו (פ"ק דקידושין ל' ע"ב) השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום. נאמר כבד את ה' מהונך ונאמר כבד את אביך ואת אמך. השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום וכו'. השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום וכו'. וכן בדין ששלשתן שותפין בו הקב"ה אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו. אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני עיי"ש. וזהו שכתב להשמד מעל פני יסרוני. כלומר ראוי להם לרשעים הללו להשמד מעל פני כאילו כביכול יסרוני. יסרו אותי. ואע"ג דהתם אמרינן אבל בהכאה ודאי אי אפשר. ופירש"י וז"ל ודאי בהכאה אי אפשר להקישם שאין הכאה כלפי מעלה עכ"ל עיי"ש. היינו רק לענין דלא שייך לומר השוה הכתוב הכאת אב ואם להכאת המקום. כדרך שאמרו בכבוד ובמורא ובמברך. אבל ודאי עכ"פ שייך לומר דהמייסרן כאילו יסרוהו כביכול. וכיו"ב אמרו (פרק ארבע מיתות נ"ח ע"ב) אר"ח הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר וכו' שנאמר מוקש אדם ילע קודש עיי"ש:

עוד ראיתי לרבינו הגאון ז"ל שם (דבור לא תרצח) בעונש דגונב נפש שכתב שם. וז"ל וגונב נפש ואין ידו לאל עכ"ל עיי"ש. מבואר מזה דס"ל דעונש גונב נפש אינו אלא בענין שאין הנגנב יכול להציל עצמו. אבל כשאפשר לו להציל את עצמו לא מיחייב עליו הגנב. ולכאורה מקור דבריו לא נתבאר לנו. וצ"ע מנ"ל הא. ולפום ריהטא משמע דכוונתו עפמש"כ בתשובות מהר"ב אשכנזי ז"ל (סי' מ"ב) על מה שנשאל בההיא דמוקמינן קרא דלא תגנוב לאזהרת גונב נפש. הרי כל גנבה היא שלא מדעת בעלים. וכאן כיון שהיא מדעת בעלים הו"ל למכתב לא תגזול. והוא הוסיף עוד להקשות גם בקרא דוגונב איש ומכרו וגו'. האמור בעונש דגנבת נפשות. ובאידך קרא דכתיב ביה נמי כי ימצא איש גונב נפש מאחיו וגו'. אמאי כתב קרא לשון גנבה כיון דמדעת היא. ולא שייך בי' אלא לשון גזלה. והשיב שם וז"ל קושטא דמילתא היא דליכא חיוב מיתה אלא בגונב נפש ולא בגוזל וכו'. והיינו טעמא דעתידין בעלי זרוע ליפול. וכיון שידעו בו ישראל שנמכר עכ"פ יפדוהו. והרי אינו אבוד. משא"כ בגנוב דלא ידע בו אדם בגנבתו. והרי הוא אבוד לעולם. וגדולה מזו אמרו שאם מכרו לאחד מקרוביו של גנוב וכו' פטור שנאמר גונב נפש מאחיו. עד שיבדלנו מאחיו ומקרוביו במכירה וכו'. והילכך גזול נמי לאו מובדל הוא. כיון דמכירין ישראל בגזילתו וכו' עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז היה מקום לומר דזו היתה כוונת רבינו הגאון ז"ל במש"כ שם ואין ידו לאל. כלומר דלא מיחייב מיתה אלא בענין שהוא אבוד לעולם ואין לו תקוה כלל להנצל משביו. מדאפקי' קרא בלשון גנבה. אע"פ שאינו אלא גזלה:

אלא שכבר הוכחנו לעיל (לאוין צ"א) מכמה דוכתי ומדברי הראשונים ז"ל. וגם מדברי רבינו הגאון ז"ל גופי'. דלא כדעת מהר"ב אשכנזי ז"ל. והעיקר בזה שאין חילוק כלל. בין גונב או גוזל נפש. וגם גוזל נפש מיחייב מיתה עיי"ש. וא"כ לא יתכן לפרש עפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל שם. ולכן נראה לומר בכוונתו שם ע"פ מאי דתנן (בפרק הנחנקין פ"ה ע"ב) דלכ"ע לא מיחייב מיתה עד שיכניסנו לרשותו קודם שמכרו עיי"ש. ונפקא לן מדכתיב ונמצא בידו. וכדפירש"י שם ממה שאמרו במכילתא ונמצא. אין מציאה בכל מקום אלא בעדים. בידו אין בידו אלא ברשותו עיי"ש. וביותר ביאור כתב הרמב"ן ז"ל (פרשת משפטים). וז"ל הכתוב (ונמצא בידו) בא ללמד על מה ששנינו הגונב נפש אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וכו'. והענין ללמד שדינו כדין שאר הגנבים בממון. שאם טבח ומכר ברשות הבעלים פטור. ואם הגביהו או הוציאו מרשות בעלים חייב. וכן זה צריך שיבא הגנוב לרשותו וכו'. ולא ידעתי אם לומר שצריך קנין כמשפט הקניות. שימשכנו מרשות המוכר לסימטא או שיגביהנו. או שהיא גזירת הכתוב בנפש. לומר שאפילו נגמר המכר ביניהם וקנה בהגבהה או במשיכה בחצר של שניהם. יהיה פטור עד שיצא מרשותו לרשות הלוקח. וכן נראה. וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. ועי' בסנהדרין שם בתוס' (ד"ה עד) עייש"ה. ועפ"ז נראה דזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל שם ואין ידו לאל. כלומר שאין בידו להנצל מיד הגנב או הלוקח ולברוח מתחת רשותו. דכל שיש בידו להנצל מתחת רשותו. אכתי לאו ברשותו הוא. ולא קרינן ביה ונמצא בידו. ואין זה אלא כראה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי דלא אמר כלום. כדתנן (פ"ק דמציעא י"א ע"א) עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.