ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/נח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש נח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וטבול ערבים. חסר כפור. לא אשכחן בהדיא עונש מיתה בידי שמים בקרא. לא בטבול יום ולא במחוסר כפורים ששימשו. אלא דבסו"פ הנשרפין (פ"ג ע"ב) גמרינן טבול יום דבמיתה בגז"ש דחלול חלול מתרומה. ומחוסר כפורים ילפינן מדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה. ואמר מר טמא ששימש במיתה עיי"ש. וטמא גופיה ששימש לא נפק"ל התם דבמיתה אלא מגז"ש דחלול חלול מתרומה. ומעתה לפ"ז צ"ע לכאורה דלפי שיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו בשרשים (במבוא סי' ז' שורש שני) לא היה לו למנות שנים אלו. וגם במה שמנה טמא ששימש קשה מהאי טעמא. וכבר עוררנו על זה לעיל (עשין קפ"א קפ"ב) עיי"ש מה שביארנו בזה. אבל אכתי גם לפ"ז קשה טובא במחוסר כפורים דלא אשכחן ביה בקרא לא עונש ולא אזהרה. ובין עונש מיתה ובין אזהרה לא נפק"ל ביה אלא מדקרי ליה קרא טמא מכלל דדינו כטמא. וא"כ אין לנו אלא דהו"ל בכלל טמא. וא"כ אחר שכבר נמנה עונש מיתה בידי שמים דטמא ששימש. לא היה לו למנות עוד מחוסר כפורים. וגם תמוה מאוד דבמנין הלאוין באמת לא מנה רבינו הגאון ז"ל (לאוין קצ"ז) אלא אזהרות לאו דטמא ששימש בלבד. ולא מנה לא לאו דטבול יום. ולא לאו דמחוסר כפורים. והיינו ע"כ משום שהם בכלל אזהרת טמא ששימש וכשיטתו ז"ל. אף ע"ג דבטבול יום אשכחן בקרא אזהרה מיוחדת בפ"ע מדכתיב קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו. דמוקמינן ליה (סו"פ הנשרפין) לאזהרת טבול יום עיי"ש. וא"כ הדבר מתמיה ביותר מאי שנא הכא במנין העונשין שמנאן כל אחד בפ"ע. וכבר עוררנו על זה לעיל (לאוין קצ"ח קצ"ט) עיי"ש ובמש"כ בזה עוד לעיל (עונש ל"ח):

ומיהו אפשר לומר בזה בדעת רבינו הגאון ז"ל דבמנין הלאוין היינו טעמא דלא מנה כל אחד בפ"ע. משום דאפי' כתוב בהן בקרא אזהרה בכל אחד בפ"ע. מ"מ כיון דודאי הטמא הו"ל בכלל אזהרת טבול יום. שהרי גם הוא לא העריב שמשו בטהרה. ופשיטא דבמאי דחסר לו גם טבילה. לא עדיף מטבול יום שכבר טבל ולא חסר לו אלא הערב שמש בלבד. וכן הו"ל נמי בכלל מחוסר כפורים. דהרי גריעותא דמחוסר כפורים היינו מאי דמחוסר מעשה הכפרה. והרי הטמא נמי מחוסר טבילה עכ"פ אפי' בענין שאינו טעון כפרה. וכמבואר רפ"ב דזבחים (י"ז ע"א) עיי"ש. וכן הטבול יום בכלל אזהרת מחוסר כפורים עכ"פ למ"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי דקלישא טומאתו עיי"ש. ולפי דברי הכ"מ (הלכות ביאת מקדש פ"ג ה"ט. ופ"ד ה"ד) הכי קיי"ל עיי"ש. וכן הכריח הרדב"ז ז"ל בתשובותיו (ח"ב. לשונות הרמב"ם סי' ק"ו) עיי"ש בדבריו. וא"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל לא היה לו למנות אלא אזהרת מחוסר כפורים בלבד. ולכן כללן כולן באזהרה אחת במנין הלאוין. וכתב שם טמא סתם. דכולן איקרו טמא. כדגמרינן מקרא (סו"פ הנשרפין. ורפ"ב דזבחים). משא"כ לענין העונשין. דכיון דעיקר מנין העונשין לרבינו הגאון ז"ל היינו משום המצוה שבהן להב"ד. ובחייבי כריתות וחייבי מיתה בידי שמים מצות הב"ד היא להכניסן לכיפה בזמנם. או להלקותן ולפטרן מידי כריתתן ומיתתן. וכמו שנתבאר בפתיחה א"כ אין ענשו של האיסור החמור בכלל ענשו של הקל לענין מצות הב"ד. ומענשו של מחוסר כפורים ששימש ליכא למשמע מצוה לב"ד בטמא וטבול יום. משום דאפשר לומר דאף ע"ג דמחוסר כפורים דזב לא כזב דמי נמסר דינו לב"ד ומשלקה נפטר ממיתתו. מ"מ טבול יום. וכ"ש הטמא. דחמירי טפי לא נמסר דינם לב"ד ולא מיפטרי במלקות שלקו בב"ד. וא"כ אין מצותן מוטלת על הב"ד. וגם לאידך גיסא לומר דהקל בכלל החמור. לא יתכן בעונשין. משום דאפשר לומר דאע"ג דהטמא הוא במיתה בידי שמים. מ"מ היינו טמא דוקא דחמיר אבל טבול יום ומחוסר כפורים דקילי לא מיחייבי מיתה כלל. הילכך במנין העונשין אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל גם בכל כיו"ב יש למנותן כל אחד בפ"ע. ואף ע"ג דאכתי איכא נפק"מ לענין המצוה שעל הב"ד להכניסו לכיפה בתלתא זימני. ובזה החמור בכלל הקל. דכיון דמחוסר כפורים ששימש ענוש מיתה בידי שמים. ומצוה על הב"ד להכניסו לכיפה בפעם השלישי. טבול יום דחמיר מיניה. וכ"ש הטמא. כ"ש שחובה על הב"ד לעשות לו כן. מ"מ בזה שוב אית לן למימר דכיון דקיי"ל אין עונשין מן הדין אין לנו לדון בזה מן הקל על החמור להחמיר עליו. ואין החמור בכלל הקל לענין המצוה שעל הב"ד להכניסו לכיפה. ואף ע"פ שבתוס' הרא"ש ז"ל לקידושין (נ"ז ע"ב) כתב דלא אמרו אין עונשין מן הדין אלא בעונש ב"ד ולא בעונש כרת עיי"ש. וכ"כ במנחת יהודה (פ' אמור) בשם רבינו אליקים ז"ל עיי"ש. וכן נראה מדברי התוס' (זבחים ק"ו ע"ב) ד"ה מכולהו עיי"ש. וכ"כ הרא"ם ז"ל מסברתו (בפ' אמור). אבל כבר תמה על סברא זו הרב כנה"ג בדינא דחיי (לאוין צ') והביאה שם מדברי הרא"ם ז"ל. ודחאה בשתי ידים עיי"ש בדבריו. וגם בכנה"ג (או"ח בלשונות רש"י) תמה הרבה על סברא זו. ורצה שם לחלק בין כרת למיתה בידי שמים. דבכרת כיון שכל חייבי כריתות לוקין הו"ל עונש ב"ד ואין עונשין בב"ד מן הדין. אבל חייבי מיתה בידי שמים עונשין מן הדין עיי"ש. ודבריו תמוהים דאין שום חילוק לענין מלקות בין חייבי כריתות לחייבי מיתה בידי שמים. ולדעת הסוברין דהא דחייבי כריתות שלקו נפטרין ידי כריתתן היינו במלקות שמצד הלאו. הרי משנה ערוכה היא (ריש פרק בתרא דמכות) דהאוכל את הטבל לוקה עיי"ש. אף ע"ג דהו"ל מחייבי מיתה בידי שמים. וכן מבואר בתוספתא (סוף מכות) עיי"ש. ואפי' להסוברין דדוקא במלקות שלקה מצד הכרת עצמו כדי לפטרו. אבל במלקות שמצד הלאו לא מיפטר ידי כריתתו. מ"מ גם לפ"ז אין שום חילוק כלל בין כרת למיתה. וכמו שביארנו בפתיחתנו להעונשין (סי' ט"ז ובסי' כ"ב) ובשאר דוכתי. וא"כ ודאי לענין מנין העונשין כיון דגם בעונשין שבידי שמים אמרינן אין עונשין מן הדין. אין החמור בכלל הקל. והילכך גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל יש למנות טמא ומחוסר כפורים וטבול יום כל אחד בפ"ע בחשבון העונשין. ואע"ג דהכא אין אנו צריכין למדת קל וחומר. דסברא פשוטה היא דודאי לא עדיף טמא מטבול יום וטבול יום ממחוסר כפורים. מ"מ אפי' בכה"ג קיי"ל דאין עונשין מן הדין. כמבואר פ"ק דתמורה (ט' ע"א). דאמרינן התם אביי אמר ק"ו הוא ומה טוב ברע דעילויי קא מעלי לה לקי. טוב בטוב דכי הדדי נינהו לא כ"ש דלקי. ורבא אמר אין עונשין מן הדין. ואביי אמר לך הא לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע עיי"ש. הרי דלרבא דקיי"ל כוותיה אפי' בכהאי גוונא אין עונשין מן הדין:

ומלבד זה לפמש"כ הרמ"ה והר"ן ז"ל (סו"פ הנשרפין פ"א ע"ב) וכן מבואר בפירש"י שם (בד"ה והיכן רמיזא) דהכנסה לכיפה הלכה לממ"ס היא עיי"ש בדבריהם. א"כ בלא"ה לענין זה מיהת לא שייך לומר דהחמור בכלל הקל לענין המצוה שעל הב"ד להכניסן לחייבי כריתות ומיתה בידי שמים לכיפה. דהא קיי"ל אין דנין ק"ו מהלכה. ולאו דוקא ק"ו גמור אלא אפי' בסברא פשוטה אין דנין חמור מן הקל להחמיר עליו. כמבואר בדברי התוס' (פ"ק דחולין י"א ע"א) ד"ה מנה"מ עיי"ש ובמש"כ הרש"א ז"ל שם. וכן מתבאר מדברי הרמ"ה ז"ל (בסו"פ הנשרפין שם) שכתב בתוך דבריו. וז"ל ואף ע"ג דקבולי התראה לא כתיב בחייבי מלקיות בקרא דנין בק"ו. ומה חייבי מיתות החמורות בזמן שלא קבלו עליהן התראה פטורין. דכתיב וכו'. חייבי מלקיות לא כ"ש. וכי תימא אי הכי כיפה נמי תילף מחייבי מיתות בק"ו (דלא ניבעי התראה). שאני כיפה דמדברי סופרים היא ואין דנין דיני סופרים מדברי תורה עכ"ל עיי"ש. ובודאי מש"כ דברי סופרים לאו דוקא הוא. דהא הרמ"ה ז"ל גופיה כתב לקמן בסמוך דכיפה הלממ"ס היא. וע"כ כוונתו כמש"כ הרמב"ם בפיה"מ (פי"ז דכלים מי"ב) ובתשובותיו (סי' קמ"א) והביאה הרמב"ן ז"ל בסה"מ (שורש שני) דהלממ"ס נמי מיקרי דברי סופרים עיי"ש. מ"מ מבואר דס"ל להרמ"ה ז"ל דאפי' בכה"ג דלא הוי ק"ו גמור. אלא סברא פשוטה דלא גרע כיפה ממיתת ב"ד החמורה. נמי אין דנין בהללמ"ס. וכן מתבאר מדברי התוס' (פ"ב דשבת כ"ח ע"ב) ד"ה תפילין. ומדברי הריטב"א והר"ן ז"ל (רפ"ק דסוכה ד' ע"א) גבי דופן עקומה עיי"ש בדבריהם. ומיהו מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות תמורה ה"ב) משמע לכאורה דס"ל דבכה"ג לא אמרינן אין דנין ק"ו מהלכה עיי"ש. אבל יש לדחות ע"פ סוגיא דרפ"ג דתמורה (י"ח ע"א ופ"ב דבכורות ט"ז ע"א) עיי"ש היטב. ועי' מש"כ הב"ח ביו"ד (סי' רצ"ג) על תשובת הרא"ש ז"ל ובמש"כ עליו בתשו' ש"א החדשות (סי' ג') עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ועכ"פ כן אפשר לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דגם בכהאי גוונא אמרינן דאין דנין מהלכה. וכדעת התוס' והרמ"ה ז"ל. ולהכי אף ע"ג דמנה במנין הלאוין טמא וטבול יום ומחוסר כפורים במצוה אחת. וכשיטתו בכל כיו"ב. מ"מ כאן במנין העונשין יפה עשה שמנאן כל אחד בפ"ע למצוה על הב"ד. משום דלענין זה ליכא למשמע חדא מכלל חברתה כמו שביארנו. הילכך כל חד וחד נמנה מצוה בפ"ע:

אלא דאכתי הא ודאי קשה טובא מה שהקשינו לעיל במחוסר כפורים דבין לענין עונש ובין לאזהרה לא נפק"ל אלא מדאיקרי טמא. וא"כ כל אזהרתו וענשו לא מצד עצמו הוא אלא משום דהו"ל בכלל טמא. וא"כ ודאי אינו ראוי לבוא בחשבון העונשין בפ"ע. ומהאי טעמא לא מנו גם הרמב"ם ז"ל וסייעתו לאו דמחוסר כפורים ששימש. אע"פ שמנו לאו דטבול יום ששימש. וראיתי במעשה נסים להר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל (סי' ג') שנשאל מאת ה"ר דניאל הבבלי ז"ל וכתב בשאלתו שם וז"ל ועם כל שרשו (של הרמב"ם) שהשריש (בשורש שביעי) אנחנו רואים כי מנה ענפים היוצאים משורש אחד אף כי אינם מפורשים בתורה. וזהו כי טמא ששימש במיתה. והקבלה עשתה דין טבול יום ומחוסר כפורים כדינו וכו'. ולימדו כי טבול יום מחלקיו וכו'. ואמרו אם אינו ענין לטמא דנפק"ל מוינזרו תנהו ענין לטבול יום. והוציאו ג"כ כי מחוסר כפורים מחלקי הטמא ממאמרו ביולדת וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה. ואע"פ שאלו שתי החלוקות לא נתפרשו בכתוב ואינם חלוקים בדינם. ועם כל זאת מנאם הרמב"ם בשלש מצות וכו' עכ"ל הר"ד הבבלי ז"ל שם. ועל זה השיב לו הר"א מיימון ז"ל בתשובתו. וז"ל ואמנם מה שהקשית על דעתו ז"ל (של הרמב"ם) הצודקת אשר מנה טבול יום ומחוסר כפורים זולת טמא. וחשבת כי המה ענפים מטומאה. זהו טעות נגלה. כי הטומאה מסתלקת בטבילה. כאשר אמר יתברך תמיד ורחץ במים וטהר. ואם נאמר עליהם בשילוח מה שיורה שהם טמאים. אין הכוונה אך כי חסר להם הטהרה השלימה אשר ישלימם באיזה ענינים. ולא תטעה בהשתתפות השם אשר הטעה רבים וכן שלמים. ואשר נבוכו בהם רבים ועצומים הרוגיהם עכ"ל עיי"ש. ואמנם מלבד מה שדבריו תמוהים מאוד בעיקר תירוצו. דמש"כ כדבר הפשוט נגלה לעין כל שהטומאה מסתלקת בטבילה. וכל המחליט הפכו הוא טועה טעות נגלה. לענ"ד הא ודאי מעיקרא ליתא. שהדבר ידוע דכל טבול יום קודם שהעריב שמשו הרי הוא טמא עדיין ופוסל קודש ותרומה במגעו. וגם מחוסר כפורים הוא כטבול יום לקודש. כמבואר בכמה דוכתי. ואין כדאי להאריך בזה בראיות ומבואר ברמב"ם (פ"י מהלכות אבות הטומאה ה"ג) ובשאר דוכתי. ובענין זה מבואר יותר בדבריו (פ"ד מהלכות ביאת מקדש ה"ד) שכתב וז"ל טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו. עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים. שנאמר ולא יחללו שם אלקיהם. מפי השמועה למדה שזו אזהרה לטבול יום שעבד שעדיין טמא הוא שנאמר ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל שלא הזהיר עליו הכתוב אלא מפני טומאתו. וכמו שביארנו לעיל (לאוין קצ"ח קצ"ט) ע"פ דברי התוס' עייש"ה. וכן לענין מחוסר כפורים כתב שם (הלכה ה') וז"ל ומנין שעבודתו פסולה שנאמר וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא נגמר טהרתה. והוא הדין לכל מחוסרי כפורים עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דהדברים כפשוטן ומשמען. שכל זמן שלא הביא כפרתו עדיין הוא בכלל הטמא שעבודתו מחוללת. ושלא כמו שהבין בדעתו בנו הר"א מיימון ז"ל. וגם מה שהביא הר"א מיימון ז"ל ראי' ממה שכתוב תמיד בקרא ורחץ במים וטהר. בענ"ד לא ידענא מאי אידון ביה. שהרי אדרבה ברוב המקומות כתוב בקרא וטמא עד הערב. דמשמע ודאי שאינו יוצא מטומאתו בטבילה עד שהעריב שמשו. וגם כתיב ובא השמש וטהר. וגם מלשון זה משמע דעד שבא השמש לא טהר אף ע"פ שכבר טבל. וא"כ ודאי יפה הקשה הר"ד הבבלי ז"ל. אלא דבלא"ה בעיקר שאלת הר"ד הבבלי ז"ל ותשובת הר"א מיימון ז"ל. דברי שניהם נפלאים מאוד בעיני. דבאמת אין כאן מקום לשאלה וקושיא כל עיקר. דמה שכתב הר"ד הבבלי ז"ל שהרמב"ם מנה טמא וטבול יום ומחוסר כפורים ששימשו בשלשה לאוין. ועל זה עמד ושאל שאין זה מסכים עם מה שהשריש הרמב"ם ז"ל גופיה (שורש שביעי) שאין ראוי למנות דקדוקי המצות. והר"א מיימון ז"ל טרח לתרץ דברי אביו ז"ל. עיקר הדבר אינו אמת. דהרמב"ם ז"ל באמת לא מנה מחוסר כפורים כלל במנין הלאוין וכמשכ"ל. ולא מנה אלא טמא וטבול יום בלבד (לאוין ע"ה ע"ו) עיי"ש. וגם בחבורו הגדול (ברמזי הלאוין שבריש הלכות ביאת מקדש) לא הזכיר אלא טמא וטבול יום בלבד. ולא מחוסר כפורים עיי"ש. והיינו משום דבטבול יום באה בקרא אזהרה מיוחדת בפ"ע. משא"כ במחוסר כפורים שלא נאמרה בו אזהרה בפ"ע. אלא דגלי קרא דעדיין הוא בכלל טמא. וא"כ אין לנו אלא שנכלל בכלל טמא. וא"כ אין ראוי למנותו בפ"ע. ועוד דעדיפא מינה ס"ל להרמב"ם ז"ל דמחוסר כפורים שעבד במקדש פטור. ולא מתחייב על זה לא מלקות ולא מיתה. אלא שעבודתו מחוללת כטמא שעבד. כמבואר בדבריו (שם הלכות ביאת מקדש) עיי"ש ובהשגת הראב"ד ז"ל ובכ"מ שם. וכנראה ס"ל להרמב"ם ז"ל דמדאיצטריך קרא למכתב בטבול יום אזהרה ועונש מיתה בפ"ע. אע"ג דכבר כתיב ביה ובא השמש וטהר. דשמעינן מיניה מכלל שהוא טמא. וכדדרשינן במחוסר כפורים. וכבר הקשו התוס' (שם סו"פ הנשרפין. ושאר דוכתי) למה לי אזהרה ועונש בטבול יום. תיפוק ליה מדכתיב ביה ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא. כדנפק"ל במחוסר כפורים עיי"ש. ומה שתירצו התוס' על זה ע"כ לא ס"ל להרמב"ם ז"ל. כמבואר בהדיא שם בדבריו דגם בטבול יום מדכתיב בי' ובא השמש וטהר שמעינן שעדיין הוא טמא וכמשכ"ל. ולזה ס"ל להרמב"ם דמהך דיוקא דקרא לא דרשינן אלא לומר שמחלל עבודתו כטמא. ולא לענין אזהרה ועונש מיתה. והילכך בטבול יום איצטריך קרא לאזהרה ועונש מיתה בפ"ע. וממילא נשמע דמחוסר כפורים דלא כתיב בי' אזהרה ועונש. אין לנו בו מהך דיוקא דקרא אלא שמחלל עבודתו בלבד. אבל מלקות ועונש מיתה לית בי'. ולא קתני ליה בברייתא דואלו שבמיתה אלא אגב גררא דטבול יום. כדקתני בעלמא חלוצה אגב גרושה ונתינה אגב ממזרת בכמה דוכתי. כמש"כ הראשונים ז"ל. אבל ודאי מיתה לית בי':

ומש"כ הראב"ד ז"ל שם להקשות ממה שאמרו (פ"ג דזבחים ל"ב ע"ב) עשה שיש בו כרת הוא עיי"ש. לענ"ד אפשר לומר לדעת הרמב"ם ז"ל דשאני התם דלענין ביאת מקדש מיירי. ועיקר קרא דוכפר עליה הכהן וטהרה בביאת מקדש הוא דכתיב. ומפשטי' דהך קרא ודאי משמע דכל זמן שלא הביאה כפרתה עדיין היא מוזהרת על ביאת מקדש כטמא גמור. כדכתיב ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה וגו' וכפר עליה הכהן וטהרה. וממילא הו"ל נמי בכלל עונש כרת כטמא. משא"כ לענין עבודת מקדש לא אשכחן במחוסר כפורים לא אזהרה ולא עונש. וכבר נדחקו התוס' (ריש פ"ב דזבחים י"ז ע"א) ד"ה טבול יום וכו'. היכי משמע מהך קרא לענין עבודה כיון דבאשה מיירי דלאו בת עבודה היא. ומה שתירצו שם כבר הרגישו כל האחרונים ז"ל שהוא תמוה. ומש"כ שם בזה אין דבריהם מספיקים עייש"ה ובמש"כ בזה הרב טה"ק שם. ולכן ס"ל להרמב"ם ז"ל דלא גמרינן מהתם אלא מסברא. דכיון דהזהיר הכתוב על ביאת מקדש כטמא. אית לן למימר עכ"פ דמחוסר כפורים כהן עבודתו מחוללת. אבל אזהרה ועונש לא שמענו. ואדרבה מדאיצטריך למכתב אזהרה בטבול יום שמעינן דבמחוסר כפורים ליכא לא אזהרה ולא עונש מיתה. וממילא נדחה נמי הראיה שהביא הראב"ד ז"ל שם מדתניא (פ"ב דמכות) עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים עיי"ש. משום דהתם נמי בביאת מקדש הוא דמיירי דכבר איתרבי לאזהרה ומייתינן מיני' נמי עונש כרת וכמשכ"ל. איברא דודאי מש"כ הרמב"ם ז"ל לעיל (פ"ג מהלכות ביאת מקדש ה"ט) דפטור על ביאת מקדש עיי"ש. הוא תמוה. וכבר השיג עליו גם שם הראב"ד ז"ל עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם. אבל מש"כ כאן לענין עבודה שפיר יש מקום ליישבו כדכתיבנא ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר דלהרמב"ם ז"ל ליכא במחוסר כפורים אזהרת לאו לא בביאת מקדש ולא בעבודה. ודברי הר"א מיימון והר"ד הבבלי ז"ל מתמיהים מאוד בזה. דודאי ממחוסר כפורים אין מקום קושיא להרמב"ם ז"ל. ולחנם הרבו דברים בזה:

ומ"מ לרבינו הגאון ז"ל ודאי קשה טובא לכאורה מה שמנה במנין העונשין שבמיתה מחוסר כפורים. כיון דלא אשכחן ביה בקרא בפ"ע לא אזהרה ולא עונש. אלא דגלי קרא דהו"ל בכלל טמא ששימש. וגם יש לתמוה דא"כ הו"ל למנותו ג"כ לענין ביאת מקדש במספר העונשין שבכרת. שלא מנה שם אלא הבא אל המקדש טמא. ואמאי לא מנה ג"כ טבול יום ומחוסר כפורים. דהרי להדיא מבואר (פרק הקומץ רבה כ"ז ע"ב) דמחוסר כפורים שנכנס בשוגג לעזרה חייב חטאת ובמזיד ענוש כרת. ואין צ"ל טבול יום עיי"ש. והכי איתא נמי בתוספתא (פ"ק דכלים) עיי"ש. ובפ"ב דמכות (ח' ע"ב) ובנזיר (מ"ה ע"א) איתרבו טבול יום ומחוסר כפורים לכרת מדכתיב טמא יהיה לרבות טבול יום. עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה עיי"ש. והכי נמי יש להקשות במה שמנה לעיל במחייבי כריתות האוכל קודש בטומאת הגוף. אמאי לא מנה ג"כ טבול יום ומחוסר כפורים. דהא קודש ומקדש דין אחד להם. כמבואר בספרא (ריש פרשת תזריע) ובפרק בתרא דמכות (י"ד ע"ב) עיי"ש. וא"כ ודאי גם באוכל קודש בטומאת הגוף. אף טבול יום ומחוסר כפורים בעונש כרת. הן אמת דהרמב"ם ז"ל (פי"ח הי"ד מפסהמ"ק) כתב דטבול יום ומחוסר כפורים אינם בעונש כרת על אכילת קודש משום שמיעטן הכתוב מדכתיב וטומאתו עליו שתהא כל טומאתו עליו עיי"ש. אבל כבר השיג עליו הראב"ד ז"ל שם. וכתב שהם חייבין כרת עיי"ש. והכ"מ שם שנראה דכוונתו לתרץ דהרמב"ם ז"ל אזיל לטעמי' דס"ל גם לענין ביאת מקדש דמחוסר כפורים אינו בכרת (פ"ג מה' ב"מ). וכן נמי לענין עבודה ס"ל דמחוסר כפורים ששימש אינו במיתה (שם פ"ד). וכפמש"כ בכ"מ שם לתרץ לדעת הרמב"ם דס"ל דקיי"ל מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי. מיתרצא נמי השגת הראב"ד ז"ל דהכא עיי"ש בדבריו. דבריו תמוהים מאוד אצלי. דהרי גם לפ"ז אכתי דברי הרמב"ם ז"ל הכא תמוהים מיהת לענין טבול יום דלא שייך תירוצו כלל. ועוד שדברי הרמב"ם ז"ל גופי' נראין כסותרין זא"ז. דהתם השוה את הטבול יום לטמא להתחייב כרת על ביאת מקדש ומיתה על העבודה. והכא לענין אכילת קודש כתב דטבול יום אינו בכרת. וכן לענין מחוסר כפורים דהתם כתב דאפילו ממלקות פטור. ואילו הכא כתב שלוקה כמו טבול יום. והרי מדברי הכ"מ גופי' מבואר שם וכאן דקודש ומקדש דינם בזה שוה. וכבר מצאתי לקצת אחרונים שהרגישו בזה ואכמ"ל בענין זה:

ועכ"פ לרבינו הגאון ז"ל כאן. כיון דס"ל דמחוסר כפורים ששימש הוא בעונש מיתה. אין מקום לדברי מהר"י קורקוס וכ"מ (פ"ג מהלכות ביאת מקדש שם). וא"כ טבול יום ומחוסר כפורים דינם כטמא לעונש ולאזהרה לכרת ולמיתה. וא"כ הדבר תמוה דכי היכי דמנה טמא וטבול יום ומחוסר כפורים ששימשו בשלש מצות חלוקות בפ"ע במנין חייבי מיתה בידי שמים. הכי נמי הו"ל למנותן במנין חייבי כריתות לענין אוכל קודש. ולענין ביאת מקדש. כל אחד בפ"ע. וכן יש להקשות אמאי לא מנה במחייבי מיתה בידי שמים גם טבול יום שאכל תרומה. דאע"פ שכבר מנה כהן טמא שאכל תרומה טהורה. מ"מ הו"ל למנות גם טבול יום. כדרך שמנה טמא ששימש וטבול יום ששימש כל אחד בפ"ע. ואע"ג דהתוס' (סו"פ הנשרפין ורפ"ב דזבחים) לא ברירא להו כ"כ אם טבול יום במיתה על אכילת תרומה. מ"מ היינו רק בתחלת דבריהם. אבל במסקנתם הכריחו דהוא במיתה עיי"ש. וכן פירש"י ז"ל (פ"ב דזבחים שם). והכי משמע ודאי פשטא דסוגיא דהתם. כיון דטבול יום ששימש דבמיתה לא נפק"ל אלא מתרומה. וכמש"כ התוס' שם עיי"ש. והכי נמי כתבו בפשיטות הרמב"ן והר"ן ז"ל (סו"פ הנשרפין). וכ"כ הסמ"ג (לאוין ש"ה ש"ו) עיי"ש. מיהו נראה דלזה אפשר לומר עפמש"כ התוס' שם דהא דלא קחשיב בברייתא דואלו שבמיתה בידי שמים טבול יום שאכל תרומה טהורה. כמו שחשיב טבול יום ששימש. היינו משום דהטמא וטבול יום בתרומה מחד קרא נפק"ל דבמיתה. מדכתיב ובא השמש וטהר וגו' וכתיב בתרי' ומתו בו כי יחללוהו עיי"ש. וכן כתב בסמ"ג שם עיי"ש. וא"כ מהאי טעמא נמי לענין מנין המצות אית לן למימר דאין שניהם נמנין אלא במצוה אחת. ואע"ג דלשיטת רבינו הגאון ז"ל הפרטים שנפרטו בכלל מצוה אחת נמנה כל פרט ופרט בפ"ע. מ"מ שאני הכא דגבי עונש מיתה על אכילה בטומאה לא נזכר בהדיא טבול יום. וגם מאי דכתיב בקרא לעיל מיני' ובא השמש וטהר למילתי' הוא דאיצטריך. לומר שמותר בתרומה משהעריב שמשו. כדאמרינן בפרק הערל (ע"ד ע"ב) וברפ"ק דברכות עיי"ש. אלא דמדסמיך ליה קרא דומתו בו כי יחללוהו משמע לן דטבול יום שנזכר למעלה נמי בכלל עונש זה. והילכך אין למנות טבול יום מצוה בפ"ע. ככל פרטי המצוה שאינם מפורשים בהדיא בקרא שגם לשיטתו אינם נמנין בפ"ע כמו שנתבאר:

ועפ"ז ממילא מבואר ג"כ מה שלא מנה בביאת מקדש ובאכילת קודש בטומאת הגוף טבול יום ומחוסר כפורים בפ"ע במנין חייבי כריתות. כדרך שמנאן במחייבי מיתה בידי שמים לענין שימוש בטומאה. דהרי גם באכילת קודש וביאת מקדש טמא וטבול יום ומחוסר כפורים מחד קרא הוא דנפקי בין לאזהרה ובין לעונש. דלאזהרה נכללו כולם בקרא דבכל קודש לא תגע לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. וכמש"כ בחנוך (מצוה קס"ז) עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ובפרט לפי מה שביארנו לדעתו לעיל (לאוין קצ"ח קצ"ט) עיי"ש היטב. וגם לעונש כרת לא נפרטו בקרא בהדיא. אלא דאיתרבו בכלל טמא מדכתיב גבי עונש כרת טמא יהיה עוד טומאתו בו. דדרשינן טמא יהיה לרבות טבול יום. עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים לביאת מקדש. (בברייתא דפ"ב דמכות ובנזיר שם). וקודש איתקיש למקדש. וא"כ אין לנו כאן אלא מצוה אחת בחשבון המצות. כיון שלא הזכיר הכתוב פרטים אלו בהדיא. ומהאי טעמא נמי לא מנאן תנא דמתניתין (ריש פרק בתרא דמכות ופ"ק דכריתות) במחייבי מלקיות ומחייבי כריתות. אלא קתני טמא סתם. וכולל בו גם טבול יום ומחוסר כפורים. בין בבא אל המקדש ובין באוכל קודש עיי"ש. משא"כ בטמא ששימש בברייתא דואלו שבמיתה קתני טבול יום ששימש ומחוסר כפורים ששימש בפ"ע. והיינו משום דבטבול יום ששימש כתיבא אזהרה בפ"ע דכתיב קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו. ומוקמינן ליה בטבול יום. ואע"ג דלא מיתוקם בטבול יום אלא באם אינו ענין לטמא. מ"מ כיון דאית ביה לאו מיוחד בפ"ע נמנה בפ"ע. וגם כבר ביארנו דבמדת אם אינו ענין הו"ל כמפורש בהדיא בקרא. וכן מבואר בתוס' שם בסו"פ הנשרפין (בד"ה וטבול יום) בהך ענינא גופי'. שכתבו שם וז"ל דגבי נכנס למקדש לא כתיב טבול יום בהדיא אלא מריבויא דקרא. ולא דמי לעבודה דכתיב בהדיא עכ"ל עיי"ש. וגם עונש מיתה כי היכי דטמא ששימש אית ביה גז"ש דחלול חלול מתרומה. הכי נמי בטבול יום אית ביה גז"ש בפ"ע למיגמרי' דבמיתה מתרומה כדאיתא התם. וגם במחוסר כפורים ששימש אע"ג דלא אשכחן ביה אזהרה ועונש מיתה באנפי נפשי' בהדיא בקרא. מ"מ הרי מיהת כתיב ביה בגופי' וכפר עליה הכהן וטהרה. דדייקינן מיניה מכלל שהיא טמאה. וכיון דכתיב הכי במחוסר כפורים גופי' הו"ל כאילו הדר וכתב ביה קרא אזהרה ועונש מיתה בפ"ע. ולהכי שפיר קתני להו תנא דההיא ברייתא בפ"ע. ולהכי מנאן גם רבינו הגאון ז"ל כל אחד בפ"ע:

איברא דמ"מ במחוסר כפורים אכתי אין זה מספיק. דכיון דעכ"פ לא גלי לן קרא אלא דהו"ל בכלל טמא. א"כ אין לנו למנות אלא את הטמא בלבד בין לעונש ובין לאזהרה. וגם בברייתא קשה דכיון דלא גלי לן קרא אלא שאף המחוסר כפורים בכלל טמא לא הו"ל למיחשבי' באנפי נפשי'. כי היכי דמהאי טעמא לא קחשיב טבול יום שאכל תרומה משום דהו"ל בכלל טמא וכמשכ"ל. מיהו נראה בזה עפמש"כ הרמב"ן ז"ל והביאו הר"ן ז"ל (שם סו"פ הנשרפין) דממאי דדייקינן מכלל שהוא טמא אין ללמוד שיש לו דין טמא אלא לההוא ענינא דכתיב ביה ההוא קרא בלבד ולא לענין אחר. ואין למדין זה מזה. ועפ"ז מתרץ הרמב"ן ז"ל שם קושית התוס' שהקשו למה לי קרא לטבול יום ששימש ותיפוק ליה מדכתיב ביה ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא. אבל לפ"ז ניחא משום דהך קרא באכילת תרומה הוא דכתיב. ואין לנו מיני' אלא שהוא בכלל הטמא לענין אכילת תרומה בלבד. ולא לענין עבודת מקדש ושאר ענינים. וכתב שם עוד וז"ל וזה הטעם למה שהקשינו למעלה שלא שנו בברייתא טבול יום שאכל את התרומה. שבכלל טמא הוא ומשם הוא נלמד. ומה שמנו מחוסר כפורים. משום דשלא במקומו הוא נלמד. דפסוק זה של בכל קודש לא תגע. אינו מחוור בטמא ששימש. אלא קרא מיירי בטומאת מקדש וקדשיו. והוא דבר הצריך לאמרו עכ"ל הרמב"ן ז"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל צריכין ביאור. ונראה דכוונתו דלענין אכילת תרומה בטומאת הגוף דינו של טבול יום נלמד ממקומו. דקרא דובא השמש וטהר דנפק"ל מיניה דטבול יום באכילת תרומה הוא באזהרה ובעונש מיתה כטמא. בענין אכילת תרומה בטומאת הגוף כתיב. והילכך אין לנו אלא לומר דאתי קרא ללמד דאף הטבול יום הוא בכלל הטמא לעונש מיתה ולאזהרה האמורים בענין. ומעתה אין לנו בטבול יום באכילת תרומה אלא העונש והאזהרה של טמא. ולהכי לא קתני בה בהך ברייתא אלא טמא סתם. שבכללו גם הטבול יום. שהרי אין לנו לענין אכילת תרומה בטבול יום עונש ואזהרה בפ"ע. אלא דגלי קרא שהוא בכלל הטמא. והרי כבר קתני טמא. וטבול יום נמי בכלל. אבל מחוסר כפורים ששימש שלא ממקומו הוא נלמד. דקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה דנפק"ל מיני' מחוסר כפורים ששימש. לא בההיא ענינא גופא דטמא ששימש כתיב. דבההיא פרשה לא מיירי אלא בטומאת מקדש וקדשיו. ולא בעבודה בטומאה. וע"כ צריך לומר דלא ממשמעותא דההוא קרא לחוד דייקינן הכי. שהרי כבר נתבאר דאין למדין זה מזה להך מילתא. ועכצ"ל דאייתר קרא להך דרשא לאשמעינן דמחוסר כפורים יש לו דין טמא לענין עבודה לאזהרה ולעונש. וכיו"ב דרשינן נמי (בפרק הערל ע"ג ע"א) מקרא דוהזה הטהור על הטמא. ודייקינן טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום וכו' עיי"ש. והיינו ע"כ מדאייתר קרא. וכדפירש"י והריטב"א ז"ל שם עיי"ש. וא"כ אין לנו לומר במחוסר כפורים ששימש שהוא בכלל הטמא ששימש. דהרי הכא לא איירי קרא בהכי כלל. אלא דקאמר קרא דמחוסר כפורים הוא מוזהר וענוש מיתה בידי שמים על העבודה במקדש כמו טמא גמור. וגם בלא"ה ע"כ מוכרח שאינו בכלל טמא. דכיון דאיצטריך קרא בטבול יום ששימש למכתב אזהרה ועונש בפ"ע. ע"כ צ"ל דלא הוי בכלל טמא. וא"כ כ"ש מחוסר כפורים. ומיהו לפמשכ"ל יש מקום לדחות הכרח זה ואין להאריך בזה. והשתא א"כ הו"ל כאילו חזר הכתוב ושנה אזהרה ועונש דטמא גם במחוסר כפורים ששימש. ונמצא שכתוב בו אזהרה ועונש בפ"ע. והוא דבר הצריך לאמרו. ולהכי שפיר איצטריך תנא דההיא ברייתא למיתנייה בפ"ע. והשתא ממילא ניחא נמי מה שמנה אותו רבינו הגאון ז"ל כאן בפ"ע במנין העונשין כמו שביארנו לעיל לענין טבול יום:

ומש"כ רבינו הגאון ז"ל טבול ערבים. הלשון מגומגם דמלבד דבכל מקום קרי ליה טבול יום. ולא אשכחן בשום דוכתא טבול ערב. והטעם פשוט משום דטבילת טהרה צריכה הערב שמש אחר טבילה. ואינו יוצא מידי טומאתו עד שיעריב שמשו אחר שטבל. ולהכי קרי ליה טבול יום. כלומר שטבל ביום ולכשיעריב שמשו ביומו יהיה טהור. אבל לשון טבול ערב אין לו ביאור. וגם למה הוצרך לשנות הלשון האמור בכל מקום ולהחליף את הזמנים מיום לערב. דפשיטא שאין שום חילוק בזה בין אותן שטבילתן בלילה לאותן שטבילתן ביום. שכולן אין להם טהרה אלא אחר הערב שמש שאחר הטבילה. וגם אין לשון זה נכון לפי החרוז. ויותר היה נכון לכתוב טבול ימים. שהוא נחרז יפה עם פעמים בחרוז שאחריו. ולכן נראה ברור אצלי דט"ס הוא. וצ"ל וטבול ערב וימים. וכוונתו למאי דתניא (פ"ק דיומא ו' ע"א) ושאר דוכתי. כל חייבי טבילות טבילתן ביום. נדה ויולדת טבילתן בלילה עיי"ש וברמב"ם וראב"ד (פ"א מה' מקואות). ומשום שלשון טבול ימים הוה משמע רק אותן שטבילתן ביום. ולאפוקי אותן שטבילתן בלילה. להכי כתיב טבול ערב וימים. כלומר בין אותן שהם מהנך שטבילתם בערב. ובין אותן שהם מהנך שטבילתם ביום דינם שוה להתחייב מיתה בידי שמים כששימשו במקדש קודם הערב שמשן אחר שטבלו. ובכל דוכתי דנקטינן לשון טבול יום ניחא שפיר. משום שפירושו שהוא טבול ועדיין הוא יום שלא הספיק להעריב שמשו. אבל רבינו הגאון ז"ל כאן שרצה לכתוב טבול ימים לצורך החרוז. הוה משמע דדוקא נקט ימים למעוטי לילות. ולאפוקי אותן חייבי טבילות שטבילתן בלילה. לזה הוכרח להוסיף ולכתוב טבול ערב וימים. כדי לכלול בעונש זה גם אותן שטבילתן בלילה. ומזה נמשך הטעות להמעתיק לכתוב ערבים. במקום ערב וימים. וזה ברור:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.