ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/מח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש מח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נשים שלש למעלה ממנו. ובת כהן תוקד לרשפים. שלש למעלה הן חמותו ואם חמותו ואם חמיו. והיינו כשינויא דאביי (בסוגיא דר"פ הנשרפין) דברייתא הכי קאמר מנין לעשות שלשה דורות למעלה כשלשה דורות למטה וכו' עיי"ש. ואע"ג דלרב אשי שם מיתוקמא ברייתא כדקתני בה מנין לעשות למטה כלמעלה וכו'. ומאי למטה. למטה באיסור עיי"ש. ולדידי' אם חמותו ואם חמיו מיקרו בברייתא למטה. מ"מ כיון דלדינא וגם בעיקר פירושא דברייתא ליכא שום נפקותא בין אביי לרב אשי נקט רבינו הגאון ז"ל כלישנא דאביי שהוא פשוט יותר במשמעות הלשון. ובעיקר הדבר כבר נתעוררנו לעיל (עשין קפ"א) בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן שהם תמוהים מאוד לכאורה לפום שיטתו. ושם נתבאר מה שהיה נראה לכאורה לומר בכוונתו בזה עיי"ש היטב. ועוד ביארנו בזה במנין הלאוין (ל"ת צ"ח צ"ט) עיי"ש היטב. אבל עדיין אין הדברים מספיקים ולא נתקררה דעתי בהם. ואולם עוד יתבאר בזה לפנינו בסמוך בס"ד. ובבת כהן מפורש בה עונש שריפה דכתיב (פ' אמור) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף. ומש"כ תוקד לרשפים. עי' מש"כ לעיל בפתיחה (סי' כ"ו) עיי"ש היטב. ואזהרתה היא בכלל אזהרת אשת איש שכבר מנאה (לאוין צ"ז) עיי"ש. ומ"מ עונש שריפתה מנה משום מצות הב"ד. כשיטתו בכל כיו"ב במנין העונשין. כמו שנתבאר הכל יפה יפה בפתיחת העונשין ובשאר מקומות בפנים ואין להאריך בזה יותר:

והנה הרמב"ם ז"ל וסייעתו לא מנו אזהרת חמותו ואם חמותו ואם חמיו במנין הלאוין. וכבר עמד בזה הרמב"ן ז"ל (שורש שני) עיי"ש. ובדינא דחיי (לאוין צ"ח) האריך בזה. ומה שרצה שם לתרץ לא יתכן כלל. כמבואר להמעיין. וגם הוא ז"ל גופי' הניחה אח"כ בצ"ע עיי"ש בדבריו. והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' ק"מ) תירץ דלהכי לא מנאן משום דהו"ל בכלל אזהרת אשה ובתה ובת בנה ובת בתה עיי"ש בדבריו. וכזה תירץ גם בעל לב שמח. ולא ראה שכבר קדמו הרשב"ץ ז"ל. ועכצ"ל דזו היא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל גופי'. שהרי גם הוא ז"ל גופי' לא מנה שלשה לאוין אלו. וע"כ צ"ל שחזר בו מהשגתו על הרמב"ם ז"ל והסכים בזה לדעת הרמב"ם מטעם שכתב הרשב"ץ ז"ל. אבל לא כן היא דעת רבינו הגאון ז"ל שהרי מנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו כאן במנין העונשין וגם לעיל במנין הלאוין. מלבד מה שמנה בת אשתו ובת בנה ובת בתה. וכדעתו כן היא גם דעת הבה"ג ז"ל וסייעתו. ומיהו כבר ביארנו לעיל (לאוין צ"ח צ"ט) דגם רבינו הגאון ז"ל לא מנה לאוין דחמותו ודאם חמותו ודאם חמיו. אלא דמ"מ ע"כ אין זה משום טעמן של הרמב"ם ז"ל וסייעתו. שהרי כאן במנין העונשין מונה אותן בפ"ע. אלא דודאי לפ"ז הדבר תמוה עוד יותר ואינו מובן לכאורה כלל מאי שנא בזה מנין העונשין ממנין הלאוין. וכבר עמדנו בזה לעיל (שם במנין הלאוין) עיי"ש. ואמנם כעת נראה לומר בזה בדעת רבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דתניא (פרק ארבע מיתות נ"א ע"ב) ובת איש כהן כי תחל לזנות. בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר וכו' דברי ר' ישמעאל. ר"ע אומר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשרפה. יכול אפי' פנויה. נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה. מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן וכו'. א"ל ר' ישמעאל אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה. אמר לו ר"ע ישמעאל אחי בת ובת אני דורש. א"ל וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשרפה וכו'. ופרכינן התם עלה ור"י האי בת ובת מאי דריש ביה. ומשני מיבעי ליה לכדתני אבוה דשמואל בר אבין לפי שמצינו וכו' עיי"ש. ומדפרכינן בפשיטות לר"י האי בת ובת מאי דריש ביה. ואיצטריך לאוקמי' אליבי' לדרשא אחרינא. מבואר ע"כ דפסיקא ליה לתלמודא דבעיקר הך דרשא דבת ובת לא אפשר לומר דאיכא מאן דפליג עלה. דודאי דרשא גמורה היא. אלא דס"ל לר"י דלהוציא אדם לשרפה אי אפשר שתסמוך התורה על רמז כזה. דלענין לחייב אדם מיתת ב"ד הו"ל לקרא לגלויי לן הכי בהדיא. או ע"פ הכרח ברור או מהלכה לממ"ס המסורה לחכמי הדורות בע"פ. וכבר הבאתי (בפתיחה) מש"כ הרמב"ן והריטב"א והר"ן ז"ל בשבת (פרק כלל גדול) ובחי' המיוחסים להר"ן ז"ל (ריש פרק הזורק) ובחי' הר"ן סנהדרין (פרק הנשרפין פ"א ע"ב) ביותר ביאור. דלא יתכן לומר שתהא מיתת ב"ד וכל מיתה בידי אדם נאמרה למשה בסיני בע"פ ולא יהיה בה או רמז מיתה בקרא. או חובת מיתה בידי שמים מיהת עיי"ש בדבריהם. והשתא הרי רמז זה שאנו סומכין עליו לחייב את האדם מיתה בידי אדם. ע"כ ודאי דרשא גמורה היא. כיון דבלא הך דרשא לא היינו סומכין על ההלכה המסורה ממשה בסיני להוציא את האדם להורג. וא"כ הלכה זו למה לי. ואמאי לא סגי לן הך דרשא שרמזה הכתוב בתורה לענין זה עצמו. וכיו"ב פרכינן (ריש פ"ג דתמורה י"ח ע"א) ובבכורות (פ"ב ט"ז ע"א) מאחר דאיכא הילכתא קרא למה לי. עיי"ש מאי דקא משני דתרווייהו מיצרך צריכי. וא"כ הכא נמי מאחר דאיכא קרא הילכתא למה לי. ועכצ"ל דגם ההיא דרשא כדרשא דבת ובת. אע"ג דודאי דרשא גמורה היא. מ"מ כדי לחייב את האדם מיתת ב"ד לית לן למיסמך עלה לחודה. דאין מיתה בידי אדם נאמרת ע"פ רמז ודרשא בעלמא לחוד. ותרוייהו צריכי לענין זה. והיינו דקאמר ר' ישמעאל לר"ע וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא את זו לשרפה. והיינו משום שלא קבל בזה מרבו הלכה לממ"ס שתהא בת כהן נשואה בשריפה. ואפשר דר"ע נמי לא פליג עליה בעיקר זה. אלא דמלבד זה היתה קבלה מסורה בידו הלכה לממ"ס דבת כהן נשואה נמי בשרפה. ולכן סמך על הך דרשא כחזוק וסעד להלכה המסורה בידו. משום דמהלכה לממ"ס בלחוד ג"כ אין עונשין מיתת ב"ד. אלא א"כ נסמכה ג"כ לתורה שבכתב:

וראיתי להרמב"ן ז"ל בסה"מ (שורש שני) שהאריך להשיג על הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו שם שכל הנדרש במדות שהתורה נדרשת בהן אין דינו אלא כאיסורין דדבריהם. אם לא שאמרו בפירוש שהוא מדאורייתא. דאז ע"כ ודאי עיקר הדין היה ידוע להם בקבלה מסיני ולא משום דרשתם לבד. ובתוך שאר ראיותיו הביא ג"כ ראיה לזה מההיא דבת ובת. וכתב שם וז"ל ובגמרא סנהדרין שנו אמר לו ר"ע לר' ישמעאל ישמעאל אחי בת ובת אני דורש. א"ל וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשרפה. ולפי שהיה הלשון הזה כמסתפק בריבוי הזה להוציא ממנו האשה לשרפה. שאלו בגמרא ור' ישמעאל האי בת ובת מאי דריש ביה. מיבעי ליה לכדתני שמואל אבוה דר' אבין וכו'. לומר שאם לא היה לו מדרש אחר בדבר היה אף ר' ישמעאל שורף אותה מדין ריבוי זה. אע"פ שלא היתה שריפה שלה מקובלת בידו וכו' עכ"ל הרמב"ן ז"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים טובא אצלי. דודאי מלישני' דר' ישמעאל דקאמר וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשרפה. משמע דבשום ענין אין לנו ללמוד עונש שרפה מדרשא כזו אפי' אם לא הוה ידעינן מדרש אחר לאוקמי ביה הך ייתורא דקרא. דאל"כ לא הו"ל למימר אלא דהך ריבויא איצטריך לדרשא אחרינא ולא אייתר כדי ללמדנו עונש שרפה לבת כהן הנשואה. אלא ודאי ע"כ אם הוה אפשר ללמוד מהך דרשא עונש שרפה לבת כהן נשואה. ר' ישמעאל נמי הוה משמע ליה טפי לאוקמי ייתורא דהך קרא להכי. אלא דס"ל דלא יתכן כלל לומר שתהא שרפת אדם נאמרת ע"פ רמז ייתורא דקרא בעלמא. ומדקאמר ר' ישמעאל הכי לר"ע בפשיטות כל כך. משמע ודאי דדבר פשוט הוא. ולא יתכן אצלו דר"ע ליפלוג עליה בהכי. וע"כ דלר"ע היתה שרפת בת כהן נשואה הלכה מסורה בידו בלא"ה בקבלה מרבו עד משה מסיני. ולהכי הוא דסמך על דרשא זו כמו שביארנו. אלא דמ"מ כיון דבעלמא ודאי הך דרשא ניתנה לידרש פרכינן לר' ישמעאל מאחר דלדידיה לא מיתוקים הך ייתורא דקרא לדרשא דר"ע. א"כ למאי אתי. ואיצטריך לשנויי כדמשני. אבל ודאי אי לא הוה ידעינן הך ייתורא דקרא למאי אתי. נמי לא הוה מרבינן מיניה עונש שרפה לנשואה בת כהן כל שאין שרפתה מקובלת בידינו בלא"ה. כן נראה ברור ומוכרח לענ"ד. ודברי הרמב"ן ז"ל בזה צ"ע אצלי. ועכ"פ נראה דזו היא שיטת רבינו הגאון ז"ל:

ועפ"ז דברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים היטב. דודאי האזהרות של חמותו ואם חמותו ואם חמיו יפה עשה שלא מנאן במנין הלאוין. דלשיטתו אזיל דבכל כיו"ב שאין האזהרה מפורשת בקרא. ולא נפקא לן אלא באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ממקום אחר. אינה נמנית בפ"ע בחשבון הלאוין. וכמו שנתבאר במבוא (סימן ז' שורש שני) עיי"ש. אבל עונש שרפה דידהו שפיר מנה כאן במנין העונשין שבשרפה. משום דודאי משום דרשת גז"ש לחודה לא היו מוציאין את אלו לשרפה. אם לא שכך היתה הלכה מקובלת בידם בלא"ה. ולא באה גז"ש זו דזמה זמה אלא להסמיך את ההלכה לקרא דאורייתא. דרק ע"פ שניהם יקום דבר להוציא אדם להורג. ואם כן כי היכי שמנה רבינו הגאון ז"ל במנין העונשין עונש דבועל ארמית קנאין פוגעין בו. אף ע"פ שאינו אלא מהלכה לממ"ס. הכי נמי שפיר מנה עונש שריפה דחמותו ואם חמותו ואם חמיו. וכן אינך אחריני שמנאן כאן אף ע"ג דלא נפקא לן שרפתן אלא מגז"ש. משום דבלא"ה עונשן בשרפה הלכה מקובלת היא מסיני בידי רז"ל כמו שנתבאר. וא"כ אין צורך למה שביארנו בזה לעיל (עשין קפ"א) עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.