ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/לא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש לא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ילד סורר ומורה. והמקלל הוריו במענו. כתיב (פ' תצא) גבי בן סו"מ ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע וגו'. ואזהרתו מדכתיב לא תאכלו על הדם (פ' קדושים). כדאמרינן (פרק ארבע מיתות ס"ג ע"א) עיי"ש. מנאה רבינו הגאון ז"ל לעיל (לאוין ס"ח) עיי"ש מה שנתבאר בזה. ובמקלל אביו ואמו כתיב (פ' משפטים) ומקלל אביו ואמו מות יומת. וכתוב (פ' קדושים) מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו. וגמרינן בגז"ש מאוב וידעוני דכתיב בהו דמיהם בם. מה התם סקילה אף כאן סקילה. כדאמרינן בסנהדרין (פרק ארבע מיתות ס"ו ע"א) עיי"ש. ואע"ג דכל מאי דלא נפק"ל אלא באחת מן המדות ממקום אחר אינו נמנה בחשבון המצות לרבינו הגאון ז"ל. כמו שנתבאר בכמה דוכתי ובמבוא (סי' ז' שורש שני) עיי"ש. מ"מ כיון דעכ"פ עונש מיתת ב"ד מפורש בו בהדיא בקרא. הרי מצות הב"ד מבואר בקרא ולא גמרינן בגז"ש מאוב וידעוני אלא באיזו מיתה ימיתוהו. שפיר הו"ל מצוה נמנית גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל. כמו שכבר נתבאר כיו"ב לעיל. ובלא"ה לפי המבואר בספרא (פ' קדושים) אין זו גז"ש אלא בנין אב לכל מקום שנאמר בו דמיהם בם או דמיו בו אינו אלא סקילה. דקתני התם מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם. זה בנין אב לכל דמיהם בם האמורים בתורה בסקילה עיי"ש. וכ"כ בפסיקתא זוטרתא (סו"פ קדושים) עיי"ש. וכן מבואר בדברי רבינו הגאון ז"ל בפירוש ברייתא דשלש עשרה מדות המיוחס אליו (מדה שלישית) עיי"ש. וכן מבואר בפי' רבינו חננאל ז"ל לסנהדרין (כ"ג ע"א) עיי"ש. ודלא כדפירש"י שם. וכן פירש"י ז"ל גופי' בפירושו לתורה (פ' משפטים) עיי"ש ובמש"כ הר"א מזרחי ז"ל שם עייש"ה. וכ"כ בסמ"ג (לאוין. ריש הלכות איסורי ביאה) עיי"ש. וא"כ לפ"ז כיון דבהדיא כתיב במקלל אביו ואמו דמיו בו. הרי עונש סקילה מפורש בו בקרא בהדיח. ואזהרתו נפק"ל (פרק ארבע מיתות שם) מדכתיב לא תקלל חרש. ומנאה רבינו הגאון ז"ל (לעיל לאוין נ"ז) עיי"ש מה שביארנו בזה. ולא נאריך יותר בזה:

אלא שצריך ביאור מש"כ רבינו הגאון ז"ל כאן ילד סו"מ. דמלשון זה משמע לכאורה דאפילו קטן בכלל עונש דסו"מ. וזה תמוה דבהדיא תנן התם (ריש פרק בן סו"מ) מאימתי נעשה בן סו"מ משיביא שתי שערות וכו'. קטן פטור שלא בא לכלל מצות עיי"ש. ואע"ג דגם לשון בן דקרא בכל דוכתא אפילו קטן במשמע. וכן מבואר ג"כ בההיא סוגיא גופא דפרק בן סו"מ שם עיי"ש. מ"מ הרי ממעטינן התם קטן מדכתיב ביה לאיש בן. ודרשינן מיניה דדוקא בן הסמוך לגבורתו של איש עיי"ש. אבל ודאי בן קטן. דהיינו סתם בן דקרא אינו נעשה בן סו"מ. מיהו נראה דמ"מ כיון דלפום פשטי' דקרא נמי ודאי אפי' קטן במשמע. כדמשמע מלשון בן בכל דוכתא. והתם נמי ממעטינן מדכתיב בן ולא איש עיי"ש. ולא ממעטינן התם קטן ממש אלא משום שלא בא עדיין לכלל מצות. כדתנן התם במתני'. וכמש"כ התוס' שם (ד"ה בן הסמוך) עיי"ש. להכי לא חשש רבינו הגאון ז"ל מלמינקט לשון ילד. וגם לשון ילד ובן הוראתם שוה. ובכמה מקומות בקרא הם נרדפים זה עם זה. כמו ילד יולד לנו בן נתן לנו (ישעי' ט' ה'). הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים (ירמיה ל"א י"ט). ועי' ויקרא רבה (פ"ב). וביוסף בהיותו בן שבע עשרה שנה כתיב הילד איננו (בראשית ל"ז ל'). וא"כ זהו כמעט כלישנא דקרא. אלא ששינה משום אות יוד של האלפא ביתא שבראשי החרוזים. וזה פשוט:

ואמנם מה שכתב מקלל הוריו במענו. צריך ביאור. ולכאורה אינו מובן כלל מה הוא במענו שכתב. דשורש ענה מצינו בהוראת תשובה על דבור של אחר. וזה לא שייך כאן משום דמקלל אביו ואמו חייב אף לאחר מיתתן. וגם בלא"ה עונש מקלל הוא בכל ענין אפי' התחיל הוא בקללתו בלא שום דבור שקדם. וגם מצינו לשון ענה על תחילת הדבור כמו וענו הלוים. וענית ואמרת וכיו"ב. וגם זה לא שייך כאן. דודאי מקלל לא שייך אלא ע"י דבור פה. ואי אפשר בענין אחר. דעל הרהורי לבו לא שייך עונש סקילה. וא"כ צ"ע מה זה שכתב רבינו הגאון ז"ל במענו. ואמנם נראה ע"פ מה דתנן (פרק ארבע מיתות ס"ו ע"א) המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם. קללם בכינוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים עיי"ש. והנה הרמב"ם ז"ל וסייעתו פסקו כחכמים. אבל יש לדון בזה לפי מאי דאמרינן בגמרא שם מאן חכמים רבי מנחם בר' יוסי הוא. דתניא ר"מ בר' יוסי אומר בנקבו שם יומת מה ת"ל שם. לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. ופירש"י וז"ל בנקבו יומת היה לו לכתוב. מה ת"ל שם. אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם. תנהו ענין למקלל אביו ואמו. ורבי מנחם לא ס"ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם. ואפי' לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי רבי מנחם בר' יוסי מחייב עלי' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז לפי מאי דאמרינן התם (לעיל נ"ו ע"א) גבי מגדף תנא עד שיברך שם בשם. מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת עיי"ש. ומבואר שם דהכי קיי"ל להלכה. דהכי ס"ל לשמואל. וגם סתמא דגמרא נקט הכי התם להלכה לקמן. דפרכינן ואימא מיברז הוא דכתיב וכו'. ומשני בעינן שם בשם וליכא עיי"ש. ותו פריך התם ואימא פרושי שמי' הוא דכתיב וכו'. ומשני חדא דבעינן שם בשם וליכא וכו' עיי"ש. ותו אמרינן התם ורבי יצחק נפחא אליבא דרבנן האי כגר כאזרח מאי עביד ליה. ומשני גר ואזרח הוא דבעי' שם בשם. אבל עכו"ם לא בעי שם בשם עיי"ש. הרי דפסיקא ליה לתלמודא דהכי הילכתא. וא"כ לפי דברי רש"י ז"ל לא קיי"ל כחכמים דר"מ. דהיינו רבי מנחם בר' יוסי. דאמר המקלל אביו ואמו בכנוי פטור. אלא כר"מ קיי"ל דאפי' קללם בכנוי נמי חייב. וכבר ראיתי להרמ"ה ז"ל שם שכתב וז"ל מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי היא דתניא וכו'. ומשמע דלית ליה לר' מנחם בר' יוסי הך דרשא דדרשינן גבי בנקבו שם עד שיברך שם בשם. ואיכא למימר דר' דתני לה במתניתין בלשון רבים אלמא סבירא ליה הכי. לא נפק"ל משם יתירא. אלא שם מיבעי ליה לעד שיברך שם בשם. ומקלל אביו נפק"ל מיומת יתירא לרבות מקלל אחר שחייב מיתה שיהא כזה. שלא יתחייב עד שיקלל בשם. ומילתא צריכא עיונא עכ"ל עיי"ש. הרי שהניח הדבר בצ"ע אם קיי"ל כחכמים דר"מ. דהיינו ר' מנחם בר"י. דפטרי מקלל אביו ואמו בכנוי. ובאמת דהדבר תמוה לומר דתנא דמתניתין דס"ל כר' מנחם בר"י לא דריש לה מדרשא דר' מנחם בר' יוסי. אלא מדרשא אחרינא דלא רמיזא כלל בשום דוכתא. וגם סתמא דגמרא הכא ובשבועות (פרק שבועת העדות ל"ו ע"א). קאמר מאן חכמים ר' מנחם בר"י היא וכו'. ואם איתא דמדרשא אחרינא נפק"ל. א"כ לאו היינו ר' מנחם בר"י. אלא חכמים ס"ל כוותי' ולא מטעמי':

וראיתי להכ"מ (פ"ב מהלכות ע"ז ה"ז) שעמד על דברי הרמב"ם ז"ל שפסק שם לענין מגדף שאינו חייב עד שיברך שם בשם. ומ"מ פסק (פ"ה ה"ב מהלכות ממרים) כחכמים דר"מ שאינו חייב על קללת אב ואם אלא בשם ולא בכנוי. והם דברים סותרים זא"ז לפי פירש"י. ותי' דס"ל דכיון דלא אשכחן מאן דפליג אברייתא דלעיל. ודאי הכי נקטינן. דאפשר דמקרא אחרינא נפק"ל ולא מקרא דאמר שמואל עיי"ש. והם דברי תימא דהרי לא אשכחן נמי מאן דפליג עלי' דשמואל דאמר דנפק"ל הך מילתא מההוא קרא דבנקבו שם יומת. וסתמא דגמרא הכי ס"ל. דהא לא מייתי התם אלא דרשא דשמואל בלבד. ולא שום דרשא אחרינא. וכיון דלפום טעמא דשמואל ע"כ מוכרח דלא קיי"ל כר' מנחם בר"י. אלא כר"מ דמחייב מקלל אביו ואמו אפי' בכנוי. ודאי אית לן למימר דהכי נקטינן. וכבר עמדו ג"כ בתוס' (בשבועות שם ד"ה בנקבו) על דברי רבי מנחם בר"י. וכתבו שם וז"ל תימא הא איצטריך לכדדרשינן בפרק ארבע מיתות דאינו חייב עד שיברך שם בשם עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דהנך תרתי סתרי אהדדי. ועכצ"ל כדפירש"י דרבי מנחם בר"י באמת לית ליה כהך תנא דאין המגדף חייב עד שיברך שם בשם. וכיון דודאי ע"כ קיי"ל כהך תנא וכמו שביארנו. א"כ ע"כ מבואר דלא קיי"ל כרבי מנחם בר"י. וכן כתב הרב ק"א (פ' קדושים פ"י. ובפ' אמור פי"ט) דהאי תנא דס"ל דאין המגדף חייב עד שיברך שם בשם לא ס"ל כרבי מנחם בר"י עיי"ש. והדבר תמוה שלא הרגיש דלפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל סותרים זא"ז. וכן דברי הסמ"ג (לאוין ט"ז רי"ח) סותרין זא"ז עיי"ש. ובלח"מ (פ"ה מהלכות ממרים ה"ב) כתב ליישב דברי הרמב"ם דס"ל דגם לר' מנחם בר"י שפיר נפק"ל נמי דבעינן שיברך שם בשם מהך קרא דבנקבו שם יומת. משום דכולי' קרא אייתר. דכיון דכתיב ונוקב שם ה' יומת למה לי תו למיכתב בנקבו שם יומת. ותרתי נפק"ל מיניה. דמדהדר וכתב קרא בנקבו יומת משמע דבעי' שיברך שם בשם. דלהכי כתב נקיבה אחריתא לומר דבעינן עוד שם אחר. דהיינו שיברך שם בשם. ומדהדר וכתב בשם יתירא נפק"ל נמי לומר שאינו חייב על קללת אביו ואמו אלא בשם. וכתב שם דהכי משמע נמי מפירש"י גופיה. ולכן תמה על רש"י ז"ל שכתב דמאן דאית ליה הא לית ליה הא. וגם דברי התוס' תמוהים שהניחו בתימא לרבי מנחם בר"י היכי נפק"ל דבעינן במגדף שם בשם. הא שפיר נפק"ל תרווייהו מהך קרא עיי"ש בדבריו. ולדידי אין זה מספיק כלל. דמלבד דאכתי קשה אימא כולי' קרא למקלל אביו ואמו אתי. דעד שיקללם בשם לא מיחייב. בלא"ה דבריו תמוהים אצלי מדפרכינן התם ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא וכו'. ואימא מיברז הוא. דכתיב ויקב חור בדלתו. ואזהרתו מהכא ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלקיכם. ומשני בעינן שם בשם וליכא. ופרכינן תו ואימא דמנח שני שמות אהדדי ובזע להו. ומשני ההוא נוקב וחוזר ונוקב הוא. ופי' רש"י וז"ל נוקב וחוזר ונוקב בסכין הוא. ואין שם נוקב את שם חבירו. דלאחר שינקוב העליון ינקוב התחתון עכ"ל עיי"ש. והשתא לפי דברי הרב לח"מ כיון דשם בשם לא נפק"ל אלא מדהדר וכתב נקיבה אחריתא. דכתיב בנקבו יומת. אבל מאי דהדר וכתב שם איצטריך לדרשא אחרינא. א"כ אימא אין הכי נמי דעל נוקב וחוזר ונוקב חייבי' קרא. ולעולם מיברז הוא ובדאנח שני שמות אהדדי ובזע להו. אלא ודאי מוכרח דעיקר הך דרשא דליבעי שם בשם. מדכתיב בנקבו שם הוא דנפק"ל. דמזה משמע להו דבעינן דשם אחד נוקב שם אחר. כדפירש"י. ושפיר אימעיט מזה כהאי גוונא דלא הו"ל אלא נוקב וחוזר ונוקב. ואין זה נוקב שם בשם. ודברי רש"י ותוס' מוכרחים. ומש"כ שכן מבואר בדברי רש"י גופיה. אינם אלא דברי תימא. דאיך יתכן שדברי רש"י יסתרו את עצמן באותו ענין עצמו ובאותו דבור גופי'. אבל באמת אין רמז לזה כלל בדברי רש"י. דמה שפירש"י גבי מקלל אביו ואמו (ס"ו ע"א) בנקבו יומת היה לו לכתוב מה ת"ל שם וכו' עיי"ש. הרי כן מפורש להדיא בדברי ר' מנחם בר"י בברייתא גופא שם דקתני בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם וכו' עיי"ש. וכן הוא ביותר ביאור בספרא (קדושים פ"י) דקתני התם ת"ל בנקבו שם יומת. שאין תלמוד לומר שם. ומה תלמוד שם. אלא להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהא חייב עד שיקללם בשם עיי"ש. ורש"י לא פי' שם אלא מה שמבואר בברייתא גופא שם. וכמו שאין שום ראיה מעיקר הברייתא. משום דודאי להך דרשא אין אנו צריכין אלא מלת שם בלבד. דהא קללה בהדיא כתיבא בקרא. ולא אתינן למילף אלא דהך קללה היינו דוקא בשם ולא בכינוי. וא"כ די לנו בייתורא דשם בלבד. והיינו דקתני שאין צ"ל שם ומה ת"ל שם. וזהו ג"כ פירש"י התם. שכתב בנקבו יומת היה לו לכתוב. כלומר שאפי' אם רצה הכתוב לחזור ולשנות עונשו לצורך או שלא לצורך. מ"מ די היה לו לכתוב בנקבו יומת. ומה ת"ל עוד שם תנהו ענין למקלל אביו ואמו שאינו חייב אלא בשם. אבל ודאי גם מאי דדרשינן לעיל (נ"ו ע"א) מהך קרא דאין המגדף חייב עד שיברך שם בשם. נמי לא דריש אלא מדכתיב בקרא שם. וזהו שפירש"י וכתב וז"ל ונוקב שם בנקבו שם. להכי אהדרי' בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם עכ"ל עיי"ש. וכדמוכרח בסוגיא דהתם כדכתיבנא. וכדקאמר שמואל התם בהדיא דא"ק ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת עיי"ש. והיינו שכתב רש"י ז"ל כאן דר' מנחם לית ליה הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם וכו'. ואין כאן שום סתירה כלל בדברי רש"י ז"ל. וזו היא ג"כ דעת התוס' דשתי דרשות אלו סתרי אהדדי. וכן ראיתי בחמרא וחיי בסוגיא דסנהדרין (שם נ"ו ע"א) שהביא בשם נכדו של הר"ש משאנץ ז"ל שכתב כדברי התוס' עיי"ש. וגם הרמ"ה ז"ל אף ע"ג דבחי' לסנהדרין שם הניח הדבר בצ"ע אם לר' מנחם בר"י בעינן שם בשם במגדף וכמשכ"ל. מ"מ באגרותיו (כתאב איל רסאיל עמוד פ"ה) מבואר דפסיקא לי' דפליג עלה. וס"ל דלא בעינן שם בשם עיי"ש. וכן מבואר דעת חכמי לוניל ז"ל שם (לעיל עמוד מ"ו). והדבר תמוה ביותר דהרי הם קיימי אליבא דהרמב"ם ז"ל. ואפי' הכי כתבו דלר' מנחם בר"י לא בעינן שם בשם עיי"ש. ולפנינו יתבאר בזה. ועכ"פ מבואר שם דכולם ס"ל דגם מאי דדרשינן דבעינן שם בשם מייתורא דשם הוא דנפק"ל עיי"ש. וכן מבואר שם (לקמן עמוד קכ"ט) דעת הר"ש משאנץ ז"ל (בתשו' שם) עייש"ה. וביותר ביאור מבואר כן בדברי הרמ"ה ז"ל שם (עמוד פ"ו. פ"ז) עיי"ש היטב ואין להאריך בזה:

וראיתי להר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין (ס"ו ע"א) שכתב וז"ל בנקבו שם יומת למד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. פירש"י ז"ל דכיון דכתיב ונוקב שם מייתר ליה בנקבו שם דלא ס"ל לר' מנחם בר' יוסי מאי דדרשינן מיניה לעיל דאינו חייב עד שיברך שם בשם. ואין פירושו מחוור. דא"כ ר' מנחם בר' יוסי דאיתמר (במתניתין) בלשון חכמים הילכתא כוותי'. ואנן קיי"ל כמתניתין וכברייתא דאינו חייב עד שיברך שם בשם וכו'. לפיכך פירשו דאע"ג דקרא לא משתעי אלא במגדף. מ"מ מכיון שסמך הכתוב נקיבת שם אצל. מיתה. בא ללמד על כלל המומתין בענין השם שאין חיובן אלא בנקיבת שם וזה נכון עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז ודאי אתו שפיר פסקי הרמב"ם ז"ל וסייעתו הנראין כסותרין זא"ז. אלא שדבריו תמוהים דהרי בהדיא אמרינן בהך ברייתא דר' מנחם בר"י. בנקבו שם יומת מה ת"ל שם. לימד על מקלל וכו' עיי"ש. הרי להדיא כפירש"י. דלא מסמיכות נקיבת שם אצל מיתה יליף. אלא מייתורא דקרא הוא דיליף לה ר' מנחם בר"י. דמוקי ליה למקלל אביו ואמו באם אינו ענין למגדף. וכדפירש"י. וכבר ראיתי להרב כנה"ג(בדינא דחיי לאוין ט"ז) שהרגיש בזה. וכתב דנראה דלא היה בגירסת הר"ן ז"ל מה ת"ל שם. אלא גרס בנקבו שם יומת לימד על מקלל וכו' עיי"ש. אבל לדעתי זה לא יתכן כלל. שהרי כן הגירסא גם בפ"ד דשבועות (ל"ו ע"א). וכן הגירסא בברייתא דספרא שהבאתי לעיל בביאור יותר. וכיו"ב איתא נמי במכילתא (פ' משפטים פ"ה) דקתני התם ומקלל אביו ואמו מות יומת בשם המפורש. או אינו אלא בכנוי שאין ת"ל בנקבו שם יומת להביא המקלל אביו אינו חייב עד שיקללם בשם המפורש עיי"ש. הרי להדיא דמייתורא דקרא הוא דיליף לה. וכדפירש"י ושאר ראשונים ז"ל. ודלא כדפירש הר"ן ז"ל. הן אמת דלקמן בספרא (פ' אמור פי"ט) ליתא בהך ברייתא מה ת"ל וכו'. ולא שאין ת"ל וכו'. והכי איתא התם בנקבו שם יומת א"ר מנחם בר"י להביא את המקלל אביו ואמו שלא יהיה חייב עד שיקללם בשם עיי"ש. אלא דגם שם כבר הגיה הר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לספרא שם דצ"ל ומה ת"ל שם וכו'. וכדאיתא לפנינו בגמרא שם עיי"ש. וגם לפי הגירסא שלפנינו שם ג"כ מלשון להביא דקתני התם משמע דמייתורא דהך קרא הוא דנפק"ל לרבי מנחם בר"י הכי. וכדפירש"י ולא מסמיכות דנוקב שם אצל מיתה כדפי' הר"ן ז"ל. דודאי הך לישנא משמע דכולי' הך קרא לא איצטריך אלא להכי. ולא אמגדף קאי. ועכ"פ מבואר דודאי עיקר הגירסא אינו אלא כגירסא שלפנינו וזו היא גירסת כל הראשונים ז"ל. כמבואר מדברי הרמ"ה ז"ל ומדברי הרא"ם ז"ל (ביראים סי' נ"ח) ומדברי הר"ש משאנץ ז"ל שם ומדברי המאירי שאביא לקמן. וא"כ אין לנו בזה אלא פירש"י ז"ל. ודברי הר"ן ז"ל תמוהים. ולא עלתה ארוכה בזה לפסקי הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וגם מש"כ בזה הרב תורת חיים (שם ס"ו ע"א) עיי"ש. אינו נכון כלל ונגד פשטא דברייתא דדריש לה מייתורא דקרא. וכדקתני בהדיא שאין ת"ל שם ומה ת"ל שם. ולדבריו הרי לא אייתר קרא. דאיצטריך לגופי' דניבעי שם בשם. אלא שנכתב שלא במקומו. ומשום הכי דריש מיני' רבי מנחם בר"י נמי למקלל או"א דניבעי שם:

ואשר אחזה לי אנכי ביישוב דעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל הוא ע"פ מאי דיש להקשות לכאורה בהא דאמרינן בסוגיא דסנהדרין ובסוגיא דשבועות שם מאן חכמים רבי מנחם ברבי יוסי היא. ואמאי לא קאמר רבי חנינא בר אידי היא דמייתי ליה התם בסוגיא דשבועות (לעיל ל"ה ע"ב) דתניא ר"ח בר אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע קלל ואל תקלל מה השבע בשם אף אל תשבע בשם מה קלל בשם אף לא תקלל בשם. ופירש"י לא תקלל בין קללת השם בין חבירו לא תקלל חרש עיי"ש. ובודאי גם קללת אב ואם בכלל. דגם בזה ס"ל לר"ח בר אידי דלא מיחייב אלא במקלל בשם מהך ילפותא גופא. ובהדיא מבואר כן במכילתא (משפטים פ"ה) דקתני התם ומקלל אביו ואמו בשם המפורש. או אינו אלא בכנוי. שאין ת"ל בנקבו שם יומת להביא המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם המפורש דברי ר"א. רבי חנינא בן אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע ואל תשבע קלל ואל תקלל מה השבע בשם אף אל תשבע בשם. מה קלל בשם אף אל תקלל בשם עיי"ש וכן הוא בספרא (קדושים פ"י) עיי"ש. הרי בהדיא דעיקר מילתי' מייתי לה על קללת אב ואם להצריכה שם. וא"כ אמאי לא קאמר מאן חכמים רחב"א. וביותר קשה בסוגיא דשבועות שם דכבר מייתי התם לעיל מיני' בהך סוגיא גופא ההיא ברייתא דרבי חנינא בר אידי. ובפסיקתא זוטרתא (משפטים כ"א. י"ז) כתב וז"ל ומקלל אביו ואמו בשם המפורש א"ר חנינא בר אידי הואיל ונאמר קללה והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ונאמר לא תקלל ומקלל אביו ואמו מות יומת. כשם שהקללה בשם דכתיב יתן ה'. אף מקלל אביו ואמו בשם עיי"ש. הרי דנקט באמת עיקר הראי' למקלל אביו ואמו דבשם רק מדברי רבי חנינא בר אידי. ולא מילפותא דרבי מנחם בר"י. ולפי הנראה לכאורה היינו טעמא משום דס"ל דלפי מאי דקיי"ל במגדף דבעינן שם בשם. ע"כ אידחי טעמא דרבי מנחם ברבי יוסי. וכדפירש"י דלרבי מנחם ברבי יוסי לית ליה דבעינן שם בשם. וא"כ לדידן דקיי"ל דבעינן שם בשם וכמו שביארנו לעיל. וכן מתבאר מדברי הפסיקתא זוטרתא (פרשת אמור) עייש"ה. ולכן לטעמי' אזיל ולא נקט אלא טעמא דרבי חנינא בר אידי. משום דקרא דנוקב שם. איצטריך לגופי' למגדף דלא מיחייב אלא שם בשם. אלא שראיתי בפסיקתא זוטרתא (פ' ויקרא) בהלכות שבועות (פ"ג) שכתב לענין שבועת העדות וז"ל משביע אני עליכם וכו' מצוה אני עליכם וכו' בצבאות בחנון ברחום בארך אפים ברב חסד ובכל הכנויים הרי אלו חייבים עכ"ל עיי"ש. והיינו כמשנתנו (פרק שבועת העדות ל"ה ע"א). ובגמרא שם רמינן עלה מברייתא דקתני דבעי שם ולא סגי בכנוי. ומשני אביי לא קשיא הא רבי חנינא בר אידי הא רבנן דתניא וכו' עיי"ש. והיינו דמתניתין אתיא כרבנן דפליגי על רבי חנינא בר אידי וס"ל דסגי בכנויים. אבל ברייתא דבעי שם אתיא כרבי חנינא ב"א עיי"ש. והשתא א"כ בפסיקתא זוטרתא דפסק כמתניתין ודלא כר"ח בר אידי. היכי נקט כאן כר"ח בר אידי. ונמצאו דבריו סותרים זא"ז. ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ קשה אמאי לא קאמר מאן חכמים רבי חנינא בר אידי. אבל נראה דהא לא תקשה. דהרי לרבי חנינא בר אידי כולהו שבועות וכולהו קללות בעי שם המיוחד. ואפילו מקלל עצמו או חבירו וכיו"ב. והא ע"כ תנא דמתניתין לא ס"ל כרבי חנינא בר אידי. וכמבואר בסוגיא דשבועות שם (ל"ה ע"ב) דמוקמינן מתניתין דקתני לענין שבועת העדות בחנון ורחום בארך אפים ורב חסד ובכל הכינויין הרי אלו חייבין כרבנן דר"ח בר אידי עיי"ש. ומדפליגי התם חכמים בסיפא אדר"מ רק לענין מגדף ולענין מקלל אביו ואמו. ולא פליגי ברישא גבי שבועה בכינוי. משמע דברישא מודו דסגי בכינוי. וא"כ ע"כ לאו היינו רבי חנינא בר אידי. וכן מוכח מדקתני התם בסיפא המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת. ואמרינן עלה בגמרא שם לקמן (ל"ו ע"א) אמר רבי ינאי ודברי הכל עיי"ש בפירש"י. וע"כ מוכרח מזה דלא כרבי חנינא בר אידי. דהא לדידי' גם מקלל עצמו וחבירו בעי שם המיוחד. וכמו שפירש"י לעיל (שם ל"ה ע"ב) עיי"ש. וכיון דסיפא דברי הכל היא. ע"כ חכמים לאו היינו רבי חנינא בר אידי. ולהכי הוכרחו ע"כ לומר דרבי מנחם ברבי יוסי הוא. איברא דלפמש"כ הרש"א ז"ל שם בסוף הסוגיא על דברי התוס' (בד"ה ה"ג) ולפמש"כ ע"פ דבריו בברכ"י חו"מ (סי' כ"ז ס"ק ג') עיי"ש היטב. נראה דמאי דאמרינן התם מאן חכמים רבי מנחם בר"י הוא. היינו לרבי ינאי דקאמר דמאי דתנן המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת דברי הכל היא. אבל למאי דמסקינן דלא כרבי ינאי. והך סיפא לא אתיא אלא כר"מ. אבל לחכמים אינו עובר בל"ת אלא כשקילל בשם כדס"ל במקלל אביו ואמו. והכי נמי רישא דקתני ובכל הכינויין הרי אלו חייבין. לא אתיא אלא כר"מ. אבל לחכמים דר"מ גם התם ס"ל דבעי שם עיי"ש. ועי' ג"כ בתשו' חיים שאל (ח"א סי' נ') עיי"ש היטב. נראה דלפ"ז לא אמרינן מאן חכמים ר"מ ברבי יוסי. דהא איהו לא קאמר אלא במקלל אביו ואמו בלבד. אלא למסקנא זו אמרינן מאן חכמים רבי חנינא בר אידי הוא דבעי שם בכל קללה ובשבועה. ודלא כמש"כ הרש"א ז"ל שם ובברכ"י שם עיי"ש היטב. ועפ"ז היה קצת מקום לכאורה לדון דזו היא שיטת הרמב"ם ז"ל. ואין דבריו סותרים זא"ז. דמה שפסק בהלכות ממרים כחכמים דמקלל אביו ואמו בעי שם אין זה משום טעמא דרבי מנחם בר"י. אלא מטעמא דרבי חנינא בר אידי. וכמסקנא דסוגיא דשבועות שם לפי שיטה זו. ולדידי' ודאי קרא דבנקבו שם יומת לא אתי אלא לגופי' למגדף דלא מיחייב אלא שם בשם. אלא דמלבד דעיקר שיטה זו אית בה כמה תיוהי. והיא איפוך משמעות כולה סוגיא דהתם ודסנהדרין שם. ואין כדאי להאריך בזה. בלא"ה עכ"פ לא יתכן דרך זו כלל בדעת הרמב"ם ז"ל שהרי הוא ז"ל פסק דלא כרבי חנינא בר אידי כמבואר בדבריו (פ"ב מהלכות שבועות ה"ב ובפי"א ה"י. ובהלכות סנהדרין פכ"ו ה"ג) עיי"ש. וע"כ מוכרח כמו שביארנו דלא מצי למימר מאן חכמים רבי חנינא בר אידי מטעם שנתבאר. וע"כ רבי מנחם בר"י הוא כדאמרינן התם:

אלא שיש לי בזה מקום עיון ע"פ מה שראיתי במכילתא דרשב"י (משפטים כ"א י"ז) דתניא התם יכול אפילו קללם בכנוי יהא חייב נאמר ומקלל אביו ואמו ונאמר איש כי יקלל אלהיו. מה להלן בשם אף כאן בשם עיי"ש. הרי מבואר דלהך תנא ילפינן לה בגזירה שוה. ואין צריך לא לדרשא דרבי חנינא בר אידי ולא לדרשא דרבי מנחם ברבי יוסי. וא"כ אין צורך לאוקמי לחכמים כרבי מנחם בר"י. וביותר קשה לפמש"כ הרמ"ה ז"ל שם (כתאב איל רסאיל עמוד פ"ז) וז"ל ומאי דקשיא ליה למר אמאי קא מיבעיא לן מאן חכמים. לאו קושיא הוא. דהכי קשיא ליה לגמרא מכדי קא סברי רבנן דהמגדף אינו חייב עד שיברך את השם בשם. דנפק"ל מבנקבו שם. ומתניתין נמי דיקא דקתני (נ"ו ע"א) יכה יוסי את יוסי. אלמא שם בשם בעינן. וא"כ המקלל אביו ואמו מנ"ל דבעינן שם המיוחד. אי לימא מדכתיב בנקבו שם. האי מיבעי ליה למגדף שאינו חייב עד שיברך שם בשם כדברירנא. ואמטול הכי קשיא לן מאן חכמים. כלומר מאן שמעת ליה דמפיק ליה להאי בנקבו שם למקלל אביו ואמו. רבי מנחם ברבי יוסי הוא. דאי רבנן מיבעי ליה למגדף גופי' כדברירנא עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז קשה טובא מי הגיד לו למקשה דחכמים לא ילפי לה אלא מקרא זה דבנקבו שם דכתיב במגדף. ולמה לו לשנויי רבי מנחם בר"י הוא. כיון דאיכא תנא דיליף לה בגז"ש מקלל ממגדף. ושפיר איכא למימר דחכמים דר"מ נמי מהתם הוא דילפי לה. ולעולם ודאי ס"ל דקרא דבנקבו שם איצטריך לגופי' למגדף דלא מיחייב עד שיברך שם בשם. ומיהו ליכא בזה קושיא כ"כ. דאפשר לומר דהך ברייתא לא הוה שמיעא להו. וכדאשכחן בכמה דוכתי כיו"ב. כמו שכתבו הראשונים ז"ל בכמה דוכתי. אלא דמעתה עפ"ז אין כאן מקום סתירה בפיסקי הרמב"ם ז"ל דלשיטתו אזיל. דידוע דרכו בכמה דוכתי דבכל כיו"ב דרחיקא ליה אוקימתא דתלמודא הוא סומך להלכה על ברייתות דספרי וספרא ותוספתא וכיו"ב. ואפילו על הירושלמי. אע"פ שהוא נגד שקלא וטריא דתלמודין ונגד אוקימתא דידן. וכמש"כ בתשו' מהרי"ל (סוף סי' רכ"א) ובתשו' מהרי"ק (סי' ק'). ובתוס' יו"ט (שקלים פ"ו מ"ה) ובתשו' חכם צבי (סי' קמ"ז). ועדיפא מינה כתב הה"מ (סוף פי"ד מה' נזקי ממון). ובלח"מ (פ"ד מהלכות איסורי מזבח) עיי"ש ובהרבה מקומות ואין להאריך בזה. ולכן גם כאן דחיקא ליה לומר דחכמים דר"מ פליגי אמתניתין דלעיל דקתני דבעי שם בשם מדקתני יכה יוסי את יוסי. וגם לומר דדברי חכמים נדחו מהלכה. ולכן סמך אברייתא דמכילתא דרשב"י דשמעינן מינה דאין צריך לאוקמי חכמים דלא כהילכתא כרבי מנחם בר"י. אלא מטעמא אחרינא אתו עלה. ולכן שפיר פסק כחכמים אע"ג דקיי"ל דבעינן שם בשם:

איברא דלפ"ז אכתי קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות ע"ז) דדוקא שם המתברך בעינן שם המיוחד. אבל שם המברך אפי' בכינויים שאינם נמחקים מתחייב עיי"ש ובכ"מ שם. והשתא כיון דמקלל אביו ואמו לא נפק"ל דלא מתחייב אלא במקלל בשם אלא בגזירה שוה ממגדף. א"כ היה לנו לומר דמקלל אביו ואמו חייב אפי' בכינויים שאינם נמחקין. דהא הו"ל שם המברך. ובשם המברך גם במגדף סגי בכינוי. ולא בעינן שם המיוחד אלא בשם המתברך. והתם במקלל ליכא אלא שם המברך בלחוד. ואמאי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהלכות ממרים) דלא מתחייב אלא בשם מן השמות המיוחדין. אבל קללם בכינוי פטור עיי"ש. אלא דקושיא זו בלא"ה קשה לשיטה זו של הרמב"ם ז"ל שם. דאפי' אם תמצא לומר דמאי דמקלל או"א בעי שם נפק"ל מקרא דבנקבו שם יומת. כדדריש ר' מנחם בר' יוסי. נמי קשה קושיא זו עצמה ביתר שאת. וכמו שכבר השיג הרמ"ה ז"ל מזה על הרמב"ם ז"ל (שם עמוד י"ט ובעמוד פ"ה). וכתב שם וז"ל מכדי מנ"ל לר' מנחם ברבי יוסי המקלל אביו ואמו פטור בכינוי. משם דסיפא דקרא (בנקבו שם). וש"מ דהאי שם דכתיב בסופי' דקרא שם ה' המיוחד הוא ולא כינוי. דהא קתני התם בשבועות המקלל אביו ואמו חייב בכלן דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין. ואוקימנא התם דר' מנחם בר' יוסי הוא דיליף מבנקבו שם. אלמא בשם המיוחד קאי. ומדר' מנחם בר' יוסי נשמע לרבנן. לאו מי לא מפיק ליה ר' מנחם בר' יוסי להאי שם דסופי' דקרא למקלל אביו ואמו ומוקי ליה בשם המיוחד. לרבנן נמי דמפקי ליה למגדף ע"כ בשם המיוחד קאי וכו' עכ"ל עיי"ש שהאריך להשיג עליו מעיקר מתניתין וסוגיא דגמרא שם. ובאמת דבקצור הוה מצי להקשות מדברי הרמב"ם ז"ל גופיה כמו שהקשיתי לעיל. אלא דמעיקר מתניתין וסוגיא דגמרא ודאי השגתו אלימא טפי. וכבר רמז בכ"מ שם לדברי הרמ"ה ז"ל אלו עיי"ש. וגם חכמי לוניל ז"ל לא השיבו כלום על השגתו זו. וכן השיג עליו בזה מטעם זה עצמו גם הר"ש משאנץ ז"ל בתשובתו שם (עמוד קכ"ט) עיי"ש. וכיון שכן קושיא זו קושיא בפ"ע היא על שיטת הרמב"ם ז"ל בדין זה. ובין כך בין כך קשה. וכבר הרגישו קצת אחרונים דע"פ דברי הרמב"ם ז"ל גופיה בפיה"מ (סוף פ"ד דשבועות) ניחא קושיא זו עייש"ה. וא"כ גם לדידי אתי שפיר. וא"כ מיתרצי שפיר פסקי הרמב"ם ז"ל דלא סתרי אהדדי:

וראיתי בחמרא וחיי בסוגיא דסנהדרין (נ"ו ע"א) שהביא בשם הרב המאירי ז"ל שכתב וז"ל. ויש מפרשים שכל שקלל את שם מן השמות שאין נמחקין ג"כ נסקל. וכן כתבו גדולי המחברים. והרי הכינויים בכלל כמו שיתבאר. וראי' לדבר הוא שהרי למטה במקלל אביו ואמו אמרו שאם קילל בכינוי חכמים פוטרין. ואמרו על זה מאן חכמים רבי מנחם בר' יוסי היא דתניא ר"מ בר' יוסי אומר בנקבו שם יומת מה ת"ל שם לימד על מקלל אב ואם שאינו חייב עד שיקללם בשם. וא"כ במברך את השם חייב בכינוי וכו' עכ"ל עיי"ש. וידוע שכל מקום שנזכר בלשון הרב המאירי ז"ל גדולי המחברים. כוונתו להרמב"ם ז"ל. וא"כ לפי דבריו לדעת הרמב"ם ז"ל אף המגדף את הכינויים שאינם נמחקין חייב סקילה משום דקיי"ל כרבי מנחם בר' יוסי דמוקי קרא דבנקבו שם יומת למקלל אביו ואמו ולא למגדף. וזה דבר מתמיה מאוד בתרתי. חדא דבהדיא מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל במקומו (פ"ב מהלכות ע"ז שם) דאין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקין וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי בהדיא דאינו מתחייב על שם המתברך אלא דוקא בשם המיוחד של ארבע אותיות. ועוד מה שכתב דראייתו של הרמב"ם בזה היא מדקיי"ל כרבי מנחם ברבי יוסי דמוקי קרא דבנקבו שם יומת למקלל אביו ואמו. הוא תמוה דהרי לפ"ז אין לנו לומר אלא דלא בעינן שם בשם כלל. וכדפירש"י שהביא הרב המאירי ז"ל גופיה שם בסמוך עיי"ש. אבל אין זה ענק כלל לכאן לענין אי בעי שם המיוחד או סגי בכינוי. ולכן דבריו ז"ל נפלאים בעיני ואכמ"ל בזה:

ועכ"פ מתבאר דאין סתירה בפסקי הרמב"ם ז"ל לפום שיטתו בכל כיו"ב. ומעתה עפ"ז אומר אני דדעת רבינו הגאון ז"ל אינה כן אלא ס"ל איפכא מדעת הרמב"ם ז"ל. דכיון דבגמרא בסוגיין דסנהדרין ובשבועות אמרו מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי. מבואר שאין טעם אחר לדברי חכמים אלא מדרשא דר' מנחם בר' יוסי. ודלא כאותה מכילתא דרשב"י. והעיקר כתלמודין. וכדעת שאר ראשונים בכל כיו"ב. וגם אפשר דההיא דהתם אינה דרשא גמורה. ואסמכתא בעלמא היא. ואין לנו אלא כדברי רבי מנחם בר' יוסי. ולפ"ז מאחר שכבר ביארנו דהדבר מוכרח דהא דאמרו לעיל דבעינן במגדף שם בשם הכי קיי"ל. א"כ ע"כ מתבאר מזה דלא קיי"ל כחכמים דר"מ דהיינו ר' מנחם בר"י. אלא כר' מאיר דמחייב סקילה במקלל אביו ואמו אפי' בכינויים. ואע"ג דבמתני' שנאה רבי לדברי רבי מנחם בר"י בלשון חכמים. מ"מ כיון דאמרינן בגמרא מאן חכמים ר' מנחם בר"י הוא איכא למימר דלית הילכתא הכי. וכיו"ב אשכחן להרמב"ם ז"ל גופיה שכתב כן (בפיה"מ פ"ו דנדה מי"ג) עיי"ש. ועי' בתשובות חות יאיר (סי' צ"ד) עייש"ה. ולכן ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דקיי"ל כרבי מאיר דמקלל אביו ואמו חייב סקילה אפי' לא קילל אלא בכינוי. ומעתה עפ"ז נראה דזהו שכתב כאן המקלל הוריו במענו. וביאור דבריו ע"פ מאי דתנן בכתובות (כ"ז ע"ב) א"ר זכריה המעון הזה לא זזה ידי וכו'. ופירש"י שבועה היא עיי"ש. וכן בפ"ק דכריתות (ח' ע"א) אמר רשב"ג המעון הזה וכו' ופירש"י שבועה עיי"ש. וביותר ביאור הוא בפי' רבינו גרשון מאור הגולה ז"ל שם שכתב וז"ל המעון הזה נשבע במי ששכן את שמו בבית הזה וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה דכוונת רגמ"ה ז"ל דמעון הוא כינוי לשם ה' יתברך. ששיכן את שמו בבית הבחירה. וכן כתב בביאור יותר הר"ש פרחון ז"ל במחברת הערוך שלו (ערך עון) שכתב שם וז"ל ה' מעון אתה. מעונה אלקי קדם. פי' כינוי לבורא יתברך שמו. משום שהוא היה קודם לעולם. ולא נוכל לומר (כצ"ל) כי הוא מקום עולמו ממש. אלא חכמתו היא מקום עולמו עכ"ל עיי"ש. וכן נראה כוונת הראב"ע ז"ל (דברים ל"ג. כ"ז) שכתב וז"ל מעונה אלקי קדם דע כי מעון כמו סוכה וכו'. והטעם כי מעונה שלך הוא אלהי קדם. כמו עליון שמת מעונך: מעון אתה היית לנו ולעולם המעון למעלה על החוסה בו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן מבואר במדרש שוחר טוב (מזמור צ') שאמרו שם ה' מעון אתה היית לנו א"ר יצחק מה שאמר הכתוב מעונה אלהי קדם. אין אנו יודעין אם הקב"ה הוא מעונו של עולם. ואם העולם מעונו של מקום עד שבא משה ופירש ה' מעון אתה היית לנו. וכו' עיי"ש. וכן הוא בבראשית רבה (פרשת ויצא) ובפסיקתא רבתי (פכ"א) עיי"ש. וכ"כ בפסיקתא זוטרתא (פ' ויצא ובפ' וזאת הברכה) מעונה אלהי קדם הקב"ה מעונו של עולם כענין שנאמר ה' מעון אתה היית לנו. אתה הוא מעון העולם שכל העולם מתקיים בך וכו' עיי"ש. וא"כ מבואר דמעון הוא כינוי להקב"ה כמו רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכיו"ב משאר שמות הנמחקין. וזהו פי' המעון הזה שנשבע בכינויו של הקב"ה. וזו היא כוונת רש"י ורגמ"ה ז"ל. ועי' בערוך (ערך מעון) וברשב"ם (בב"ב ס"ו ע"א). ובמה שהקשה עליהם בתוס' יו"ט (כתובות פ"ב מ"ט) עיי"ש. ואין להאריך בזה יותר. ולפ"ז נראה דזה הוא שכתב רבינו הגאון ז"ל כאן והמקלל הוריו במענו. והוא כמו במעונו. ואף שכתבו חסר. גם מעונה אלקי קדם. שפירשוהו כינוי למקום. כתיב בתורה חסר ואו. וכן ממעונות אריות (שה"ש ד' ח') חסר כתיב. וא"כ כוונתו שקללם בכינוי אלקיו. דגם באחד מן הכינויים חייב סקילה כמו שנתבאר לדעתו ז"ל. ונקט כינוי זה לצורך החרוז כדרכו. וה"ה לשאר הכינויים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.