ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגדף. ועובד אל נכר. אף המעביר לו את בנו. כתיב (פ' אמור) ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו וגו'. ואזהרתו מדכתיב אלקים לא תקלל. כדאמרינן (פרק ארבע מיתות נ"ו ע"א) עיי"ש. מנאה רבינו הגאון ז"ל לעיל (לאוין מ"ח) עיי"ש מה שביארנו בזה. ובע"ז כתיב (פ' שופטים) והוצאת את האיש ההוא וגו' וסקלתם באבנים ומתו. ואזהרתו מנאה לעיל (לאוין ג' ד') עיי"ש מה שנתבאר בזה. ובמעביר בנו כתיב (פ' קדושים) איש איש וגו' אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן. ואזהרתו מדכתיב (פ' אחרי) ומזרעך לא תתן להעביר למולך וגו'. וכתיב (פ' שופטים) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו'. ומנאה רבינו הגאון ז"ל (לעיל לאוין קי"ח) עיי"ש מה שביארנו בזה. ועי' ג"כ מש"כ בזה לעיל מיניה (לאוין נ"ה) עיי"ש היטב:

ואמנם דברי רבינו הגאון ז"ל כאן תמוהים לכאורה טובא שסתם דבריו יותר מדאי. שכתב המעביר לו את בנו. דמשמע אף ע"פ שאין לו אלא בן אחד והעבירו הרי הוא בסקילה. וזה איפוך המבואר (פרק ארבע מיתות ס"ד ע"ב). דאמרינן התם אר"א ברי' דרבא העביר כל זרעו פטור שנאמר מזרעך ולא כל זרעך. ובתוס' שם כתב וז"ל העביר כל זרעו פטור וא"ת מקמא מיחייב ליה. וי"ל כגון שאין לו אלא בן אחד. או שהעבירם בבת אחת עכ"ל עיי"ש. ועכ"פ כשאין לו אלא בן אחד ומעבירו נמי פטור דהא הו"ל כל זרעו כיון שאין לו יותר. וא"כ היכי סתם רבינו הגאון ז"ל וכתב המעביר לו את בנו בסקילה כיון דבאין לו אלא אותו הבן הוא פטור לגמרי. ובפרט דבעונש כתיב בקרא מזרעו. דכתיב איש איש וגו' אשר יתן מזרעו למולך מות יומת וגו'. וכתיב והכרתי אותו מקרב עמו כי מזרעו נתן למולך וגו'. וכתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' בתתו מזרעו למולך לבלתי המית אותו וגו'. הרי ששנה ושלש הכתוב אצל העונש לשון מזרעו. ולא כתיב בנו אלא באזהרה דפרשת שופטים. דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו וגו'. אבל באזהרה קמייתא (פ' אחרי) כתיב נמי מזרעך. ומינה דריש רב אחא ברי' דרבא הך דינא למעוטי מקצת זרעו. וא"כ רבינו הגאון ז"ל דשבק לישנא דקרא דכתיב בהעונש גופי' ובעיקר האזהרה. תמוה מאוד לכאורה. עוד יש לתמוה מדתניא התם כי מזרעו נתן למולך מה ת"ל לפי שנאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אין לי אלא בנו ובתו בן בנו ובן בתו מנין תלמוד לומר בתתו מזרעו עיי"ש. וכן הוא בספרא (קדושים פרשה י') ובספרי (שופטים. פיסקא קע"א) עיי"ש. וא"כ איך שבק רבינו הגאון ז"ל לישנא דקרא דכתיב אצל העונש מזרעך. דמשמע אפי' בני בנים. ונקט לשון האזהרה דכתיב בנו דמשמע ולא בן בנו. ולעיל באזהרה (לאוין קי"ח) נקט לשון זרע. וכאן בעונש שלא נזכר בקרא כלל לשון זה. נקט לשון בנו שלא נמצא כתוב בקרא אלא אצל אחת מהאזהרות. ויש מקום לטעות ולומר בנו ולא בן בנו כדקתני בברייתא דהתם. וקצת היה נראה לכאורה לומר ע"פ מה שאמרו במדרש (בראשית רבה. פרשה צ"ד) ובני בניו אמר רבי יהודה בר אלעאי בנות בנים הרי הם כבנים ובני בנות אינם כבנים עיי"ש. הרי דאע"ג דאפי' בנות בנים הרי הן כבנים. מ"מ בבנות אפי' בניהן אינם כבנים. וכן ראיתי לרבינו בחיי ז"ל (פ' ויצא) שכתב וז"ל הבנות בנותי והבנים בני כתב רבינו חננאל ז"ל כזב לבן באמרו והבנים בני.. שהרי כשאמרו בני בנים הרי הם כבנים לא אמרו כן על בני בנות עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז בברייתא דהתם שהוצרכו לרבות בני בנים לענין מעביר למולך. עכצ"ל דעיקר ריבויא דקרא אינו אלא לבני בתו. דאי לאו דרבי קרא לא הוה אמרינן דבני בנות הרי הם כבנים. ונקטו בנו אטו בתו. דבן בנו בלא"ה ממילא משמע. משום דקיי"ל בני בנים הרי הם כבנים. וא"כ שפיר כתב רבינו הגאון ז"ל המעביר לו את בנו. דמבנו לא אימעיט בן בנו. אבל אין זה נכון. דמלבד דעיקר דברי המדרש ודברי רבינו חננאל צ"ע מכמה דוכתי דמוכח איפכא. ועי' מש"כ הר"ש יפה ז"ל ביפ"ת על דברי המדרש שם. ובספרי (וזאת הברכה. פיסקא ש"נ) וכן הוא ביומא (ס"ו ע"ב) ואת בניו לא ידע בני בתו מישראל עיי"ש. וכבר עמדו קצת אחרונים על דברי הר"ח ז"ל ואכמ"ל בזה. בלא"ה אכתי לא הו"ל לרבינו הגאון ז"ל לעזוב לשון הכתוב אצל העונש דכתיב מזרעו. ולכתוב בנו דאכתי איצטריך משום בני בתו שאינם בכלל בנו. ובפרט דאפי' בתו עצמה ליכא למשמע מבנו. ושם קרא דלא ימצא בך וגו' כתיב נמי בתו. אבל מלשון רבינו הגאון ז"ל שלא כתב אלא בנו בלבד. אין לנו אלא בנו ולא בתו אבל בלשון זרעו כולם בכלל. כמבואר שם בברייתא. ועי' במש"כ התוס' ביבמות (כ"ב ע"ב) ד"ה בן וכו' ובב"ב (קט"ו ע"א) ד"ה בן הבן וכו'. ובמש"כ הרמב"ן ז"ל וכל שאר הראשונים ז"ל (ריש פ"ק דקידושין ד' ע"א) עייש"ה:

והנראה בזה בדעת רבינו הגאון ז"ל ע"פ מאי דבלא"ה צריך להבין מה שכתב אף המעביר וכו'. ואינו מובן לכאורה מאי אף שכתב. הרי חיובא אחרינא לגמרי הוא. ולא משום עבודה הוא. וכמו שכבר ביארנו לעיל (לאוין קי"ח) לדעת רבינו הגאון ז"ל דלשיטתו אף ע"ג דמולך ע"ז הוא. מ"מ העברת הבנים לא משום עבודה חייבה תורה. כמו שנתבאר שם עי"ש. וא"כ ע"כ חיובא מצד עצמו הוא. ואפשר דחמירא טפי מאיסור עבודה. ולא שייך בזה לשון אף המעביר. ונראה בזה ע"פ מאי דתמיהא לי על מאי דפשיטא להו לתוס' דכי היכי דאם העביר כל זרעו פטור הכי נמי אם לא היה לו אלא בן אחד והעבירו פטור. משום דהו"ל כל זרעו. ולענ"ד הדבר תמוה דהרי הא דיליף הך מילתא מקרא דמזרעך. והיינו קרא דמזרעך לא תתן להעביר למולך. ובהך קרא לא כתיב עונש כלל. ואינו אלא אזהרה. ואמאי לא יליף לה מדכתיב בעונש גופיה מזרעו תלתא זימני. דמשמע מזרעו ולא מכל זרעו. ובאמת דהרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות ע"ז ה"ד) מייתי לה מדכתיב בעונש גופי' כי מזרעו נתן למולך מקצתו ולא כולו עיי"ש. ונמשך אחריו גם בסמ"ג (לאוין מ') עי"ש. אבל בגמרא ליתא הכי. וכבר עמד בזה בלח"מ עיי"ש שכתב דהרמב"ם ניחא ליה למינקט קרא דכתיב בעונש גופיה. ובגמרא לא נקט הכי משום דהך קרא לא אייתר. דאיצטריך לרבות בן בנו ובן בתו. וכוונתו דמ"מ הרמב"ם נקט הדרשא הפשוטה יותר. אף ע"ג דלקושטא דמילתא ליכא למילף מהתם משום דקרא לא אייתר להכי. וכדרכו בכמה דוכתי כיו"ב. אבל אין זה נכון כלל. דנהי דדרשינן מהך קרא בן בנו ובן בתו. מ"מ מדכתיב מזרעו ולא כתיב זרעו שפיר שמעינן מיניה נמי למעוטי כולו. דהא רק מלשון זרע הוא דשמעינן אפי' בן בנו ובן בתו. ומדכתיב מזרעו משמע מקצתו ולא כולו. וגם לא הועיל כלום בתירוצו. דאכתי גם לפי דבריו קשה דנהי דניחא ליה להרמב"ם ז"ל טפי להביא מקרא דכתיב בעונש גופיה. מ"מ אכתי הו"ל להביא דעדיפא טפי. מקרא קמא דכתיב בעונש סקילה אשר יתן מזרעו למולך מות יומת וגו'. ובאמת ראיתי לרבינו בחיי ז"ל (פרשת קדושים) שכתב על הך קרא וז"ל דרשו רז"ל אשר יתן מזרעו מקצת זרעו חייב כל זרעו פטור וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שהביא הך דרשא מקרא קמא דגבי עונש סקילה. אלא דגם דבריו תמוהים דלא אשכחן לרז"ל בשום דוכתא שדרשו כן מהך קרא. אלא מקרא דומזרעך לא תתן להעביר למולך דכתיב באזהרה הוא שדרשו כן. וזו גירסת כל הראשונים ז"ל. וגם הרמב"ם ז"ל גופיה (בפיה"מ. פרק ארבע מיתות) מייתי הך דרשא מההוא קרא דאזהרה עיי"ש. וגם בסה"מ שלו (לאוין ז') כתב דין זה והך דרשא מאזהרה דמזרעך לא תתן וגו' עיי"ש. מיהו לדברי הרמב"ם ז"ל היה אפשר לומר קצת דמשום דמיירי שם גם בעונש כרת כמש"כ שם (הלכה ג') הנותן מזרעו למולך ברצונו ובזדון חייב כרת. בשוגג מביא חטאת קבועה ואם עשה בעדים והתראה נסקל שנאמר וכו'. (הלכה ד') אינו חייב כרת או סקילה וכו' ועד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצת שנאמר כי מזרעו וכו' עכ"ל עיי"ש. ולזה הביא מקרא דכי מזרעו נתן למולך. משום דמיירי בעונש כרת. ושמעינן מיניה דאפי' מעונש כרת אימעיט מעביר כל זרעו. ומה שלא הביא מקרא דמזרעך לא תתן. דשמעינן מיניה דעדיפא מינה דאפי' אזהרת לאו ליכא אלא במקצת זרעו ולא בכולו. היינו משום דגם בגמרא שם לא אמרו כן אלא לענין עונש ולא לענין האזהרה. דאמר ר"א ברי' דרבא העביר כל זרעו פטור שנאמר מזרעך ולא כל זרעך עיי"ש. והיינו לומר שפטור מחטאת בשוגג ומסקילה בעדים והתראה. וכדרך הרמב"ם ז"ל בכל דוכתא שלא להביא אלא המבואר במקורו:

ואמנם הא גופא קשה אמאי לא קאמר ר"א ברי' דרבא הכי לענין עיקר האזהרה. ולומר שלא הזהיר הכתוב אלא על מקצת זרעו ולא על כולו. וממילא נשמע גם לענין עונש. דהרי לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. ואם משום דלענין האזהרה ליכא נפק"מ לדידן. דהא מלקות ליכא דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. (ועי' מש"כ בזה לעיל (לאוין קי"ח) על דברי הירושלמי (בפרק ארבע מיתות) עיי"ש היטב). מ"מ קשה דא"כ הו"ל למידרש הכי מקרא דכתיב בעונש גופי'. וכדברי הרמב"ם והסמ"ג ורבינו בחיי. מיהו נראה דודאי מקרא דעונש לחוד לא הוה משמע לן מיעוטא למעט מעביר כל זרעו. משום דהוה אפשר לומר דאפילו מקצת זרעו קאמר קרא שענוש עליו כרת סקילה. דודאי לא מסתבר לומר שלא יתחייב אלא אמקצתו ולא על כולו. וכבר טרח הסמ"ג (לאוין מ') ליתן קצת טעם לזה עיי"ש. וכבר כתבו על דבריו הרש"ל ז"ל בביאורו לסמ"ג שם והרב באר שבע (בריש כריתות) דלפי האמת לא יתכן טעמו זה עיי"ש שדבריהם מוכרחים. וראוי לומר דעל כל זרעו נמי חייב. דיש בכלל מאתים מנה. ועל כל אחד מזרעו קרינן בי' אשר יתן מזרעו. אע"פ שהעביר כולם. אלא דכיון דכתיב הכי בין בעונש סקילה וכרת ובין באזהרה. משמע ליה לר"א ברי' דרבא דדוקא הוא. וגזה"כ הוא דוקא במקצת זרעו ולא בכולו. ואפשר דהיינו משום שכן היה החוק למולך במקצת זרע ולא בכולו. ולכן לא ענש הכתוב ולא הזהיר אלא על מקצת זרעו ולא על כולו. ולהכי מייתי רב אחא ברי' דרבא מקרא דאזהרה. אע"ג דלענין עונש הוא דמיירי. משום דמזה הוא דהויא עיקר ראייתו. דכיון דגם באזהרה לא כתיב אלא מזרעו ודאי דוקא מזרעו קאמר קרא ולא כולו. וכיו"ב כתב הרמב"ן ז"ל (ביבמות נ"ה ע"ב) והבאתיו לעיל עיי"ש. ואמנם לפ"ז היינו דוקא לענין שאר יוצאי יריכו דלא נפק"ל אלא מקרא דמזרעך לא תתן וגו'. כמבואר בסוגיא דפרק ארבע מיתות שם עיי"ש. אבל בנו ובתו דבהדיא כתיבא בהו אזהרה בפ"ע מדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. ושם ליכא מיעוטא למעט כולו. ואדרבה פשטי' דקרא משמע ודאי דאפילו על בן אחד שאין לו יותר זרע אחר זולתו. או שאין לו אלא בת אחת. נמי מזהיר קרא. אית לן למימר דאפילו לפמש"כ התוס' דכשאין לו אלא בן אחד נמי הו"ל כמעביר כל זרעו. מ"מ חייב עליו סקילה כשהעבירו. כיון דלפי המתבאר מעיקר מימרא דרב אחא ברי' דרבא עיקר טעמי' רק משום דגם באזהרה כתיב הך מיעוטא דמזרעך. וא"כ בבנו או בתו דליכא באזהרתן שום מיעוטא. ממילא מבואר דאע"פ שאין לו אלא בן אחד או בת אחת מתחייב עליהן כמו על מקצת זרעו. וכן נראה מוכרח בלא"ה מעיקר מימרא דרב אחא ברי' דרבא. דהרי ודאי אפילו את"ל כדעת התוס' דאם אין לו אלא בן אחד הו"ל כמעביר כל זרעו ופטור על העברתו. מ"מ ודאי כשיש לו הרבה בנים ומעביר את כולן מיגרע גרע טובא טפי ממעביר בנו יחידו. שהרי כאן נשתרש בחטא. והוסיף פשע על פשע כמה פעמים. משא"כ כשאין לו אלא בן אחד שאינו פושע אלא בפעם אחת. והשתא א"כ מנ"ל לר"א ברי' דרבא למעוטי מהך מיעוטא דמזרעך העביר כל זרעו. דמשמע שיש לו הרבה בנים והעביר את כולן. ומנ"ל והרי כיון דודאי חידוש גדול הוא. די לן לאוקמי מיעוטא דקרא בשאין לו אלא בן אחד והעבירו. אבל כשיש לו הרבה בנים ומעבירן. לעולם אימא לך דחייב. דכל דאפשר למעוטי בחידוש טפי עדיף. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דליכא למעוטי ממיעוטא דמזרעך אלא כשיש לו הרבה בנים ומעביר את כולן. אבל כשאין לו אלא אחד ודאי חייב. דכשאין לו אלא אחד דלא שייכא ביה חלוקה. כשם שלא יתכן לומר בו מקצתו הכי נמי לא שייך בו כולו. וא"כ ליכא למעוטי' ממשמעותי' דהך קרא. ובודאי אית לן למימר דהו"ל בכלל אזהרה ועונש דקרא:

ומעתה אפשר לומר דזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן במש"כ אף המעביר לו את בנו. שרצה לומר דאפילו מעביר לו את בנו יחידו דאע"פ דהו"ל כל זרעו. שאין לו יותר זרע אחר. מ"מ חייב סקילה עליו. וכמו שנתבאר דאפילו לסברת התוס' דאם אין לו אלא בן אחד נמי הו"ל ככל זרעו. מ"מ בבנו או בתו דכתיבא בהו אזהרה בפ"ע מדכתיב לא ימצא בך מעביר בנו וגו'. ושם ליכא מיעוטא לכל זרעו. אדרבה אפילו בנו יחידו במשמע. אית לן למימר דגם על בנו יחידו מתחייב. וכן על בתו דכתיבא התם בהך קרא. וליכא למעוטי אלא בן בנו או בן בתו לפטרו על העברתו. משום דהו"ל כל זרעו אם אין לו זרע אחר זולתו. לפי סברת התוס'. משום דבן בנו או בן בתו לא נפק"ל אלא מקרא דמזרעך לא תתן להעביר למולך. משום דבני בנים נמי בכלל זרעך נינהו. משא"כ בנו או בתו לא משמע אלא בנו ולא בן בנו ולא בן בתו. וכמתבאר מברייתא דהתם בסוגיא דסנהדרין שם. וכמו שכתבו הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. וכיון דהנך לא נפקי אלא מקרא דמזרעך וגו'. שפיר אימעיטו ממיעוטא דמזרעך. מקצתו ולא כולו. אבל בבנו ובתו דליכא מיעוטא. מהיכא תיתי לן למעוטי. דכיון דבבנו ובתו כתיבא אזהרה מיוחדת בפ"ע. לית לן לאוקמי אזהרה דמזרעך לא תתן אלא בבני בנים ובני בנות בלבד. ולא בבנים ובנות עצמן. וא"כ בהו ליכא למעוטי כל זרעו. ובאמת דמהאי טעמא הנני מסתפק לומר דאפילו בנים ובנות הרבה והעביר את כולן נמי חייב סקילה וכרת. ולא קאמר רב אחא ברי' דרבא העביר כל זרעו פטור אלא בבני בנים דלא נפקי אלא מקרא דמזרעך. וא"כ אימעיטו בהו כל זרעך. אבל בנים ובנות דנפקי מאזהרה דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגו'. ושם ליכא מיעוטא לכל בניו ובנותיו. אפשר דאין הכי נמי דמתחייב אפילו על העברת כל בניו ובנותיו. ורב אחא ברי' דרבא בדקדוק נקט כל זרעו. דהיינו בני בנים דהו"ל בכלל מזרעך לא תתן וגו'. אבל על כל בניו ובנותיו ודאי חייב. ומיהו אפילו את"ל דאין לחלק בזה בין בני בנים לבנים. מ"מ כבר נתבאר דבלא"ה אין סברת התוס' מוכרחת לומר דאם אין לו אלא בן אחד נמי פטור על העברתו כמו על כל זרעו. אדרבה מעיקר מימרא דרב אחא ברי' דרבא מוכח איפכא. ועפ"ז יתבארו על נכון גם דברי הרמב"ם במנין המצות הקצר שלו שבריש חבורו הגדול (לאוין ז') שכתב וז"ל שלא להעביר בנו למולך שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למולך עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים לכאורה דמשמע דס"ל דאזהרה זו כוללת אפילו העברת בנו יחידו שאין לו זרע אחר. וזה לכאורה נגד המבואר בגמרא שם דאין בכלל אזהרה זו אלא מקצת זרעו ולא כולו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל גופי' באזהרה זו בסה"מ וז"ל מצוה שביעית שהזהירנו מתת קצת מבנינו אל הנעבד וכו' מולך. והוא אמרו יתעלה ומזרעך לא תתן להעביר למולך וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שדקדק שם וכתב שהזהירנו מתת קצת מבנינו וכן הסמ"ג (לאוין מ') והחנוך (מצוה ר"ח) דקדקו בלשונם בענין אזהרה זו כמבואר שם. אבל לשון הרמב"ם ז"ל במנין הקצר צ"ע טובא לכאורה. אבל ע"פ מה שביארנו דבריו נכונים היטב. דאע"ג דנראה מדבריו דלא ס"ל לחלק בין בניו ובנותיו לשאר יוצאי יריכו. וס"ל שכולם בכלל אזהרה דמזרעך לא תתן וגו'. וכן נראה ג"כ מדבריו בסה"מ שם עייש"ה. מ"מ בזה נראה דס"ל שלא כדברי התוס' שכתבו דבנו יחידו הו"ל ככל זרעו ופטור על העברתו. אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דאפילו בנו יחידו נמי שפיר קרינן ביה מזרעך. והוא בכלל אזהרה ועונש דמולך. ואע"ג דמלשון הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"ו ה"ד) לכאורה לא משמע הכי עיי"ש. אין מזה הכרע דשם מיירי בדינא דגמרא במימרא דרב אחא ברי' דרבא דמיירי בשהיו לו הרבה זרע. והילכך כתב שאינו חייב עד שיניח מקצת. אבל אין ה"נ בשאין לו אלא אחד נמי חייב עליו אע"פ שלא נשאר לו כלום. ושלא כדעת התוס'. וא"כ באו דבריו מדוקדקים במנינו הקצר שם:

ועכ"פ נתבאר דדברי רבינו הגאון ז"ל כאן נכונים. דכוונתו לומר דאפילו בנו יחידו בכלל אזהרה ועונש דהעברה למולך. וממילא מובן דה"ה לבתו. דתרוייהו כתיבי בקרא ואין מקום כלל לחלק ביניהן. ומהאי טעמא נמי לא נקט לשון זרע. משום דבזרע לא שייך חידוש דין זה. דמיעוטא דמקצתו ולא כולו בזרע הוא דכתיב. ואפשר דבזרע אין ה"נ דס"ל דאם אין לו אלא אחד. כגון בן בנו וכיו"ב. שפטור על העברתו. דהו"ל כל זרעו וכמש"כ התוס'. ודוקא בבנו או בתו ס"ל דלא אימעיט כולו משום דהתם ליכא מיעוטא וכמו שביארנו לעיל. וכיון שרצה להשמיענו הך דינא ע"כ הוכרח למינקט בנו. ואע"ג דהשתא לא שמענו בני בניו וכל יוצאי יריכו. מ"מ אין זה מקומו לאשמועינן כל פרטי הלכה זו. ועוד שסמך על מה שכבר כתב לשון זרע לעיל במנין הלאוין. שבכללו כל יוצאי יריכו:

איברא דאכתי מלבד שהדברים רחוקים קצת בכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן. בלא"ה גם בלשון רבינו הגאון ז"ל לעיל במנין הלאוין יש לתמוה ג"כ הכי. ושם ע"כ לא יתכן לומר כמו שביארנו כאן. שכתב שם ומהעביר למולך זרע. והדבר תמוה דמלשון זה משמע ודאי דאפילו אין לו אלא אחד ומעבירו. וגם אפילו יש לו הרבה ומעבירן כולן הו"ל בכלל אזהרה זו. דאל"כ הו"ל למינקט כלישנא דקרא ולמיכתב ומהעביר למולך מזרעך. דהוה משמע מקצתו ולא כולו וכדדריש ר"א ברי' דרבא. אבל זרע סתם משמע ודאי בין אחד בין רבים ובין כולם בין מקצתן. וא"כ זהו נגד מה שמבואר בגמרא שם דאין האזהרה אלא במקצת זרעו ולא בכולו. וביותר תמוה דגם במתניתין בפרק ארבע מיתות (ס"ד ע"א) וברפ"ק דכריתות. וכן בתוספתא (פ"י דסנהדרין) נקטו לישנא דהנותן מזרעו למולך עיי"ש. ורבינו הגאון ז"ל שינה מלישנא דקרא ומלישנא דמתניתין וברייתא ונקט זרע סתם. וגם הוא דלא כהילכתא:

והנראה בזה בדעתו ז"ל עפ"מ דקשה טובא לכאורה בעיקר מימרא דרב אחא בריה דרבא ע"פ מאי דתניא התם לקמן זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל בתתו מזרעו. ופירש"י וז"ל זרעו פסול מנין שהיה לו ממזר והעבירו ת"ל בתתו מזרעו וגו'. ולא היה צריך למכתב בתתו מזרעו. דהא במעביר מזרעו משתעי. אלא להך דרשא עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דמייתורא דקרא נפק"ל לתנא דברייתא לרבות זרע פסול. דכולי' קרא דבתתו מזרעו אייתר להכי. ולענ"ד הדבר תמוה דא"כ הא תינח עונש דאיתרבי מהך קרא. ואכתי אזהרה לזרע פסול מנין. דהא קיי"ל לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. והרי ייתורא דבתתו מזרעו גבי עונש הוא דכתיב. אבל באזהרה לא אשכחן ייתורא בקרא לרבות זרע פסול. ואפי' את"ל כדעת התוס' (פ"ב דיבמות כ"ב ע"ב) ד"ה בן אין לו וכו'. ובפרק יש נוחלין (קט"ו ע"א ד"ה בה"ב) דבנו משמע אפי' פסול עיי"ש. ושלא כדברי התוס' בקידושין (ס"ו ע"ב ד"ה ולזרעו) דס"ל איפכא עיי"ש ובמש"כ בשעה"מ (פ"ו ה"ה מהלכות ע"ז). ולפ"ז אשכחן אזהרה גם לבנו פסול מקרא דלא ימצא בך מעביר בנו וגו'. מ"מ אכתי לא שמענו אלא בנו בלבד. אבל בן בנו ובן בתו ושאר יוצאי יריכו הפסולים מנ"ל בהו אזהרה. דהרי בנו לא משמע אלא בנו בלבד ולא בן בנו. כמש"כ כל הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. וכדמוכח בכמה דוכתי. וראיתי להרמ"ה ז"ל שם שכתב וז"ל והיינו טעמא דלא פשיט ליה ממזרעך לא תתן. חדא דקרא דכתיב גבי עונש עדיף ליה. ותו דקרא יתירא קאי בעי למידרש עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה דאם קרא יתירא איצטריך ליה להך דרשא. א"כ כיון דאין לנו קרא יתירא אלא לענין עונש. וקיי"ל דאין עונש בלא אזהרה. א"כ אכתי אזהרה מנ"ל בהנהו דלא איתרבו אלא מייתורא דקרא דגבי עונש. ועכצ"ל כפירושו הראשון דאין ה"נ דהוה מצי למיפשטה מקרא דמזרעך לא תתן וגו' דכתיב באזהרה. אלא דניחא ליה טפי למיפשט מקרא דבתתו מזרעו דכתיב גבי עונש. ולפ"ז אין ה"נ דלענין עונש יליף לה מקרא דבתתו מזרעו. ולענין אזהרה שמעינן לה מקרא דמזרעך לא תתן וגו'. ותרתי שמעינן בין לעונש ובין לאזהרה. והיינו משום דממשמעותא דמזרעו הוא דנפק"ל. וכן מבואר בספרא (קדושים. פרשה י') דתניא התם אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין תלמוד לומר בתתו מזרעו למולך כל זרע שיש בו עיי"ש. הרי דמשמעות לישנא דמזרעו משמע ליה לתנא הכי דכל זרע שיש בו. בין כשר בין פסול. דמזרעו אפי' מן הגרוע שבזרעו משמע. והכי נמי דריש בספרא (בחקותי פ"ב) ורדפו מכם חמשה מאה. מכם מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם עיי"ש. וגם מקרא קמא דכי מזרעו וגו' דדריש מיניה בני בנים שפיר הוה מצי למילף נמי זרע פסול. משום דבני בנים ממשמעות דמזרעו לחוד נפקי. דכל מקום שנאמר זרע בני בנים נמי בכלל וכמשכ"ל. ומדכתיב מזרעו איכא למשמע נמי זרע פסול. אלא דכיון דאשכח קרא מיוחד באנפי נפשיה. דריש לה מיניה. אלא דלפ"ז יש לתמוה במאי דקאמר רב אחא ברי' דרבא העביר כל זרעו פטור שנאמר מזרעך ולא כל זרעך. ומנ"ל למעוטי כל זרעו. והא איצטריך מזרעך לא תתן וגו' לאזהרה לזרע פסול. לומר מזרעך כל זרע שיש בו אפילו פסול וכמו שנתבאר. וזו תמיהא גדולה לכאורה:

אמנם נראה ע"פ מאי דאמרינן (פ"ט דמנחות פ"ד ע"ב) תנן התם אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינין ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים (פירש"י. הני שבהרים ושבעמקים אינם מן המובחר לפי שהן כחושין עכ"ל). אמר עולא אם הביא לא קידש וכו'. בפלוגתא רבי יוחנן אמר אם הביא לא קידש. ר"ל אמר אם הביא קידש נעשה ככחוש בקדשים. ופרכינן התם בשלמא לר"ל כדאמר טעמא. אלא ר"י מאי טעמא. אמר ר"א אמר קרא מראשית ולא כל ראשית. מארצך ולא כל ארצך. ור"ל האי ארצך מאי עביד לי' מיבעי לי' לכדתניא וכו'. ואידך ארץ מארץ. ואידך ארץ מארץ לא משמע ליה. ופירש"י וז"ל ואידך ארץ מארץ. כלומר רבי יוחנן אמר לך אין הכי נמי וכו'. והא מילתא הוה מצי למימר אי כתיב ארץ לחוד. אבל השתא דכתיב מארצך ולא כל ארצך להוציא תמרים שבהרים ושבעמקים עכ"ל עיי"ש. ובתוס' שם ( ד"ה ארץ) כתבו וז"ל ארץ מארץ לא משמע ליה. דלא דמי למאלה דדרשינן לעיל (פרק כל המנחות באות מצה ס' ע"ב). דהכא לא מצי למיכתב אשר תביא ארצך עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דרבי יוחנן דאמר אם הביא לא קידש ס"ל דגם הכא אע"ג דלא מצי למכתב אשר תביא ארצך אעפ"כ דריש ממשמעותא דקרא דכתיב מארצך ולא כל ארצך. והשתא א"כ לפ"ז אתי שפיר נמי הכא בסוגיין דסנהדרין דאע"ג דבלא"ה ע"כ צריך למכתב מזרעך. ולא מצי למכתב זרעך משום דע"כ איצטריך לאזהרה דזרע פסול כדכתיבנא. מ"מ שפיר דריש מיניה נמי מזרעך למעוטי כל זרעך. דכיון דסוף סוף כתיב בקרא ומזרעך לא תתן וגו'. אין לנו אלא מקצת זרעך ולא כולו. וס"ל לרב אחא ברי' דרבא כרבי יוחנן דדריש ארץ מארץ אף ע"ג דלא מצי קרא למכתב ארץ. אלא דלפ"ז ממילא מתבאר דריש לקיש דלא דריש התם ארץ מארץ משום דלא מצי קרא למכתב אשר תביא ארצך. הכי נמי הכא ע"כ לא דריש מקרא דמזרעך מקצתו ולא כולו. כיון דבלא"ה ע"כ לא מצי קרא למכתב זרעך. דהא מאחר דרביי' קרא לזרע פסול לעונש סקילה. אי אפשר לו בלא אזהרה. ואיצטריך ע"כ למכתב באזהרה ומזרעך לא תתן וגו' משום אזהרה דזרע פסול. ועכצ"ל דריש לקיש פליג בהא עליה דרב אחא ברי' דרבא:

והנה לענין הלכה בפלוגתא דר"י ור"ל דהתם אע"ג דהרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות בכורים ה"ג) פסק כר"י דאם הביא לא קדשו עיי"ש. מ"מ יש מקום עיון בזה. דבגמרא שם פרכינן לרבי יוחנן ולעולא מדתניא קרבן ראשית שתהא קודמת לכל המנחות וכו'. ומנין שתהא קודמת לבכורים ת"ל וכו'. ואין לי אלא בכורי קציר חטים קציר שעורים מנין ת"ל וכו'. ואין לי אלא שתזרע עלו מאיליהן מנין ת"ל וכו'. מנין לרבות שבגג שבחורבה שבעציץ ושבספינה ת"ל וכו'. קתני מיהא שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה. ומשני סיפא אתאן למנחות וכו' עיי"ש. ואמרינן תו התם תני חדא שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא. ותניא אידך מביא ואינו קורא. בשלמא לריש לקיש גג אגג לא קשיא הא בגג דמערה הא בגג דבית. חורבה אחורבה לא קשיא כאן בחורבה עבודה כאן בחורבה שאינה עבודה. עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה. ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס. אלא לרבי יוחנן קשיא. (ופירש"י וז"ל אלא לר"י דאמר לא קידש. והא הכא דלדברי הכל קידש בחורבה עבודה וכל הני אף ע"פ שאינם מובחרים דלדברי הכל מביא וקורא). ומשני תנאי היא דתניא שבגג ושבחורבה מביא וקורא שבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר עיי"ש. ובתוס' שם (ד"ה תנאי) כתבו וז"ל תימא אכתי קשיא לר"י מגג וחורבה. ואין לומר דגג וחורבה לא דמיא למתניתין. דהא בכולה שמעתין משמע דמגג וחורבה נמי פריך. מדקאמר קתני מיהא שבגג ושבחורבה וכו'. ועוד קאמר בשלמא לריש לקיש גג אגג לא קשיא. משמע אבל לרבי יוחנן קשיא עכ"ל עיי"ש. והנה הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ט') כתב וז"ל הגדל בעציץ אף ע"פ שהוא נקוב והגדל בספינה אינו מביא ממנו כל עיקר וכו'. אבל מביא מן הגדל בגג ובחורבה עכ"ל עיי"ש. והיינו כברייתא דמייתי לפרוקי מילתא דרבי יוחנן. וכתב עליו הראב"ד ז"ל שם וז"ל הוא פסק כר"ל. ולר"ל גופי' דוקא בגג מערה וחורבה עבודה. ואיני יודע מה ראה לחלק ובמנחות לא חלקו. דר"ל מחייב בכולן ור"י פוטר בכולן עכ"ל עיי"ש. וביאור דבריו נראה דס"ל כמש"כ התוס'. דודאי מכולה סוגיא דהתם משמע דתמרים שבהרים ופירות שבעמקים ושבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה דין אחד להן. דלר"י דדריש מארצך ולא כל ארצך אימעטו כולהו הנך שאם הביאן לא קדשו. ולר"ל דלא דריש מארצך כולן קדשו. ולתרץ תמיהת התוס' ס"ל להראב"ד ז"ל דמאי דקא משני אליבא דרבי יוחנן תנאי היא דתניא וכו'. לא כפירש"י שמפרש דאיכא תנא דאמר שבעציץ ושבספינה אינו מביא וכו'. אלא בהך ברייתא גופא איכא תנאי דאיפליגו בהכי. וכדמשמע ודאי מלישנא דתלמודא. דלפירש"י הו"ל לומר ס"ל כהאי תנא דתניא. אם איתא דבהך ברייתא לא אשכחן אלא תנא דמסייע ליה לרבי יוחנן. אלא ודאי דבהך ברייתא גופא איכא תרי תנאי דודאי אין לחלק בין שבגג ושבחורבה לשבעציץ ושבספינה. וכמבואר בכל הסוגיא דהתם וכמש"כ התוס'. וע"כ הך ברייתא תברא ומי ששנה רישא לא שנה סיפא. דתנא דרישא דקאמר שבגג ושבחורבה מביא וקורא. ה"ה דס"ל הכי גם בהנך דסיפא שבעציץ ושבספינה. ותנא דסיפא דקאמר שבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר הכי נמי בהנך שבגג ושבחורבה הכי ס"ל. ותרי תנאי נינהו. ומי ששנה זו לא שנה זו כדאשכחן נמי בעלמא כיו"ב. ותנא בתרא הוא דס"ל כר"י אבל ת"ק כר"ל ס"ל. ונסתלקה קושית התוס' בפשיטות. והוא מוכרח לפום פשטא דכולה סוגיא דהתם:

ומעתה נראה דזו היא כוונת הראב"ד ז"ל שכתב על דברי הרמב"ם שפסק כרישא דברייתא דמן הגדל בגג ובחורבה מביא וקורא. ופסק ג"כ כסיפא דההיא ברייתא לענין הגדל בעציץ ובספינה שאינו מביא כל עיקר. ולעיל פסק ג"כ לענין תמרים שבהרים ופירות שבעמקים שאם הביאן לא נתקדשו. ועכצ"ל דס"ל איזו סברא לחלק ביניהן. וזהו שכתב דהוא פסק בגדל בגג ובחורבה כר"ל. ולר"ל גופיה דוקא בגג מערה ולא בגג דבית. ודוקא בחורבה עבודה ולא בשאינה עבודה. והרמב"ם ז"ל סתם וכתב בגדל בגג ובחורבה שמביא. ומשמע בכל ענין. הא חדא. ועוד דמבואר מדבריו שמחלק בין שבגג ושבחורבה לשבספינה ובעציץ ופירות שבעמקים ותמרים שבהרים. ועל זה כתב שאינו יודע מה ראה לחלק ביניהן ובסוגיא דמנחות לא חלקו כלל ביניהן. וריש לקיש מחייב בכולן. ורבי יוחנן פוטר בכולן. כן נראה ברור אצלי בכוונת הראב"ד ז"ל. ודבריו ברורים כמו שביארנו. ולחנם נתפלאו עליו הר"י קורקוס והרדב"ז ז"ל והכ"מ. ועשאוהו כטועה עיי"ש בדבריהם. וגם מש"כ שם לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דבריהם דחוקים טובא. ובודאי פשטא דכולה סוגיא דהתם משמע כדברי התוס' והראב"ד ז"ל. וגם בתשובות הרא"ש (כלל ב' סי' ד') עמד בתמיהת התוס' שם ונדחק לחלק בזה אליבא דר"י עיי"ש. אבל ודאי זהו נגד משמעות הסוגיא. ולכן לא ניחא להו להתוס' והראב"ד ז"ל לחלק בזה:

והנה מדברי הראב"ד ז"ל שם נראה דבעיקר הדבר מה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שם דפסק כריש לקיש מיהת לענין גג וחורבה. לא היה זר אצלו כלל. ומשמע מדבריו דודאי יש מקום לומר דהלכה בזה כר"ל. אלא שלא נראה בעיניו מה שמחלק בזה הרמב"ם ז"ל. דלענין עציץ וספינה ופירות שבעמקים ותמרים שבהרים לא פסק כר"ל. וכתב שאינו יודע מה ראה לחלק בזה. ובסוגיא דמנחות שם לא חלקו כלל ור"י פוטר בכולן ור"ל מחייב בכולן. ונראה ברור דהיינו טעמא משום דאע"ג דבעלמא קיי"ל כר"י לגבי ר"ל. מ"מ הכא אית לן למימר דכריש לקיש קיי"ל. משום דכיון דפליגי בפלוגתא דתנאי ותלתא ברייתות קמאי ס"ל כריש לקיש. דאע"ג דברייתא קמייתא דחקינן ומוקמינן אליבא דרבי יוחנן דמאי דקתני מנין לרבות שבגג ושבחורבה וכו' לא קאי אביכורים. אלא אמנחות. ודאי שינויא דחיקא הוא. דהא תנא בביכורים מיירי התם. דקתני רישא מנין שתהא קודמת לביכורים וכו'. ואין לי אלא ביכורי קציר חטים קציר שעורים מנין ת"ל וכו'. ואין לי אלא בשדה מניין לרבות שבגג ושבחורבה וכו' עיי"ש. אלא דע"כ דחיק ומוקי בהכי כי היכי דלא תקשה עלי' דר"י. וא"כ הנך תלתא ברייתות מסייעי לריש לקיש וגם בברייתא בתרייתא דאשכח רבי יוחנן חד תנא דקאי כוותיה. היינו רק תנא בתרא. אבל תנא קמא דהך ברייתא גופא כריש לקיש ס"ל כמו שביארנו. וא"כ חזינן דרבים קיימי כר"ל. ורק חד תנא קאי כר"י. ובכל כיו"ב אית לן למיפסק כר"ל אע"ג דר"י פליג עלי'. כמש"כ הה"מ (פ"כ מהלכות איסורי ביאה ה"ג) עיי"ש. ואע"ג דהה"מ שם לא כתב כן אלא לדעת הרמב"ם ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל שם השיג עליו שם ופסק הלכה כרבי יוחנן עיי"ש. מ"מ אין הכרח מדבריו לומר דמשום דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל הוא דפסק הכי. דאפשר דגם להראב"ד ז"ל בכל כיו"ב ליתא לכללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל. אלא מטעמא אחרינא פסיקא ליה דקיי"ל כר"י דתרומה בזה"ז דאורייתא. והכי משמע מלשון הראב"ד ז"ל (שם ובפ"א מהלכות תרומות הלכה כ"ה) עיי"ש. ואע"ג שראיתי להרש"ל ז"ל ביש"ש (פרק הערל סי' ל"ג) שכתב בשם הראב"ד ז"ל בהשגות דמשום דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל פסק הכי עיי"ש. אבל ליתא הכי בדברי הראב"ד עצמן שם. וא"כ שפיר יש מקום לומר דקיי"ל בזה כר"ל אפי' להראב"ד ז"ל. ועכ"פ להרמב"ם ז"ל גופיה ודאי יש מקום לומר כן וכמש"כ הה"מ (בהלכות איסורי ביאה שם) והכ"מ (בהלכות תרומות שם) לדעת הרמב"ם ז"ל ולכן לא היה הדבר רחוק אצל הראב"ד לומר דהרמב"ם פסק כר"ל בהאי דינא אע"ג דר"י פליג עלי':

והשתא לפ"ז נראה דאפשר לומר דמהאי טעמא דחה רבינו הגאון ז"ל מילתא דרב אחא ברי' דרבא מהלכה משום דעכצ"ל דס"ל כרבי יוחנן דדריש התם מארצך ולא כל ארצך. אע"ג דלא הוה מצי קרא למכתב אשר תביא ארצך. אבל לר"ל דקיי"ל כוותי' דארצך מארצך לא משמע ליה. הכי נמי הכא לא משמע ליה למידרש מזרעך ולא כל זרעך. ולדידי' ודאי חייב על כל זרעו כמו על מקצת זרעו. וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל לעיל במנין הלאוין מדוקדקים היטב במש"כ בלשון האזהרה מהעביר למולך זרע. משום דלא דרשינן מקרא דמזרעך למעוטי כל זרעך. וגם כל זרעו בכלל האזהרה. ולכן כתב זרע סתם. וכן נראה מדאמרינן (סוף פ"ג דמגילה כ"ה ע"א) עלה דתנן התם האומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך לא תתן לאעברה בארמיותא. משתקין אותו בנזיפה. ואמרינן עלה בגמרא שם תני דבי רבי ישמעאל בישראל הבא על הנכרית והוליד ממנה בן לע"ז הכתוב מדבר עיי"ש ובפירש"י שם. אבל בערוך (ערך ארם) כתב וז"ל האומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך ומזרעך לא תתן לאעברה בארמיותא. פי' לא תתן מזרעך באומה ידועה שמעבירין זרעם למולך. כגון ארמיים. שאתה גורם להעביר זרעך למולך. ומכלל דבריו משמע ששאר אומות שאין מעבירים מזרעם למולך מותר. לפיכך משתקין אותו בנזיפה. אלא פירוש הכתוב כדתנא דבי ר"י הבא על הנכרית והוליד בן לע"ז הכתוב מדבר. דלא שנא מולך משאר בתי ע"ז עכ"ל עיי"ש. וכדברי הערוך מבואר בתרגום יונתן עיי"ש ובמש"כ בתוס' יו"ט (פ"ד דמגילה מ"ט). ומבואר דמפרש דמאי דאמרינן עלה בגמרא תנא דבי רבי ישמעאל וכו'. היינו לומר שכך הוא פירוש הכתוב אליבא דקושטא דמילתא. והשתא לדרשא דר"א ברי' דרבא דדריש מזרעך ולא כל זרעך. היכי דריש רבי ישמעאל בישראל הבא על הנכרית והוליד בן וכו'. ומשמע ודאי אפילו בן אחד. והא כיון דמזרעך אימעיט כל זרעו. ולפי' התוס' גם כשאין לו אלא בן אחד הו"ל כל זרעו. ואינו בכלל אזהרה דומזרעך לא תתן וגו'. א"כ מוליד בן אחד לנכרית. היכי דריש ליה רבי ישמעאל מהך קרא. ועוד דגם במוליד לה הרבה בנים אי אפשר להכניס בכלל אזהרה זו. דהרי הו"ל כל זרעו. אם לא היכא דמלבד זה יש לו בנים גם מישראלית. וא"כ נימא דכשיש לו זרע גם מאשה ישראלית הוא מוזהר על אזהרה זו דמזרעך לא תתן וגו'. אבל כשכל זרעו אינו אלא מאותה הנכרית אינו מוזהר עלה באזהרה זו. וזה דבר זר ומתמיה מאוד ולא יתכן כלל. אם לא דנימא דלסוגיא דמגילה שם ולתנא דבי רבי ישמעאל לא ס"ל דרשא דרב אחא ברי' דרבא כלל. אלא כריש לקיש ס"ל דארצך מארצך לא משמע ליה מטעם שנתבאר. ועי' בירושלמי (פ"ד דמגילה סוף ה"י) דגם התם איתא כבתלמודא דידן. ובודאי דלהערוך גם סוגיא דירושלמי מתפרשת כסוגיא דתלמודא דידן לדעתו. אלא שיש שם ט"ס. והכי איתא התם. מזרעך לא תתן להעביר למולך מזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא תני רבי ישמעאל זה שהוא נושא ארמית ומעמיד ממנה בנים. מעמיד אויבים למקום עיי"ש. ופשוט דארמית ט"ס הוא. וצ"ל נכרית וכן הוא בירושלמי סנהדרין (סו"פ הנשרפין) עיי"ש. והוא מוכרח לפי פי' הערוך כמבואר. וא"כ גם מהירושלמי נדחה מימרא דר"א ברי' דרבא מהלכה. ואע"ג דגם למאי דמוקמינן קרא לפום פשטי' בעבודת המולך ממש נמי הוא נגד הסברא להוציא מכלל האזהרה מעביר כל זרעו. אבל התם אפשר לומר שמשום שכך היה החוק אצלן בעבודת המולך. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל במורה (ל"ז לשלישי) ובחנוך (מצוה ר"ח) עיי"ש. והילכך לא הוצרכה תורה להזהיר אלא על חוקם כמו שהוא. וממילא לדידן אין לנו אזהרה ולא עונש אלא בענין זה בלבד. אבל כאן בדרשת רבי ישמעאל בנושא נכרית ומעמיד. ממנה בנים שהם אויבים למקום. פשיטא שלא יעלה על הדעת לומר דעל כל זרעו לא הזהיר הכתוב. ואם איתא לדרשא דרב אחא ברי' דרבא. עכצ"ל דהך קרא לא מיירי בהכי כלל. אלא ודאי ע"כ רבי ישמעאל ותרגום יונתן לא ס"ל דרשא דרב אחא ברי' דרבא. וכן מוכרח ממה שדרשו בספרי (שופטים. פיסקא קע"א) מעביר בנו ובתו באש זה הבועל ארמית (צ"ל נכרית) וכו' עיי"ש ובמה שפירש שם המפרש (בדפוס ווינא) עיי"ש היטב שדבריו מוכרחים. דמש"כ בזה הרב זית רענן בילקוט שם אינו נכון כלל עיי"ש. וכן מוכרח מדברי הפסיקתא זוטרתא (פרשת אחרי) על קרא דמזרעך לא תתן וגו' עיי"ש היטב ואין להאריך:

ומתבאר שיפה דקדק רבינו הגאון ז"ל בלשונו לעיל במנין הלאוין וכתב זרע סתם. לאשמעינן דהאזהרה כוללת הכל בין מקצת זרעו ובין כולו ובין בנו יחידו. דלא קיי"ל בזה כר"א ברי' דרבא. ומתניתין דסנהדרין שם ודריש פ"ק דכריתות ובתוספתא שם דנקט תנא בלישני' הנותן מזרעו למולך. לאו דוקא הוא. אלא לישנא דקרא נקטי. וממילא מבואר דהכי נמי הכא בעונש שפיר דקדק רבינו הגאון ז"ל בלשונו וכתב המעביר לו את בנו. דמשמע אפילו אין לו אלא בן אחד. ואין אנו צריכין לומר דלא ס"ל כסברת התוס' דבן אחד נמי הו"ל ככל זרעו. אלא משום דלשיטתו אזיל דס"ל דלא קיי"ל בהא כרב אחא ברי' דרבא. ואפילו העביר כל זרעו חייב סקילה וכרת. וכן באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא יהיה לך) סתם וכתב מעבוד למולך (נראה דט"ס הוא וצ"ל מהעביר). ולא כתב מזרעך למולך. כלשון הכתוב. ויש בזה נפקותא לדינא כדקאמר רב אחא. וכן הוא לישנא דמתניתין וברייתא כמשכ"ל. ולפי מה שנתבאר ניחא שפיר. דלשיטתו אזיל דס"ל דלא קיי"ל כר"א ברי' דרבא. ובכל ענין מוזהר עלה וענוש כרת וסקילה אפילו על כל זרעו. הן אמת דגם לפ"ז אכתי דבריו שם קצרים ביותר. שכתב סתם מהעביר למולך. והרי לא הזהיר הכתוב ולא ענש אלא על יוצאי יריכו בלבד. דזרעו הוא דכתיב בקרא. ובהדיא קתני התם בברייתא אינו חייב אלא על יוצאי יריכו וכו' ואביו ואמו אחיו ואחותו פטור וכו' עיי"ש. ואף דבירושלמי (סנהדרין פ"ז ה"י) מייתי ברייתא דאיכא תנא דס"ל דבין שעבדה בבנים ובבנות ובין שעבדה באבות ובאמהות חייב עיי"ש. מ"מ מלבד דלפום תלמודא דידן ליתא. גם בירושלמי שם אין הדבר ברור כ"כ ומשמע דלא קאי על עבודת מולך. עי' במפרשים שם ואין להאריך בזה. גם באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל ראיתי שדבריו סתומים בזה. שהביא במנין העונשין שלו מעביר למולך. וכן הוא לשון הר"ש הגדול ז"ל באזהרות אתה הנחלת עיי"ש. ולא הזכירו זרע כלל. וכן הוא לשון הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו במנין העונשין שלו. אלא שבמנין הלאוין שלו חזר וכתב וז"ל זרעך לא ימצא מעביר באש עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה דהרי גם בעונש כתיב זרע. ואין חילוק בזה בין אזהרה לעונש. גם קיי"ל שלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. וכיון דאין האזהרה אלא על זרעו. ממילא גם העונש לא יתכן שיהיה זולת על זרעו. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן נכונים. וחזר ותיקן כאן מה שקיצר ביותר באזהרותיו שם. ודבריו כאן מדוקדקים היטב כמו שנתבאר. דס"ל דלא קיי"ל כרב אחא ברי' דרבא. וזו נראה שהיא ג"כ דעת הר"א הזקן ז"ל במנין הלאוין שם. שהרכיב שני הלאוין האמורים במולך כאחד. דכתיב ומזרעך לא תתן להעביר למולך. וכתיב לא ימצא בך מעביר בנו וגו'. וזהו שכתב שם זרעך לא ימצא מעביר באש. משום דשני לאוין אלו אינם אלא לאו אחד כפול. וכמש"כ הרמב"ם (בסה"מ לאוין ז') ובחבורו הגדול (פ"ו מהלכות ע"ז ה"ג) עיי"ש. ומ"מ נמנע מלכתוב מזרעך כלשון הכתוב. ולרב אחא ברי' דרבא איכא בזה נפקותא רבתא לדינא. אבל לפי מה שנתבאר אתי שפיר. וזו נראה ג"כ דעת הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו. שבמנין הלאוין שלו מנה לאו דמזרעך לא תתן להעביר למולך. וזהו שכתב שם ובנך לא תתן למולך אכזרים. ושוב מנה שם גם לאו דלא ימצא בך מעביר בנו וגו'. וזש"כ שם לקמן ולא תעביר בנך. ושוב במנין העונשין שלו כתב אשר יתן זרעו למולך ברב רשעו עיי"ש. ובמה שביארנו דבריו לעיל במנין הלאוין (ל"ת קי"ח). ומ"מ ראינו שבכל אלו לא רמז כלל שאין האזהרה והעונש אלא על מקצת זרעו דוקא ולא על כולו. ואדרבה בין באזהרה ובין בעונש כתב סתם בנך. זרעו. דמשמע ודאי בין מקצתו ובין כולו. ולפי מה שביארנו בזה מבואר דדעתו כדעת רבינו הגאון ז"ל. וזו נראה ג"כ דעת הבה"ג. דאע"ג שבמנין העונשין שלו כתב כלשון המשנה (בפרק ארבע מיתות ובריש פ"ק דכריתות) הנותן מזרעו למולך עיי"ש. מ"מ במנין הלאוין שלו לא מנה אלא לאו דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה שלא מנה אלא לאו זה המאוחר במשנה תורה (פ' שופטים). ויותר היה לו למנות הלאו המוקדם הרבה (בפ' אחרי) ומזרעך לא תתן וגו'. דמיני' נפק"ל אזהרה לכל יוצאי יריכו. אבל ע"פ מה שביארנו נראה דבכוונה נקט לאו דלא ימצא בך וגו' המאוחר משום דשם כתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו. דמשמע אפילו כל בניו ובנותיו. או אפילו אין לו אלא אחד הזהיר הכתוב. ודלא כרב אחא ברי' דרבא. אבל אי הוה נקט לאו דומזרעך לא תתן וגו' היה נראה דדוקא נקט וכדר"א ברי' דרבא. אלא דמ"מ במנין העונשין נקט כלשון הכתוב וכלשון המשנה והתוספתא. שבכל מקום לענין עונש כרת וסקילה בלשון זה הוא שנאמר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.