ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

החוץ רקח שמני. וקטרתי. והסך משחתי במרמה. כתיב (פ' תשא) בשמן המשחה. איש אשר ירקח כמהו וגו' ונכרת מעמיו. ובמפטם את הקטורת כתיב שם איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו. ובסך בשמן המשחה כתיב (שם) ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו. ואף ע"ג דבמפטם שמן המשחה ובסך ממנו חדא כרת כתיבא. והו"ל כשני פרטים שנכללו בלאו אחד. ולרבינו הגאון ז"ל לק"מ. דלשיטתו אזיל דגם בכל כיו"ב הוא מונה כל פרט ופרט בפ"ע. אבל להבה"ג וסייעתו ז"ל קשה לכאורה דהרי לשיטתם כל כיו"ב אין כל הפרטים נמנין אלא במצוה אחת. ולמה מנו כאן המפטם והסך כל אחד בפ"ע. אבל לק"מ ע"פ מאי דאמרינן (רפ"ק דכריתות ג' ע"א) אמר ר"א א"ר הושעיה כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד. חלק חטאות ביניהן. ומאי היא מפטם וסך עיי"ש. וכיון דאיכא בהן כרת וחטאת בכל אחד בפ"ע גם לשיטת הבה"ג וסייעתו ז"ל נמנין כל פרט בפ"ע. ולפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונת הבה"ג במנין העונשין שלא בא בהן אלא למנות האזהרות של עונשין הללו. א"כ בלא"ה אין בזה מקום קושיא כלל. דכאן כיון דעכ"פ כתיבא אזהרת לאו בכל אחד מהן בפ"ע. פשיטא שיש למנותן כל אחד בפ"ע. אבל אין זו שיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר כבר. ולכן מלבד מה שמנה כאן העונשין. מנה כבר שלשה לאוין שלהם לעיל במנין הלאוין (לאו ק"פ קפ"א קפ"ב) ועיי"ש מה שביארנו בזה:

אמנם לשון רבינו הגאון ז"ל שכתב החוץ רקח שמני וקטרתי. הוא תמוה טובא לכאורה. דמשמע דכוונתו לומר בזה דאינו ענוש כרת אלא כשעשה כן בחוץ. ולאפוקי כשמפטם בפנים. והוא תמוה מאוד לכאורה מאין הרגלים לחילוק זה. ואין שום רמז בשום דוכתא לחלק בזה. ולפי המבואר בפ"ק דכריתות (ה' ע"א) המפטם את השמן לסוך בו בין בפנים ובין בחוץ חייב כרת. ואם פיטמו להתלמד בו או למסרו לצבור בין בפנים ובין בחוץ פטור. וכן בקטורת אם פיטמה להריח בה אפי' בפנים חייב. ואם להתלמד או למסרה לצבור אפי' בחוץ פטור עיי"ש. ואמנם הנראה בזה בדעת רבינו הגאון ז"ל לפי המבואר בילקוט (פ' תשא) דבין בשמן ובין בקטרת לא גריס ללמד בו או למסרו לצבור. אלא גירסתו ללמוד בו ע"מ למסרו לצבור. וחדא קתני עיי"ש. וזו היא ג"כ גירסת הרא"ם ז"ל ביראים (סי' של"ב של"ד) גבי שמן וגבי קטורת. אלא שיש שם ט"ס במקום אחד עיי"ש. וביראים הנדפס מכת"י (סי' רע"ח רע"ט) הוא כנכון עיי"ש. וכן גירסת הש"מ בכריתות שם עיי"ש. וכן מתבאר מדברי רגמ"ה ז"ל שם בפירושו שכן גירסתו עייש"ה. וכן הוא בגירסא שלפנינו בברייתא דשמן (ה' ע"א) ובגמ' שם. אלא דלקמן (ו' ע"א) בברייתא דקטורת איתא לפנינו או למסרו לצבור עיי"ש. ועי' מש"כ בזה בתוס' יו"ט (פ"ק דכריתות מ"א) עייש"ה. ולחנם הגיה הרב ב"ש בגמרא שם דצ"ל ללמד בו או למסרו לצבור. משום שכן הוא ברמב"ם ובסמ"ג עיי"ש. דאפשר שגם גירסת הרמב"ם וסמ"ג כגירסא שלפנינו ללמד בו למסרו לצבור. אלא שפירשו כן דהו"ל כמו או למסרו. כדאשכחן בעלמא כיו"ב. ועכ"פ ראינו לכמה מהראשונים ז"ל דגרסי כגירסא שלפנינו. וכן משמע מפירש"י (פ' תשא) דס"ל דחדא קתני. ולהכי לא הביא שם אלא למעט למסרו לצבור בלבד. אבל ללמד בו לא הביא כלל עיי"ש. וא"כ ע"כ גירסתו כגירסא שלפנינו:

ועפ"ז נראה ע"פ מאי דאמרינן התם (ו' ע"א) מסייע ליה לרבי יוסי בר"ח דאמר קדש הוא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש (פירש"י בעזרה). מיתיבי המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוין לקרבנות הצבור וכו' עיי"ש. ופסקה הרמב"ם ז"ל (הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ו) וז"ל וכל מעשיה בקדש בתוך העזרה ומשל הקדש. והמפטם את הקטורת מן החולין או בכלי של חולין פסולה עכ"ל עיי"ש. והנה אף ע"ג דהתם לא מייתינן לה אלא לענין קטורת. מ"מ כיון דלא יליף לה אלא מקרא דקדש הוא קדש תהיה לכם. והך קרא לא כתיב בקטורת אלא בשמן המשחה. מבואר מזה ע"כ דגם בשמן המשחה דינא הכי. אלא משום דשמן המשחה וקטורת ילפינן להו מהדדי. כמבואר בסוגיא דהתם עיי"ש. להכי מייתי לה לענין קטורת. ואף ע"ג דהרב מל"מ שם רצה להגיה שם בגמרא דמייתי לה מקרא דגבי קטורת עיי"ש. אבל זה לא יתכן. דהרי כן הוא גם בירושלמי בשני מקומות (פ"ה דיומא ה"א ופ"ד דשקלים ה"ג) עיי"ש. וכן הוא ג"כ גירסת הילקוט (פ' תשא) עיי"ש. וראיתי להרב מל"מ שם שהקשה בסוגיא דהתם אמאי לא פריך לריב"ח מההיא ברייתא דמייתי לעיל בסמוך דתניא המפטם את הקטורת למוסרה לצבור פטור. אלמא עושין קטורת בחוץ וכשר. וכי תימא דה"א דמיירי בשעשה הקטורת בעזרה. א"כ הכי נמי במתני' דהמקדיש נכסיו נימא דבהכי מיירי. ומתחלה תירץ דמשום דגבי שמן המשחה נמי תניא הכי לעיל דפטור כשפיטם למסרו לצבור. והתם בלא"ה פשיטא דאינו כשר לצבור. דהא אין לנו בשמן המשחה אלא אותו שעשה משה. כדילפינן מדכתיב ביה יהיה זה לי לדורותיכם. וא"כ למה לי קרא למעוטי פיטם למסרו לצבור. וכבר הקשו כן התוס' בנזיר (פרק כה"ג מ"ז ע"א). ותירצו שם דהכוונה היא רק למסרו לצבור שילמדו לעשותו. ולא שימשחו ממנו. וא"כ גבי קטורת נמי אפשר לפרש הא דתניא דלמסרו לצבור פטור. היינו כדי שילמדו לפטם. ולהכי לא פריך אלא ממתניתין דהמקדיש נכסיו עכת"ד עיי"ש. ולענ"ד עיקר דברי התוס' בנזיר שם תמוהים אצלי. דהרי הא דבשמן המשחה תניא דמפטם למסרו לצבור פטור. ילפינן התם בגז"ש מתכונתו במתכונתו מקטורת עיי"ש. והשתא כיון דבקטורת שפיר שייכא בה מסירה לצבור להקטיר. וא"כ אין לנו לפטרו ממיעוטא דקרא אלא כשמפטם למסרו לצבור לצורך הקטרה. היכי נילוף מינה לשמן המשחה לפטרו כשעשאו למסרו לצבור רק כדי שילמדו לעשותו. והא בקטורת גופא נמי לא קים לן דפטור בהכי. דנראה ודאי דלא מיעט התם קרא למיפטרי' אלא כשמפטם לצורך הצבור להקטירה. דהו"ל במקום קטורת של צבור ממש. משא"כ כשלא פיטמה אלא כדי ללמדם. מנ"ל למיפטרי'. וא"כ שמן המשחה דלא שייכא ביה אלא מסירה ללמדם. היכי נילף מהתם למיפטרי'. הן אמת דלפי המבואר בתוס' שם דגירסתם היא שם ללמוד בו או למסרו לצבור עיי"ש. וא"כ לכאורה ע"כ משמע להו ממיעוטא דהך קרא למיעוטי נמי מפטם ללמוד בו. וא"כ שפיר יליף מיניה נמי לשמן המשחה. אלא דמלבד דבגמרא שם לא מיעט מדכתיב לא תעשו לכם אלא למסרו לצבור בלבד. דדריש לכם הוא דאסור. הא למסרו לצבור פטור עיי"ש. גם מעיקר מיעוטא דלכם ודאי לא משמע למעוטי אלא למסרו לצבור. שלא פיטם לצרכו אלא לצורך הצבור ולא קרינן ביה לכם. אבל ללמוד בה ליכא למשמע מהך מיעוטא. דודאי להתלמד נמי שפיר קרינן ביה לכם. ומאי דפטרינן נמי מפטם להתלמד לפי הך גירסא. כבר כתב הרב המבי"ט (פ"א מהלכות כלי מקדש) דלא נפק"ל אלא מדכתיב בשמן המשחה גופיה אשר ירקח כמהו. וללמד לא הוי כמהו כיון שאינו למשיחה עיי"ש. וא"כ גם לגירסת התוס' ודאי קשה טובא:

איברא דמדברי התוס' בנזיר שם ע"כ מבואר שלא כדברי המבי"ט. דכיון דלהתוס' מאי דממעטינן בשמן המשחה מפטם למסרו לצבור. היינו ללמדם שידעו לעשותו ולא שימשחו ממנו. א"כ הרי לדברי המבי"ט ז"ל גם מפטם למסרו לצבור אימעיט מהך קרא גופי' דאשר ירקח כמהו. דהא גם האי אינו אלא ללמד ואימעיט מדכתיב בי' כמהו. דללמד לא הוי כמהו כיון שאינו למשיחה. כמש"כ המבי"ט שם. וא"כ למה ליה למילף בגז"ש דמתכונתו מבמתכונתו מקטורת. הא מהאי קרא דכמהו דכתיב בשמן המשחה גופי' שמעינן לה. ובאמת דדברי המבי"ט ז"ל גופי' נפלאים בעיני דלקמן (שם פ"ב) גבי קטורת כתב הוא גופי' דלהתלמד בה או למסרה לצבור דפטור נפק"ל מדכתיב להריח בה. שלא חייבה תורה אלא לעושה כמתכונתה להריח בה עיי"ש. וא"כ מלבד מה שזה הוא נגד המבואר בסוגיא דכריתות שם דמקרא דלכם הוא דנפק"ל בקטורת. והוא נמשך בזה אחר פירש"י (פ' תשא). וכבר תמה הרב ב"ש על פירש"י שם בזה עיי"ש. דבריו סותרים זה את זה למש"כ הוא גופי' כאן דמלכם נפק"ל למעוטי בקטורת מפטם למסרה לצבור. ושמן המשחה נפק"ל בגז"ש מהתם. ולהתלמד אימעיט מדכתיב כמהו. ואין להאריך בזה:

ועכ"פ ודאי דברי התוס' שם צ"ע טובא. ועיקר דבריהם (שם בד"ה וכן משוח) שכתבו וז"ל ולא היו יכולין לעשות שמן המשחה אחר למשוח בו. דכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. זה ולא אחר. כדאיתא בפ"ק דכריתות וכי נס אחד היה בשמן המשחה והלא הרבה נסים נעשו בו שמתחילה לא היה אלא י"ב לוגין ובו נמשח המשכן וכו'. וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. והא דאמר התם המפטם השמן ללמוד בו או למסרו לצבור פטור. הא דקתני למסרו לצבור ללמדם שידעו לעשותו וכו' ולא שימשחו ממנו וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר דפשוט אצלם דמקרא דשמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם נפק"ל שלא יהיה כשר למשיחה אלא שמן המשחה זה שעשה משה במדבר בלבד. וכל שמן אחר זולתו אע"פ שנעשה ככל משפטיו וחוקותיו האמורים בו פסול. לענ"ד הוא תמוה מאוד אצלי ולא ידענא מנא להו הא. דמההיא דכריתות שהביאו ודאי לא מוכח מידי. דלא יליף התם מהך קרא אלא שהכתוב הבטיח דשמן זה יתקיים לדורות עולם. אבל לפסול שמן אחר זולתו ליכא למשמע מהך קרא. ולא מיירי התם כלל מזה. ומההיא דאמר ר"י בר"ח התם קדש הוא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש. מתבאר איפכא. לפי משכ"ל דכיון דהך קרא בשמן המשחה הוא דכתיב. ע"כ עיקר הך דינא לא כתיב אלא בשמן המשחה. אלא משום דקטורת ושמן המשחה גמירי להו מהדדי. ילפינן לה ג"כ לענין קטורת. וא"כ ע"כ מוכרח מזה דגם שמן אחר זולת זה שעשה משה במדבר כל שנעשה כהילכתו כשר. דאל"כ למאי הילכתא אשמעינן קרא דבעינן שכל מעשיה לא יהיו אלא בקודש. והרי אפילו נעשה בקודש ומשל קודש וככל משפטיו וחוקותיו. ולא עוד אלא אפילו נעשה ע"י משה רבינו ע"ה עצמו. הרי הוא פסול לדעת התוס' מדכתיב זה ולא אחר. אלא ודאי אע"פ שהבטיח הכתוב דשמן זה של משה יתקיים לדורות עולם. ולא יצטרכו לפטם שמן אחר. מ"מ אם נעשה אחר כהילכתו כשר הוא למשוח בו ולא פסלי' קרא כלל. ומה שלא עשו שמן המשחה אחר שגנז יאשי' שמן המשחה שעשה משה. הדבר פשוט דלק"מ דודאי יש בכלל גניזה זו תקנה שלא ישתמשו כלל בשמן המשחה מאז והלאה. דאל"כ מאי הועיל בגניזה זו. אטו הנביאים וחז"ל שהיו בימיו ואחריו לא היו יכולים לפטם שמן אחר כהילכתו תחת אותו שגנז הוא. ועוד הרי בארון ליכא מיעוטא לפסול ארון אחר. ואמאי לא עשו אחר. אלא ודאי כדכתיבנא דמשום שראה יאשי' המלך לגדור גדר לצורך שעה שאינו ראוי שיהא הארון במקדש ושימשחו בשמן המשחה. עמד וגנזם. ולא ניתן רשות לעשות אחרים תחתיהם. אע"ג דודאי מדינא גם אחרים כשרים:

וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל כמתבאר ממש"כ בסה"מ (שורש עשירי) וז"ל שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות. דע כי פעמים יבאו צוויין בתורה ואותן הצוויים אינן מצוה. אבל הם הקדמות לעשות המצוה כאילו הוא מסר איך ראוי שתעשה המצוה ההיא. דמיון זה אמרו ולקחת סלת ואפית אותה. כי אינו ראוי שימנה לקיחת הסלת מצוה. ועשייתה לחם מצוה. אבל הנמנה הוא אמרו ונתת על השלחן לחם פנים וכו'. ועל הדרך הזה בעצמו אמרו וכו'. וכן קח לך בשמים ראש לא ימנה. ואמנם ימנה הצוויי שצוה שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה וכו' עכ"ל עיי"ש. ולדעת התוס' שם ודאי בלא"ה לא יתכן למנות פיטום שמן המשחה במנין המצות. שהרי לפי דעתם הו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות. ולא נצטוו בה ישראל אלא משה בלבד פעם אחת. ומשעשה השמן שעשה נפסל כל שמן זולתו שיעשו אחריו. ואפילו הוא עצמו. וכבר השריש הרמב"ם ז"ל לעיל (שורש שלישי) שאין למנות מצוה שאינה נוהגת לדורות עולם. ואפילו מצוה שענין שלה קיים לדורות. כמו מצות אבנים גדולות. כיון דמ"מ לא נעשית אלא פעם אחת החליט שם שאין למנותה. והשיג על הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנאוה עיי"ש ובדברי הרמב"ן ז"ל שם. וא"כ בעשיית שמן המשחה דהיינו פרשת קח לך בשמים ראש וגו'. לא הוצרך לומר שאינה נמנית משום שורש זה. דבלא"ה לא יתכן כלל למנותה מצד שורש שלישי. אלא ודאי ע"כ ס"ל דעשיית שמן המשחה ודאי הו"ל מצוה הנוהגת לדורות עולם. דהמצוה סתמא נאמרה כשאר כל המצות. ואם כלה השמן הזה נצטוו לפטם שמן אחר כזה. ואע"פ שהבטיח הכתוב שלא יכלה שמן זה לעולם. מ"מ אין זה אלא ממעשה נסים. וכבר ידוע כי התורה לא תסמוך במצותיה ובאזהרותיה על הנס. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (פ' אמור) עיי"ש. וכן כתבו התוס' (סופ"ק דיומא כ"א ע"א) בד"ה נבלעין וכו' עיי"ש. וכ"כ בתוס' ישנים שם (בד"ה מוראה) עיי"ש. וכבר כתב בתשב"ץ (ח"ג סי' ל"ז) דגם בתלמוד לא נמנעו מלפרש הדינים אע"פ שלא הוצרכו משום מעשה נסים עיי"ש בדבריו. הן אמת דבלא"ה תמוהים אצלי דברי הרמב"ם ז"ל שם במש"כ דהמצוה הנמנית בשמן המשחה אינה אלא למשוח כהנים גדולים ומלכים וכלי שרת בשמן המשחה. וזה תמוה דלמשיחת מלכים בשמן המשחה אין לנו שום מצוה בקרא כלל. ואדרבה בתוספות הרא"ש ז"ל (פ"ג דהוריות י"א ע"ב) הקשה מנ"ל שמותר למשחם דהרי זרים הם וכתיב אשר יתן ממנו על זר ונכרת. עיי"ש מה שתירץ בזה. ועכ"פ מצוה ודאי ליכא בתורה לענין זה. ועי' מש"כ בזה הראב"ע ז"ל (פ' תשא) בשם רבינו הגאון. וגם כלי שרת אין למנות משום דהו"ל מצוה שאינה נוהגת לדורות דקיי"ל דכל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן. וילפינן לה (פ"ב דשבועות ט"ו ע"א) מדכתיב וימשחם ויקדש אותם. אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל גופי' (פ"א מהלכות כלי מקדש הי"ב) עיי"ש. וכבר השריש הרמב"ם ז"ל שם לעיל (שורש שלישי) דכל כיו"ב אינו נמנה. ואין לנו למנות בזה אלא המצוה למשוח כהנים גדולים בלבד. ואמנם במנין המצות שלו (עשה ל"ה) דבריו מדוקדקים. דשם כתב וז"ל שצונו שיהיה לנו שמן עשוי על מתכונת המיוחד מוכן למשוח בו כהן גדול שיתמנה. וכו' וממנו ימשחו קצת המלכים וכו' וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו. לא ימשחו בו הכלים לדורות. כי בבאור אמרו בספרי שבמשיחתן של אלו. רוצה לומר כלי המשכן. הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא. אמר יתעלה ית"ש שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם עכ"ל עיי"ש הרי שלא כתב שם בעיקר המצוה אלא משיחת כה"ג בלבד. וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם ריש כריתות עיי"שה. אלא שכתב דרך אגב שנמשחו ממנו ג"כ קצת המלכים וגם בימי משה נמשחו בו כלי המשכן. ואין זה נוהג לדורות. ועי' הוריות (י"א ע"ב) שדרשו כי זה הוא זה טעון משיחה וכו' עיי"ש היטב וצע"ק. ומה שהביא שם מהספרי. כן הוא בספרי (נשא פיסקא מ"ד). אבל מה שהביא מקרא דשמן משחת קדש וגו'. זה ליתא בספרי שם עיי"ש. ובספרא (פ' מלואים פ"א) ובפ"ג דהוריות ופ"ק דכריתות שם דרשו הך קרא לענין אחר וכמשכ"ל:

ועכ"פ מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל שם דלא ס"ל כדעת התוס' בנזיר שם. וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל (במ"ע ל"ה שם) מדכתב דענין המצוה היא שצונו שיהיה לנו שמן עשוי מוכן למשוח בו וכו'. ולדעת התוס' שם הרי אין זה נוהג לדורות שכבר נתקיים בימי משה. ושמן אחר זולתו לא יהיה עוד ואפילו לעתיד לבא. ואם נעשה אפילו כמתכונתו ככל הילכותיו הרי הוא פסול. ואע"ג דבלא"ה כבר כתב הרמב"ם ז"ל בשרשים שם דעיקר המצוה הנמנית בשמן המשחה אינו אלא המשיחה בלבד ולא עשיית השמן. מ"מ הרי מבואר מדבריו כאן דעכ"פ גם פטום השמן בכלל המצוה הנמנית הוא. אלא דשם כתב דהפטום עצמו אינו נמנה בפ"ע משום שאינו אלא הקדמה להתכלית. אבל מ"מ בכלל המצוה הוא כמש"כ כאן. וא"כ ע"כ ס"ל שנוהג לדורות. וביותר מתבאר כן ממש"כ במנין העשין שבריש הלכות כלי המקדש (עשה א') לעשות שמן המשחה עיי"ש. הרי שמנה העשייה במצות עשה. וכ"כ (פ"א מהלכות כלי המקדש ה"א) וז"ל מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל שהוא מצוה הנוהגת לדורות שנתחייבנו לעשותו. דאל"כ הרי כבר הוא עשוי ולא יעשה עוד לעולם. וכל הנעשה אחר השמן הראשון הוא פסול. ומה זה שכתב מ"ע לעשות. וכן הוא לשון הסמ"ג (עשין קס"ו) והחנוך (מצוה ק"ז). והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין קכ"ג) ועיי"ש בפנים (עשין סי' מ"ט) עיי"ש היטב. וא"כ מבואר דלא ס"ל כדעת התוס' דנזיר שם:

אלא שיש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות כלי המקדש ה"ד) שכתב וז"ל העושה שמן המשחה וכו' חייב כרת וכו'. והוא שיעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור עכ"ל עיי"ש. ומקורו מברייתא דפ"ק דכריתות שם דקתני המפטם את השמן ללמד בו למסרו לצבור פטור לסוך חייב וכו' עיי"ש. ובמש"כ בכ"מ שם עיי"ש. אלא ששינה הרמב"ם מלשון הברייתא. שבמקום למסרו לצבור דקתני התם. כתב הוא ליתנו לאחרים. ולפמש"כ דלא ס"ל כדעת התוס' בנזיר שם. אלא ס"ל דודאי גם שמן אחר שנעשה ככל משפטו וחוקתו כשר למשוח בו. אלא שלא הוצרכו לעולם לעשות אחר. משום דשמן הראשון שעשה משה במדבר כולו קיים והובטחו שלא יכלה לעולם. ולא. יחסר ממנו מאומה גם לעתיד לבא. עכצ"ל דלהכי שינה הרמב"ם מלישנא דברייתא משום דכיון דאין הצבור צריכין לשמן המשחה אחר זולת זה שעשה משה. ולא יצטרכו לעולם. אע"פ שאם עשו עוד שמן אחר הרי הוא כשר למשיחה. מ"מ לא שייך בי' עשייה למסרו לצבור למשוח בו. כיון שאין בו צורך לצבור כלל. ולא יהיה להם צורך בו לעולם. והילכך אפי' אמר שהוא מפטמו ע"מ למסרו לצבור. למשיחה לא אמר כלום. והו"ל פטומי מילי בעלמא וחייב. ולזה ס"ל להרמב"ם ז"ל דלמסרו לצבור לאו דוקא. אלא איידי דקתני הכי גבי קטורת נקט נמי הך לישנא הכא גבי שמן המשחה. ועיקר הכוונה הכא אינו אלא שפטמו להתלמד בו הוא או ליתנו לאחרים שיתלמדו בו. והילכך אע"ג דלקמן (פ"ב ה"י) לענין קטרת הביא הרמב"ם ז"ל לישנא דברייתא כמו שהוא עיי"ש. כאן לענין שמן המשחה שינה מלישנא דברייתא. ולא כתב למסרו לצבור. דמשמע ודאי לצרכי צבור. דהיינו למשיחה. אלא כתב ליתנו לאחרים. דהיינו שיתלמדו בו הם. אלא דהדבר קשה לכאורה דכיון דס"ל דאם עשו שמן המשחה אחר ככל משפטיו הרי הוא כשר למשיחה. אלא שע"פ נס לא הוצרכו לכך. א"כ מנ"ל להוציא ברייתה מפשטה. ודילמא דוקא למסרו לצבור למשוח בו הוא דפטור. משום דנהי דלא צריכי לי'. מ"מ כיון דעכ"פ הוא כשר למשיחה. הלכך לא חייבי' קרא על עשייתו. משא"כ כשלא עשהו אלא לאחרים שיתלמדו בו. אפשר דלא מיפטר מכרת. ואע"ג דלהתלמד בו הוא עצמו פטור לדעת הרמב"ם. מ"מ לאחרים אפשר דלא מיפטר. ובפרט דכיון דלמסרו לצבור לא כתיב מיעוטא בשמן המשחה גופי'. אלא מקטורת הוא דילפינן לה. א"כ היכי יתכן לומר דבקטורת מסירה לצבור ממש ילפינן למעוטי. ובשמן המשחה הוא ענין אחר לגמרי. דהיינו ליתנו לאחרים להתלמד בו. וזה ודאי תימא. וכדרך שעמדנו לעיל על דברי התוס' בנזיר שם. ועל דברי הרמב"ם ז"ל הדבר תמוה ביתר שאת כמבואר. מיהו קושיא זו יקשה על הרמב"ם אפי' אם הוה ס"ל כדעת התוס' בנזיר שם דאפי' עשו הצבור שמן אחר ככל משפטיו וחוקותיו למשיחה הרי הוא פסול. דעכ"פ כיון דשמן המשחה לא נפק"ל אלא מקטורת כמבואר בסוגיא דכריתות שם. ע"כ אי אפשר לפרש בשמן המשחה בענין אחר מבקטורת גופא. וראיתי להסמ"ג (לאוין רצ"ב רצ"ג) דאע"פ שדרכו לימשך אחר לשון הרמב"ם ז"ל. כאן נטה מדבריו. וכתב כלשון הברייתא ממש וביותר ביאור. ומשמע להדיא מדבריו שמפרש הברייתא כפשטה במסירה לציבור ממש למשוח בו עייש"ה. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל בזה צ"ע אצלי כעת:

ועכ"פ מבואר דדברי התוס' בנזיר שם תמוהים וכל שאר הראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. אלא דהרלב"ג והר"י אברבנאל ז"ל (פ' תשא) מבואר דס"ל נמי כדעת התוס' שם עיי"ש היטב. וכבר תמה הרב כנה"ג (או"ח ח"א בהגהותיו להרמב"ם פ"א מהלכות כלי המקדש) על דברי הרלב"ג עיי"ש. אלא שכבר הרגישו קצת אחרונים ז"ל שע"פ דברי התוס' דנזיר שם אין מקום לתמיהתו. ואני מוסיף דגם לפי דברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל לק"מ. אלא שכבר נתבאר דגם דברי התוס' וגם דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים בזה וצ"ע. ומעתה לפ"ז מתבאר דאין תרוצו של המל"מ מספיק כלל לקושייתו בסוגיא דפ"ק דכריתות שם. ולכן נראה מוכרח כמו שתירץ שם עוד דעיקר מאי דפריך עלי' דריב"ח היינו דמדקאמר כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש. שמעינן מיני' תרתי. חדא שיהא הפטום בעזרה. ואידך שתהיה משל הקדש מתרומת הלשכה. וא"כ מברייתא דהמפטם למוסרה לצבור לק"מ. דמיירי שפטמה בפנים בעזרה. וכיון שמסרה לצבור הרי זה כתרומת הלשכה. ואית בה תרתי. אבל בההיא דמקדיש נכסיו והיו בהם קטורת דקתני שהיא ראויה לצבור. נהי דמצינו למימר דמיירי בשפטמה בעזרה. מ"מ ע"כ מוכח משם שעושין קטרת אפי' מן החולין. דליכא למימר דמיירי שמסרה לצבור וכו' עיי"ש בדבריו. וכדבריו מבואר בפי' הרגמ"ה ז"ל שם שכתב וז"ל אלא לאו קטורת ומדקאמר הקדיש נכסיו והיו בהן קטורת. אלמא דאותה קטורת עשאה בחול. דאי נעשה בקדש דצבור הוא. אלמא עשייתה בחול וכו' עכ"ל עיי"ש היטב. ומבואר בהדיא דמפרש דעיקר הקושיא היינו רק דמהתם מוכח דאפי' כשנתפטמה משל חולין ואח"כ הקדישה ומסרה לציבור כשרה. וכמו שהעלה הרב מלמ"מ שם:

והשתא א"כ לפי מה שביארנו לעיל דלגירסת רוב הראשונים ז"ל חדא קתני בברייתא. ללמד בו למסרו לצבור. דלפי גירסא זו משמע דעיקר הפטור אינו אלא מה שמסרו לצבור. והאי דקתני ללמוד בו אינו אלא טעם למה עשה כן לפטם השמן משלו. ולזה קאמר שעשה כן כדי להתלמד בו. אלא משום שאסור לעשותו כמתכונתו. לכן מסרו לצבור. וזהו תקנתו ליפטר מכרת. אבל להתלמד בו לבד. אין זה מצילו מעונש כרת. ועפ"ז אפשר לקיים הגירסא שלפנינו דבשמן המשחה קתני חדא. ללמד בו למסרו לציבור. ולקמן גבי קטרת קתני להו בתרתי. ללמד בו או למסרו לצבור. ולפמש"כ הדברים מדוקדקים. דבשמן המשחה שלא הוצרכו לעולם לשמן אחר כלל. ואותו שעשה משה לא חסר מאומה. והובטחו שלעולם לא יחסר. א"כ לא היו הציבור צריכין כלל לשמן אחר. וגם לא היה צורך להם כ"כ ללמוד פטום השמן. שהרי לא יצטרכו לפטמו לעולם. ואין בו אלא משום דרוש וקבל שכר למיסבר קראי בעלמא. ולכן אין למודו פוטרו מכרת. דמאחר שהזהיר הכתוב וענש כרת על פטומו כמתכונתו. מי בקש זאת מידו להתלמד בו במעשה בפועל. אלא דמ"מ כיון שפטמו ע"מ למסרו לצבור למשוח בו. ונהי שאין הצבור צריכין לו. מ"מ כיון דעכ"פ הוא כשר למשוח בו. אחר שנתפטם ככל משפטיו וחוקותיו. שפיר ילפינן בגז"ש מקטורת לפטרו. ולפי שפטום השמן דבר יקר הוא מאוד ועולה בדמים מרובים. והוא ללא צורך. להכי קתני ללמד בו. דמשום שרצה להתלמד בו במעשה בפועל לכן פטמו במתכונתו ע"מ למסרו לצבור. ובזה פטור כדילפינן מקטורת. משא"כ בקטורת דמלבד מה שהוצרכו לפטום הקטורת לצרכי צבור. גם הלמוד עצמו הוא דבר גדול והוא מצרכי צבור. כמבואר בפרק א"ל הממונה (ל"ח ע"א). בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד שלחו חכמים והביאו אומנין ממצרים וכו'. בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה כפלו להם שכרן וכו' עיי"ש. והתם ודאי גם הלמוד עצמו הוא בכלל צרכי צבור. וכי היכי דדרשינן מדכתיב לא תעשו לכם. לכם הוא דאסור הא למסרו לצבור פטור. הכי נמי שמעינן מיני' דפטור על הפטום ע"מ להתלמד בו. דמשמע לכם הוא דאסור הא לצרכי צבור פטור. ולמוד מעשה הקטורת נמי מצרכי הצבור הוא מצד עצמו. אע"פ שלא מסרה לצבור. דבקרא מסירה לצבור לא כתיב. אלא מייתורא דקרא דלכם שמעינן למעוטי לפטורי מה שאינו לכם. ונכללו בזה בין הלמוד ובין הפטום עצמו לצורך הצבור. אבל בשמן המשחה נהי דהשמן עצמו כיון דעכ"פ הוא כשר למשיחה כמו השמן שעשה משה. הו"ל בכלל צורך צבור. וילפינן ליה מקטרת ליפטר על פיטומו כמתכונתו. מ"מ למודו אין בו צורך כלל לצבור וליכא למילף מהתם למיפטרי'. דלא מיעט קרא התם אלא צרכי צבור וזה אינו לצרכם. וזה נכון. אלא שכבר נתבאר דעיקר הגירסא היא גם בקטורת כמו בשמן המשחה כמבואר בראשונים ז"ל ואין להאריך בזה:

ועכ"פ מתבאר דלא מיפטר בפטום השמן במתכונתו אלא במסירה לצבור בהכשר. בענין שכשר למשיחה. וכבר נתבאר דאינו כשר למשיחה אלא כשכל מעשיו בקדש בפנים בעזרה. כדילפינן מדכתיב בי' קדש הוא קדש יהיה לכם. (בפ"ק דכריתות שם) ובירושלמי (פ"ה דיומא ה"א. ופ"ד דשקלים ה"ג) עיי"ש. וא"כ כל שפטמו חוץ לעזרה במתכונתו לא שייך ביה מסירה לצבור. ולא מיפטר בשום ענין מכרת. ומעתה א"כ מדוקדק הדק היטב לשון רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב החוץ רקח שמני וקטרתי. ולאפוקי כשפטם בפנים בקודש דהיינו כשמסרו לצבור. דאז נעשה בעזרה בקדש וגם הו"ל משל קודש. כיון שמוסרו לצבור. דאז אינו ענוש כרת. וכן נראה אצלי דעת התוס' עה"ת (פ' תשא. בדעת זקנים ובהדר זקנים) שכתבו וז"ל איש אשר ירקח כמוהו. וכן גבי קטרת לפי שאין דרך להשתמש בשרביטו של מלך. וכן אמרו חז"ל (ר"ה כ"ב ע"א) שלא יעשה אדם בית תבנית היכל ולא מנורה של שבעה עכ"ל עיי"ש. וכן נראה מדברי הרא"ם ז"ל ביראים (סי' של"ב) שכתב וז"ל צוה יוצרנו שלא ישתמש הדיוט בכתר קדושה. והקפיד שלא יעשה אדם שמן דומה לשמן המשחה וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ מבואר דלדעתם ג"כ הכא כמו התם אין עיקר האיסור אלא בחוץ. אבל בפנים סתמא דמילתא שרי. כי היכי דבההיא דהתם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם שולחן תבנית שולחן מנורה תבנית מנורה. דנפק"ל מדכתיב לא תעשון אתי. אתי הוא דשרי הא בחוץ אסור עיי"ש. הכי נמי הכא בחוץ הוא דאסור. הא בפנים דודאי מסתמא לשם גבוה לצורך צבור קעביד שרי. ושלא כדעת התוס' בנזיר שם והרלב"ג והר"י אברבנאל ז"ל כמו שנתבאר. ומבוארים על נכון דברי רבינו הגאון ז"ל:

ומש"כ רבינו הגאון ז"ל והסך משחתי במרמה. לכאורה נראה דכוונתו בזה לומר שאינו ענוש כרת אלא במזיד. אבל אין זה נכון. דא"כ מ"ש הכא שכתב כן יותר מבשאר כל העונשין. שכולם אינם אלא במזיד דוקא. וכבר רמז על זה בריש העונשין במש"כ תמותת זדים פזרתי. ועוד דודאי יותר שייך כאן לשון ערמה על המזיד. כלשון הכתוב וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה. אבל לשון מרמה לא שייך במקום זדון ולא מצינו כיו"ב. אבל נראה דכוונתו בזה משום דבמפטם שמן המשחה וקטורת. העונש הוא בשלו. שאין חיובו אלא משום שעשה במתכונת של שמן משחת קדש ושל קטרת הסמים. אבל הסך אינו ענוש כרת אלא על סיכת שמן משחת קדש שעשה משה במדבר דוקא. כדתניא (פ"ק דכריתות ה' ע"א) עיי"ש. ומסור תחת ידי הגזברים. ואין ברשותו לסוך ממנו. ואי אפשר לו לסוך ממנו אלא בדרך רמיה שלא בידיעת הגזברים והממונים על שמירתו. וזהו שכתב במרמה. ולא קאי אלא על הסך דסמיך ליה. וכוונתו לרמז בזה דינא דברייתא שם דאין הסך ענוש כרת אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד שאי אפשר לו שיסוך ממנו אם לא במרמה. ודברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים כדרכו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.