ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דם וחלב האוכלמו. (בפ' צו) כי כל אוכל חלב וגו' ונכרתה הנפש האוכלת וגו'. כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה וגו'. וצ"ע לכאורה בלשון רבינו הגאון שדקדק לכתוב האוכלמו. והרי בין אוכל ובין שותה חייב כרת בין בחלב ובין בדם. כדתניא במנחות (פרק הקומץ רבה כ"א ע"א) הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב עיי"ש. ואע"ג דגם בקרא לא כתיב אלא לשון אכילה בחלב ובדם. מ"מ כבר גלי קרא מדכתיב נפש לרבות השותה. וכדדרשינן בספרא (צו פ"י) ובפרק העור והרוטב (ק"כ ע"א). והתם אמרינן בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפי' אחשובי אחשבי'. אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא ביה והא לאו אכילה היא. אמר ריש לקיש אמר קרא נפש לרבות את השותה עיי"ש. הרי בהדיא שאין זה בכלל אכילה דקרא. אלא דרביי' קרא מדכתיב ביה נפש. וכבר כתבו בתוס' שם (ד"ה לרבות) וז"ל וא"ת למה לי קרא הא שתייה בכלל אכילה וכו'. וי"ל דהתם במילי דשתייה. כגון יין ושמן. והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרשב"א ז"ל שם בחולין עיי"ש בדבריו. וכן מתבאר מדברי הראב"ד ז"ל בפי' לספרא שם עיי"ש. ועי' בק"א שם. וא"כ לשון רבינו הגאון ז"ל כאן צ"ע לכאורה. הן אמת דגם במתניתין דריש כריתות וריש פרק בתרא דמכות נקט בחלב ודם לשון אכילה עיי"ש. אלא דהתם כייל ותני האוכל חלב ודם נותר ופגול וטמא. וא"כ אפשר דמשום נותר ופגול וטמא נקט בכולהו לשון האוכל. משום דבנותר ופגול וטמא לא אשכחן דרבי קרא השותה. ומהאי טעמא ניחא נמי לשון הבה"ג במנין העונשין שלו דנקט ממש כלישנא דמתניתין דריש כריתות עיי"ש. אבל לשון הר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול והר"א הזקן ז"ל באזהרותיהם קרוב ללשון רבינו הגאון ז"ל כאן. שגם הם כתבו בחלב ובדם לשון אכילה. אף דמלשונם לא משמע כ"כ שכתבו כן במכוון ובדקדוק כדמשמע מלשון רבינו הגאון ז"ל כאן עיי"ש. וראיתי באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תחמוד) דשם לא כתב לשון אכילה כלל לא בחלב ולא בדם עיי"ש. וזה מדוקדק היטב. אבל לשונו כאן קשה לכאורה. ומיהו היה אפשר לומר עפמש"כ התוס' (נדה פרק המפלת ל"ב ע"א) ד"ה שתייה. וז"ל שתייה בכלל אכילה. וא"ת בפרק העור והרוטב גבי חלב למה לי כל נפש לרבות שותה. וי"ל דאשמעינן דחלב מהותך שמי' חלב עכ"ל עיי"ש. ולפי דבריהם אלו גם בכהאי גוונא אמרינן שתייה בכלל אכילה. ודרשא דנפש לרבות השותה אינה אלא גילוי מילתא בעלמא דגם זה הו"ל בכלל חלב דקרא. ולא נטעה לומר שאינו בכלל חלב כלל. והשתא לפ"ז ודאי אין כאן מקום קושיא בלשון רבינו הגאון ז"ל כאן כלל וכמבואר. אלא דמלבד שאין דבריהם ז"ל שם מדוקדקים. דהתם בחולין לא מקרא דכל נפש ילפינן לה. וגם הך קרא בדם הוא דכתיב ולא בחלב. אלא מקרא דונכרתה הנפש וגו' הוא דילפינן לה התם ובספרא שם עיי"ש. בלא"ה לא ידענא היאך יתרצו התוס' שם מאי דאמרינן התם בסוגיא דחולין בשלמא הקפה את הדם וכו'. אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא בי' והא לאו אכילה היא. אמר ר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה עיי"ש. והכי נמי אמרינן התם גבי חמץ וגבי נבלת עוף טהור. הרי מבואר בהדיא דשתייה כזו לאו בכלל אכילה היא. ואי לאו ריבויא דקרא דנפש הוה ממעטינן לה מדכתיב בקרא אכילה. וא"כ ע"כ דברי התוס' בחולין שם מוכרחים. ודבריהם בנדה שם תמוהים וצ"ע אצלי כעת. וא"כ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן צ"ע לכאורה:

ולענין דם ג"כ יש לי מקום עיון בדבריו לפי המבואר בסוגיא דיבמות (סו"פ חרש קי"ד ע"ב) דלא מיחייב על דם עד דאיכא רביעית עיי"ש. אע"ג דאכילה כתיבא בדם בין בעונש ובין באזהרה וקיי"ל אכילה בכזית. וכן מבואר בהדיא בתוספתא (פ"ב דכריתות) עיי"ש. ובחולין (פרק כיסוי הדם פ"ז ע"ב) ובפ"ג דכריתות (י"ד ע"א) ועוד שם לקמן (כ"א ע"ב כ"ב ע"א) עיי"ש. וע"כ לכאורה צ"ל דהיינו משום דכיון דאמרינן התם (בפרק העור והרוטב) דהקפה את הדם ואכלו כיון דאקפי' אחשובי אחשבי'. אית לן למימר דאכילה דכתיבא בקרא גבי דם לא מיתוקמא אלא באכילה ממש. והיינו בהקפהו ואכלו. ובענין זה הוא דשיעורו בכזית ככל איסורי אכילה. אבל דם צלול לא נפק"ל אלא מריבויא דקרא דנפש כמו חלב. ובודאי איצטריך קרא בפ"ע לשותה. משום דמלבד דהוה סד"א דהכא לא מיחייב אלא באכילה דוקא. ומשום דכיון דאקפי' חשובי אחשבי'. ואין לנו לומר בזה שתייה בכלל אכילה כיון דאיכא הכא סברא לומר דאכילה דקרא דוקא היא. בלא"ה איצטריך קרא משום דאם לא הוה נפק"ל אלא מדשתייה בכלל אכילה הו"ל לומר דשיעורו בכזית כאכילה. וכן מבואר בירושלמי (פרק בתרא דיומא ה"ג ובפ"ג דשבועות ה"ב) דקרא דלא תאכל דם מיתוקים באכילה ממש ובהקפהו עיי"ש. וא"כ הו"ל לומר דלא שנא מתורת אכילה דבכזית. אבל השתא דאיכא קרא באנפי נפשה לשתייה הו"ל כשאר משקין ששיעורן הוא ברביעית. וכמש"כ הרשב"ם ז"ל (פסחים ק"ח ע"ב) בד"ה אחד חי דגמרינן מקרא דבציר מרביעית לא חשיב שתייה עיי"ש. והיינו דקאמרינן בסוגיא דיבמות שם דבדם עד דאיכא רביעית:

ובהכי מיתרצא לכאורה גם עיקר קושית התוס' (בחולין ובנדה שם) למה לי קרא בחלב ובאחריני לרבות את השותה ותיפוק ליה דשתייה בכלל אכילה. אבל עפ"ז אתי שפיר דאי משום אכילה אין לנו אלא אכילה בכזית. אבל השתא דאיכא קרא מיוחד לשותה. שיעורו כמשקין ברביעית. וכבר ראיתי לקצת אחרונים דמטעם זה הקשו על התוס' דמאי קושיא. והא איצטריך קרא לשיעור רביעית. אבל באמת הא ליתא. דבהדיא מבואר בירושלמי שם. ובתוספתא (סוף פ"ב דכריתות) דהמחה את החלב וגמעו נמי שיעורו בכזית עיי"ש. וכן משמע בסוגיא דחולין גופא שם לקמן עיי"שה. וכן מבואר ברמב"ם (פ"א ה"א מהלכות חו"מ) לענין המחה את החמץ ואכלו עיי"ש. וכן לענין אוכל נבלת עוף טהור (פ"ג ה"י מה' אבות הטומאה) עיי"ש היטב. ועכ"פ הכא לענין דם שפיר אפשר לומר כן דכיון דאיכא קרא מיוחד לרבות השותה. הו"ל שיעורו כשאר משקין דברביעית. משום דדם שהוא צלול מתולדתו הרי משקה גמור הוא. ושאני המחה את החלב או את החמץ דמתולדתם אוכל נינהו. וא"כ שפיר אפשר לומר דהיינו טעמא דאמרינן התם ביבמות דשיעורו ברביעית. הן אמת דלפי מה שראיתי להרדב"ז ז"ל (ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' קמ"ה) שכתב וז"ל שאלת על ענין הממחה את החמץ ושותה אם שיעורו בכזית כמי שאוכל או שיעורו ברביעית כשיעור השותה שאר איסורים. הדבר ברור שהשיעור הוא בכזית דהא מקרא דונכרתה הנפש האוכלת ילפינן לה לרבות השותה וכו' עכ"ל עיי"ש. א"כ לפי דבריו גם לענין דם אית לן למימר הכי. אבל עיקר דבריו תמוהים אצלי דשביק ראיות מפורשות שהבאתי ומביא הוכחה זו שאינה מוכרחת כלל. דאיכא למימר דלשון אכילה דקרא לא קאי אלא אאוכל דמפורש בקרא ולא על השותה דלא נפק"ל אלא מריבויא דנפש בלבד. וכמש"כ התוס' (פרק בתרא דיומא ע"ו ע"ב) סוף ד"ה גמר וכו' עיי"ש. וכיו"ב כתבו התוס' גם בריש ב"ק (ג' ע"א) בסוף ד"ה לא עשרה עיי"ש ובכמה דוכתי. וא"כ שפיר נראה לומר דבדם כיון דשותה כתיב ביה קרא מיוחד באנפי נפשי' הו"ל כשאר משקין דשיעורו ברביעית. ומשום הכי קאמרינן התם דדם עד דאיכא רביעית. והשתא א"כ גם בדם קשה לכאורה בלשון רבינו הגאון ז"ל כאן שנראה דבמכוון דקדק וכתב בדם ובחלב האוכלמו. להשמיענו בזה דדוקא האוכל ענוש כרת ולא השותה. וזה ודאי תמוה דהרי בין בחלב ובין בדם אע"ג דבין באזהרה ובין בעונש כתיב בהו אכילה. מ"מ איתרבו נמי השותה אותן מקרא באנפי נפשי' כמו שנתבאר. מיהו נראה דבדם לא קשה כ"כ דכיון דבדם ודאי שייך לומר שתייה בכלל אכילה. כיון דעיקרו משקה גמור הוא לכל דבר. וליכא נפק"מ במאי דכתיב ביה קרא מיוחד לשותה אלא לענין שיעורו ברביעית. אבל גם בלא"ה שמעינן ביה עונש כרת מיהת בכזית מגופי' דקרא דכתיב באוכל דם. א"כ רבינו הגאון ז"ל כאן דלא מיירי אלא בעיקר עונש כרת בלבד. אין קושיא כ"כ במש"כ בזה לשון אכילה. אלא דקצת אכתי לא אתי שפיר. דכיון דעכ"פ קיי"ל דאכילה בכזית. ובשותה דם שיעורו ברביעית לפי המבואר בסוגיא דיבמות שם. לא הי' לו לרבינו הגאון ז"ל לכתוב כלשון זה דמשמע אכילה דוקא:

אמנם בעיקר סוגיא דיבמות שם לדינא כבר נתקשו בה כמה מהאחרונים ז"ל ולא העלו בזה דבר ברור. קצתם רצו לתרצה כעין מה שביארנו לעיל. והרב מח"א בהגהותיו על הרמב"ם (ריש פ"ו מהלכות מאכלות אסורות) רצה לומר דאידי ואידי חד שיעורא הוא ע"פ מה שאמרו בשבת (ר"פ המוציא ע"ז ע"א) ובמנחות (ק"ד ע"א) עיי"ש. והר"י אלפאנדרי ז"ל במוצל מאש (ח"ב סי' ד') דחה הך סברא עיי"ש ואין דבריו מוכרחין ואין להאריך. וקצתם ירדו לפרש סוגיא דיבמות בדרך רחוקה. זה בכה וזה בכה. באופן שאין ראי' מהתם שיש שיעור אחר לדם זולת שיעור כזית. ואין להאריך בזה כי כל הדרכים בחזקת סכנה. ואין מספיקים להסיר המבוכה בענין זה. ובאמת דמדברי כל הראשונים ז"ל מתבאר דאין לדם שיעור אחר אלא כזית בלבד. כמתבאר מדברי הבה"ג (הלכות יוה"כ ובהלכות דם) והרמב"ם ז"ל (ריש פ"ו ממאכלות אסורות) ובסמ"ג (לאוין קל"ז) ובארחות חיים (ח"ב סי' ?"ה ס"ק ז') ובפירש"י ברכות (מ"א ע"ב) בד"ה שרו ובעירובין (ד' ע"ב) ד"ה רוב ובסוכה (ו' ע"א) עיי"ש. בחנוך (מצוה קמ"ח) עיי"ש. ואין שום רמז כלל בכל הראשונים ז"ל משיעור רביעית גבי דם. וביותר יש לתמוה בדברי הרב המאירי ז"ל בסוגיא דיבמות גופא שם במקומו שכתב שם וז"ל הדם אכילתו בכרת ושיעור אכילתו בכזית וכו' עכ"ל עיי"ש. וידוע דדרכו בכל מקום להביא בקצרה ההלכות היוצאות מכל הסוגיא במקומה. וא"כ היאך כתב שיעור כזית היפוך הסוגיא במקומה. שמבואר דשיעורו ברביעית. והדבר מתמיה מאוד. אם לא שנחליט לומר דודאי גירסא אחרת היתה לפניו בסוגיא דהתם. ובמקום עד דאיכא רביעית. היתה גירסתו כזית. גם בכולא תלמודא בבבלי ובירושלמי ובתוספתא ושאר דוכתי לא אשכחן שום רמז ורמיזא להאי שיעורא דחיובא בדם ברביעית. ובכל דוכתא לא הזכירו אלא שיעור כזית בלבד. והכי מוכח ממתניתין דפרק כל הבשר (קט"ז ע"ב) דתנן חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב וכו'. והכי מיתניא נמי בתוספתא (פ"ח דחולין) עיי"ש. ואם איתא אמאי לא קתני נמי הא דחומר בחלב מבדם שהחלב חייבין עליו לעולם בכזית. אפילו השותה כמשכ"ל. אבל דם צלול לא מיחייב אלא ברביעית. וכיו"ב הקשו התוס' (במנחות ע"ד ע"ב) סד"ה לאו דזרות ותירוצם לא שייך כאן. וכיו"ב הוכיח בחי' הר"ן ז"ל (שם ק"כ ע"א) דדם שבשלו נמי חייב עליו מהתם. דכיון דקמייתי קולי וחומרי דדם ודחלב. ולא קתני נמי חומרא דחלב שחייבין עליו אפי' כשבשלו משא"כ בדם שבשלו דפטור. אלא ודאי ל"ש וגם בדם שבשלו חייב עיי"ש. וכן ראיתי בתשו' הרדב"ז (ח"א סי' קצ"ט) שכתב וז"ל שאלת ממני אודיעך דעתי בדם שבשלו וכו' אם עובר עליו. תשובה גרסינן פרק הקומץ רבה אמר זעירי א"ר חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו וכו'. ואיכא למ"ד דדוקא אינו עובר עליו אבל איסורא דאורייתא איכא וכו' וזה נראה לי דעת התוס'. אבל הרמב"ן והרשב"א וכו' ס"ל דאין בו איסור תורה כלל וכו'. ולישנא דאינו עובר לאו דוקא. אלא ה"ק כיון דאינו עובר עליו בכרת נפיק ליה מתורת דם וכו'. אבל רש"י ז"ל וכו'. משמע דס"ל וכו'. וכן נראה דעת הרמב"ם שהשמיט הך דזעירי וכו'. ויש ראי' לדין זה (דלא קיי"ל כזעירי) ממתניתא גופא וכו'. ותו דתנן במתניתין חומר בחלב מבדם וחומר בדם מבחלב ולא מני להאי חומרא בהדייהו שהחלב בין שאכלו חי בין שאכלו מבושל חייב עליו משא"כ בדם שאם אכלו מבושל אינו חייב. ואע"פ שיש לדחות ראי' זו דחומר בחלב מבדם אבל זו שבשלו לאו דם הוא. מ"מ פשטא דמתניתין הכי משמע דסוף סוף דם שבשלו נקרא וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ עכ"פ לענין שיעור חיובא דדם ודאי ראי' מוכרחת היא דשיעורא דדם כשיעורא דחלב בכזית בכל ענין. ולא ברביעית. אם לא דנימא כמו שביאר הרב מח"א שם דאידי ואידי חד שיעורא הוא. ושיעורא דרביעית דאמרינן התם אינו אלא מתורת כזית. הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. ואפשר דזו היא ג"כ כוונת הרב המאירי ז"ל שהבאתי. ועי' מש"כ הרב המאירי ז"ל בשבת (פרק המוציא שם). אלא דמדברי כל הראשונים ז"ל לא משמע הכי. ואכמ"ל בזה יותר:

ומעתה מבואר דלענין דם אין גמגום בלשון רבינו הגאון ז"ל כאן. דשפיר דייק וכתב כלישנא דקרא ומתניתין האוכלמו. ושתייה בדם בכלל אכילה היא. ומ"מ אין לנו כאן אלא תורת אכילה. דגם השותה דין אוכל יש לו לכל דבר כמו שנתבאר:

אלא דכל זה אינו אלא לענין דם. אבל בחלב כיון דאין שתייתן בכלל אכילה כמו שנתבאר. ואי לאו דאיתרבי שותה מריבויא דקרא דנפש הוה ממעטינן ליה מדכתיב בקרא אכילה. ודאי אכתי קשה מה שדייק לכתוב האוכלמו. כיון דגם השותה שאינו בכלל אוכל ענוש כרת. ואיתרבי מקרא מיוחד בפ"ע. וקצת נראה לומר בזה עפמש"כ התוס' (בפ"ק דבכורות ו' ע"ב) בד"ה רוטב וכו'. וז"ל רוטב וקיפה שלה וא"ת תיפוק ליה ממשרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה כדאמרינן בפסחים וכו'. וי"ל דאיצטריך לרוטב וקיפה לאשמעינן דהוי כממש אם המחה השרץ דהוי כשתייה ואינו בכלל אכילה. ואכילה כתיב בהון. קמ"ל דהו"ל מכלל אכילתו. והתם בחולין מייתי לה גבי המחה חלב וחמץ ונבלת עוף טהור וגמעו עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריהם דס"ל דהך ריבויא דמרבינן התם בחלב ובחמץ ובנבלת עוף טהור את השותה מקרא דנפש. לאו ריבויא בפ"ע הוא. דמרבינן לחיובא שותה כאוכל. אלא גילוי מילתא בעלמא הוא. דאע"ג דבעלמא שתייה כזו אינה בכלל אכילה. מ"מ בהנך גלי קרא דגם שותה בכלל אכילה דכתיבא בהו. ונראה דהיינו משום דס"ל דמאי דמרבינן השותה מדכתיב בהו נפש. היינו כמו שביאר הרב ק"א בספרא (פ' צו פ"י). שכתב וז"ל ודריש לי' מדייחס הכתוב האכילה לנפש. דנפש. משמע כל דבר דמיישב דעתו של אדם. ואפי' שותה. כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ קרא דהנפש גלי לן דכל דבר המיישב דעתו של אדם בין באכילה ובין בשתייה הו"ל בכלל אכילה דהכא. וזהו שכתב קרא הנפש האוכלת. וא"כ עכ"פ גם השתייה שע"י מחוי קראה הכתוב כאן אכילה. וא"כ אין בזה גמגום במש"כ כאן רבינו הגאון ז"ל על דם וחלב האוכלמו. כיון דעכ"פ גם המחה את החלב וגמעו קראה הכתוב אכילה. ועיקר כוונתו במה שדייק לכתוב האוכלמו. נראה דהיינו לומר שאין בהך אלא איסור אכילתן. דבהנאה לא מיתסרי אפי' לר"א דאמר (בפ"ב דפסחים) כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וכדילפינן התם (כ"ב ע"א. כ"ג ע"א) מקראי עיי"ש. וכבר כתבו התוס' (שם כ"א ע"ב) בד"ה כל מקום וכו' דדוקא אכילה בלשון לאו. כגון לא יאכל לא תאכלו משמע נמי איסור הנאה. אבל כי כל אוכל לא משמע אלא אכילה דוקא ולא הנאה עיי"ש. וכן כתב הרשב"א ז"ל (בב"ק מ"א ע"א) עיי"ש. וזהו שדייק וכתב האוכלמו. כלומר האוכל ולא הנהנה:

וזולת זה נראה בזה ע"פ מאי דבעיקר קושית התוס' בסוגיא דפרק העור והרוטב שם אפשר לומר ע"פ מה שכתב הרמב"ן ז"ל (ביבמות נ"ה ע"ב) בההיא דאמרינן התם דיבמה לזר היא לחד מ"ד בעשה מדכתיב יבמה יבא עליה. ולא אחר. ולאו הבמכ"ע עשה. וכתב הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ויש לי לעיין בהאי עשה. דילמא יבמה יבא עליה מצוה ואחר רשות כדאיתמר לעיל. ויש לומר אורעה כל הפרשה להוציא אחר. הילכך יבמה ודאי מצוה ואחר אסור עכ"ל עיי"ש. וכוונתו מבוארת דלעיל מיניה התם (נ"ד ע"ב) אמרינן רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מניין. ובעי למימר דמדאמר רחמנא לאחר מיתת בעלה שריא מכלל דבחיי בעלה אסורא. ודחי לה וקאמר ודילמא לאחר מיתת בעלה מצוה בחיי בעלה רשות עיי"ש. וא"כ הכא נמי איכא למימר יבמה מצוה לבוא עליה ואחר רשות. ומנ"ל למידק מינה דבאחר איכא לאו הבא מכלל עשה. ולזה תירץ דאע"ג דודאי כיון דהך קרא בענינא דמצוה איירי ליכא למידק מיניה אלא רשות. ולא איסורא. מ"מ כיון דבכולה פרשת יבמין לא נזכר אלא היבם וממעט אחר ממשמעות הכתוב. אין לנו לומר דאחר אינו אלא רשות אלא לגמרי אימעיט אחר ודייקינן מקרא לאיסורא. והשתא לפ"ז אף אנן נמי נימא הכא דאע"ג דודאי מלשון אכילה לא הוה לן למעוטי שותה משום דשתייה בכלל אכילה. מ"מ כיון דאורעה כל הפרשה למעוטי שותה. דבכל דוכתי דמיירי קרא באיסור חלב וחמץ לא כתיב אלא לשון אכילה. דלפי פשוטו הוציא את השותה. וכן גבי טומאת נבילת עוף טהור שבפרשת אחרי ובפרשת אמור לא הזכיר הכתוב אלא האוכל. אין לנו לומר בזה שתייה בכלל אכילה. אלא אוכל דוקא קאמר רחמנא ואימעיט שותה. והשתא א"כ אין לנו הכרח לחלק בין שתייה לשתייה. אלא כל עניני שתייה הו"ל בכלל אכילה. אלא דהכא שאני דמענינא דקרא אימעיט שותה. וא"כ אין בזה שום קושיא במאי דנקט רבינו הגאון ז"ל לשון האוכל. דאין זה ממעט שותה. ודייק וכתב במכוון האוכלמו כדי למעט הנאה וכמו שנתבאר לעיל. וזהו דבר חדש. מיהו אכתי יש לי מקום עיון בפרט זה. אלא שאכמ"ל בזה יותר. והנה כאן כתב רבינו העונש דדם ודחלב. ואזהרותיהם כבר מנה לעיל במנין הלאוין (לאו ס"ו ס"ז) עיי"ש. וכשיטתו ז"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.