ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מושך ערלת בשרו מחוץ. כתיב (בראשית. י"ז י"ד) וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר. דברי רבינו הגאון ז"ל בזה תמוהים מאוד לכאורה. דשבק עיקר כרת דכתיב בהדיא בקרא בערל שלא מל כלל. ונקט מושך ערלתו. דלא כתיב בהדיא בקרא. אלא דאתרבי ביבמות (פרק הערל ע"ב ע"א) מדכתיב את בריתי הפר לרבות המשוך עיי"ש. ותניא בסנהדרין (פרק חלק צ"ט ע"א) ובשבועות (פ"ק י"ג ע"א) ואת מצותו הפר. זה המפר ברית בשר. הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב עיי"ש. ומבואר בירושלמי (פ"ק דפאה ה"א וריש פרק חלק) דמפר ברית בשר זה המושך לו ערלה עיי"ש. ועוד יש לתמוה דהרי בסוגיא דיבמות שם אמרינן דהמשוך אינו צריך שימול אלא מדרבנן וקרא דאת בריתי הפר אסמכתא בעלמא הוא עיי"ש. וראיתי להתוס' שם (בד"ה ומדבריהם) שכתבו וז"ל והא דאמר בפ"ק דשבועות דמשוך ערלתו בכרת. היינו שלא מל כלל עכ"ל עיי"ש. ודבריהם צ"ע אצלי דהא בפ"ק דשבועות שם לא נזכר משוך כלל. אלא מפיר ברית בשר. ואם סמכו עצמם על מה שאמרו בירושלמי שהבאתי לעיל דמפיר ברית בשר היינו המושך לו ערלה. מ"מ מה שכתבו דהיינו שלא מל כלל. לא משמע הכי מלשון הירושלמי כלל. איברא שראיתי בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא ל') שאמרו שם אומות העולם אתה נותן לו בן זכר הוא מושך לו ערלה ומגדל לו בלורית וכו'. אבל ישראל אם אתה נותן לאחד מהן בן זכר. הוא מונה שמונה ימים ומל אותו וכו' עיי"ש. הרי דנקט לשון זה דמושך לו ערלה גם בשאינו נמול כלל. וכן ראיתי במדרש שכל טוב (פ' תולדות) על קרא דשני לאומים ממעיך יפרדו. שכתב וז"ל מתוך מעיך יהיו נפרדין זה מהול וזה מושך לו ערלה וכו' עכ"ל ע"ש:

וכן ראיתי להרמ"ה ז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) עלה דאמרינן התם אדם הראשון משוך בערלתו היה. כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית. וכתיב התם את בריתי הפר עיי"ש. כתב הרמ"ה ז"ל ביד רמה שם וז"ל יש אומרים שנברא מהול והוא משך ערלתו. ולא ידענא היכי הוה אפשר לו. אלא מסתברא שנברא משוך בערלתו ולא מל. וע"כ ס"ל דאדם הראשון נצטוה על המילה ולא מל. דאי לא מאי כאדם עברו ברית עכ"ל עיי"ש. הרי שהוא מפרש מה שאמרו שם משוך בערלתו היה שלא נמול מעולם. והוא בערלתו כמו שנולד. איברא דעיקר דברי הרמ"ה ז"ל מתמיהים בעיני מאי דפסיקא ליה דאחר שנמול שוב אי אפשר כלל למשוך ערלתו. ולא משכחת משוך בערלתו אחר שמל. ואיך יפרנס סוגיא דפרק הערל שם דאמרינן דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל. הרי דמיירי במשוך לאחר שנמול כבר כהילכתו. וגם איך יפרש מאי דתניא התם בברייתא משוך צריך שימול ר"י אומר לא ימול וכו' עיי"ש. ובכל הסוגיא דהתם ובירושלמי (ריש פרק הערל) ובתוספתא (פט"ז דשבת) דמבואר בהדיא דשפיר משכחת לה משוך אחר שנמול כדינו עיי"ש. שאמרו שם שהרבה עשו כן בימי בן כוזיבא וחזרו ומלו. ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר גם מדבריו דמשוך מתפרש שפיר גם בשלא נמול מעולם. וכמש"כ התוס' שם. אלא דאכתי דבריהם צ"ע במש"כ שם עוד וז"ל והא דאמר בפרק נגמר הדין (מ"ד ע"א) עכן משוך בערלתו היה. ומפיק ליה מקרא. אסמכתא בעלמא היא עכ"ל עיי"ש. ודבריהם תמוהים דהרי לפי המבואר שם ע"כ לא יתכן לומר כן. דהתם אמרינן אמר רבי אילעא משום ריב"מ מלמד שעבר עכן על חמשה חומשי תורה שנאמר וכו'. וא"ר אילעא משום ריב"מ עכן משוך בערלתו היה. כתיב הכא וגם עברו בריתי. וכתיב התם את בריתי הפר. ופרכינן עלי' פשיטא. ומשני מהו דתימא במצות גופי' לא פקר קמ"ל עיי"ש. והשתא נהי דודאי בלא"ה ע"כ מוכרח לומר דהך קרא אסמכתא בעלמא היא. משום דקרא דוגם עברו בריתי בדברי קבלה כתיב. ואין למדין דברי קבלה מדברי תורה במדות שהתורה נדרשת בהן. מ"מ עכ"פ ע"כ מתבאר מסוגיא דהתם דמושך ערלתו מדאורייתא איסורא היא. דאל"כ מאי פריך התם פשיטא. ופירש"י שם שהרי כבר אמר רבי אילעא גופי' שעבר על כל התורה עיי"ש. ואם איתא דאין במשיכתו אלא איסור דרבנן בעלמא. מאי פריך. הרי ודאי אין איסור זה בכלל חמשה חומשי תורה דקאמר רבי אילעא לעיל. ואין לומר דמ"מ פריך שפיר. דאחר דקאמר לעיל שעבר עכן על כל התורה מאי איצטריך לאשמעינן שעבר על איסור זה דמושך ערלתו. שאינו אלא איסור דדבריהם. דא"כ אכתי תמוה מאי. קא משני על זה מהו דתימא במצות גופי' לא פקר. קמ"ל. והיכא תיסק אדעתין לומר דמי שעבר על כל התורה כולה אפילו על ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ושאר עבירות שיש בהן מיתות ב"ד וחייבי כריתות. יחוש מלעבור על איסורין שאינם אלא מדבריהם בעלמא. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דמושך ערלתו איסורא דאורייתא הוא. ואי אפשר לומר דמשוך דהתם היינו שלא נמול מעולם. דמלבד דמדברי התוס' גופייהו מבואר דלא ניחא להו לאוקמי ההיא דהתם בהכי. בלא"ה לא יתכן לומר כן. דאע"ג דאיהו רשע הוה. מ"מ אביו או ב"ד או כל ישראל אמאי לא מהלוהו בילדותו בזמנו. ואין לומר דמחמת חולי לא מהלוהו אז. ואח"כ כשנתגדל היה אפשר לו למול אלא שלא רצה. דא"כ ודאי לא הוה קרו לו משוך בערלתו. דודאי אפילו אם נקרא כן גם כשלא מל מעולם. מ"מ היינו רק היכא דבמזיד לא רצו למולו בזמנו. אבל כשלא מל מחמת אונס אע"ג דעכשיו אפשר לו למול. לא נראה שיהא נקרא מושך ערלה. וגם לא אשכחן בשום דוכתא דמיקרי הכי. אלא ערל מיקרי בכל דוכתא. ומהאי טעמא גם התוס' לא רצו לפרש הכי ההיא דהתם. וא"כ מההיא דהתם מוכח דאיסור מושך ערלתו מדאורייתא היא. ודברי התוס' צ"ע אצלי:

ובעיקר קושייתם תמיהני ולא ידענא מאי קושיא. דאפילו אם נימא דהדברים כפשוטן דמאי דאמרינן בסנהדרין ובשבועות ואת מצותו הפר הכרת תכרת זה המפר ברית בשר. ואמרו בירושלמי זה המושך לו ערלה. היינו מושך ממש אחר שנמול. מ"מ אין בזה מקום קושיא כלל. דודאי גם ההיא דתניא את בריתי הפר לרבות המשוך. היינו נמי כפשוטו דאתרבי לכרת על המשיכה. ובודאי עיקר הך דרשא דרשא גמורה היא. ומאי דאמרינן התם דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. לא קאי אלא אדינא דברייתא דהתם דקתני משוך צריך שימול וכו' שנאמר המול ימול אפילו מאה פעמים ואומר את בריתי הפר לרבות המשוך. ואמרינן עלה מאי ואומר. וכי תימא האי המול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה. ת"ש את בריתי הפר לרבות המשוך עיי"ש. הרי דהאי תנא דריש נמי הך קרא לענין שצריך לחזור ולמול. וכל זמן שלא חזר ונמול דין ערל יש לו. ומשום זה קמותיב מינה לרב הונא דאמר התם דבר תורה משוך אוכל בתרומה. ועל זה משני דהך דרשא דצריך שימול מהך קרא אסמכתא בעלמא הוא. אבל ודאי עיקר איסור מושך ערלתו דאורייתא הוא וענוש עליו כרת. כדאמרינן התם בתלמודא דידן ובירושלמי שם. ולענין זה ודאי דרשא גמורה היא. אע"פ שאין דינו כערל אחר שכבר נמול פעם אחת כהלכה. דעל המשיכה מצד עצמה הוא דאתרבי מהך קרא לעונש כרת. ולא משום שחזר להיות ערל כמעיקרא קודם שנמול. דאין ערל אלא מלידה. דרק זו שנולדה עמו היא שנקראת ערלה ולא כשנעשה בידי אדם או ע"י חולי אחר שכבר מל ופרע. שוב מצאתי בקה"ע על דברי הירושלמי (ריש פרק חלק) שכתב כן בפשיטות. דלהירושלמי שם אע"פ שאינו ערל אלא מדרבנן. כמבואר בירושלמי גופי' (בפרק הערל) מ"מ המושך ערלתו כיון שמבזה את הברית. אין לו חלק לעה"ב. וחייב כרת מדכתיב כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת. ואת מצותו זו מילה. הפר ע"י שמושך ערלתו. הכרת בעולם הזה. תכרת לעה"ב ואע"פ שאינו ערל ענוש כרת מפני הבזיון עיי"ש בדבריו. ולא הביא דברי התוס'. וכבר ביארנו שזו היא גם דעת התלמוד שלנו:

וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות תשובה ובפ"ג מהלכות מילה) דהמושך ערלתו אין לו חלק לעוה"ב עיי"ש. וכ"כ בטור (יו"ד סי' ר"ס) והרע"ב ז"ל (פ"ג דאבות) עיי"ש. אע"פ שבהלכות תרומות (פ"ז ה"י) פסק הרמב"ם ז"ל גופי' דהמשוך מותר לאכול תרומה עיי"ש. וכבר נתקשו האחרונים בסתירת דברי הרמב"ם אלו. אבל עפמש"כ אין כאן מקום קושיא כלל. וכן מבואר בפסיקתא זוטרתא (פרשת לך) שכתב וז"ל את בריתי הפר זה המשוך וכן אמרו רבותינו ז"ל אסור להניח ידו כנגד פניו של מטה בכניסתו למרחץ. שהוא כופר בבריתו של אברהם אבינו וכו'. אבל לכבוש את המילה אסור וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דמאי דמרבינן המשוך לא משום ערלות הוא. אלא משום דבזה הו"ל ככופר בבריתו של אברהם אבינו במה שכובשה ומסתירה שלא תהא נראית וניכרת. וכן כתב במדרש שכל טוב (סוף פרשת מילה) וז"ל כתיב את בריתי הפר זה המושך לו ערלה. מכאן אמרו רבותינו אסור להניח ידו כנגד פניו של מטה (כצ"ל עיי"ש) כדי לכבוש מילתו מפני שממשיך ערלתו ומחפה את העטרה ומחלל בריתו של אברהם אבינו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דכיון דהמושך לו ערלתו איתרבי מקרא דענוש כרת. הילכך אסרו ג"כ רז"ל להניח ידו כנגד פניו של מטה כשהוא ערום. כדי להסתיר המילה. דהו"ל כממשיך ערלתו ומחפה העטרה. הרי מבואר דס"ל דמושך ערלתו איסורא דאורייתא מצד עצמו הוא. ודרשא גמורה היא. ואפילו חזר ומל שנית איסורא דעבד עבד. ולא תיקן בהכי עונש כרת שעליו. דלא משום ערלות הוא דאסר רחמנא אלא על המעשה עצמה נתתייב. והרי עשה. והשתא דאתינן להכי נראה דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ושפיר מנה במספר העונשין שבכרת המושך ערלת בשרו:

איברא דאכתי צ"ע בזה לפי מה שהכריחו התוס' (פרק בתרא דיומא פ"ו ע"א ובפ"ק דיבמות ט' ע"א) דלרבי לחוד הוא דאית ליה דאיכא כרת בפורק עול ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר. אבל רבנן פליגי עלי' ולית להו כרת בהני תלתא. מדלא חשיב להו במתניתין (דריש פ"ק דכריתות) במספר חייבי כריתות עיי"ש בדבריהם. וא"כ לדידן ליכא כרת במשוך. דהרי קיי"ל דאין הלכה כרבי מחבריו. הן אמת שדבריהם צ"ע לכאורה. דהא אמרינן (פ"ק דשבועות שם) ורבנן הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב עיי"ש. הרי דבעיקר עונש כרת בהני תלתא לא איפליגו רבנן עלי' דרבי. ולא פליגי עלי' אלא במאי דס"ל דעל כל עבירות שבתורה גם בלא תשובה יוה"כ מכפר חוץ מהנך תלתא. משום דדריש הכרת תכרת. הכרת לפני יוה"כ תכרת לאחר יוה"כ. ועל זה הוא דפליגי רבנן עלי' ואמרי דאפילו על כל שאר עבירות אין יוה"כ מכפר בלא תשובה. ודרשי קרא דהכרת תכרת דכתיב בהנך תלתא הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב. וכן פי' רש"י שם בהדיא עיי"ש. וכן מבואר גם בתוס' שם (ד"ה בעומד) עיי"ש. וכן מתבאר להדיא מברייתא דספרי (פרשת שלח פיסקא קי"ב) ומייתי לה בשינוי לשון בפרק בתרא דסנהדרין (צ"ט ע"א) דתניא כי דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה. ואת מצותו הפר זה המפיר ברית בשר. הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב מכאן אר"א המודעי וכו' עיי"ש. והרי הך ברייתא ע"כ דלא כרבי. דהרי לרבי דרשינן הכרת לפני יוה"כ תכרת לאחר יוה"כ. וע"כ לא אתיא אלא כרבנן דרבי דדרשי הך קרא הכי. כדאמרינן אליבייהו בסוגיא דפ"ק דשבועות שם. וא"כ ע"כ מתבאר מזה דגם לרבנן דרבי איכא עונש כרת בהנך תלתא. מיהו כבר כתב מהר"ם ב"ח ז"ל (ביומא שם) דגם התוס' שם לא כתבו כן אלא אליבא דר"ע ור"י דמוקמי להך קרא דהכרת תכרת למגדף (בפרק ארבע מיתות ס"ד ע"ב) עיי"ש. ודוקא לדידהו הוא דכתבו דפליגי עלי' דרבי בהא. ולא ס"ל דאיכא כרת בהנך תלתא. אבל אין ה"נ דרבנן דרבי לא פליגי עלי' בהכי עיי"ש בדבריו. שהכריח כן מלשון התוס' (בפ"ק דשבועות שם). וטפי הו"ל להוכיח כן מעיקר הסוגיא דהתם. ומברייתא ערוכה דסנהדרין שם כדכתיבנא. ומעתה א"כ לפ"ז אפשר לומר דקיי"ל בזה הלכה כרבי וכרבנן דס"ל כוותי'. אלא דא"כ יקשה מה שלא מנו רבינו הגאון ז"ל וסייעתו גם הנך תלתא במספר העונשין שבכרת. ועכצ"ל שפסקו כסתם מתניתין דרפ"ק דכריתות. וכמו שהכריחו התוס' שם דע"כ לא אתיא מתניתין אלא כר"ע ור"י דלא ס"ל דאיכא כרת בהנך תלתא. והשתא א"כ הדבר קשה לכאורה במה שמנה רבינו הגאון ז"ל המושך ערלתו במספר העונשין שבכרת דהו"ל מהנך תלתא:

מיהו נראה דודאי אפי' לר"ע ור"י נהי דמוקמי קרא דהכרת תכרת למגדף ולא להנך תלתא. וא"כ בפורק עול ומגלה פנים ודאי לית להו כרת. מ"מ במושך ערלתו בלא"ה כבר איתרבי לכרת מקרא דאת בריתי הפר. ובהא ליכא מאן דפליג. ולא איצטריך התם למילף מושך ערלתו מקרא דאת מצותו הפר אלא לענין דאינו מתכפר ביוה"כ בלא תשובה. לרבי דדריש הכרת לפני יוה"כ תכרת לאחר יוה"כ. ולרבנן איצטריך לענין כרת לעוה"ב. אבל ודאי עיקר עונש כרת במושך ערלתו. בלא"ה שמעינן לכ"ע מקרא דאת בריתי הפר. והא דאיצטריך קרא דאת בריתי הפר אחר דכבר גלי קרא דאת מצותו הפר שענוש כרת אפי' לאחר יוה"כ לרבי. ולעוה"ב לרבנן. איכא למימר דלא מרבינן המושך מקרא דואת מצותו הפר אלא לבתר דאשמעינן מקרא דאת בריתי הפר דבר עונש כרת הוא. דאי לאו דרביי' קרא התם לעונש כרת לא הוה מוקמינן קרא דאת מצותו הפר למושך ערלתו כלל. משום דפשטי' דקרא דכתיב וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה וגו'. ודאי משמע דרק מי שלא מל כלל הוא בעונש כרת. אלא דבתר דרביי' קרא התם בדוכתי' גם המושך לעונש כרת. שוב מרבינן ליה הכא מקרא דאת מצותו הפר גם לאחר יוה"כ לרבי. ולעוה"ב לרבנן. וגם אפשר דבגז"ש דהפר הפר יליף לה מהתם. ומלבד זה נראה דהרי בלא"ה הך קרא דאת בריתי הפר לא אייתר. דהא איצטריך למאי דדרשינן (בפרק ארבע מיתות נ"ט ע"ב) לרבות בני קטורה עיי"ש. וא"כ היכי דרשינן ליה הכא לרבות המושך ערלתו. ואמנם אפשר לומר דתרווייהו ש"מ. משום דכולי' הך קרא אייתר. ובודאי עיקר משמעותי' דקרא משמע לרבות המושך. שמפיר הברית בידים. אלא דמ"מ אכתי אייתר ריבויא דאת ומרבינן מיני' בני קטורה. וממילא מבואר דליכא למימר דילמא כולי' קרא לרבות בני קטורה לחוד קאתי. דא"כ ריבויא דאת למה לי. ואמנם היינו דוקא לר"ע ור"י. דלדידהו ליכא קרא אחרינא למושך ערלתו. אבל לרבי ולרבנן דכבר נפק"ל מושך ערלתו מקרא דאת מצותו הפר הכרת תכרת. ודאי עכצ"ל דעיקר הך קרא דאת בריתי הפר לא איצטריך אלא לרבות בני קטורה וייתורא דאת לשום דרשא אחרינא אתי:

עכ"פ ודאי בכרת דמושך ערלתו לא אשכחן למאן דפליג. אלא דא"כ קשה מאי הועילו התוס' במה שתירצו דמתניתין דרפ"ק דכריתות לא אתיא אלא כר"ע ור"י ולא כרבי ומחלקותו דאית להו כרת גם בהנך תלתא. הרי אכתי הא תינח בפורק עול ומגלה פנים. אבל במשוך דלכ"ע איכא כרת. מאי איכא למימר. מיהו להתוס' ודאי הא לא קשיא. דהתוס' לשיטתם אזלי דס"ל (שם בפרק הערל) דהך דרשא דאת בריתי הפר לרבות המשוך אסמכתא בעלמא לגמרי היא. ומפיר ברית בשר דקתני בברייתא בפלוגתא דרבי ורבנן. היינו שלא נמול כלל. וא"כ ודאי מעיקרא לא הוה קשה להו אלא מכרת דפורק עול ומגלה פנים בלבד. דכרת דמי שלא מל הרי כבר קתני לה תנא דמתניתין דכריתות שם. ועי' מש"כ הרש"א ז"ל על דברי התוס' דפ"ק דיבמות שם עייש"ה. וא"כ לשיטתם תירצו שפיר. אבל לרבינו הגאון ז"ל הדרא קושית התוס' לדוכתה. דעכ"פ הו"ל לתנא למיחשב נמי כרת דמושך ערלתו. אלא דהך קושיא תקשה ביותר על הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהלכות תשובה ה"ו) שמנה כולהו הנך תלתא פורק עול ומגלה פנים ומושך ערלתו. וכדרך שפירשום בירושלמי (פ"ק דפאה וריש פרק בתרא דסנהדרין) והוסיף עוד עליהם אחרים. ועל כולם כתב ואלו הן שאין להם חלק לעוה"ב אלא נכרתין ואובדין וכו' עיי"ש. הרי שפסק כרבנן דרבי. וא"כ לדידי' ודאי קשה קושית התוס' אמאי לא קתני להו לכולהו הנך במנין הכריתות במתני' דכריתות שם. ואכמ"ל בזה:

ואמנם לרבינו הגאון ז"ל נראה לומר דמושך ערלתו כיון דעיקרו אינו אלא משום דהו"ל מזלזל בריתו של אברהם אבינו הו"ל בכלל עונש כרת דמילה דקתני התם במתניתין. ועפ"ז אתי שפיר קושית התוס' (ריש פרק בתרא דמכות י"ד ע"א). דיליף התם דפסח ומילה לא מיחייב עליהן חטאת מדאיתקיש כל התורה לע"ז מה ע"ז שוא"ת אף כל שב וא"ת לאפוקי הני דקום ועשה עיי"ש. והקשו בתוס' למה לי היקישא. ותיפוק ליה מדאמרינן בת"כ ועשה אחת ולא מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו וכו' שאין בהן מעשה אין בהן קרבן חטאת. וא"כ ה"ה פסח ומילה דאי מימנעי ולא עבוד פסח ומילה לא עבדי מעשה עיי"ש שנדחקו בזה הרבה. וכן הקשו התוס' בזבחים (ריש פרק השוחט והמעלה) עיי"ש. אבל עפ"ז ניחא שפיר. דאיכא למימר דאיצטריך היקישא משום מושך ערלתו דקעביד מעשה. ולא אימעיט אלא מהיקישא דע"ז מה ע"ז עיקר מצותה אינה אלא בשב וא"ת. לאפוקי פסח ומילה דעיקר מצותן אינה אלא בקום ועשה. אע"פ שמשכחת במילה נמי מעשה במושך. וכן בפסח נמי שפיר משכחת ביה מעשה. כגון שטימא את עצמו במזיד בשעת שחיטת הפסח. דבמעשה זו הרי הוא מפקיע את עצמו מעשיית הפסח. וכהאי גוונא חשיבא שפיר מעשה אפי' לענין מלקות. כמבואר בפ"ק דנדרים (ה' ע"א). דאמרינן התם נזיר שטימא את עצמו במזיד לוקה משום בל תאחר עיי"ש בר"ן ושאר ראשונים. אלא דמ"מ הכא לענין חטאת ילפינן מהיקישא דע"ז דלא מיחייב אלא דומיא דע"ז דעיקר מצותו אינו אלא בשוא"ת. משא"כ פסח דעיקר מצותו אינו אלא בקום ועשה. ועבירתו היא בלא מעשה. וכן עיקר מצות מילה היא בקום ועשה ועבירתו היא בלא מעשה. והילכך אפי' היכא שעברו בעשיית מעשה. וכגון בפסח שטימא עצמו בידים. ובמילה שמשך ערלתו. דמקרא דועשה אחת הוה מחייבינן ליה. אבל משום היקישא לע"ז אימעיטו לפטורא. משום דעיקר מצותן היא בקום ועשה:

ואמנם עיקר הדבר תמוה מאוד לכאורה אמאי שביק רבינו הגאון ז"ל עיקר עונש כרת דמילה. המפורש להדיא בקרא בשלא מל עצמו כלל. ונקט עונש כרת דמושך ערלתו דלא נפק"ל אלא מדרשא. אבל הדבר ברור דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. ודבריו מדוקדקים היטב. שהרי כבר מנה מצות עשה דמילה במנין העשין (עשה ל"א). אלא שחזר ומנה עונש כרת דמילה משום המצוה של ב"ד. וכמו שנתבאר לעיל בפתיחתנו (סי' ב' ט"ו ט"ז) עיי"ש. וא"כ היינו דוקא במושך ערלתו דבמעשה זו מתחייב מיד כמו בשאר עבירות שעובר במעשה. דכיון שנתחייב כרת רמיא המצוה על הב"ד להלקותו ולנקותו מעונש כריתתו. אבל כשלא מל כלל אע"פ שהוא בעונש כרת. מ"מ הרי אכתי בידו למול וחיובא רמיא עלי' כל ימי חייו למול. וכל זמן שימול אפי' בסוף ימי חייו נפטר מעונש כרת. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות מילה) שאינו חייב כרת אלא כשמת בערלתו עיי"ש. ובמה שכתב בכ"מ שם ובטור יו"ד (סי' רס"א) ובב"י שם. וא"כ אי אפשר לעולם לפטרו במלקות מידי כריתתו. ולא שייכא כאן כלל מלקות במקום כרת. אלא עונש כרת שבידי שמים. וכיון דליכא כאן מצוה גם לב"ד והכרת מצד עצמו לא יתכן למנות בחשבון המצות. לכן לא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא כרת דמושך ערלתו אחר שכבר מל. דבזה כיון שעל מעשה זו מתחייב כרת מיד. הו"ל כשאר כל חייבי כריתות שנמנו שמצותן על הב"ד כמו שנתבאר. איברא דלפמש"כ בש"מ ריש כריתות בשם רבינו אלחנן והרא"ש ז"ל לתרץ דהא דאיצטריך קרא למעוטי מילה מקרבן חטאת על שגגתו. דלכאורה לא משכחת לה כלל. שאם הוא זכור הוא שעדיין לא מל ואינו מל את עצמו. הרי מזיד הוא. ואם אינו נזכר היאך יביא קרבן. ואם ימול עכשיו שוב אין כאן שגגת כרת כלל. דלא בר כרת הוא. ותירצו דנפק"מ לענין שאם נסתרס שנכרת הגיד. דסד"א שיתחייב חטאת עכשיו על מה שלא מל מעיקרא כשהיה אפשר לו למול. ואיצטריך קרא למעוטי עיי"ש. והשתא א"כ לפ"ז גם לענין מלקות איכא למימר לכאורה שפיר דמשכחת לה בכהאי גוונא דמעיקרא עבר ולא מל עצמו במזיד. עד שנסתרס ונכרת גידו. דמעכשיו הו"ל מעוות שלא יכול לתקן. ונקבע עליו עונש כרת על מה שלא מל מעיקרא. ונמצא דמצותו מסורה לב"ד להלקותו ולפטרו ידי כריתתו. אלא דנראה דזה לא יתכן אלא לדעת הראב"ד ז"ל בהשגה (בריש הלכות מילה) שכתב דכל יום עומד באיסור כרת עיי"ש. וכן דעת הטור שם עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת התוס' (ריש פרק בתרא דמכות י"ד ע"א) בד"ה לאפוקי וכו'. שכתבו דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו עיי"ש. ומשמע דס"ל דמיד משהגדיל ולא מל נתחייב כרת. אלא שיש לו תשלומין. וכל זמן שימול מפקיע מעליו עונש כרת. ולפ"ז ודאי כל שנסתרס אח"כ בענין שאי אפשר לו עוד למול. הרי הוא נשאר בעונש כרת. ואין לו עוד תקנה. ונראה דזו היא כוונת התוס' במכות שם. דאל"כ אין תירוצם מובן כלל עייש"ה. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שם דס"ל דאינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. ודאי זה לא יתכן כלל. דכיון דאכתי לא נתחייב כרת עד שימות א"כ ודאי משנכרתה ערלתו בענין שאי אפשר למול עוד מעתה. לא יבוא עוד לידי חיוב כרת כלל. דהרי עכשיו אנוס הוא. הן אמת שראיתי להר"ב מרה"מ (ח"ב פ"א ה"ב מהלכות מילה) שהבין גם בדעת הרמב"ם מדין תשלומין עיי"ש בדבריו. אבל אין דבריו נכונים כלל. ולא יתכן כלל לפרש כן לשון הרמב"ם ז"ל. דלהדיא מבואר בדבריו שלא חל עליו כלל עונש כרת עד שימות ערל במזיד. והשתא א"כ ודאי לא שייך בזה כלל מצוה לב"ד להלקותו לפטרו מכרת. כיון דכל ימיו אכתי לאו בר כרת הוא:

וראיתי להרא"ם ז"ל (פרשת חיי שרה) על מה שכתב רש"י ז"ל שם שאין ב"ד של מעלה מענישין אלא מבן עשרים שנה ומעלה שכתב שם וז"ל והא דכתב רש"י גבי וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה משהגיע לכלל עונשין דהיינו מבן י"ג שנה ויום אחד ולמעלה וכו'. י"ל דחייב כרת דקאמר היינו לחייבו בב"ד של מטה מלקות. דכל חייבי כריתות לוקין ונפטרין מידי כריתתן אם היה בעדים והתראה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דגם במילה שייכא מלקות לפטרו מידי כריתתו כבשאר חייבי כריתות. אבל דבריו מתמיהים דמלבד דמש"כ דבעינן עדים והתראה. לא שייך כאן כלל. דהרי במילה ליכא לאו ואין בה אלא עשה. ומאי ענין עדים והתראה לכאן. וכבר השיג עליו בזה בתשו' חכם צבי (סי' מ"ט) עיי"ש. אלא שהוא ז"ל לא השיג עליו אלא מצד דמלקות במילה שהיא מ"ע ליכא עיי"ש. אבל מזה אין תימא כ"כ שהרי כבר ביארנו לעיל בפתיחה (סי' ט"ו) דלדעת הגאונים ז"ל במלקות הפוטרת מידי כרת לא צריך לאו. וגם בחייבי עשה שייכא עיי"ש. אבל הא ודאי תמוה דעדים והתראה מה עניינם לכאן. דדוקא במלקות שמצד עבירת לאו הוא דבעינן עדים והתראה. אבל בעשה ובמלקות שמצד הכרת לשיטת הגאונים ז"ל לא שייכי לא עדים ולא התראה. ובלא"ה עיקר דבריו תמוהים חדא כיון דבדיני שמים אכתי לאו בר עונשין הוא. ממילא גם מלקות לפטרו מידי כריתתו לא שייכא בי'. דהרי עכשיו אכתי לאו בר כרת הוא ולא צריך לפטרו. ועוד כיון דאכתי ערל הוא וחיובא רמיא עלי' למול. ואם לא ימול כשיגיע לכלל שנים גם לאחר שילקה ענוש כרת הוא. דקרינן בי' ערל זכר אשר לא ימול. היכי שייכא בי' מלקות לפוטרו ידי כריתתו. ועי' בב"ח (יו"ד סוף סי' רס"א) שכתב גם להראב"ד ז"ל דלא שייך כאן לומר דבר מלקות הוא משום דחייבי כריתות לוקין לפטרן ידי כריתתן עיי"ש. אלא שכתב כן מטעם התראת ספק עיי"ש. נראה דגם הוא ס"ל דצריך כאן התראה למלקות. והוא תמוה איזה התראה שייכא בעשה. והראב"ד ז"ל שהזכיר שם התראת ספק לא כתב כן אלא בדרך הפלגה. לא ששייכא כאן התראה באמת. גם להר"ש יפה ז"ל (פ' חיי שרה) ביפ"ת ראיתי שנמשך בזה אחר הרא"ם ז"ל עיי"ש. והוא תמוה כמש"כ. ובודאי בלא"ה לא שייך כלל להלקותו כדי לפטרו ידי כריתתו. אם לא כגון שנסתרס ולשיטת הראב"ד ז"ל וסייעתו כדכתיבנא לעיל. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל נראה דודאי לא משכחת לה הכא הך דינא כלל כמו שנתבאר. וא"כ נראה דרבינו הגאון ז"ל ס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל. ולהכי ניחא שפיר מה שלא מנה עונש כרת דעיקר מצות מילה. אלא מנה עונש כרת דמושך ערלתו אחר שנמול כבר:

וכן ראיתי באזהרותיו שע"פ עשה"ד (בדבור לא תרצח) דגם שם מנה רבינו הגאון ז"ל עונש כרת דמילה במושך ערלתו. ולא עונש כרת דבעיקר מצות מילה. וזו היא כוונתו במש"כ שם וז"ל. כי עבר את ברית ה' וכי עשה נבלה בישראל. עכ"ל עיי"ש. והוא לשון הכתוב (יהושע ז' ט"ו) גבי עכן. וברור דכוונתו בזה לעונש כרת דמושך ערלתו. וזהו ע"פ מה שאמרו (פרק נגמר הדין מ"ד ע"א) אר"א משום ר"י בר מספרתא עכן מושך בערלתו היה. כתיב הכא וגם עברו את בריתי וכתיב התם את בריתי הפר עיי"ש. ואזיל לשיטתו כמו הכא:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.