ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מילואים/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג מילואים א

א.

עשה א' (דף מ"א ע"ב) ד"ה ואמנם. שוב מצאתי בתשו' חת"ס (חיו"ד סי' רכ"ז) שגם הוא הרגיש בעיקר חילוק זה. אע"פ שלא ראה כל דברי הראשונים ז"ל שהבאתי כאן. ולא נגע כלום בכל מה שביארנו בענין זה כאן. אלא שנשען על היסוד שכתב שם דבסוגיא דריש פ"ק דתמורה (ג' ע"ב) מבואר דשבועה ומקלל עיקר האיסור אינו אלא משום מוציא שם שמים לבטלה. ולפ"ז כתב שם דאע"ג דבמוציא שם שמים לבטלה גופא ליכא מלקות. וא"כ היכי לקי על שבועה וקללה. מ"מ כיון שהשיא שם שמים לצורך קללה או שבועת שוא איכא בזיון טפי. ולכך לוקה עכת"ד עיי"ש. וזהו כעין החילוק שחילקנו כאן. אלא דעיקר יסודו יסוד נופל הוא לענ"ד. וכל דבריו שם נפלאים בעיני. דבאמת בכל סוגיא דהתם אין שום רמז כלל לזה דאיסור שבועת שוא ושקר אינו אלא משום מוציא שם שמים לבטלה. כמבואר להמעיין שם. ולענין מקלל חבירו בשם משמע משם אדרבה איפכא דמקלל איסור מצד עצמו הוא גם בלא איסור מוציא שם שמים לבטלה. וכבר עמדנו בזה לקמן בפנים (דף מ"ב ע"א) ד"ה איברא עיי"ש היטב. גם דבריו סותרין זה את זה למש"כ שם הוא ז"ל גופי' אח"כ בסמוך דמקלל אביו ואמו אין חיובו משום מוציא שם שמים לבטלה אלא חיובא מצד עצמו הוא עיי"ש. וא"כ אמאי לא נימא דגם מקלל חבירו חיובא מצד עצמו הוא. אלא שעל קללת אביו ואמו חייבה תורה מיתת ב"ד ועל קללת חבירו מלקות. כמו בהכאה דמכה אביו ואמו הוא במיתת ב"ד ומכה חבירו הוא במלקות. ומנ"ל לומר דמקלל חבירו אין חיובו אלא משום מוציא ש"ש לבטלה:

והנה עיקר דבריו שם הוא על מש"כ בתשו' רשד"ם בשם תשובת הר"י אבן מיגאש ז"ל. (והיא בתשובות הר"י ן' מיגאש ז"ל (סי' קכ"ו) עיי"ש) שאם כתב בכתב ידו בשבועות חמורות לחבירו חייב הוא לקיים מה שנשבע אע"פ שלא הוציא שם שבועה מפיו. ואם לא קיים הרי דינו מסור לשמים אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם. וכדי לבאר טעמו לחלק בין דיני שמים לבין דיני אדם. העלה שם ע"פ סוגיא דתמורה שם דאמרינן התם אר"י משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה וכו' לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אע"פ שלא עשה מעשה חייב. ויליף נשבע מדכתיב כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. והנה האי קרא לא אייתר דהא איצטריך לגופי'. דמדאיצטריך למיכתב לא ינקה לומר דב"ד של מעלה אין מנקין אותו. ממילא איצטריך נמי למיכתב ה'. לומר דב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. וא"כ מנ"ל מהך קרא שלוקין על נשבע אע"פ שלא עשה מעשה. דילמא לא מיירי קרא אלא בשנשבע בכתב שבועת שוא. דהו"ל מעשה. ולזה כתב לתרץ ע"פ המבואר בסוגיא שם דשבועה ומקלל עיקר איסורא הוא משום מוציא שם שמים לבטלה. אף ע"ג דבמוציא ש"ש לבטלה ליכא מלקות. מ"מ כיון שהשיא שם שמים לצורך קללה או לשבועת שוא איכא בזיון טפי ולוקה. והרי הדבר פשוט דלא חשיב מוציא ש"ש לבטלה אלא במוציאו בשפתיו. אבל בכתיבה על הספר אין כאן בזיון כלל אפי' לצורך שבועה או קללה. ולהכי בזה ליכא מלקות. ונהי דהכותב שבועה להבא שלא יעשה או יעשה כך וכך. מתחייב בכך לקיים דבריו. מ"מ בשבועת שוא או בשקר בכתב לשעבר אינו לוקה משום דליכא הוצאת שם שמים לבטלה. ולהבא נמי כיון דבקרא כתיב לבטא בשפתים וככל היוצא מפיו יעשה אין לנו מלקות בכתיבה מקרא אם לא דנילף מק"ו. לומר השתא מוציא בשפתיו לוקה כותב לא כל שכן. וכיון דלא אתי אלא מק"ו הא אין עונשין מן הדין. ואפשר דזהו טעמו של הר"י מיגאש שכתב דעל שבועה בכתב פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואע"פ שכתב דאין ב"ד נזקקין לו כלל. ומשמע אפילו להוציא ממון. אפשר דס"ל כמש"כ התוס' ריש ב"ק דאפי' בממון אין עונשין מה"ד עכת"ד שם. והוסיף שם עוד דעפ"ז ניחא הא דלא אמר ריה"ג נמי חוץ ממקלל אביו ואמו דממיתין אע"פ שלא עשה מעשה. אבל לפ"ז ניחא דהתם אין איסורו משום מוציא ש"ש לבטלה. אלא איסורו מצד עצמו. ולהכי כיון דשייך בו מעשה ע"י כתיבה חייב אפי' בלא מעשה. וכדעת החנוך דס"ל דכיו"ב חשיב לאו שיש בו מעשה. ולדעת החולקים על החנוך בזה צריך לומר דבכלל מקלל חבירו דנקט ריה"ג הוי נמי מקלל אביו ואמו עיי"ש בדבריו. ולדידי כל דבריו אלו במח"כ אינם אלא תימא. דמש"כ דקרא דלא ינקה ה' לא אייתר. ודאי ליתא. דא"כ הדבר תמוה דמנ"ל למידק מכאן דב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. ודילמא לעולם אין בו מלקות כמו בשאר לאוין שאין בהן מעשה שאין בהן אלא עונש בדיני שמים. ולהכי קאמר קרא לא ינקה ה' דאע"פ שאינו נענש בדיני אדם. מ"מ בדיני שמים מיהת לא ינקוהו. ועוד תמוה דמעיקרא פרכינן נשבע מנ"ל. ובעי למימר דלא עדיף משאר לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו. ומייתי מקרא דכי לא ינקה ה' שלוקין עליו. והדר פריך ר"פ לאביי ואימא לא תיהוי לי' נקיות כלל. ופי' רש"י דאין מלקין אותו ב"ד של מטה עיי"ש. והדבר קשה דמעיקרא איצטריך למילף מקרא שלוקין. משום דבלא קרא הוה לן למימר שאין לוקין עליו משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. והדר בעי ר"פ למימר דלא אתי ההוא קרא למימר אלא שאין לוקין עליו. והרי לזה לא איצטריך קרא. אבל נראה פשוט דודאי מייתורא דקרא הוא דיליף לה. משום דלענין שאין מנקין אותו בדיני שמים לא צריך קרא. משום שאין הקב"ה וותרן. וכל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו (ב"ק נ' ע"א). וכ"כ בש"מ שם בשם הרב המעילי ז"ל עיי"ש. וע"כ לא אתי קרא אלא לדיוקא דב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. ועל זה פריך ר"פ לאביי ואימא לא תיהוי לי' נקיות כלל. דלא אתי קרא לדיוקא אלא לאידך גיסא דלא סגי ליה במלקות. ועל זה השיב לו אביי דא"כ לכתוב קרא לא ינקה ולשתוק. ה' למה לי. אלא ודאי לא אתי קרא אלא לדיוקא דב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. והשתא מבואר מזה דודאי עיקר קרא אייתר להך דיוקא. וא"כ ממילא מבואר דאין מקום לקושייתו דילמא לא מיירי קרא אלא בנשבע בכתב דאיכא מעשה. דהא א"כ קרא למה לי. הא ודאי לא גרע משאר לאוין שבתורה שלוקין על לאו שיש בו מעשה. אלא ודאי בנשבע בדבור מיירי ואפילו הכי אשמעינן קרא שלוקה. ומש"כ דכיון דעיקר איסור שבועה אינו אלא משום מוציא שם שמים לבטלה הדבר פשוט דלא הוי מוציא שם שמים לבטלה אלא במוציאו בשפתיו אבל בכתיבה אין כאן בזיון כלל אפילו בדרך שבועה וקללה. ולכך ליכא בזה מלקות אפילו בשבועה דלהבא. ואפילו איסורא לא שמענו מקרא משום דלבטא בשפתים כתיב. אלא דאיכא למילף מק"ו דהשתא מוציא בשפתיו מיחייב כותב לא כ"ש. וא"כ אין עונשין מה"ד. ואין לנו אלא איסורא בעלמא מכח ק"ו ולא מלקות. ועפ"ז ביאר כוונת הר"י אבן מיגאש ז"ל בתשובה שם. כן נראה כוונת החת"ס שם אלא שדבריו מגומגמים קצת עיי"ש. אבל דבריו ז"ל נפלאים בעיני מאוד. דעיקר הדבר שכתב בפשיטות כ"כ דבכתיבה אפילו אם כתיבה כדיבור דמי ליכא משום מוציא שם שמים לבטלה אפי' דרך קללה ושבועה. לא מצאתי שום טעם כלל ולא שום הכרח לפשיטות זו. ולדידי הדבר פשוט איפכא דאם איתא דכתיבה כדבור דמי. אין שום מקום לחלק בזה בין מוציא בשפתיו לכתיבה אפי' שלא בדרך קללה ושבועה. וכך יש בזיון בכתיבה שהיא כדבור כמו במוציא בשפתיו. ובפרט דקרא דאת ה' אלקיך תירא דנפק"ל מיניה איסורא דמוציא ש"ש לבטלה סתמא כתיב. ובודאי גם כתיבה בכלל. אם איתא דחשיבא כדבור. וגם באזהרת מקלל לא כתיב לשון דבור כלל. ואם כתיבה חשיבא כדבור ודאי הדבר פשוט דגם כתיבה בכלל. גם דבריו סותרים זא"ז. דלפי דבריו אלו אין שום מקום לק"ו שלו כתיבה מדבור. ומעיקרא ק"ו פריכא הוא. דמה למוציא בשפתיו שכן מוציא ש"ש לבטלה לצורך שבועה או קללה. וזהו עיקר איסורא דשבועה וקללה לפי דברי החת"ס. משא"כ כתיבה דלא שייך בה איסור מוציא ש"ש לבטלה כלל. איכא למימר דאפי' איסורא בעלמא לית בה. ומש"כ דעפ"ז ניחא מה שהוקשה לו אמאי לא קאמר ריה"ג נמי חוץ ממקלל אביו ואמו ומזה הביא סייעתא לדעת החינוך ולהחולקים על החינוך הוצרך לדחוק בזה ורפיא בידי'. אין דבריו ז"ל אצלי אלא מן המתמיהין. דהדבר פשוט וידוע לכל בר בי רב דאין מקום כלל לחלק בין לאו שאין בו מעשה ללאו שיש בו מעשה אלא לענין מלקות בלבד. ומשום דבמלקות בעינן דומיא דלאו דחסימה ולאו שאין בו מעשה לא הוי דומיא דלאו דחסימה. משא"כ לענין חייבי מיתות ב"ד אין שום מקום כלל לחלק בין לאו שיש בו מעשה לשאין בו מעשה. ואין בזה שום סרך קושיא כלל:

וגם מש"כ לבאר עפ"ז טעמו של הר"י מיגאש ז"ל בתשובה שם. בלא"ה אין זה נכון כלל. דמדכתב הר"י מיגאש שם שדינו מסור לשמים ואין לחייבו דבר בדיני אדם. מבואר דלא מיירי מדיני מלקות. דבלא"ה לא נהגו דיני מלקות דאורייתא בזמנו. וגם לא מדיני ממונות. אלא כוונתו שאין לב"ד לקנסו או לנדותו על שעבר על איסור שבועה. ופשיטא דבזה לא שייך כלל לומר אין עונשין מן הדין. אבל לדידי נראה ברור בכוונת הר"י אבן מיגאש ז"ל דס"ל דמדינא ודאי כתיבה לא חשיבא כדבור. וכל שלא הוציא שבועה מפיו לאו כלום הוא. אלא דמ"מ כיון שכוונתו היתה מתחילה להתחייב בעשיית איזה דבר ע"י שבועה זו בכתב. הרי הוא סבור דשבועה גמורה היא. ושייך בזה לדעת הר"י אבן מיגאש ז"ל דין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא. ואע"פ שעכשיו חוזר בו. לאו כל כמיני'. וזה כמתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך סליחה וכפרה. כדתנן (פ"ד דנזיר כ"ג ע"א) ובברייתא בגמרא שם. ודינו מסור לשמים. ולא בדיני אדם. ועי' במשכ"ל (במנין הלאוין לאו רע"ו). דהתם בנזיר באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה מדפליג ר"י את"ק וקאמר שלוקה מכת מרדות. משמע דלת"ק אפי' מכת מרדות ליכא משום שאין דינה מסור אלא לשמים בלבד. ובודאי כת"ק קיי"ל. ואע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק שם (פי"ב הי"ח מהלכות נדרים) כר"י. וכתב בכ"מ שם דמשמע ליה דר"י לא לאפלוגי אתי אלא לפרושי דברי ת"ק קאתי עיי"ש. מ"מ כבר כתב הר"ב מל"מ שם דדעת התוס' אינה כן אלא דפליגי עיי"ש. וא"כ נראה דדעת הר"י אבן מיגאש ז"ל כדעת התוס' בזה. וכבר ראינו להרמב"ם ז"ל גופי' (פכ"ד מהלכות אישות הי"ח) דמשום שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אין ב"ד כופין עיי"ש היטב ובמש"כ הה"מ שם (לעיל הט"ז):

ועפ"ז יש מקום להעיר על דברי הרמב"ם ז"ל שנראין דבריו בשני מקומות אלו כסותרין זה את זה. אלא דזהו רק אם נימא דלדעת הרמב"ם ז"ל טעמא דאיסורא דשויא אנפשי' חתיכה דאיסורא היינו כמו שביארנו (שם במנין הלאוין) משום דהו"ל כאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה ושתתה יין ונטמאת למתים. אבל אפשר דלא מהאי טעמא הוא לדעת הרמב"ם ז"ל. ואכ"מ להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דגם לדעת הרמב"ם באיסור דמשום שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא אין דינו מסור אלא בידי שמים ולא בדיני אדם. ולזה שפיר כתב הר"י אבן מיגאש ז"ל דאע"ג דודאי שבועה שלא הוציא בשפתים אלא בכתיבה לאו כלום היא. ולזה אין דינו מסור בדיני אדם. מ"מ דינו מסור לשמים מטעם שנתבאר. כן נראה ברור אצלי בכוונת רבינו הר"י אבן מיגאש ז"ל. ובעיקר ענין אם כתיבה כדבור אכמ"ל

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.