ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/יב

יב.

מספר מצות שהנשים פטורות לדעת רבינו הגאון ז"ל:

הנה הרמב"ם ז"ל (סוף מנין העשין שלו) מנה העשין שהנשים פטורות מהן. ואמנם לא נזקק למנות כל עשין אלו כולן. אלא אותן העשין שקראן מצות הכרחיות. שהן מתחייבות לכל איש בהכרח בכל זמן ובכל מקום ובכל ענין. אשר מצא מספרן ששים. ומהן מנה ארבע עשר שהנשים פטורות עיי"ש בדבריו. אמנם רבינו הגאון ז"ל גם הוא ירד למנין העשין שהנשים פטורות מהן. אלא שעל הכלל כולו יצא. למנות כל העשין שבמנין העשין שלו שלא נתחייבו בהן הנשים. וכמו שהובאו דבריו בתשובות הגאונים (ליק סי' ק"כ) שכתב וז"ל שלשים מצות הן שהאנשים חייבין והנשים פטורות עכ"ל עיי"ש. אלא שסתם דבריו כדרכו ז"ל. ולא פירש לנו אותן העשין שלדעתו הנשים פטורות מהן. וכבר טרח אחד מגדולי הראשונים ז"ל. הוא הרב רבינו יצחק אבן גיאת ז"ל לפרש דבריו אלו. כמש"כ בתשובות הגאונים שם עיי"ש. אבל כבר ביארנו בפנים (עשין י"ד ט"ו) בארוכה שדבריו ז"ל מתמיהים מאוד עיי"ש. ושם הבטחנו לבאר הדברים במק"א. ואת אשר נדרתי אשלם. ואמנם נחוץ להקדים כי לא מנה רבינו הגאון ז"ל במנין זה אלא מצות עשה גמורות המוטלות חובה על האנשים בקו"ע. ושייכות לנשים כלאנשים. אבל מצות דלא שייכי בנשים ואין פטורן בהן מגזה"כ אלא משום דלא שייכי אלא באנשים בלבד. כמו כל המצות שבעבודת מקדש דלא שייכי כלל בנשים אפי' בנות כהן. משום דפסילי לעבודה כזרים. וכן המצות הנוהגות בדיינים דלא שייכי בנשים כיון שהן פסולות לדון. אינן בכלל מנין זה. וכן מצות שלפי ענינם לא שייכי בנשים. כמו חובות הבעל לאשתו שמנה במנין העשין (עשין ע' ע"א ע"ב). אע"פ שעכ"פ שייך לומר בהן שהאיש נתחייב בהן לאשתו ולא האשה לבעלה. מ"מ כיון דזהו ענין אחר לגמרי שלא דיבר בו הכתוב כלל. ומצוה הכתובה בקרא לא שייכא כלל בנשים. לזה אין להן מקום במנין זה. וכן כל כיו"ב. וכן אין בכלל זה מ"ע דאשם שפחה חרופה שמנה רבינו הגאון ז"ל מצוה בפ"ע (עשין ק"נ). ואין חיובה אלא על האיש הבועל ולא על האשה הנבעלת. משום דמלבד דלא שייכא אלא בשפחה כנענית פדויה ואינה פדויה. ואנן בכלל מספר זה לא עסקינן אלא במצות של בנות ישראל. בלא"ה הרי התם אינה פטורה לגמרי. אלא שבמקום האשם שמתחייב בו האיש מתחייבת האשה מלקות. ועי' מש"כ בזה בפנים (עשין נ') עייש"ה. וכן הדבר פשוט ומבואר שאין בכלל זה המצות המסורות לצבור. דלא שייכי כלל בנשים. דאין צבור לנשים ועי' בפרק התערובות (זבחים ע"ה ע"א):

ומעתה אחר הצעה זו אומר. כי השלשים מצות שהנשים פטורות לרבינו הגאון ז"ל הן: העשה השלשית ק"ש של ערבית. והעשה הרביעית ק"ש של שחרית. והחמישית תפילין של יד. והששית תפילין של ראש. והארבעה עשר ללמוד תורה. והחמשה עשר ללמד. והשלשים ואחת מילת הבנים. והשלשים ושתים מילת העבדים. והשלשים וארבע שביתת שבת. והשלשים ושמונה שביתת ראשון של חג המצות. והשלשים ותשע שביתת שביעי של חג המצות. והארבעים שביתת חג השבועות. והארבעים ואחת שביתת ראש השנה. והארבעים ושתים שביתת יום הכפורים. והארבעים ושלש שביתת ראשון של חג הסוכות. והארבעים וארבע שביתת שמיני עצרת. והארבעים וחמש שלמי חגיגה. והארבעים ושש עולת ראיה. והחמשים השבתת חמץ. והחמשים ואחת ספירת העומר. והחמשים ושתים לישב בסוכה. והחמשים ושלש לולב. והחמשים וארבע שופר. והחמשים ושמונה שמחת הרגלים. והששים ותשע נשואין. שהיא מצות פרו ורבו. והשבעים ושמונה פדיון בכור אדם. והשמונים וחמש מקרא ביכורים. והתשעים וידוי מעשר. והמאה וחמשים וחמש ברכת כהנים. והמאה וחמשים ושבע לה יטמא:

הרי אלו שלשים מצות עשה בצמצום שהנשים פטורות מהן. וכתבתים ע"פ סדר מנין העשין לרבינו הגאון ז"ל. שערכתים לעיל (סי' ט'). ולשיטתו אזיל שמנה ק"ש של ערבית ושל שחרית. וכן תפילין של יד ושל ראש. וללמוד וללמד. ומילת הבנים והעבדים. שתים שתים בחשבון העשין. וס"ל שכמו שהאשה פטורה ממילת בנה הכי נמי פטורה מלמול עבדיה. מטעם שנתבאר בפנים (עשין ל"א ל"ב) עיי"ש. ומה שלא מנה גם שלש עשין דשביתת בנים ושביתת עבדים ושביתת בהמה שמנאן כל אחת מצוה בפ"ע במנין העשין שלו. היינו משום דס"ל דדוקא שביתת עצמה הו"ל מ"ע שהז"ג שנשים פטורות משא"כ שביתת בנים ועבדים ובהמה דהמצוה היא על גוף אחר. וכמש"כ באור זרוע (ח"ב סי' צ"ו) לתרץ מה שהקשה רבינו אפרים ב"י ז"ל למה לי קרא אותו ולא אותה למעוטי נשים ממצות מילת בנים. ותיפוק לי' משום דהו"ל מ"ע שהז"ג שאינה אלא ביום. ותי' וז"ל דלא אמרינן מצות עשה שהז"ג נשים פטורות אלא במצות התלויות בגוף האדם דמהיכא ילפינן מתפילין וההיא מצוה התלויה בגוף האדם הוא. אבל מצוה שאדם מצווה בה על אחרים כגון מילה. ההיא ודאי אע"ג דהז"ג היא מיחייבא עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ז"ל (בפ"ק דקידושין כ"ט ע"א) עיי"ש. וכבר רמזנו על זה בפנים (עשין ל"ד ל"ה) לשיטת רבינו הגאון ז"ל עיי"ש היטב. ולענין עשה דשמחה כבר נתבאר בפנים דלדעת רבינו הגאון ז"ל קיי"ל דנשים פטורות ממצות שמחה (סוף עשין ל"ו ל"ז) עיי"ש. וא"כ גם כאן לשיטתו אזיל. וגם לענין מ"ע דתשביתו. כבר ביארנו בפנים (סוף עשה נ') לדעת רבינו הגאון ז"ל דהנשים פטורות ממצוה זו ככל שאר מ"ע שהז"ג. ושם נתבאר שאין ממש בכל הראיות שרצו קצת אחרונים ז"ל להכריח מהן דנשים חייבות בעשה זו עיי"ש. ואף דגם דעת החינוך (מצוה ט') דעשה דתשביתו נוהגת בזכרים ובנקבות עיי"ש. וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (ריש פ"ב מהלכות חו"מ) עיי"ש. והכי משמע לכאורה מגופי' דקרא דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו וגו'. דמשמע דכל דאיתי' במצות אכילת מצה איתי' נמי בעשה דתשביתו. וא"כ הני נשי דאיתנייהו בחובת מצה אית לן למימר שישנן גם בכלל מ"ע דתשביתו. ואע"ג דהך קרא לא איירי במצת חובה. שאינה נוהגת אלא בליל ראשון דנפק"ל מקרא אחרינא מדכתיב בערב תאכלו מצות. וקרא דשבעת ימים אינו אלא רשות. מ"מ הרי חזינן שדרשו כיו"ב (בפ"ב דפסחים ל"ה ע"א) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובת מצה וכו'. ובפ"ג דפסחים (מ"ג ע"ב) דרשו דנשים חייבות באכילת מצה נמי מהך היקישא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה עיי"ש. הרי דאע"ג דשבעת ימים כתיב בקרא. מ"מ ס"ל דמצות מצה נמי בכלל. ודרשו מיני' למצת חובה. מיהו אי מההיא איכא למידחי. דלא דרשו הכי אלא דוקא מההוא קרא דשבעת ימים תאכל עליו מצות. דבההוא קרא ודאי מצת חובה נמי בכלל. מדכתיב בי' עליו. משא"כ באינך קראי דשבעת ימים מצות תאכלו. דודאי איכא למימר דלא איירי אלא במצת רשות. וכמו שפירש"י (בפ"ב דפסחים כ"ח ע"ב) בד"ה כתיב בהאי עיי"ש. אלא דגם לפ"ז נהי דקרא דשבעת ימים מצות תאכלו לא מיירי אלא במצה דרשות. מ"מ כיון דברשות מיירי ע"כ לא מתפרש קרא אלא לענין דשבעת ימים אלו אין לאכול פת אחר זולת מצה. ומהאי טעמא אמרינן בירושלמי (פ"ק דפסחים ה"ד) דבאכילת חמץ מלבד הלאו איכא נמי לאו הבא מכלל עשה. שבעת ימים תאכל עליו מצות ולא חמץ ולאו הבא מכלל עשה עשה עיי"ש. והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' מ') מנאה במנין העשין עיי"ש. א"כ גם לפ"ז אכתי איכא הך היקישא. דכל שישנו במצות שבעת ימים מצות תאכלו ולא חמץ ישנו גם בכלל מצוה דתשביתו. והני נשי כיון דאסורות בחמץ ישנן ג"כ בכלל עשה דתשביתו. וידוע דהיקש וכן כל שאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ניתנו לידרש מעצמו. זולת גזרה שוה. כמש"כ התוס' (בפ"ג דסוכה ל"א ע"א) בד"ה ור"י וכו' עיי"ש. וכ"כ בתוס' הרא"ש שם. וכן מתבאר מדברי הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ודלא כפירש"י שם שפירש דגם היקש ושאר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אין אדם דן מעצמו חוץ מק"ו. וקצת אחרונים ז"ל כתבו דגם לרש"י ז"ל הכי קיי"ל דכולהו י"ג מדות אדם דורש מעצמו חוץ מגז"ש. ולא כתב שם כן אלא אליבא דר"י דוקא ולא אליבא דרבנן עיי"ש. אבל זה ליתא דגם במנחות (פ"ב ע"ב) בד"ה זאת אומרת פירש"י ז"ל דהיינו טעמא דאין משיבין על גז"ש והיקש משום דאדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן גז"ש והיקש מעצמו אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו הללמ"מ עיי"ש. הרי להדיא דהכי ס"ל לרש"י לקושטא דמילתא גם לדידן. דהא ודאי קיי"ל דאין משיבין על ההיקש. וכן ראיתי במדרש שכל טוב (פ' בשלח) שכתב וז"ל ואמרו רבנן ק"ו ניתן לכל אדם לדרוש. גז"ש והיקש לא ניתנו לדרוש אלא במה שדרשו חכמים לפי המסורת שבידם עכ"ל עיי"ש. ונראה ראיה לדעתם מדאמרינן בירושלמי פסחים (פרק אלו דברים ה"א) אדם דן ק"ו לעצמו ואין אדם דן גז"ש לעצמו. לפיכך משיבין מק"ו ואין משיבין מגז"ש עיי"ש. ומבואר מזה דכיון דקיי"ל דגם על ההיקש אין משיבין כמו שאין משיבין על גז"ש. ע"כ דגם היקש אין אדם דורש מעצמו כמו גז"ש. וזהו ממש כפירש"י במנחות שם. דטעמא דאין משיבין משום דלא ניתנו לדרוש מעצמו. ועי' מש"כ בזה במל"מ (פ"ב מהלכות ק"פ). ולדברי הירושלמי שם ופירש"י דמנחות שם צ"ע אצלי דא"כ למ"ד (בפרק המפלת ובשאר דוכתי) דגז"ש מופנה מצד אחד או שאינה מופנה כלל למדין ומשיבין. עכצ"ל דאינה מקובלת מסיני. וא"כ הדבר תמוה בתרתי. חדא דכיון דקיי"ל דאין אדם דן גז"ש מעצמו אמאי למדין. ועוד דא"כ נמצא דגז"ש מופנה משני צדדין אין למדין אא"כ נמסרה מסיני. וגז"ש שאינה מופנה כלל. ועכ"פ כשמופנה מצד אחד. למדין אפי' מעצמו. וזה תימא דהו"ל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ואכמ"ל בזה. ועי' בס' כריתות להר"ש מקינון ז"ל בבתי מדות (בית שני סי' י"ב). וביותר ביאור ביבין שמועה להרשב"ץ ז"ל (נ"ב ע"א) דמה"ט לא קחשיב היקש בכלל המדות שהתורה נדרשת בהן. משום דהיקש לאו דרשא הוא אלא הו"ל גוף תורה כאילו כתוב מפורש בתורה עיי"ש. ומבואר מזה דס"ל דהיקש אדם דן מעצמו. ואכמ"ל בזה יותר. ועכ"פ מתבאר דמגופי' דקרא אין הכרע לומר דתשביתו נשים נמי מיחייבי בה. ולהכי מסתמא אית לן למימר דהו"ל כשאר מצות עשה שהז"ג דנשים פטורות כמש"כ קצת אחרונים ז"ל:

וכן נראה מדאמרינן בירושלמי (פ"ק דפסחים ה"א) הכל נאמנין על ביעור חמץ אפי' נשים אפי' עבדים. רבי ירמיה בשם ר"ז לית כאן אפי' נשים. נשים עצמן אין נאמנות מפני שהן עצילות והן בודקות כל שהוא כל שהוא עיי"ש. וכבר עמדו בזה הראשונים ז"ל דמ"ש מצות השבתת חמץ משאר כל האיסורים שבתורה דקיי"ל שסומכים על הנשים אפי' באיסורי כרת. ונדחקו בזה הרבה. כמבואר בתוס' (רפ"ק דפסחים ובשאר דוכתי) ובחי' מהר"ם חלאוה (שם) ובר"ן (שם) ובמרדכי ובסמ"ג (עשין ל"ט) עיי"ש. ובשאר ראשונים. אבל נראה דשאני עשה דתשביתו דהו"ל מ"ע שהז"ג דהנשים פטורות. ואע"ג דעכ"פ מיחייבי בביעור חמץ קודם הפסח כדי שלא לעבור בפסח על לאוי דלא יראה ולא ימצא. מ"מ אכתי יש להן שעות עד הלילה. ואם היו מן הזריזין המקדימין למצות היינו סומכין עליהן. אע"ג דהשתא אכתי לא רמי חיובא עלייהו. אבל מפני שהן עצילות ואינן זריזות ס"ל לר"י בשם ר"ז שאין לסמוך עליהן בכיו"ב. וגם בתלמודא דידן הוצרכו לטעמא דנאמנות משום דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. והמנינהו רבנן בדרבנן. מהאי טעמא דכתיבנא. ומדוקדק היטב בזה לשון הירושלמי. ומדברי הטור (או"ח סוף סי' תע"ב) שכתב אחד אנשים ואחד נשים חייבים בכל המצות הנוהגות באותו הלילה כגון מצה ומרור עיי"ש. מדלא כתב סתם בכל המצות הנוהגות בפסח. משמע דס"ל דעשה דתשביתו אינה נוהגת בנשים. ולכן דקדק וכתב מצות הנוהגות באותו הלילה. לאפוקי תשביתו שנוהגת ביום מתחלת שבע ולמעלה. ואין לומר דלא אתי לאפוקי אלא מצות ראי' וחגיגה. דמלבד דאינן נוהגות בזה"ז. ובטור לא מיירי אלא ממצות הנוהגות בזה"ז. בלא"ה לא הו"ל להטור לדקדק ולכתוב דוקא המצות הנוהגות באותו הלילה. כיון שחייבות גם בעשה דתשביתו שנוהגת ביום. אלא ודאי ס"ל דאין הנשים בכלל עשה דתשביתו כמו בכל שאר עשין שהז"ג. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. וכן נראה דעת מהרמב"ז ז"ל בצדה לדרך (מאמר ד' כלל ג' פי"א) עיי"ש. אבל מדברי הראב"ן הירחי ז"ל במנהיג (הלכות פסח סי' ט"ז) מבואר דס"ל כדעת החינוך עייש"ה. ואין להאריך בזה יותר:

ולענין ספירת העומר ומקרא ביכורים. הנה מקרא ביכורים להדיא מבואר במתניתין (פ"א דביכורים מ"ה) דנשים הן מכלל המביאין ולא קורין. משום שאין יכולין לומר אשר נתתה לי ה'. אמנם לענין ספירת העומר יש מקום עיון. דאע"פ שכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ז מהלכות תמידין הכ"ד) דנשים ועבדים פטורין מספירת העומר. וכתבו בכ"מ והמבי"ט בק"ס שם דהיינו משום דהו"ל מ"ע שהז"ג עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (סה"מ סוף מנין העשין) שאין הנשים חייבות בה עיי"ש. אמנם ראיתי להרמב"ן ז"ל (בפ"ק דקידושין ל"ד ע"א) שכתב בפשיטות דספירת העומר הו"ל מצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים חייבות בה עיי"ש. ובאמת לא ראיתי לאחד משאר ראשונים ז"ל שיכתוב דנשים פטורות ממצוה זו זולת החינוך (מצוה א'). וגם הסמ"ג שדרכו להמשך אחר הרמב"ם ז"ל ומעתיק דבריו בלשונו מ"מ כאן השמיט דין זה במצות ספירה (עשין ר') עיי"ש. ומלשון הבה"ג (הלכות עצרת) שכתב וז"ל ומיחייב אינש למימנא שבעה שבועות וכו' עיי"ש. וכן בהלכות פסוקות לתלמידי רב יהודאי גאון ז"ל (סוף הלכות פסח) כתב וחייב אדם לספור. משמע דס"ל שכל אדם בכלל חיוב זה. אחד זכרים ואחד נקבות. והר"ב מג"א (סי' תפ"ג סק"א) הוצרך ללמד זכות על הנשים שנהגו במצוה זו משום דכבר שווייה עלייהו חובה עיי"ש. ולפי מה שביארנו אין צורך לזה. דיותר נראה שסמכו עצמן על הסוברין דמעיקר דינא מיחייבי בהכי:

ואמנם ודאי הדבר תמוה טובא לכאורה אמאי לא תהא זו מצוה שהז"ג. ולפום ריהטא אין לך מצוה שהז"ג יותר מזו. אבל לאחר העיון נראה שיש שורש לזה ע"פ מאי דבלא"ה יש לתמוה ג"כ במה שחשב הרמב"ן ז"ל שם גם בכורים בין המצות שאין הז"ג עיי"ש. והא לכאורה בכורים ודאי הו"ל מצוה שהז"ג. שאינה נוהגת אלא מן העצרת ועד החנוכה. אלא דבהדיא תנן (פ"א דביכורים) דנשים ועבדים חייבין בהבאת ביכורים. ואפי' מקריאה לא מיפטרי אלא משום שאין יכולין לומר אשר נתתה לי ה'. כמבואר במתני' שם. הרי מבואר להדיא כדברי הרמב"ן ז"ל דהו"ל בכלל המצות שאין הז"ג. ובודאי הדבר קשה טעמא מאי. והא ודאי נראה לכאורה דהו"ל מ"ע שהז"ג כדכתיבנא. ואמנם נראה כמש"כ הר"ב ט"א (בפ"ב דמגילה כ' ע"ב) דלא מיקרי מ"ע שהז"ג אלא דוקא מצוה שמצד עצמה אינה נוהגת אלא בזמן ידוע. דגזה"כ הוא שלא תהא נוהגת אלא באותו הזמן שקבעה לה תורה. אבל היכא דדבר אחר הוא שגורם לה שלא תתקיים אלא באותו הזמן. וכגון הבאת ביכורים. דמה שאין מביאין קודם עצרת הינו רק משום דשתי הלחם מעכבין עליהם. שאין מביאין למקדש מנחות וביכורים קודם לשתי הלחם דקרינהו קרא ביכורים. והן מתירין להביא מן החדש למקדש. וכ"ש קודם לעומר שאסורין משום חדש אפי' להדיוט. ואחר החנוכה שאין מביאין עוד היינו רק משום דכתיב אשר תביא מארצך. דמשמע כל זמן שמצויין בארצך. אבל מהחנוכה ואילך שוב אין הפירות מצויין בשדה. וכבר כלה לחיה מן השדה. וכדדרשינן בספרי (תבא פסקא רצ"ז) עיי"ש. אין זה בכלל מ"ע שהזמן גרמא. ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דמ"ע דספירת העומר נמי כיון דטעמא דזמן המצוה הוקבע באותו הזמן. היינו רק משום שתלויה בעומר כדכתיב מיום הביאכם את עומר התנופה וגו' וכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור וגו'. וא"כ לא הזמן מצד עצמו גורם שלא תתקיים המצוה בזמן אחר. אלא דבר אחר הוא שגורם לקביעות זמן זה. הילכך אין זו בכלל מ"ע שהז"ג. ואית לן למימר שהנשים חייבות בה. כן נראה מוכרח בכוונת הרמב"ן ז"ל. ולשיטתו אזיל דקחשיב גם הבאת ביכורים בכלל המצות שאין הזמן גרמא. וכדמוכח ממתניתין דפ"א דביכורים:

אלא דלפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים במאי דס"ל דנשים פטורות מספירת העומר משום דהו"ל מ"ע שהז"ג. דלכאורה ודאי זה הוא נגד מתניתין דביכורים שם. שפסקה הרמב"ם ז"ל גופי' (פ"ד מהלכות ביכורים) ומיהו ממה שהנשים חייבות בהבאת ביכורים לא קשה כ"כ. דאפשר לומר דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל שכתב (פ"ב ה"ו מהלכות ביכורים) דמה שאין מביאין ביכורים אחר החנוכה. היינו משום שהפירות שביכרו אחר חנוכה. הן חשובין משנה הבאה ויניחם עד אחר העצרת עיי"ש. וא"כ אותן שביכרו קודם חנוכה מביאין מהן ביכורים אפי' אח"כ. וא"כ אין להם זמן קבוע להבאתן. וכן מתבאר מדברי הראב"ד ז"ל בהשגות שם עיי"ש. וממה שאין מביאין קודם לעומר ולשתי הלחם ודאי לא תקשה. משום דאין זה משום דאכתי לא מטא זמן חיובא. אלא משום דאכתי הפירות לא חזו. דהעומר ושתי הלחם הן שמתירין להביא מן החדש למקדש. כדתנן בפרק ר"י (מנחות ס"ח ע"ב) עיי"ש. ובפרט לפי המבואר מפשטא דסוגיא דמנחות שם דביכורים דפירות האילן שאינם בכלל איסור חדש אם הביאן אפי' קודם לעומר מקבלין ממנו עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל כמש"כ הר"ב ברה"ז במנחות שם ושאר אחרונים ז"ל. ודלא כהתוס' יו"ט (פ"י דמנחות מ"ו) עיי"ש. וא"כ עכ"פ עיקר מ"ע דהבאת ביכורים אינה מ"ע שהז"ג. ואינה ענין כלל למ"ע דספירת העומר דודאי מיהת זימנא קביעא לה. ועי' מש"כ בט"א שם על דברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל בהלכות ביכורים שם ובמש"כ הפ"מ במה"פ על דברי הירושלמי (פ"א דביכורים ה"ו) ובמרכבת המשנה ח"ג (פ"ב מהלכות ביכורים שם) עייש"ה. דמבואר דאין זה מספיק לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל:

אבל עכ"פ ממקרא ביכורים ודאי קשה. דמדאיצטריך במתניתין למעוטי נשים ועבדים משום שאין יכולין לומר אשר נתתה לי ה'. ע"כ מוכרח דלא חשיבא מ"ע שהז"ג. וא"כ מבואר מזה דכל שדבר אחר גורם לה אינה בכלל מ"ע שהז"ג. וא"כ ספירת העומר נמי לא חשיבא מ"ע שהז"ג. ואית לן למימר דנשים חייבות. ואין לומר דאע"ג דמשום שזמנה קבוע בין פסח לעצרת אין להחשיבה מ"ע שהז"ג מטעם שנתבאר. מ"מ אכתי הו"ל מ"ע שהז"ג משום שאינה נוהגת אלא בלילה. כדדרשינן במנחות (ס"ו ע"א) מדכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב עיי"ש. דזה ליתא דכיון דלא בעינן לילה אלא משום דקפיד קרא אתמימות שאי אתה מוצא תמימות אלא בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב. וזו היא ג"כ כוונת הרמב"ם (בפ"ז הכ"ג מהלכות תמידין) עיי"ש א"כ גם מהאי טעמא לא הו"ל זמן גרמא מצד עצמו אלא דבר אחר הוא שגורם לו. וכל כיו"ב אינה בכלל מ"ע שהז"ג כמו שנתבאר. ועוד דהא אליבא דהרמב"ם ז"ל קיימינן. והרי הרמב"ם ז"ל גופי' (פ"ז הלכה כ"ג מהלכות תמידין) פסק כדעת הבה"ג שאם שכח ולא מנה בלילה מונה ביום עיי"ש. וא"כ כשרה ביום כבלילה. ואמנם נראה בזה דאע"ג דודאי להסוברין דספירת העומר בזה"ז מדרבנן משום דכתיב מהחל חרמש בקמה וגו' ותרגם אונקלוס מדשריות מגלא בחצד עומרא דארמותא תשרי למימנא וכו'. וכתיב מיום הביאכם וגו'. והשתא ליכא קרבן ולא קצירה והבאת העומר. וכמש"כ הר"ב העיטור (סוף הלכות מצה ומרור) ובכתאב אל ראסייל להרמ"ה ז"ל (עמוד ק"נ) והר"ן (סוף פסחים). אית לן למימר דאינה בכלל מ"ע שהז"ג מטעם שביארנו. אלא דהרמב"ם ז"ל לשיטתו ואזיל דס"ל (בהלכות תמידין שם) דספירת העומר בזה"ז נמי דאורייתא היא. וע"כ היינו משום דס"ל דמאי דכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור וגו' וגם מאי דכתיב מיום הביאכם. היינו רק לסימן בעלמא. לומר דבזמן קצירת העומר מתחיל זמן מצות ספירה. וכן קרא דמיום הביאכם לא בא אלא להורות דההבאה והספירה חיילי ביום אחד. וכמש"כ הרמ"ה ז"ל שם עיי"ש בדבריו. וא"כ אין הספירה תלויה בעומר. אלא זמן הזה מצד עצמו הוא זמן המצוה. שהרי אפי' בזה"ז דליכא עומר כלל. המצוה מדאורייתא נוהגת באותו הזמן כדמעיקרא. ושפיר הו"ל בכלל מ"ע שהז"ג. אבל דעת הרמב"ן ז"ל כדעת רוב הראשונים ז"ל דספירה בזה"ז מדרבנן היא. וכפשטי' דקרא דספירה תליא בעומר ושתי הלחם. והאידנא דליכא הבאה וקרבן ליכא ספירה. ולהכי שפיר כתב דספירת העומר הו"ל מ"ע שאין הז"ג ונשים חייבות בה. וזו היא ג"כ דעת שאר ראשונים דקיימי בשיטתו:

ומעתה ממילא מבואר דגם דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה עשה דספירת העומר במנין העשין שהנשים פטורות מהן. נכונים. דס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל דספירה בזה"ז דאורייתא. וזו היא ג"כ דעת הרמ"ה ז"ל שם עיי"ש בדבריו. והילכך שפיר הו"ל בכלל מ"ע שהז"ג וכמו שנתבאר. איברא דאע"ג דיתכן לומר כן בדעת רבינו הגאון ז"ל. מ"מ אינו נראה לומר דזו היא דעת הרמב"ם ז"ל. דמדכתב מצות ספירה והלכותיה בהלכות תמידין ומוספין בתוך הלכות הקרבת העומר. ולפני הלכות הקרבת שתי הלחם וכבשי עצרת. מבואר דס"ל דקרא כפשטי'. דספירה תליא בהבאה וקרבן. וכמו שכתב שם בלשונו. מ"ע לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר וכו' עיי"ש. ולא לסימנא בעלמא נקטי' קרא. דאל"כ ודאי לא הו"ל לכתוב מצות ספירה ודיניה אלא בהלכות פסח כשאר ראשונים. וא"כ לדידי' הקושיא במקומה עומדת. ואמנם לפ"ז עדיפא מינה תקשה דדברי הרמב"ם ז"ל שם במקומם סותרים זא"ז. דמאחר דס"ל דעיקר מצות ספירה תליא בהבאה וקרבן. והיא בכלל הבאת העומר. ולכך לא כתבה אלא בתוך הלכות הקרבת העומר. א"כ ודאי ראוי לומר דבזה"ז שאין הבאה וקרבן ליכא מצות ספירה. והיכי כתב דמצוה זו נוהגת בכל זמן. הרי דס"ל דספירה גם בזה"ז דאורייתא. ובאמת דמדברי הרמב"ם ז"ל גופי' במורה (ח"ג פמ"ג) מבואר דס"ל דעיקר מצות ספירה מצוה מצד עצמה היא. ולא תליא כלל בהבאה וקרבן. ולא באה אלא כדי למנות הימים שמיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה. כדי להגדיל היום ההוא שהוא היה הכוונה והתכלית ביציאתם עיי"ש בדבריו. וזהו כדברי המדרש שהביאו הר"ב העיטור והר"ן ז"ל שם. אלא שהם כתבו שם דאין זה אלא דרך דרש ואסמכתא לספירה בזה"ז דמדבריהם עיי"ש. אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דגם בזה"ז דאורייתא היא. ולכך ס"ל דזהו טעם לעיקר מצות ספירה אפי' בזמן הבית. ולא אסמכתא בעלמא היא. אלא זהו עיקר טעמא דקרא. ולא תליא בהבאה וקרבן. מ"מ בחבורו הגדול נראה שחזר בו מדעתו זו וכמש"כ. וא"כ דבריו צ"ע טובא לכאורה:

ואולי אפשר לומר דדעתו כדעת הרמ"ה ז"ל שם דכתב בההיא דמנחות שם דאמרינן אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא עיי"ש. דמשמע לכאורה מזה דספירה בזה"ז אינה אלא מדרבנן. ומתחלה כתב לתרץ כמו שתי' הר"ן ז"ל (סוף פסחים). והובא בכ"מ שם עיי"ש. ואח"כ כתב הרמ"ה ז"ל שם וז"ל ועוד וכו' גבי יומי אפי' אמימר מודה דלאו זכר למקדש הוא. אלא מדאורייתא ואפי' בזה"ז. וכי קאמר זכר למקדש הוא אשבועי לחוד הוא דקאמר. דאי איומי נמי א"כ מ"ש יומי דהוה מני זכר למקדש ומ"ש שבועי דלא הוה מני זכר למקדש. אלא משום דהוא ס"ל דמדאורייתא לאו מצוה לממני שבועי אלא בזמן שהעומר נוהג. אבל יומי אפי' בזה"ז נמי דכי כתיב מיום הביאכם וכי כתיב מהחל חרמש גבי שבועי כתיב. גבי יומי לא כתיב וכו'. ואילו גבי יומי לא חלה רחמנא בהבאת עומר כלל. דכתיב עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום. ואי משום דכתיב בתרי' והקרבתם מנחה חדשה לה'. ההוא שיהיו מקריבין שתי הלחם ביום חמשים וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. וזו היא ג"כ דעת רבינו ירוחם ז"ל. הבאתיו בפנים (עשין נ"א) עיי"ש. ועפ"ז אפשר לומר דמש"כ הרמב"ם ז"ל דמצוה זו נוהגת בכל זמן. היינו רק לומר שלא בטלה המצוה גם משחרב הבית. אלא גם בזה"ז נוהגת מצות ספירה. ומ"מ ודאי לא כל המצוה נהגת בזה"ז. דספירת שבועי אינה נוהגת אלא בזמן דאיכא הבאה וקרבן. כדכתיב מיום הביאכם וגו' מהחל חרמש וגו'. אלא ספירת יומי הוא דנוהגת האידנא. שלא תלאה רחמנא בהבאה וקרבן כלל. ומשום שלא מצא הרמב"ם ז"ל עיקר דבר זה מפורש בשום דוכתא לכן לא האריך בזה לבאר הדבר לכל פרטיו. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב כידוע. והשתא א"כ ניחא שפיר מה שכתב מצוה זו כאן משום ספירת שבועות דתליא בהבאה וקרבן. ומש"כ דנשים ועבדים פטורין ממנה. ניחא בפשיטות דספירה דיומי ודאי הו"ל מצוה שהז"ג מצד עצמו. שהרי לא תליא מידי בהבאה וקרבן אלא בימים קבועים. כדכתיב עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום. ואע"ג דודאי פטורין ממנה לגמרי משמע וא"כ גם מספירת שבועי נמי ס"ל דמיפטרי וכן מתבאר להדיא מדבריו בסה"מ (סוף מנין העשין) עיי"ש היטב. אע"ג דספירת שבועי תליא בהבאה וקרבן. איכא למימר דאדרבה היא הנותנת. דכיון דכתיב מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות וגו'. וכתיב מהחל חרמש תחל לספור שבעה שבועות. א"כ מאן דאיתי' בקצירת והבאת עומר איתי' נמי בספירת שבועות. והני נשי כיון דליתנייהו בעומר ליתנייהו נמי בספירת שבועות. וכמבואר בפרק ראד"מ (שבת קל"א ע"ב) עיי"ש ובמש"כ בחי' הר"ן שם. דליתנייהו בעומר ובשתי הלחם. ועי' ג"כ בזבחים (ע"ה ע"א) עייש"ה ובתשו' בשמים ראש (סי' פ"ט). ובזה נכונים דברי הרמב"ם ז"ל:

והשתא דאתינן להכי גם לדעת רבינו הגאון ז"ל אפשר לומר דאפי' את"ל דס"ל כדעת רוב הראשונים ז"ל דספירה בזה"ז דרבנן. לא שנא ספירת שבועי לא שנא יומי. דכולה ספירה תליא בהבאה וקרבן. מ"מ שפיר ס"ל דנשים פטורות ממנה. דאע"ג דטעמא דמ"ע שהז"ג לא שייך הכא. מ"מ פטורות משום דרחמנא תלה בעומר. ונשים ליתנייהו לא בעומר ולא בשתי הלחם כמבואר בסוגיא דשבת שם. ועיקר שיטת הרמ"ה ורבינו ירוחם ז"ל ליתא לדעת רבינו הגאון ז"ל דס"ל דאין לנו אלא ספירת שבועות בלבד. וספירת הימים אינה אלא משום מספר השבועות וכמו שנתבאר אצלנו בפנים (עשין נ"א) עיי"ש היטב. ולפ"ז אם ספירת השבועות אינה נוהגת בזה"ז מדאורייתא כ"ש לספירת הימים. ואכמ"ל בזה. ולא כתבתיו אלא משום שהוא ענין חדש שלא נתעוררו עליו כל האחרונים ז"ל. והענין הביאני לדבר בו. ובזה אשים קנצי למילי. היום י"ג שבט שנת תרג"ע: פה ווארשא

ירוחם פישל יהודא בכמהרא"ץ זצ"ל פערלא

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.