ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ז/יג

שורש י"ג.

שהמצות לא ירבה מספרם כמספר הימים שתתחייב בהם המצוה ההיא:

הדבר מבואר דאין מקום לשורש זה רק לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אבל לשיטת רבינו הגאון והבה"ג ז"ל אין לו מקום כלל. שהרי ודאי אין צורך לשורש זה אלא לענין מוספי החג הסוכות. דאע"ג דבכל יום מימי החג כתיב מצוה מיוחדת בפ"ע. מ"מ אין כל מוספי החג נמנין אלא במצוה אחת. משום שכולם מוספי חג זה הם ולא ירבה מספר המצות כמספר ימי החג. אבל מוספי שבתות השנה ור"ח כיון דאין לנו בקרא אלא צווי אחד כללי לכל שבתות השנה. וכן במוספי ר"ח כולם אין לנו אלא צווי אחד. מדכתיב ובראשי חדשיכם תקריבו וגו'. פשיטא דגם בלא"ה לא יתכן למנותם אלא מצוה אחת. כמו בתמידי השנה דפשיטא דלא תיסק אדעתין למנות תמיד של כל יום ויום מצוה בפ"ע. ויהיה א"כ מספר המצות בתמיד לבד כמספר ימי כל השנה. וכן מצות סוכה כיון שאין לנו בקרא בכל שבעת ימי החג אלא מצוה אחת דכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים. פשיטא דלא יתכן כלל למנותן שבע מצות. וכן במצות לולב במקדש דרק מצוה אחת כתיבא בכל שבעת הימים דכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. פשיטא דלא יתכן לנו לחלקן לשבע מצות. וכן במוספי שבעת ימי חג המצות. כיון שכללן הכתוב כולן במצוה אחת לא יתכן לעשות ממצוה אחת שבע מצות. ועדיפא מינה ס"ל להרמב"ם וסייעתו ז"ל. דאפי' בכמה איסורין שהן משמות חלוקין. כל שנאמרו באזהרה אחת. אע"פ שנפרטו כל אחד בקרא בפירוש בפ"ע. אין כולם נמנין אלא במצוה אחת. כמו אתנן ומחיר. פצוע דכה וכרות שפכה. עמוני ומואבי. וכל כיו"ב. וא"כ כ"ש כאן בכל הני דמשם אחד הן. ואפי' להחולקים בזה על הרמב"ם ז"ל. היינו דוקא בשמות מוחלקין. אבל כשהם משם אחד. לכ"ע אין נמנין אלא אחת. וכמו שנתבאר לעיל (שורש תשיעי). וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל כאן. דבמצות סוכה ובלולב דמקדש ומוספי ר"ח ומוספי חג המצות הוצרך לפרש טעם שאין למנותן אלא אחת אחת משום שורש זה שהשריש. שהמצות לא יתרבו כמספר הימים שהמצוה מתחייבת בהם. הם תמוהים מאוד לענ"ד. וכן יש לתמוה במצות ראיה. דבכולהו שלש רגלים לא כתיב אלא מצוה אחת. דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו'. למה הוצרך הרמב"ם ז"ל כאן לתלות הטעם בשורש זה שלא למנותה אלא במצוה אחת. ותיפוק לי' דבלא"ה כיון שכללן הכתוב רק בצווי אחד פשיטא שאין לנו לחלקן לשלש מצות חלוקות:

וכן מה שכתב הרמב"ם ז"ל כאן וז"ל. ולפי זה יתבאר שהחגיגה ג"כ מצוה אחת ואע"פ שהיא חייבת בשלשה פרקים וכו' עכ"ל עיי"ש. הוא תמוה טובא דלזה אין אנו צריכין לשורש זה. דבלא"ה תיפוק לי' דאע"ג דאיכא בקרא בכל אחד מהרגלים מצוה בפ"ע. מ"מ כיון דע"כ מה שמנאה הרמב"ם ז"ל מצוה אחת. היינו רק משום שבאה בה בתורה מצוה כללית שכוללת כל שלשה רגלים כאחת. מדכתיב (משפטים כ"ג י"ד) שלש רגלים תחוג לי בשנה. והיינו משום דבכל כיו"ב אע"פ שבכל רגל באה ג"כ בקרא עשה בפ"ע. מ"מ גם להרמב"ם אין למנות אלא העשה הכללית. כמו שביארנו בפנים (עשין מ"ה). ולעיל (שורש ד') ובשאר מקומות עיי"ש. דאל"כ הו"ל חגיגת כל רגל ורגל מצוה בפ"ע. כמו שמנה שביתת כל רגל ורגל בפ"ע. הרי דמשום שורש זה אין לנו למנות כל הרגלים במצוה אחת כל שבתורה באה בכל רגל ורגל עשה מיוחדת בפ"ע. אלא ע"כ רק משום דכאן בחגיגה כללן הכתוב כולן בעשה אחת בקרא דשלש רגלים תחוג לי בשנה. אין לנו למנות אלא העשה הכללית. וכמו שביארנו שם (עשין מ"ה). וא"כ הדבר מתמיה מאוד מה זה שכתב הרמב"ם ז"ל דלפ"ז יתבאר שהחגיגה ג"כ מצוה אחת. כלומר לפי שורש זה שהשריש שהמצות לא יתרבו כמספר הימים שהמצוה מתחייבת בהם. והרי באמת בחגיגת הרגלים לא שייך זה השורש כלל. כמו בעשין דשביתת הרגלים. דלכ"ע נמנה כל מועד וכל רגל מצוה מיוחדת בפ"ע. אלא רק משום שנכללו בקרא בעשה אחת כללית הוא שנמנו מצוה אחת. וע"כ כל עיקר שורש זה אין אנו זקוקים לו אלא משום מוספי חג הסוכות בלבד. דהתם ודאי כיון דכל ימי החג הם חלוקים בקרבנותיהם. ובאה בתורה בכל יום ויום מצוה מיוחדת בפ"ע היה מקום לומר דכל מוסף ומוסף דבר יום ביומו נמנה מצוה בפ"ע. אלא דמשום שכולן משום חובת אותו רגל עצמו הן באים יש לנו לדון ע"פ שורש זה שאין ראוי למנות כולם אלא במצוה אחת. שאע"פ שימים חלוקים הם. לא ירבה מספר המצות כמספר הימים שהמצוה מתחייבת בהם. ובאמת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור זכור) מנה מוספי חג הסוכות כל יום ויום מצוה מיוחדת בפ"ע עיי"ש. וא"כ מבואר דלא ס"ל שורש זה שלפנינו כלל:

אמנם כאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל לגמרי ממה שהיתה דעתו שם. ומנה כאן כל מוספי השנה כולה במצוה אחת. וזהו כדעת הבה"ג ז"ל וסייעתו. וכבר צווח הרמב"ם ז"ל כאן על דעתם זו ככרוכיא. וכתב שזו היא טעות גדולה ומגונה מאוד. משום דא"כ יתחייב למנות גם כן שביתת כל מועדי השנה כולה מצוה אחת. והרי כולם מנו שביתת כל מועד ומועד מצוה בפ"ע. אבל כבר ביארנו בפנים (עשין ל"ח ל"ט) ובמנין הפרשיות (פרשה מ"ד) דדברי רבינו הגאון ז"ל בזה נכונים מאוד. משום שיש כאן עשה אחת כללית לכל מוספי השנה כולה. דאחר דכתב קרא כל מוסף ומוסף ממוספי כל השנה בפ"ע. כל אחד כמשפטו. חזר וכללן כולן כאחד במצוה אחת. וכתב אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם וגו'. וגם מוספי שבת בכלל כמו שביארנו שם עיי"ש. וא"כ לא מיבעיא לשיטת רבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב אינו מונה אלא העשה הכללית בלבד. דודאי אין לנו למנות כל מוספי השנה כולה אלא במצוה אחת. אלא אפי' לשיטת הרמב"ם ז"ל וכל שאר מוני המצות. ע"כ בזה וכל כיו"ב גם הם אינם מונים אלא העשה הכללית. שהרי במצות חגיגת כל הרגלים כולם לא מנו גם הרמב"ם וסייעתו אלא מצוה אחת. אע"ג דבכל רגל ורגל כתיב בקרא מצות עשה מיוחדת בפ"ע. דבחג הסוכות כתיב (בפרשת ראה) שבעת ימים תחוג לה' אלקיך. וכן בחג השבועות כתיב שם ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידך וגו'. ובמצות חגיגה מיירי. כמבואר בפ"ק דחגיגה (ח' ע"א). ובספרי (ראה. פסקא קל"ז קמ"ב) עיי"ש. והרמב"ם ז"ל גופי' (בפ"א מהלכות חגיגה ה"ד) הביא קרא דשבעת ימים תחוג וגו' לענין קרבן חגיגה עיי"ש. וכן כתיב (בפרשת אמור) חג הסוכות שבעת ימים לה'. ומבואר בספרא (שם פי"ב) דלענין חגיגה מיירי קרא עיי"ש. וגם בחג המצות כתיב (בפרשת בא) וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חקת עולם תחגוהו. ומבואר בפ"ק דחגיגה (י' ע"ב) ובמכילתא שם דבמצות חגיגה מיירי קרא עיי"ש. וכן מאי דכתיב (בפרשת אמור) גבי חג המצות וחגותם אותו חג לה' וגו'. בחגיגה מיירי. כמבואר בפרק אלו דברים (פסחים ע' ע"ב) ובפ"ק דחגיגה (ט' ע"א) עיי"ש. וגם מאי דכתיב (בפרשת ראה) וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר וגו'. מוקמינן במצות חגיגה (בפרק אלו דברים שם) ובספרי (ראה. פסקא קכ"ט) עיי"ש. וא"כ מאי שנא מצות חגיגה ממצות שביתה שנמנה שביתת כל מועד ומועד מצוה בפ"ע. ועכצ"ל דשאני חגיגה. משום דאשכחן בה עשה כללית שכוללת כל הרגלים במצוה אחת. דכתיב שלש רגלים תחוג לי בשנה. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' (בסה"מ עשין נ"ב) עיי"ש. וכן כל שאר הראשונים ז"ל לא מנו מצות חגיגה אלא מהך קרא שכולל חגיגת כל הרגלים כולן במצוה אחת. וגם הבה"ג מנאה מצוה אחת מהך קרא. והיינו משום דכל כיו"ב לכ"ע אין למנות אלא העשה הכללית בלבד. כיון דהעשה הכללית והפרטיות משם אחד הן. וכמו שנתבאר אצלנו בארוכה במקומו בפנים (עשין מ"ה) ולקמן (עשין נ"ח) עיי"ש:

והשתא א"כ ממילא מבואר דה"ה למוספין דכל השנה. דאע"ג שבכל מוסף של כל מועד ומועד בפ"ע כתוב בקרא עשה מיוחדת בפ"ע. מ"מ כיון דאיכא בהו ג"כ עשה אחת כללית שכוללת כל מוספי השנה כולה כאחד. אין לנו למנותם אלא במצוה אחת. וכדעת רבינו הגאון והבה"ג ז"ל וסייעתם. ומתבאר לנו מזה דמלבד שאין שום מקום כלל להשגת הרמב"ם ז"ל על הבה"ג. אלא דאדרבה דברי הגאונים ז"ל מוכרחין. ודברי הרמב"ם ז"ל וסייעתו תמוהים מאוד בזה. דכמו שהם עצמם מנו חגיגת כל הרגלים כולן במצוה אחת. הכי נמי הו"ל למנות כל מוספי השנה כולה במצוה אחת. מהאי טעמא גופא וכמו שנתבאר. ואין זה ענין כלל לעשין דשביתה. דשאני התם דבשביתת שבת ובשביתת כל מועד ממועדי השנה באה בכתוב עשה פרטית בפ"ע. ולא אשכחן בהו עשה כללית שתכלול כולן כאחת כדאשכחן במוספין ובחגיגה:

ומעתה לפ"ז ממילא מתבאר דכל עיקר שורש זה אין לו מקום אלא לפי דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שמנו מוספי כל מועד ומועד ממועדי כל השנה מצוה מיוחדת בפ"ע. דלפ"ז לולא שורש זה היה ראוי לומר דמוספי שבעת ימי חג הסוכות ג"כ כיון שבכל יום ויום בא בכתוב מצות עשה פרטית בפ"ע. יש למנות מוספי כל יום ויום מצוה בפ"ע. אבל אחר שהשרשנו שמספר המצות לא יתרבה כמספר הימים שהמצוה מתחייבת בהם. מתבאר דכיון דכל מוספי ימי חג הסוכות לחובת החג הם באים. אין למנותן אלא במצוה אחת. והשתא א"כ להגאונים ז"ל דבלא"ה מנו כל מוספי השנה כולה במצות עשה אחת. מטעם שנתבאר. שוב אין מקום כלל לשורש זה. ורבינו הגאון ז"ל גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד שם אע"פ ששם מנה מוספי כל מועד ומועד מצוה בפ"ע. מ"מ כיון שמנה שם גם מוספי חג הסוכות כל יום ויום מצוה בפ"ע. מטעם שבמוסף של כל יום ויום נאמרה מצוה פרטית בפרשה מיוחדת בפ"ע וכמשכ"ל. ממילא מבואר דלא שמיעא לי' ולא ס"ל שורש זה. וגם אין לו מקום לדעתו כלל. כיון שכבר נתבאר דגם להרמב"ם ז"ל גופי' אין מקום לשורש זה אלא לענין שלא למנות מוספי חג הסוכות כל יום ויום מצוה בפ"ע. והרי לדעת רבינו הגאון ז"ל באמת נמנה כל יום ויום מצוה מיוחדת בפ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.