ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ז/יב

השורש הי"ב.

שאין למנות חלקי המלאכה שבא הצווי בעשייתם כל חלק וחלק בפ"ע.

גם שורש זה כפי מה שביאר אותו הרמב"ם ז"ל אע"ג דבעיקר יסודו אין שום חולק עליו. מ"מ בסעיפיו וענפיו המרובים אשר ספחן הרמב"ם ז"ל לשורש זה בידו החזקה. רחוקה שיטת רבינו הגאון ז"ל משיטתו. ולא כל מה שיחשבנו הרמב"ם ז"ל חלק מחלקי המלאכה יחשבנו גם רבינו הגאון ז"ל כן. דמש"כ הרמב"ם ז"ל כאן דכלי המקדש כמו הארון והשולחן והמזבחות אע"פ שנאמר בכל אחד מהן מצוה בפ"ע. מ"מ כולם אינם אלא חלקי מצות ועשו לי מקדש. ולזה אין למנותם מצות בפ"ע. אין זו דעת רבינו הגאון ז"ל. אלא דעתו כמש"כ הרמב"ן ז"ל (בסה"מ עשין ל"ג) שאין הכלים חלק מן הבית אלא מצות בפ"ע הם. וכמו שביארנו בפנים במנין הפרשיות (נ"א נ"ב נ"ג ס"ב) עיי"ש היטב. ולענין המזבחות (שם נ"ה נ"ו) עיי"ש. וגם מש"כ הרמב"ם ז"ל דמצות נתינת עורות קדשי קדשים לכהנים אינה אלא אחד מחלקי מלאכת הקרבן. אין זו דעת רבינו הגאון ז"ל שמנאה מצוה בפ"ע (עשין קט"ז). ושם נתבאר טעמו בזה. וגם לעיל מיני' (עשין קי"ג קי"ד) עיי"ש היטב. וזו היא ג"כ דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל כמי שנתבאר שם:

ומלבד מה שביארנו בזה שם להכריח דעת רבינו הגאון ז"ל בלא"ה דברי הרמב"ם ז"ל בזה תמוהים אצלי. דהרי מצוה זו דנתינת העור לכהנים אינה מיוחדת באחד ממיני הקרבנות בלבד. אלא זו היא מצוה הנוהגת בכל מיני קרבנות קדשי קדשים כמבואר במתניתין דזבחים (פרק טבול יום ק"ג ע"א). ומאי דכתיב בההוא קרא עולת איש. מפרשינן בההיא מתניתין דהתם עולת איש שעלתה לאיש. לאפוקי כשנפסל הקרבן שלא זכה בו המזבח. לא זכו גם הכהנים בעורו עיי"ש. והשתא כיון דגם לדעת הרמב"ם ז"ל מלאכת כל מין ממיני הקרבן נמנה מצוה בפ"ע. מלאכת העולה בפ"ע. וחטאת בפ"ע. ואשם בפ"ע. וכן כל כיו"ב. א"כ לא גרעה מצוה זו דנתינת העור לכהנים ממצות אכילת בשר קדשים דכתיבא אצל קדשי קדשים. ואכלו אותם אשר כופר בהם. וכתב הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין פ"ט. ובחבורו הגדול ריש פ"י ממעה"ק) דעיקר מצוה זו אינה אלא בקדשי קדשים עיי"ש. ואעפ"כ גם לדעת הרמב"ם ז"ל היא נמנית מצוה בפ"ע. והיינו מטעם שביאר הרמב"ם ז"ל גופי' כאן. משום דכיון שאין זו מצוה מיוחדת באחד ממיני הקרבנות בלבד. אלא כוללת כל קדשי הקדשים הנאכלין. ע"כ לא יתכן לומר שאינה אלא חלק מחלקי המלאכה של אחד ממיני הקרבנות עיי"ש בדבריו. והשתא א"כ גם מצות נתינת העור שנוהגת בכל מיני קרבנות של קדשי קדשים ודאי יש למנותה מצוה מיוחדת בפ"ע. מהאי טעמא גופא. הן אמת דמלשון הרמב"ם ז"ל כאן שכתב וז"ל וזהו הסבה. כי המלאכה היא המצוה ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה. אלא אם הם צוויים כוללים מיני הקרבנות כולם. ולא יתייחדו במין זולת המין. אז ראוי שימנה כל צווי מהם מצוה בפ"ע. לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבן מהקרבנות. כמו הזהירו מהקריב בע"מ או צוותו שיהיה תמים וכו'. וצוותו שימלח כל קרבן וכו'. וצוותו לאכול מה שיאכל ממנו. שכל אחד מאלו הצוויין הוא מצוה בפני עצמו. כי הם אין מהם גם אחד חלק מחלקי המצוה מכל מלאכת קרבן המיוחד. אבל צוויין הכוללים כל קרבן וכו'. והוא מבואר כי היות הכהן לוקח מה שיש לו לקחת הוא חלק מחלקי המצוה כמו שזכרנו בעור העולה עכ"ל עיי"ש. מבואר מזה דס"ל דנתינת עור העולה היא מצוה שנתייחדה בעולה בלבד. ולזה מאחר שכבר נמנה מעשה העולה מצוה. שוב אין ראוי למנות נתינת עור העולה מצוה בפ"ע. שאינה אלא אחד מחלקי מעשה העולה. אבל הוא תמוה מאוד לכאורה. דזהו נגד משנה ערוכה דזבחים שם וברייתא דבגמרא שם עיי"ש. וכן מבואר להדיא בספרא (פרשת צו) ובתוספתא (פי"א דזבחים) דמצות נתינת העור לכהן נוהגת בכל קדשי קדשים עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל גופי' בחבורו הגדול (הלכות מעה"ק פ"ה הי"ט) עיי"ש. ותמיהני על כל האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה:

ומיהו אפשר לומר קצת בזה בדעת הרמב"ם ז"ל דלשיטתו אזיל לפי מה שהשריש (בשורש שני) שאין ראוי למנות במנין המצות כל מה שנלמד באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן או מריבוי. והילכך ס"ל גם כאן בעורות קדשי קדשים. כיון דלפום פשטי' דקרא אין לנו אלא בעור העולה בלבד. אלא דילפינן גם שאר קדשי קדשים בקל וחומר מעולה. וכדאיתא התם במתניתין דזבחים עיי"ש. ובברייתא יליף לה מריבויא דקרא דאשר הקריב עיי"ש. והילכך לשיטת הרמב"ם ז"ל אין לנו לענין מנין המצות אלא עור העולה בלבד. ושפיר אפשר לומר דאין זה אלא אחד מחלקי מלאכת העולה. ואין ראוי למנותה מצוה בפ"ע. אבל באמת אין זה מספיק. משום דכיון דגם לשיטת הרמב"ם ז"ל (בשורש שני) כל מה שנלמד באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן לענין דינא הו"ל כדאורייתא ככל המפורש בתורה. אלא דלענין מנין המצות הוא שהשריש דכל כיו"ב אינו נמנה. וכמו שביארו דעתו הרשב"ץ ז"ל וכל האחרונים ז"ל וכמשכ"ל. א"כ נהי דכל כיו"ב אין למנותו במנין המצות. מ"מ הכא ע"כ לא יתכן לומר דאין מצות נתינת העור אלא אחד מחלקי מלאכת העולה. כיון דעכ"פ מדינא דאורייתא נוהגת מצוה זו גם בכל שאר מיני הקרבנות של קדשי קדשים. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע אצלי טובא. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו שפיר מנה עירות קדשים מצוה בפ"ע. משום דלא יתכן כלל לומר שאינה אלא אחד מחלקי מלאכת הקרבן וכמו שנתבאר:

וכן מה שכתב הרמב"ם ז"ל כאן בשורש זה דמתן חזה ושוק ומצות תנופה בקרבנות אינן אלא חלקי מצוה. אין זו דעת רבינו הגאון ז"ל. דס"ל דמצות מיוחדות בפ"ע הן. וזו היא ג"כ דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל וכבר נתבאר אצלנו טעמם בפנים (עשין קי"ג קי"ד) עיי"ש. ולכאורה היה נראה דמלבד מה שביארנו שם. בלא"ה לרבינו הגאון ז"ל שמנה מעשה שלמי בקר בפ"ע ומעשה שלמי צאן בפ"ע. ושלמי תודה בפ"ע. א"כ כיון דמצות נתינת חזה ושוק נוהגת בכולן. ע"כ לא יתכן לומר דאינה אלא אחד מחלקי מלאכת השלמים. כיון דאין מלאכת השלמים מצוה אחת. אלא שלש מצות חלוקות יש בה. וכן מצות תנופה שנוהגת בהרבה ממיני הקרבנות שכל אחד מהן לשיטת רבינו הגאון ז"ל נמנה מצוה בפ"ע. וגם נתינת עורות קדשי קדשים אפי' לשיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל ע"כ לא יתכן לומר דאינה אלא אחד מחלקי מלאכת העולה. כיון דלרבינו הגאון ז"ל אין מעשה העולה מצוה אחת. אלא שתי מצות חלוקות בפ"ע. עולת בקר בפ"ע. ועולת צאן בפ"ע. כמבואר בפנים (עשין ק"ז ק"ח) עיי"ש. והרי במצות נתינת העור אפי' אם תמצא לומר דנקטינן קרא כפשטי' בעולה לחודה. כדעת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל. מ"מ הרי עכ"פ עולה סתמא כתיב בקרא שכולל כל העולות. וא"כ ע"כ לא יתכן לומר שלא תהא אלא אחד מחלקי מצוה אחת. וכסברת הרמב"ם ז"ל גופי' כאן כמשכ"ל. ואע"ג דלא כתב הרמב"ם ז"ל דכל כה"ג יש למנותה מצוה בפ"ע אלא אם הוא צווי הכולל מיני הקרבנות כולם. מ"מ נראה ברור דלאו דוקא הוא. ולא אתי אלא לאפוקי כשנוהג רק במין קרבן אחד שנמנה במצוה אחת. וכמו שסיים דבריו וכתב וז"ל ולא יתיחדו במין זולת זה המין אז ראוי שימנה כל צווי מהם למצוה בפ"ע וכו' עכ"ל עיי"ש. ובודאי אין שום טעם לחלק בזה בין מה שנוהג בכל מיני הקרבנות למה שנוהג רק במקצתן והם מצות חלוקות. וכן מוכרח ע"כ מהדמיון שהביא ממצות אכילת קדשים וכמשכ"ל:

הן אמת דעיקר סברא זו של הרמב"ם ז"ל לכאורה צ"ע טובא. דלפ"ז היה לו למנות ההקטרות למצוה בפ"ע. משום שנוהגות בכל מיני הקרבנות והמנחות. דבכולן איכא הקטרת חלבים ואברים וקומץ ולבונה. וכל אחד ממיני הקרבנות הללו נמנה גם לדעת הרמב"ם ז"ל מצוה בפ"ע. ואמאי השיג כאן על הבה"ג ז"ל בזה שמנה ההקטרות מצוה בפ"ע. והרי לפי סברתו זו דברי הבה"ג בזה מוכרחין. וכן קשה ג"כ דהו"ל למנות סמיכה מצוה בפ"ע מהאי טעמא. משום שנוהגת בהרבה ממיני הקרבנות שכל אחד נמנה אליבא דכ"ע מצוה בפ"ע. וכ"ש שיקשה ע"פ סברא זו לשיטת רבינו הגאון ז"ל שמנה כל מין ומין ממיני המנחות מצוה מיוחדת בפ"ע (עשין קי"ז קי"ח וכו'). וא"כ הו"ל למנות ג"כ יציקות ובלילות פתיתות והגשות. כל אחת מהן מצוה בפ"ע. משום שהן נוהגות בכל מיני המנחות שכל אחד הוא מצוה בפ"ע. מיהו לזה נראה דודאי כל דבר שהוא ממלאכת עבודת הקרבן ונאמר בקרא בכל מין ומין ממיני הקרבנות בפ"ע. אע"פ שהוא נוהג בכל מיני הקרבנות או עכ"פ בהרבה מהם. אינו נמנה בפ"ע. משום שאינו אלא אחד מחלקי מלאכת הקרבן שכבר נמנה במנין המצות. וכל חלקי המלאכה בכלל. וכוונת הרמב"ם ז"ל בחילוק זה אינה אלא לומר דכל היכא שכתוב בתורה ציווי בפ"ע בדרך כלל. שכל מיני הקרבנות בכלל. או עכ"פ כולל כמה מהם שכל אחד מהם הוא נמנה מצוה בפ"ע. אז ע"כ אי אפשר לומר שאינו אלא כאחד מחלקי המלאכה של קרבנות הללו. כיון שלא נאמר בענין מלאכת הקרבן. וגם לא נאמר על אחד ממיני הקרבנות בלבד. אלא כולל כל או כמה ממיני הקרבנות שכל אחד נמנה מצוה בפ"ע. וע"כ לא יתכן לומר שיהא נחשב אחד מחלקי מלאכת כולם. שהרי ציווי זה לא נאמר בקרא אלא פעם אחת. וגם לא יתכן לעשותו חלק למלאכת אחד מהם שהרי הוא כולל כולם. או עכ"פ כמה מהם למצוה זו. כמו מה שצוה שיהיה תמים. שנאמרה בזה פרשה מיוחדת בפ"ע שכוללת כל מיני הקרבנות (פרשת אמור). וכן מה שצוה הכתוב שיהיה בלתי מחוסר זמן. שמצוה זו נאמרה דרך כלל לכל הקרבנות מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה וגו'. וכן מצות על כל קרבנך תקריב מלח. שנאמרה בפ"ע דרך כלל לכל הקרבנות וכן מצות אכילת קדשי קדשים לכהנים נאמרה דרך כלל לכל קדשי קדשים הנאכלין. דכתיב זה יהיה לך מקודש הקדשים וגו'. וכל כיו"ב לא יתכן לומר שאינו אלא אחד מחלקי מלאכת אחד ממיני הקרבנות. כיון שנאמרה מצוה כללית בפ"ע הכוללת כל מיני הקרבנות או כמה מהם. אבל נתינת עור העולה אע"פ שנאמרה בפ"ע. ולא נכתבה בפרשת מלאכת עולת בהמה על סדר פרטי מלאכת עולת בהמה. מ"מ כיון דלדעת הרמב"ם ז"ל לא נאמרה אלא בעולה דוקא. וכל מיני העולות לדעתו אין מלאכתן נמנית אלא מצוה אחת. הילכך אין זה אלא אחד מחלקי מלאכת הקרבת העולה. וכן מתן חזה ושוק אע"פ שנאמרה מצוה בפ"ע שלא על סדר פרטי מלאכת הקרבת שלמים בפרשה המיוחדת לה. מ"מ כיון שאינו נוהג אלא בשלמים בלבד. ומלאכת הקרבת כל מיני השלמים לדעת הרמב"ם ז"ל מצוה אחת היא. הילכך אין זה אלא אחד מחלקי מלאכת השלמים. וכן תנופה שלא נאמרה מצוה כללית בפ"ע אלא בשלמים (בפרשת צו). וגם בשאר הקרבנות הטעונין תנופה נאמרה בהן בפ"ע. הילכך אינה אלא כאחד מחלקי מלאכת השלמים ומלאכת שאר הקרבנות שהיא כתובה בהן. ואין למנות אלא עיקר מלאכת אלו הקרבנות. ובכללה גם התנופה. ומהאי טעמא נמי ההקטרות והסמיכות. אע"פ שהן נוהגות בכל מיני הקרבנות או ברובן. מ"מ כיון שלא נאמרה בהן מצוה כללית בפ"ע. אלא נאמרו בכל מין ממיני הקרבנות בפ"ע על סדר פרטי מלאכת הקרבתן. אין זו אלא כאחד משאר כל חלקי המלאכה. ואין למנותן מצוה מיוחדת בפ"ע. ואע"ג דבפרשת מומין לא כתיבי אלא עולה ושלמים בלבד. אלא דבספרא אתרבו מייתורא דקרא גם שאר כל מיני הקרבנות לענין זה. וא"כ אין זה צווי הכולל כל מיני הקרבנות לפי דרכו של הרמב"ם ז"ל. ואעפ"כ כתב הרמב"ם דמה"ט נמנה מצוה בפ"ע. מ"מ הרי כבר נתבאר דמש"כ הרמב"ם ז"ל כאן כל מיני הקרבנות. ע"כ לאו דוקא הוא. ולא אתי אלא לאפוקי היכא שלא נאמרה אלא על מצוה אחת בלבד. וכמבואר בלשון הרמב"ם ז"ל גופי' כמשכ"ל. כן נראה בכוונת הרמב"ם ז"ל בזה ברור ומוכרח. ועפ"ז ניחא שפיר מה שתמהתי בפנים (עשין קל"ג) על הרמב"ם עיי"ש היטב:

איברא דאכתי תמוה לכאורה לפי המבואר בספרא (אמור פ"ז) ובגמרא (מנחות. ע"ג ע"ב) דמאי דכתיב בפרשת מומין לעולה לא קאי על צווי ואזהרת המומין. אלא מילתא אחריתא היא לגמרי. לריה"ג כדאית לי' ולר"ע כדאית לי' עיי"ש. וא"כ מבואר דלא נאמרה פרשת מומין אלא בשלמים בלבד. אלא דמריבויא דקרא מרבינן התם גם כל שאר הקרבנות בכלל הפרשה חוץ מעופות עיי"ש. ולענין מנחות ונסכים איבעיא לן (פ"ט דמנחות פ"ו ע"א פ"ז ע"א) עיי"ש. וא"כ הו"ל ממש כעורות קדשי קדשים שכתב הרמב"ם ז"ל דאינו אלא חלק מחלקי מלאכת העולה. אע"ג דגם התם מרבינן מריבויא דקרא גם כל שאר קדשי קדשים וכמשכ"ל. וזו היא תמיהא גדולה לכאורה על הרמב"ם ז"ל. מיהו אפשר לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דשאני פרשת מומין. דאע"ג דמאי דכתיב התם לעולה דרשוהו למילתא אחריתא. מ"מ לפום פשטי' דקרא לענין מצות תמות ואזהרת מומין הוא דמיירי. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. וא"כ מצות תמות ואזהרת מומין לפום פשטי' דקרא כוללת עולה ושלמים. שהם מצות חלוקות גם לשיטת הרמב"ם ז"ל. ולהכי ע"כ לא יתכן לומר דאין זה אלא אחד מחלקי מצוה אחת. משא"כ מתן עורות קדשי קדשים דלפום פשטי' דקרא לא נאמרה מצוה זו אלא בעולה בלבד. ולהכי ס"ל דאין זה אלא אחד מחלקי מלאכת העולה. משום דלשיטתו כל העולות אין נמנין אלא במצוה אחת. כן נראה מוכרח לומר בכוונת הרמב"ם ז"ל בזה. וא"כ גם מזה ע"כ מוכרח דמש"כ הרמב"ם ז"ל אלא אם הם כוללים כל מיני הקרבנות לאו דוקא הוא. וגם כשאינם כוללים אלא שני מיני קרבנות ג"כ שוב לא יתכן לומר שאינו אלא חלק מחלקי המלאכה אלא מצוה בפ"ע היא וכמו שביארנו:

ומעתה עפ"ז גם דברי רבינו הגאון ז"ל לפי שיטתו נכונים היטב. די"ל דלהכי לא מנה יציקות ובלילות פתיתות והגשות כל אחת מצוה בפ"ע. משום דאע"פ שהן נוהגות בכל מיני המנחות כולן. וכל מין ממיני המנחות מצוה בפ"ע היא לשיטתו. מ"מ כיון דבכל הנך אין לנו בקרא מצוה כללית לכל המנחות כולן. אלא שנאמרו בכלל פרטי מלאכת כל מין ממיני המנחה. ואע"ג דיציקה ופתיתה לא נאמרו אלא במנחת מחבת בלבד. ומינה הוא דילפינן לכל שאר מיני המנחות הנאפות קודם קמיצה. כמבואר בספרא (ויקרא פי"ב) ובגמרא (מנחות ע"ה ע"א) עיי"ש. מ"מ כיון דמיהת גם במנחת מחבת גופא לא נאמרו אלא בכלל פרטי מלאכת המנחה. הילכך אע"ג דמריבויא דקרא מרבינן נמי גם שאר המנחות כיו"ב ליציקה ופתיתה. מ"מ הו"ל כאילו נאמרו נמי בשאר המנחות בכלל פרטי סדר מלאכתן בפ"ע בפירוש יציקה ופתיתה כמו במנחת מחבת. וא"כ אינן אלא כאחד משאר חלקי מלאכתן אע"פ שנוהגות בכולן. שהרי מ"מ אין לנו בהן מצוה כללית בפ"ע שתכלול כל המנחות כאחת. ואין למנותן מצות בפ"ע. ואע"ג דאכתי קשה בהגשה דכתיב בה מצוה כללית לכל המנחות דכתיב והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה וגו' והגישה אל המזבח. וזו היא מצות הגשה לכל המנחות האמורות למעלה בפרשה כדכתיב אשר יעשה מאלה דהיינו המפורשות למעלה. וא"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל היה ראוי למנות הגשה מצוה בפ"ע. כיון שהוא צווי הכולל לכל המנחות. מ"מ נראה דכיון דבהך קרא לא כתיב מנחה סתם אלא כתיב המנחה אשר יעשה מאלה. הו"ל כאילו פירש הכתוב בפרט הגשה בכל אחת מן המנחות המפורשות למעלה כל אחת בפ"ע. ואין זו מצוה כללית. שהרי למעלה פירש הכתוב מלאכת כל מין ממיני המנחה בפרטות בפ"ע. וא"כ מאי דכתב קרא בתר הכי דכל אחת מאלה המנחות טעונה הגשה. הו"ל כאילו נתפרשה הגשה בפירוש על סדר מלאכת כל מנחה ומנחה בפ"ע. ואין זה אלא כאחד משאר חלקי מלאכת כל אחת מהן. וכיו"ב אשכחן בפרק בתרא דמכות (י"ח ע"ב) דאמרינן התם אלא קרא יתירא הוא מכדי כתיב והבאתם שם וגו' לכתוב רחמנא לא תוכל לאכלם מיהדר מיפרש בהו רחמנא למה לי אלא ליחודי להו לאוי לכל חד וחד עיי"ש בסוגיא. ופירש"י וז"ל קרא יתירא הוא האי קרא דלא תוכל לאכול דקא מני לכולהו בגווי'. דמכדי כתיב לעיל מיני' והבאתם שמה וכולהו בהאי קרא כתיבי לכתוב בתרי' לא תוכל לאכלם בשעריך אם על חוץ לחומה בא להזהיר. ולאו שבכללות לא הוי כיון דאכולהו קאי הוי לאו אכל חד וחד. והיכי דמי לאו שבכללות כגון וכו'. מיהדר פירושי בכל חד למה לי ש"מ לייחודי לאו לכל חד וחד כאילו חזר וכתב בכל אחד לאו דחוץ לחומה. וכיון דאינו ענין לו תנהו ענין לדבר אחר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דכל שנפרטו לעיל מיני' כל הפרטים והדר כתיב לא תוכל לאכלם הו"ל כאילו נתפרשו הלאוין בכל אחד מהפרטים בפ"ע ואין זה לאו שבכללות. וא"כ הכא נמי ממש הכי הוא. דכיון דלעיל מיני' נפרטו מלאכת כל מנחה ומנחה בפ"ע. ובתר הכי כתיב המנחה אשר יעשה מאלה וגו' והגישה וגו' הו"ל כאילו כתיבא הגשה במלאכת כל מין ממיני המנחה בפ"ע. ואין זו מצוה כללית בפ"ע לכל מיני המנחות. ואע"ג דבריש פ"ק דכריתות (ה' ע"א) אמרינן בהך לאו גופי' דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' דכל כה"ג חשיב לאו שבכללות. דפרכינן התם ועדיין לאו שבכללות הוא. ומשני א"כ נימא קרא לא תוכל לאכלם בשעריך. מעשר דגנך תירושך ויצהרך למה לי. ליחודי אכילה בכל חד וחד עיי"ש. הרי דאי הוה כתיב רק לא תוכל לאכלם הו"ל לאו שבכללות. אע"ג דלעיל מיני' נפרטו בפירוש כל הפרטים בקרא. מ"מ הא בלא"ה קשה דהנך תרתי סוגיות סתרי הדדי. וכבר עמדו בזה האחרונים ז"ל. וא"כ אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דהנך תרתי סוגיות פליגי אהדדי. ונקט לעיקר כסוגיא דמכות שם משום דהו"ל סוגיא בדוכתה טפי מסוגיא דכריתות. איברא דלפ"מ שביארנו בפנים (לאוין רס"ג) דאפי' לפי סוגיא דמכות שם. מ"מ לענין מנין המצות כל כהאי גוונא גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו אינם נמנין אלא במצוה אחת עיי"ש היטב. א"כ ודאי לכאורה קשה. אלא דבאמת אין ענין זה לזה כלל. דההיא דהכא לא דמי ללשון לא תוכל לאכלם דהתם. דעכ"פ כולל כולם יחד. משא"כ הכא דכתיב את המנחה אשר יעשה מאלה וגו'. דמשמע ודאי מאחת מכל אלה המפורשות למעלה. ודאי ראוי לומר טפי דהו"ל כפורט בפרט בכל אחת מהן בפ"ע. ובפרט לפמש"כ מהר"י בכ"ר דוד ז"ל (בד"א קונטרס ששי) לתרץ הנך סוגיות דסתרי הדדי עפמש"כ התוס' בפרק המקבל (ב"מ קט"ו ע"ב) ובפ"ה דמנחות (נ"ח ע"ב) לחלק בזה בין שהם משם אחד לשני שמות עיי"ש. ולזה בסוגיא דכריתות שם דמיירי שהפרטים כולם משם אחד הם הילכך גם בכה"ג חשוב לאו שבכללות. משא"כ בסוגיא דמכות שם דמיירי בפרטים שהם שמות חלוקים. הילכך חשיב לי' כפורט כל אחד בפ"ע. ולפ"ז הכא לענין מנין המצות. כיון דלשיטת רבינו הגאון ז"ל כל אחד ממיני המנחות נמנה מצוה מיוחדת בפ"ע. הו"ל ג"כ כשמות מוחלקין. וא"כ ודאי אית לן למימר דהו"ל כפורט בכל אחת ממיני המנחות בפ"ע כבסוגיא דמכות שם. ולהכי אין למנות הגשה מצוה בפ"ע:

ואע"ג דכתיב נמי (בפרשת צו) וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו'. והיינו מצות הגשה לכל המנחות. וא"כ הו"ל מצוה כללית לכל המנחות כולן איכא למימר דהך קרא לא לעיקר מצות הגשה אתי. דהרי עיקר מצות הגשה לכל המנחות כבר כתיבא בדוכתה. בפרשת מעשה כל המנחות כולן (בפרשת ויקרא). וע"כ הך קרא דוזאת תורת המנחה לא אתי אלא לאשמעינן מקום ההגשה שתהיה בקרן דרומית מערבית. כמבואר בספרא (צו פ"ב) ובגמרא (פ"ב דסוטה י"ד ע"ב) עיי"ש. וא"כ עיקר המצות הגשה אין בה מצוה כללית בפ"ע. אלא נאמרה במלאכת כל מין ממיני המנחות בפ"ע. והילכך אין ראוי למנותה מצוה מיוחדת בפ"ע:

איברא דאכתי הדבר קשה לפי מה שנתבאר דפרשת מומין משום דלפום פשטי' דקרא קיימא על עולות ושלמים לכך נמנית מצוה בפ"ע. הרי דאע"ג דבהדיא פרט בה הכתוב עולה ושלמים לא אמרינן דהו"ל כאילו נתפרשה המצוה בפרטות בכל אחד ממיני קרבנות אלו בפ"ע. וא"כ אית לן למימר דכ"ש הכא בהגשה. דעכ"פ לא נתפרשה בהדיא כל מנחה ומנחה בפרט. ולא כתיב בה אלא המנחה אשר יעשה מאלה. דודאי ראוי לומר דחשיבא מצוה כללית לכל מיני המנחות להיותה נמנית מצוה בפ"ע בחשבון המצות. מיהו נראה דודאי לרבינו הגאון ז"ל דקיימינן השתא אליבי' עכצ"ל דאין ה"נ דגם בפרשת מומין היה ראוי לומר מהאי טעמא דלא חשיבא מצוה בפ"ע. אלא דלטעמי' אזיל דכל מין ומין ממיני העולות מנה מצוה בפ"ע. וכן כל מין ממיני השלמים. וכיון דהתם בההיא פרשה עולה ושלמים סתם כתיבי בקרא. שפיר ראוי לומר דהו"ל צווי כולל לכל המינים שבעולות ושבשלמים. דהא אפי' את"ל דהו"ל כאילו נתייחד הצווי בעולה בפ"ע ובשלמים בפ"ע. מ"מ אכתי שפיר הו"ל צווי כולל כל המינים שבעולה ושבשלמים שכל אחד נמנה מצוה בפ"ע. אבל הרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל. דאע"ג דס"ל דכל כיו"ב חשיב צווי כללי אע"ג דכל המינים שבעולה ושבשלמים אין נמנין אלא אחת אחת. וא"כ הכא במצות הגשה נמי היה ראוי לומר דחשיב צווי כללי אם היה כל מין ממיני המנחה נמנה מצוה בפ"ע. מ"מ הרי לשיטתו כל מיני המנחות כולם אין נמנין אלא מצוה אחת. והילכך לא חשיבא הגשה אלא חלק משאר חלקי מלאכת המנחה. ואין ראוי למנותה מצוה בפ"ע. ואין להאריך בזה יותר:

וכן גם מה שכתב הרמב"ם ז"ל כאן דרחיצת הכלים שהזה עליהם מדם החטאת וכו' אינה נמנית בפ"ע משום דהו"ל בכלל עשה דמעשה חטאת עיי"ש. אין זו דעת רבינו הגאון ז"ל. וכמו שנתבאר בפנים (עשין קנ"ב קנ"ג) עיי"ש. ואמנם מה שהשיג הרמב"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל דס"ל דבכל מתנות כהונה ההפרשה והנתינה אין נמנין אלא במצוה אחת. והרמב"ן ז"ל העלה דבדברים הטובלים. ההפרשה והנתינה שתי מצות חלוקות הן ונמנות שתים עיי"ש. כבר ביארנו במקומו בפנים (עשין ס"ה ס"ו) דדעת רבינו הגאון ז"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל דאין שום חילוק בזה. ובכל ענין אין הפרשה ונתינה נמנין אלא במצוה אחת. ושם ביארנו שכך היא ג"כ דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. וגם סילקנו שם כל טענות הרמב"ן ז"ל בזה עיי"ש היטב בכל מה שביארנו בזה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.