ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ז/ט

השורש התשיעי.

שאין ראוי למנות הלאוין והעשין רק הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם.

השורש הזה לפי מה שביאר אותו הרמב"ם ז"ל מתחלק לשני חלקים. האחד כי כשבאו בתורה הרבה עשין במצוה אחת. או כשנכפלו כמה לאוין באיסור אחד. אין למנות כולן אלא במצוה אחת. משום שבמנין המצות אין למנות אלא הדבר שנצטוינו בו או שהוזהרנו על מניעתו. לא מספר כל העשין והלאוין שבאו בכתוב. והחלק השני הוא שאם נכללו ענינים הרבה באזהרה אחת. בין שלא נפרטו כל הענינים בפירוש אלא נכללו במשמעות הכתוב. ובין שנפרטו בפירוש. אע"פ שענינים שונים ושמות חלוקים הם לגמרי. אין כולם נמנין אלא במצוה אחת. כיון שבאזהרה אחת נאמרו. אם לא היכא דגלי קרא שלוקין על כל אחד בפ"ע אם עבר על כולן כאחת בהתראה אחת. דאז יש למנות כל אחד בפ"ע. עי' בדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בזה:

ולענ"ד צ"ע טובא בזה דהדבר מבואר דשני חלקים אלו סותרים זא"ז. דמאחר שלפי חלק ראשון אין לנו להשגיח על מספר העשין והלאוין שבכתוב באותה מצוה אלא על דבר המצוה עצמה לבד לענין חשבון המצות. ממילא מבואר דגם לאידך גיסא כשנכללו הרבה ענינים בלאו אחד או בעשה אחת אין לנו להשגיח אלא על דבר המצוה בלבד. וכיון שבאזהרה זו הזהירנו הכתוב על דברים נפרדים הרבה. יש לנו למנות במנין המצות כל דבר ודבר בפ"ע. ואין לנו להשגיח על הלאו שאינו אלא אחד. אלא על הענינים שנכללו בו. וכן בעשין כיו"ב. וזה מתמיה הרבה לענ"ד. ולכאורה אפשר לומר בזה עפמש"כ הר"א מיימון ז"ל (מעשה נסים סי' ד') לתרץ מה שנשאל מאת הר"ד הבבלי ז"ל על מש"כ הרמב"ם ז"ל כאן שאם נכללו כמה פרטים באזהרה אחת וגלי קרא שלוקין על כל אחד בפ"ע אז יש למנות כל אחד במנין המצות בפ"ע. ועל זה שאל השואל דכיון דלפ"ז מנין המצות תלוי בחיובי מלקיות. א"כ גם לאו דמלאכת שבת כיון דיש חילוק מלאכות לשבת ומתחייבין חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפ"ע. ולמ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו לוקין על כל מלאכה בפ"ע. אם הותרו בו למלקות. הו"ל למנותו בל"ט אזהרות. וכן לאו דמלאכת יוה"כ דלכ"ע לוקין עליו. הו"ל למנותו בל"ט אזהרות במנין הלאוין. ועל זה השיב לו הר"א מיימון ז"ל וכתב וז"ל. אמנם מה שהוקשה לך על שקשר (הרמב"ם) מנין המצות במלקיות כאשר אמרת. עד אשר הבאת אלו הקושיות המתמיהות מאבות מלאכות וכו'. אך אנחנו נבאר לך מה שיסיר אלו הקושיות המתמיהות וכו'. כי הוא (הרמב"ם) ז"ל לא כוון שהמצוות ימנו לפי המלקיות. כי המצוה האחת יתכנו בה מלקיות רבים לפי מספר אופניה. כאשר בכל אופן עבר על האזהרה וכו'. ואמנם כוונתו כי כאשר ראינו אזהרות רבות לא יחייב העושה כולם אלא מלקות אחת. ידענו כי המה חוזרים ללאו אחד. ולא נמנם אלא בלאו אחד. מפני שאילו שבו ללאוין רבים היו חייבים מלקיות כמספר הלאוין וכו'. אמנם כאשר ראינו חלקים רבים מן לאו אחד. ואף כי הוא לוקה על כל חלק וחלק אנחנו לא נחלק הלאו. ונמנהו במנין חלקיו. כי המנין ללאוין לא לחלקים. כמו שביאר בשורש י"א עכ"ל עיי"ש בדבריו. ועפ"ז מתבאר דאע"פ שבלאוין רבים שבאיסור אחד. וכן בעשין רבות שבמצוה אחת. אין למנותן לפי שורש זה שלפנינו אלא במצוה אחת. מ"מ לאידך גיסא דהיינו כשנכללו ענינים רבים בלאו אחד או בעשה אחת אי אפשר למנות במנין המצות כל ענין פרטי בפ"ע. משום שכיון שנכללו כולם כאחד בעשה אחת או בלאו אחד. הו"ל כל אחד מפרטי הענינים רק כחלק מחלקי הלאו או העשה. וכבר השריש הרמב"ם ז"ל (בשורש י"א) שאין למנות חלקי המצוה כל חלק וחלק בפ"ע:

אבל עיקר דברי הר"א מיימון ז"ל בזה נפלאים מאוד בעיני. דהא להדיא מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל כאן במקומו דגם בנפרטים בלאו אחד. כמו באזהרת לאו דחדש שנפרטו בו שלשה פרטים כאחד. דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. כיון שלוקין על כל אחד ואחד בפ"ע כדגמרינן התם מקרא. נמנה כל אחד בפ"ע במנין המצות. וכן בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך כיון שלוקה על כל אחד בפ"ע כלאוין מוחלקין נמנה כל פרט ופרט בפ"ע בחשבון הלאוין עיי"ש. הרי דגם לענין מנין המצות כל כיו"ב נמנה כל פרט ופרט בפ"ע ולא חשבינן להו כחלקי מצוה אחת. והיותר מפליא מש"כ שם עוד להכריח דגם לדעת הרמב"ם אין המלקיות מחלקות לאו אחד להיותו נמנה במנין המצות לפי חשבון המלקיות. וכתב וז"ל כי הוא (הרמב"ם) ז"ל לא ירחיק שיהיה בע"מ ששימש מצוה אחת עם היות בעלי מומין שלוקין על שימושם מאה וארבעים עכ"ל עיי"ש. וכוונתו בזה למש"כ הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (סופ"ח מהלכות ביאת מקדש) דכל המומין הפוסלים באדם המה מאה וארבעים. ומבואר שם דס"ל דעל כל אחד מהמומין הללו לוקין הכהנים כששימשו במומן עיי"ש ובסוגיא דפ"ז דבכורות (מ"ג ע"ב) ובמש"כ האחרונים ז"ל בזה. וכבר ביארנו בזה במק"א ואכמ"ל בזה. אבל דברי הר"א מיימון ז"ל אלו דברים מתמיהים הם. דמאי ענין ההיא דהתם לכאן. דבההיא דהתם אף על גב דודאי מאה וארבעים כהנים שבכל אחד מהם היה אחד מהמומים הללו. כולם לוקין כששימשו במקדש. ואפי' אם לא היה בכולם אלא אחד מן המומים הללו מומו של זה הוא מומו של זה. מ"מ פשיטא דאפי' כשהיו כל מאה וארבעים מומין אלו כולם בכהן אחד אינו לוקה על שימושו אלא מלקות אחת. דמה לי בע"מ משום מום אחד מה לי משום כל המומין כולן. הרי לא המום גורם המלקות אלא השימוש במקדש. וכך לי מום אחד כאלף מומין. סוף סוף לא קעבר אלא בלאו אחד מדכתיב אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב וגו'. וא"כ מהיכא תיתי לן לומר בזה שיהא ראוי למנות לאו דמומין כמספר המלקות כיון דכהנים הרבה אפי' על אותו מום עצמו כולם לוקין. וכהן אחד אפי' היו בו כל המומים כולן אינו לוקה עליהן אלא אחת. ונמצא דבאמת אין כאן אלא מלקות אחת על כולן. וליכא מלקיות הרבה אלא בכהנים רבים. ומשום שכל אחד מהם עבר על הלאו. ואפי' כשמומו של זה כמומו של זה שמום אחד בכולם. ולא הקשה הר"ד הבבלי ז"ל אלא מן הלאוין דמלאכת שבת ויוה"כ דהתם גלי קרא שאם עשאן לכל המלאכות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת חטאת בשוגג ומלקות במזיד כשהותרו בו למלקות למ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו. וביוה"כ לכ"ע איכא מלקות על כל מלאכה ומלאכה אפי' בהתראה אחת. ואפי' עשאן זה אחר זה כדמשמע בסוגיא דפסחים (מ"ח ע"א) ובפרק בתרא דמכות (כ"א ע"ב) עיי"ש. כדין לאוין חלוקין ושמות מוחלקין. והו"ל ממש כלאו דחדש ולאו דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' שמנאן הרמב"ם ז"ל כל אחד בשלשה לאוין מיוחדין במנין המצות. וא"כ ודאי יפה הקשה הר"ד הבבלי ז"ל דהכי נמי לאו דמלאכת שבת ולאו דמלאכת יוה"כ הו"ל למנותן ל"ט ל"ט לאוין בפ"ע. כיון דחייבין על כל מלאכה ומלאכה בפ"ע. ועל זה לא תירץ הר"א מיימון ז"ל כלום. ודמיונו מאזהרת לאו דבע"מ הוא מוזר מאוד מיהו מה שהקשה הר"ד הבבלי ז"ל מן הלאו דמלאכת יוה"כ. והיינו משום שהיה פשוט אצלו דיש חילוק מלאכות ליוה"כ כמו לשבת. וכן ע"כ דעת הר"א מיימון ז"ל שם כמתבאר מדבריו שם. זהו נגד המבואר בירושלמי (פ"ג דשבועות ה"ד) בהדיא דאין חילוק מלאכות ליוה"כ עיי"ש ובמש"כ הפ"מ והקה"ע שם. אלא שכבר ראיתי לקצת אחרונים שסרסו והגיהו בלשון הירושלמי שם ופירשוהו בדרך אחרת בענין שאין משם ראי' לענין זה ואכמ"ל בזה. איך שיהי' עכ"פ דברי הר"א מיימון ז"ל אין בהם כדי להעלות ארוכה לדברי הרמב"ם ז"ל כלל:

ומלבד זה מה שהכניס הר"א מיימון ז"ל ענין זה בכלל שורש י"א הוא דבר מתמיה מאוד. דאין זה ענין לההיא דהתם כלל. דשם לא מיירי אלא במצוה המצטרפת מכמה חלקים כמצות ציצית שהיא תכלת ולבן ובארבע כנפות. וכן ארבעה מינים שבלולב. וטהרת מצורע שהיא בשני צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ומים חיים וכלי חרש. וכן בכל כיו"ב השריש שם הרמב"ם ז"ל שאין למנות כל חלק וחלק מצוה בפ"ע. משום שאין המצוה אלא בקבוץ כל החלקים יחד. וביאר שם עוד דאפי' חלקים שאין מעכבין זא"ז כל שהם מענין אחד כמו תכלת ולבן שטעם שניהם למען תזכרו וגו'. אין נמנין אלא במצוה אחת עיי"ש. וא"כ לא ירדתי לסוף דעתו ז"ל איך ערבב שני ענינים אלו שלא קרב זה אל זה. דכאן בלאו דמלאכת שבת ושל יוה"כ כיון שחייבין על כל מלאכה ומלאכה בפ"ע. נמצא דלשיטת הרמב"ם ז"ל שהוא מונה הלאוין ע"פ המלקיות. וכל הפרטים שנפרטו בלאו אחד כל דגלי קרא שלוקין על כל פרט ופרט בפ"ע נמנה כל אחד בפ"ע כלאו מיוחד לעצמו. אע"פ שכולן לא נאמרו אלא בלאו אחד. הכי נמי ראוי למנות כל מלאכה ומלאכה במנין המצות כלאו מיוחד בפ"ע. שהרי הכא נמי גלי קרא להתחייב על כל מלאכה בפ"ע. וחילוק מלאכות דגלי קרא הו"ל כחילוק לאוין. ומאי ענין זה לחלקי מצוה. הרי כל מלאכה ומלאכה ענין בפ"ע היא ואין מלאכה אחת תלויה בחברתה כלל. ואיך יעלה על הדעת לומר דאין כל מלאכה ומלאכה אלא חלק מחלקי המצוה. ולפי דרכו של הר"א מיימון ז"ל לא היה לו לומר אלא דזהו בכלל שורש שביעי שהושרש שאין למנות דקדוקי המצות. דלפ"ז היה קצת מקום לומר דהכא נמי לאו דכל מלאכה לא תעשו מצוה אחת היא. דמאי דגלי קרא חילוק מלאכות להתחייב על כל מלאכה ומלאכה בפ"ע אינו אלא דקדוקי המצוה ואין ראוי למנות משום זה כל אחת מהמלאכות מצוה בפ"ע. אלא דגם הא ליתא דעכ"פ זה נסתר מדברי הרמב"ם ז"ל גופי' דלאו דולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ולאו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכל כיו"ב הוא מונה כל פרט בלאו מיוחד בפ"ע משום דגלי קרא לחלקן למלקות ללקות על כל אחד בפ"ע. אע"ג דכל כיו"ב היכא דלא גלי קרא לחלקן למלקות אינם נמנין כולם לשיטתו אלא בלאו אחד. וכמו שביאר כאן ובכמה דוכתי בסה"מ. הרי דכל כיו"ב אינו בכלל דקדוקי מצוה לדעתו. אלא ס"ל דחילוק מלקות הו"ל כחילוק לאוין. משום דאין לוקין בלא לאו. ונמצא דיש כאן לאוין חלוקין וראוי למנותן כל אחד במנין הלאוין בפ"ע. ויפה הקשה הר"ד הבבלי ז"ל דלפ"ז גם לאו דמלאכת שבת ושל מלאכת יוה"כ ראוי למנותן כל מלאכה ומלאכה בפ"ע והו"ל שלשים ותשעה לאוין כמספר המלאכות שבכלל לאוין אלו. ובפרט לדעת הרמב"ם גופי' בריש הלכות שגגות ובשאר מקומות דאין קרבן חטאת אלא במקום שיש אזהרת לאו:

אלא שיש לתמוה על הר"ד הבבלי וגם הר"א מיימון ז"ל איך נעלמו מהם דברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין מ"ג) שכתב וז"ל הזהירנו מהעביר שער הצדעים. והוא אמרו יתעלה לא תקיפו פאת ראשכם וכו' וחייב מלקות על כל פאה מהם. והוא חייב שתים אם גלח כל ראשו. והראוי שלא נמנה זה שתי מצות אע"פ שהוא חייב שתים. לפי שאין בהם שתי לשונות תחת לאו אחד. כי אילו אמר לא תקיפו פאת ראש מימין ופאת ראש משמאל. ומצאנום (לרז"ל) חייב עליהם שתים. אז היה אפשר לומר שימנו שתי מצות. אמנם בהיותו מלה אחת וענין אחד הנה הוא באמת מצוה אחת. ואע"פ שבא בפירוש שלאו זה כולל חלקים רבים מתחלקים מן הגוף ושהוא חייב על כל אחת ועל כל חלק מהם ביחוד. לא יחייב זה שיהיו מצות רבות עכ"ל עיי"ש. וכן כתב ג"כ שם לקמן (לאוין מ"ד) באזהרת גלוח הזקן. דאע"ג דגלי קרא שאם גלח כל הזקן בב"א בהתראה אחת לוקה חמש מלקות על חמש פאות שבזקן. מ"מ אינו נמנה אלא בלאו אחד. משום שלא נפרטו בקרא בפירוש כל פאה ופאה בפ"ע בכלל אזהרה זו. אלא כתיב זקנך סתם שכולל כל חמש הפאות יחד בשם זקן עיי"ש בדבריו. המתבאר מזה דעד כאן לא כתב הרמב"ם ז"ל דכל שלוקין על כל אחד בפ"ע נמנה ג"כ כל אחד בפ"ע במנין הלאוין. אלא כשנפרטו כל אחד בפ"ע בפירוש בכלל הלאו. אבל כל שלא נפרטו כל אחד בפ"ע בקרא. אע"ג דגלי קרא שלוקין על כל אחד בפ"ע. אין כולם נמנין אלא בלאו אחד. כיון דבלאו אחד נאמרו. ומעתה עפ"ז אין מקום כלל לקושית הר"ד הבבלי ז"ל. דהרי בלאו דמלאכת שבת ושל יוה"כ לא נפרטה כל מלאכה ומלאכה בפירוש בפ"ע. אלא כולם נכללו כאחת בשם מלאכה סתם. והילכך אע"ג דגלי קרא להתחייב על כל אחת בפ"ע. אין ראוי למנותן אלא בלאו אחד. וחילוק זה מתבאר ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל כאן במקומו. דבמין הראשון מן הלאוין שבכללות כמו לאו דלא תאכלו על הדם ולאו דלפני עור לא תתן מכשול ולאו דלא תשא שמע שוא. שכוללים כאחד ענינים רבים מבלי להזכירן בפירוש כל אחד בפ"ע. החליט וכתב דבשום ענין אין כל אלו וכיו"ב נמנין אלא בלאו אחד. ורק במין השני מן הלאוין שבכללות. כלאו דאל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל וגו'. ולאו דלא יבא עמוני ומואבי וגו'. ולאו דלא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו'. שנפרטו בכלל האזהרה כל פרט ופרט בפירוש בפ"ע. בזה הוא שכתב שם לחלק בין כשלוקין על כל אחד בפ"ע להיכא שאין לוקין על כולם אלא אחת. וז"ל שם המין השני שיבא לאו אחד יאסור דברים רבים עטופים קצתם על קצתם. והוא שיאמר לא תעשה כך וכך. וזה המין יחלק לשני חלקים. כי ממנו מה שביארו בתלמוד שהוא חייב מלקות על כל דבר ודבר מאותן הדברים העטופים. וממנו מה שאמרו שאינו חייב אלא אחת וכו'. ואותן הלאוין שביארו שהוא חייב על כל אחד ואחד הם שנמנה כל דבר מהם מצוה בפ"ע. ומה שביארו שהוא חייב אחת על הכל נמנה אותו מצוה אחת וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דבהדיא ביאר בדקדוק דדוקא המין השני מן הלאוין שבכללות הוא שמתחלק לשני חלקים אלו. אבל במין הראשון מן הלאוין שבכללות אין שום חילוק בדבר. דאפי' היכא דגלי קרא ללקות על כל דבר ודבר שנכלל בלאו זה בפ"ע מ"מ אין כולם נמנין אלא בלאו אחד. כיון שלא נפרטו הפרטים בפירוש בקרא כל אחד בפ"ע. ודברי הר"ד הבבלי והר"א מיימון ז"ל נפלאים המה בעיני. ולא ידעתי איך נעלמו מהם דברי הרמב"ם ז"ל במקומן שהם עומדים עליו:

ברם מדוקדקים היטב בזה דברי הרמב"ן ז"ל. דאע"פ שגם הוא ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל במה שהחליט למנות המצות ע"פ המלקיות. מ"מ לא הכריח כן משום קושית הר"ד הבבלי ז"ל. והיינו משום דבאמת אין מזה שום סרך קושיא כלל כמו שנתבאר. אלא נחית לזה מצד אחר. שכתב וז"ל ואני אומר שהסכמתו של הרב למנות המצות ע"פ המלקיות אינה במדה. שהרי אנו מונין שס"ה לאוין והרבה מהם שאין בהם מלקות כלל. והנה נמחול זה לסברתו. אלא שכבר נשתבש בשיטה זו וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. וכוונתו פשוטה לומר דבמין השני מן הלאוין שבכללות. כיון דהיכא דגלי קרא שלוקין על כל פרט ופרט בפ"ע ראוי למנות כל פרט ופרט במנין הלאוין כלאו מיוחד בפ"ע. גם היכא דלא גלי קרא ללקות על כל אחד מהן בפ"ע אית לן למימר הכי. דלא גרעי משאר כל הלאוין שאין לוקין עליהן. שמ"מ אין זה מונעתן מלהמנות במנין הלאוין. דע"כ לא יתכן לומר דהיכא דגלי קרא שלוקין על כל פרט ופרט בפ"ע הו"ל כאילו פירש הכתוב דאזהרה קיימא על כל אחד מן הפרטים בפ"ע. דלהכי הוא דאמר קרא שלוקין על כל אחד בפ"ע ולא חשיב לאו שבכללות שאין לוקין עליו. משא"כ היכא דלא גלי קרא דלקי על כל אחד בפ"ע. דבזה אין לנו אלא לאו אחד שכולל כולם. ולהכי גם במנין המצות אין לנו בזה יותר מלאו אחד. דודאי הא ליתא. דהרי עיקר טעמא שאין לוקין על לאו שבכללות היינו רק משום דלא דמי ללאו דחסימה. דעיקר פרשת מלקות אצלו כתיבא. ואין לנו מלקות אלא בלאו דדמי לי'. אם לא היכא דגלי קרא. וכמבואר ריש פרק בתרא דמכות ובשאר דוכתי. וא"כ הכא דגלי קרא דלקי על כל אחד מהפרטים בפ"ע אין לנו אלא לענין מלקות. דהכא גלי קרא דלקי אע"ג דלא מיפרט לאוי' בפ"ע כלאו דחסימה. ולקי אע"ג דהו"ל לאו שבכללות. אבל מהיכא תיתי לן לומר דהלאו קאי על כל אחד מן הפרטים בפ"ע. וא"כ לענין מנין המצות אין לנו כאן אלא לאו אחד. וע"כ אין לנו לומר לדעת הרמב"ם ז"ל אלא חדא מתרתי. או דהפרטים מצד עצמן הו"ל כלאוין חלוקין. משום דמשמע מפשטי' דקרא דהלאו קאי על כל אחד מהפרטים. אלא דלפ"ז גם כשאין לוקין על כל אחד מהפרטים בפ"ע ראוי למנותן כל אחד בפ"ע במנין המצות. דלא יהא גרע משאר לאוין שאין לוקין עליהם שנמנין במנין המצות. או דנימא דאע"פ דממשמעותא דקרא ליכא למשמע דהלאו קאי על כל אחד מהפרטים בפ"ע. מ"מ כיון שלוקה על כל אחד בפ"ע היא שגורמת למנותן כל אחד בפ"ע. אלא דלפ"ז עוד יותר תמוה דאטו רק חייבי מלקיות הוא שנמנין במנין המצות. והרי הרבה משס"ה לאוין שאנו מונין אין בהן מלקות. כן נראה ברור בכוונת הרמב"ן ז"ל. אע"פ שהר"ב מג"א כתב עליו שמעתי ולא אבין עיי"ש:

ועכ"פ מתבאר דגם לשיטת הרמב"ם ז"ל בהרבה פרטים שנכללו בלאו אחד אין לדון בהם לא משום חלקי מצוה מצד שורש י"א ולא משום דקדוקי מצוה מצד שורש שביעי. וא"כ ודאי תמוה טובא כמו שעוררנו לעיל דמאחר שהשריש כאן הרמב"ם ז"ל שאין ראוי למנות הלאוין והעשין אלא הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם. ומטעם זה אע"פ שבאו לאוין הרבה בדבר אחד אין כולם נמנין אלא במצוה אחת. וכן בעשין. א"כ מטעם זה עצמו גם בדברים הרבה שנאמרו בלאו אחד או בעשה אחת אין לנו למנות אלא מספר הדברים שמזהיר מהן הלאו או שתצוה בהן העשה. ולא נשגיח על מה שלא נאמרו אלא בלאו אחד או בעשה אחת. שאין לנו במנין המצות אלא מנין הדברים שמוזהר מהם ושמצווה בהם. בין שהלאוין והעשין מרובים מהן או מועטין מהן. שאין שום טעם לחלק בזה בין דבר אחד שבאו בו לאוין או עשין הרבה. לדברים רבים שנכללו בלאו אחד או בעשה אחת. וא"כ מה שהחליט הרמב"ם ז"ל דלאוין רבים בדבר אחד אין למנותן אלא במצוה אחת ודברים רבים שנכללו בלאו אחד ג"כ אין נמנין אלא במצוה אחת הם דברים סותרין זא"ז. ודבריו צ"ע טובא אצלי. אבל הרמב"ן ז"ל העלה באמת דגם דברים רבים הנפרטים בלאו אחד נמנה כל דבר ודבר בפ"ע במנין המצות. כל שהם ענינים חלוקים כמו נא ומבושל. אחנן ומחיר. שאור ודבש. עמוני ומואבי וכל כיו"ב. אבל כל שהם ענין אחד כמו באזהרת חדש לחם קלי וכרמל. וכן באזהרת אכילת מעשר שני חוץ לחומה. דגן תירוש ויצהר. כיון שהם משם אחד. אע"פ שלוקין על כל אחד בפ"ע משום דגלי קרא. כמבואר ברפ"ק דכריתות. אין למנותן אלא בלאו אחד. שאין הדבר תלוי במלקות כלל. ובכל ענין אין למנות במנין המצות אלא הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם:

וזו היא ג"כ שיטת רבינו הגאון ז"ל. אלא דמה דס"ל להרמב"ן ז"ל גם בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך. וכן בלאו דיוצא מן הגפן בנזיר. דמשום דמשם אחד הן אין למנותן אלא אחת אחת עיי"ש. אין זו שיטת רבינו הגאון ז"ל. אלא ס"ל דאכילה ושתייה אע"פ שאיסורן משם אחד הוא. שני ענינים חלוקים הם. וכל אחד נמנה בפ"ע במנין המצות. אבל כל מיני אכילה. וכן כל מיני שתייה. אע"פ שנפרטו כל מין ומין בהדיא בפ"ע בכלל האזהרה וגם גלי קרא דלקי על כל אחד ואחד מהן בפ"ע אין ראוי למנותן אלא אחת אחת. ולכן לחם וקלי וכרמל שבאזהרת חדש. אע"ג דגלי קרא דלקי על כל אחד בפ"ע. וכן באזהרת אכילת מע"ש חוץ לחומה אין תירוש ויצהר נמנין אלא אחת אע"ג דלקי על כל א' בפ"ע. אבל מעשר דגן נמנ' בפ"ע משום דאכילה ושתייה תרתי נינהו אפי' באיסור אחד. וכמו שביארנו טעמו בזה בפנים (לאוין רי"ז רי"ח רמ"ג רמ"ד) עיי"ש היטב. ואין לכפול הדברים שכבר נתבארו. ונמצא דשיטתו לא כדעת הרמב"ם ז"ל ולא כדעת הרמב"ן ז"ל. אלא דיותר קרובה שיטתו לשיטת הרמב"ן ז"ל בזה:

אלא דמ"מ בעיקר שורש זה שלפנינו רחוקה שיטת רבינו הגאון ז"ל משיטת כל שאר הראשונים ז"ל מרחק רב. שהוא ז"ל מרחיב גבולי שורש זה הרבה יותר מכולם. דלשיטתו גזרה מוחלטת היא שבכל ענין אין לנו למנות הלאוין והעשין אלא הדברים שנמנענו מהם בלאו ושנצטוינו בהם בעשה. לא שנא דברים רבים הנפרטים בלאו אחד והעשה אחת. ולא שנא הרבה לאוין שמזהירין מדבר אחד ועשין רבות שנאמרו במצוה אחת. בין שלוקין על כל אחד מהפרטים שנאמרו בלאו אחד. ובין שאין לוקין אלא אחת על כולם. או שאין לוקין כלל. ואפי' בלאו עם עשה שבמצוה אחת אין למנות אלא אחד מהם כמו שנתבאר לעיל (שורש ששי). ואפי' היכא שמשום שם אחר נתוסף עוד לאו אחר או עשה אחרת בדבר. דלכל שאר מוני המצות נמנה לאו זה או עשה כזו בפ"ע. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין לאו כזה ולא עשה כזו נמנין במנין המצות. כיון שלא באו אלא להוסיף לאו על לאו או עשה על עשה ומטעם זה לא מנה עשה דואהבתם את הגר. שלא באה אלא להוסיף עשה בגר יותר מבכל ישראל שכבר נאמר בהם ואהבת לרעך כמוך. וכן לא מנה לאו דערות אביך לא תגלה. ולאו דערות אחי אביך לא תגלה שמנו הרמב"ם ז"ל (לאוין שנ"א שנ"ב) ושאר מוני המצות. והיינו משום שלא באו לאוין אלו אלא להוסיף לאו באב ובאחי האב על הלאו הכולל כל אדם מדכתיב את זכר לא תשכב. אע"פ שמשם אחר הם. וכן עשה דאהבת גר ואהבת ישראל שני שמות הן. וכן כל כיו"ב. כמו שנתבאר אצלנו בפנים בהרבה מקומות:

וראוי לבאר בזה מאי דקשה טובא לכאורה דלפום שיטה זו של רבינו הגאון ז"ל דכל היכא דאיכא לאו כללי בדבר ידוע. ובקצת מפרטים שבכלל לאו זה נוסף לאו מיוחד פרטי בפ"ע. אינו נמנה במנין המצות אלא הלאו הכללי בלבד. והלאו הפרטי שלא בא אלא להוסיף אזהרה יתירה על האזהרה הכללית אינו בא במנין הלאוין. וממילא מובן דה"ה היכא דמלבד הלאו הכללי בא בכתוב בכל פרט ופרט שנכללו בלאו הכללי גם לאו פרטי בפ"ע. אין למנות במנין הלאוין אלא הלאו הכללי בלבד. וכל הלאוין הפרטים שבאו לתוספת אזהרה בכל אחד מן הפרטים אינם אלא כלאוין שנכפלו בתורה שאין למנותן בפ"ע. א"כ הדבר יפלא לכאורה דבלאוין דכל העריות שמנה רבינו הגאון ז"ל כיון דבתחלת פרשת העריות (בפ' אחרי) כתיבא אזהרה כללית הכוללת כל העריות. דכתיב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וגו'. ואח"כ חזר הכתוב וכתב אזהרה פרטית בכל אחת מן העריות בפ"ע. לא היה לו למנות לפי שיטתו אלא האזהרה הכללית בלבד. ושוב לא היה לו למנות כל הלאוין הפרטים שבאו בפרטי העריות. ולא כן עשה רבינו הגאון ז"ל. שלא מנה אלא הלאוין האמורים בכל אחת מפרטי העריות. ועזב את הלאו הכללי הכולל כל העריות ולא מנה אותו כלל. וזהו ההפך משיטתו בכל מנין המצות שלו. והוא דבר מתמיה מאוד לכאורה. ואע"ג דגם לשיטת שאר מוני המצות דבכל ענין שכתוב בו לאו כללי ולאו פרטי דרכם למנות שניהם במנין הלאוין. יקשה לכאורה מה נשתנה כאן שלא מנו אלא הלאוין האמורים בפרטי כל העריות ולא מנו גם את הלאו הכללי הכולל כל העריות. אבל זה לק"מ דאע"ג דבעלמא דרכם למנות גם את הלאו הכללי. מ"מ היינו דוקא היכא שיש בכלל יותר ממה שבפרט. כגון לאו דזכר לא תשכב. שהוא לאו כללי למשכב כל זכר. אבל הלאוין הפרטים לא כתיבי אלא באב ובאחי האב בלבד. אבל בכל שאר הזכרים אין לנו אלא האזהרה הכללית בלבד. ובזה ממילא מבואר דאע"פ שמנו הלאוין הפרטים ע"כ הוצרכו למנות גם את הלאו הכללי משום אזהרת שאר כל הזכרים. משא"כ כאן שאין בכלל אלא מה שבפרט. הילכך אחר שמנו כל הלאוין האמורים בפרטי העריות כולן שוב הו"ל הלאו הכללי רק כאחד משאר הלאוין הכפולים בתורה שאינם נמנין בחשבון המצות. ועוד דבעלמא כשהלאו הכללי ולאו הפרטי הם משום שמות מוחלקין. כגון הלאו הכללי דאת זכר לא תשכב. והלאוין הפרטים ערות אביך לא תגלה. ערות אחי אביך לא תגלה. דהלאו הכללי הוא משום משכב זכר בעלמא. והלאוין הפרטים הם משום קורבת שאר בשר. ושני שמות מוחלקים הם. ומתחייב על אביו ועל אחי אביו שתים. כמבואר בפרק ארבע מיתות (נ"ד ע"א). עיי"ש. וכן בכל כיו"ב. ובכגון זה ודאי אפי' היכא שאין בכלל הלאו הכללי יותר ממה שנאמר בלאוין הפרטים ג"כ ראוי לפי שיטתם למנות גם את הלאו הכללי מלבד הלאוין הפרטים. משום דהו"ל משום שם אחר וחייבין עליו בפ"ע. משא"כ כאן דהלאו הכללי והלאוין הפרטים שבעריות משם אחד הן ואין שום חיוב משום הלאו הכללי יותר ממה שמתחייב משום הלאו הפרטי. הילכך אחר שמנו כל הלאוין שנאמרו בפרטי כל העריות שוב אין להם למנות עוד את הלאו הכללי. שאינו אלא כאזהרה כפולה בעלמא שאינה באה במנין בפ"ע. והרמב"ם ז"ל שמנאה במנין הלאוין (לאוין שנ"ג) היינו רק משום דס"ל שיצאה לדון בדבר החדש להזהיר על קריבת העריות שלא בגילוי ערוה. כגון חבוק ונשוק וכיו"ב. ולדעתו הוא אזהרת לאו גרידא למלקות עיי"ש בדבריו. ולזה שפיר מנאה. וכבר ביאר הרמב"ם ז"ל שם שיש עוד שני לאוין אחרים שכוללים כל העריות כולן מדכתיב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. ואלו הלאוין מזהירים על זנות עם כל העריות שמזהיר עליהן הכתוב אח"כ כל ערוה וערוה בפרט בפ"ע. ומ"מ לא מנאן הרמב"ם ז"ל משום שאינן אלא כשאר אזהרות כפולות שבתורה כמו שביארנו. וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל גופי' בסה"מ שם עיי"ש:

אבל דברי רבינו הגאון ז"ל בזה ודאי תמוהים טובא לכאורה דלפום שיטתו בכל מקום שלא למנות אלא הלאו או העשה הכוללים יותר בלבד. וזהו כלל גדול בכל מנין המצות שלו. א"כ כאן לא היה לו למנות כל הלאוין דעריות אלא הלאו הכללי דאל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה וגו' שכולל אזהרה לכל העריות האמורות בפרשה. דבשלמא מהלאוין דכמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. לא קשה משום דלפי המבואר בברייתא דספרא שהביא הרמב"ם ז"ל שם קרא דבחוקותיהם לא תלכו אתי לפרושי שני לאוין אלו האמורים ברישא דההוא קרא. דתניא התם אי כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו יכול לא יבנו בתים ולא יטעו כרמים כמותם תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים. לכך נאמר ובחוקותיהם לא תלכו עיי"ש. והוא בספרא (סו"פ אחרי) עיי"ש. ומבואר לפ"ז דשני לאוין אלו נכללו בכלל הלאו דובחוקותיהם לא תלכו. והרי כבר מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה (לאוין י"ב) ושם נתבאר עיי"ש מה שביארנו בזה. דלפ"ז לא תקשה נמי מה שחזר ומנה כל הלאוין האמורים בפרטי העריות. כמו שנתבאר שם לענין שאר הלאוין שאע"פ שהם בכלל חוקותיהם מ"מ חזר ומנאם בפ"ע עיי"ש היטב. ואפי' לפום ברייתא אחריתא דקתני בספרא שם דדריש קרא דבחוקותיהם לא תלכו לענין אחר עיי"ש. וכן מבואר בכמה דוכתי. מ"מ לא תקשה משום דהנך לאוין כוללים כל איסורים שבתורה. שכולם בכלל מעשה ארץ מצרים וארץ כנען. וא"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל אם נמנה לאוין אלו שוב לא היה ראוי למנות כל שאר הלאוין שבתורה שנאמרו בפרטי כל האיסורין שהזהיר הכתוב עליהם. וזה ודאי לא יתכן כלל מטעם שכבר ביארנו לעיל (שורש רביעי) עיי"ש. וע"כ אי אפשר לבלתי למנות כולן בפרטות. ושוב אין ראוי עוד למנות לאוין הכללים משום שאינם אלא כלאוין שנכפלו ואזהרות יתירות שאין באים במנין:

אלא דהתינח לענין הנך שני הלאוין דכמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. אבל אכתי מן הלאו דאל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו' ודאי קשה לכאורה טובא. דהא מדלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה כלל ע"כ מוכרח לומר דלא ס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלאו זה בא להזהיר על קריבת העריות שלא בגילוי ערוה. אלא כדעת הרמב"ן ושאר ראשונים ז"ל דס"ל דאע"ג דדרשינן הכי בספרא. מ"מ אסמכתא בעלמא הוא. ועיקר קרא לא בא להזהיר אלא על גילוי עריות ממש. וכפשטי' דקרא. וא"כ לפי שיטתו לא היה לו למנות כל הלאוין האמורים בפרטי כל העריות אלא לאו זה שכולל כולן. איברא דלכאורה אפשר לומר דלעולם ס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דלאו דאיש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו' לא בא אלא להזהיר על קריבת העריות שלא בגילוי ערוה. ומה שלא מנה לאו זה במנין הלאוין. היינו משום דלשיטתו אזיל לפי מה שביארנו בפנים (לאוין צ"ב) מה שמנה שם רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תנאף כוונתו כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ. פרק ארבע מיתות) דלאו זה בא להזהיר על קריבת העריות שלא בגילוי ערוה. והוא לאו שנכפל בתורה בענין זה עם לאו דאיש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו' עיי"ש. וא"כ כבר מנה רבינו הגאון ז"ל אזהרה זו מקרא אחר. ומה שלא מנה לאו דאל כל ש"ב לא תקרבו היינו רק משום דהו"ל אזהרה שנכפלה שאינה נמנית בפ"ע. וא"כ ניחא שפיר מה שמנה כל הלאוין האמורים בפרטי העריות ולא מנה לאו זה. משום דלאו זה דאל כל ש"ב לא תקרבו אינו מזהיר כלל על גילוי עריות. אלא מיתוקם לענין אחר. אבל אין זה מוכרח שכבר ביארנו שם כוונת רבינו הגאון ז"ל במה שמנה לאו דלא תנאף בענין אחר. שלא בא להזהיר אלא לעוקב אחר הנואף כדדרשינן בשבועות (פרק כל הנשבעין מ"ז ע"ב) עיי"ש. ונראה דלשיטת רבינו הגאון ז"ל ע"כ מוכרח לומר כן. דאם איתא דלאו זה בא להזהיר על קריבת העריות שלא בגילוי ערוה. א"כ גם משום אזהרה זו לחוד כבר מוזהרין גם על גילוי עריות של כל העריות כולן. שהרי אי אפשר לגילוי עריות בלא קריבת עריות. וממילא מבואר דע"כ כל שאר לאוין דעריות לא איצטריכו אלא לאזהרת מיתת ב"ד. משום דעל לאו דקריבה ליכא מיתת ב"ד. וא"כ לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין זה ענין למנין המצות. ואחר שידענו איסורן מן הלאו דלא תנאף שוב לא היה לו למנות כל הלאוין שנאמרו בפרטי כל העריות שלא נאמרו אלא לאזהרת מיתת ב"ד או לאפושי לאוי. ואם כי עדיין יש מקום לצדד בזה. אבל אינו נראה. ועי' מש"כ הה"מ (רפכ"א מהלכות איסורי ביאה) ובמש"כ בשעה"מ שם עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. וממילא מבואר דגם לאו דאל כל ש"ב לא תקרבו ע"כ לדעת רבינו הגאון ז"ל לא אתי לאזהרת קריבת עריות אלא אזהרה כללית היא לכל העריות כולן לגילוי ערוה ממש. ולהכי לא מנאה משום שאחר שמנה כל הלאוין האמורים בפרטי כל העריות הו"ל אזהרה שנכפלה רק לאפושי לאוי שאינה נמנית. וא"כ ודאי תמוה דזהו היפך שיטת רבינו הגאון ז"ל בכל מקום למנות הכלל ולהניח הפרטים. וכאן מנה הלאוין שבפרטי העריות כולן ועזב את הלאו הכללי שכולל כולן:

ואמנם נראה בזה ע"פ מאי דצריך ביאור דלפום ההיא דרשא שדרשו בספרא קרא דאל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. לאזהרת קריבת העריות שלא בגילוי ערוה. א"כ מאי האי דסיים קרא וכתב לגלות ערוה דמשמע גילוי ערוה. וראיתי להר"ש משאנץ ז"ל בפירושו לספרא שפירש דדרשינן לי' כאילו כתיב לא תקרב ולא לגלות ערוה. דאפי' שום קריבה בעלמא קא אסר קרא עיי"ש. וא"כ לפ"ז מבואר דתרתי קאמר קרא. שמזהיר על קריבת העריות אפי' שום קריבה בעלמא. וגם מזהיר אזהרה כללית לכל העריות לגילוי ערוה ממש. ולפ"ז צריך לדחוק בפירושא דקרא ולומר דה"ק לא תקרבו קריבה בעלמא וכ"ש שלא לגלות ערוה. אבל הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם כתב בזה וז"ל הזהיר מהקרב אל אחת מהעריות האלו ואפי' בלא ביאה. כגון חבוק ונשוק והדומה להם מהפעולות הזרות. והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כאילו יאמר לא תקרבו שום קרוב שיביא לגלות ערוה וכו' עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו שמפרש דמאי דקמסיים קרא וכתב לגלות ערוה. אינו אלא נתינת טעם לאזהרת איסור קריבה בעלמא. דקמזהיר עלה ברישא דקרא. דמתוך כך יבוא לגלות ערוה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל עוד בפיה"מ (פרק ארבע מיתות). ושם ביאר יותר דהא דכתיב לגלות ערוה. כלומר לא לגלות ערוה כדי שלא יבוא לגלות ערוה עיי"ש בדבריו. וכן ביאר ג"כ בס' החינוך (אחרי. מצוה קפ"ח) ביותר ביאור עיי"ש. וכן מתבאר ג"כ מדברי הראב"ד ז"ל (בפירושו לספרא שם) שכתב וז"ל גבי עריות כתב לא תקרבו לגלות. ודרשינן בי' לא תקרבו לגלות אפי' שום קריבה בעולם אסור. פי' כההיא דעולא וכו' דכתיב לא תקרבו ואמר עולא דאפי' שום קריבה בעולם אסור עכ"ל עיי"ש. וכוונתו בזה לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל (בסה"מ שם) מדאמרינן (פ"ק דשבת י"ג ע"א) א"ר פדת לא אסרה תורה אלא קורבה של גילוי עריות בלבד שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה עיי"ש. ולזה כתב הראב"ד ז"ל דהך ברייתא היא דלא כר"פ. אלא כעולא דאמר התם דאפי' שום קורבה בעלמא אסור. ואע"ג שכבר הרגיש בזה הרמב"ן ז"ל שם. אלא שהקשה דא"כ אמאי לא הביאו בגמרא שם הך ברייתא לתיובתא דרבי פדת. ולזה הכריח מזה דע"כ הך דרשא דברייתא לאו דרשא גמורה היא ולא נקטה אלא לאסמכתא בעלמא. והאחרונים ז"ל נדחקו בזה עיי"ש. מ"מ נראה לענ"ד דלא חשש לזה הראב"ד ז"ל. משום דאיכא נמי בספרא שם ברייתא אחריתא דס"ל כר"פ. דדריש התם הך קרא דאיש איש וגו' לכלל ופרט לומר שאין בכלל אלא מה שבפרט ולמעוטי אשת בן אחיו ולמעוטי חורגו בבתו עיי"ש. ומבואר מזה דלהך תנא קרא בקורבה של גילוי ערוה דוקא מיירי כרבי פדת. וא"כ ר"פ ועולא בדרשא דהנך תרתי ברייתות קמיפלגי. מר נקט כהך ברייתא ומר נקט כאידך. וליכא תיובתא לא למר ולא למר ואכמ"ל בזה. אלא דקשה לכאורה מאחר דלהראב"ד ז"ל עולא כברייתא קמייתא ס"ל. ומאי דדריש אפי' שום קריבה בעלמא לאיסורא. דרשא גמורה מדאורייתא היא. א"כ מאי האי דקאמר עולא התם אפי' שום קורבה אסור. משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב עיי"ש. תיפוק לי' דאזהרת לאו דאורייתא אית בה. ולמה לו לטעמא דלך לך וכו' דמשמע לכאורה דמשום גזירה בעלמא נגעו בה. ועכצ"ל דס"ל להראב"ד ז"ל דמאי דקאמר עולא משום לך לך אמרינן לנזירא וכו'. לאו טעמא דידי' קאמר. אלא לומר דמהאי טעמא הוא דהזהיר עלה קרא. ופירושא דקרא קמפרש וכמו שפירשו הרמב"ם ז"ל והחינוך שם. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם שמפרש כן דברי עולא עיי"ש בדבריו. ועכ"פ מבואר לפ"ז דטעמא דאזהרה זו מפורש בקרא גופי' שהוא משום שלא יבוא בכך לידי גילוי ערוה. אבל מצד עצמו ליכא בזה איסורא:

ומעתה עפ"ז נראה דרבינו הגאון ז"ל בזה לשיטתו אזיל לפי מה שביארנו בפנים (לאוין ד'. ו') ובשאר דוכתי דכל היכא דמפורש בקרא טעם האיסור משום גזירת איסור אחר שכבר נמנה אזהרתו במנין הלאוין. שוב אין לאו זה נמנה בפ"ע במנין הלאוין. וכבר ביארנו בזה גם כאן (סוף שורש רביעי) עיי"ש. וא"כ גם כאן כיון דבהדיא מבואר בקרא דבקריבת עריות בעלמא ליכא איסורא מצד עצמו. אלא שהזהיר עלה קרא רק כדי שלא יבא ע"י כך לגלות ערוה. שוב אין לאו זה נמנה בפ"ע במנין המצות. וא"כ נראה דודאי ס"ל לרבינו הגאון ז"ל בזה כדעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל וסייעתם דהך קרא דאיש איש אל כל ש"ב לא תקרבו וגו' הוא אזהרה לקריבת עריות בעלמא שלא בגילוי ערוה. ואעפ"כ לא מנאה מטעם שביארנו דלטעמי' אזיל דכל כיוצא בו אינו נמנה בפ"ע אלא הו"ל בכלל עיקר אזהרת גילוי עריות. והשתא ממילא מבואר דע"כ איצטריך למנות כל הלאוין האמורים בפרטי העריות. ואע"ג דלפי מש"כ הרמב"ם ז"ל (בסה"מ ובפיה"מ שם) יש באיסור זה עוד לאו אחר מדכתיב (סו"פ אחרי) לבלתי עשות מחוקות התועבות וגו'. דחוקות התועבות היינו חבוק ונשוק וכיו"ב ולא גילוי עריות ממש דהו"ל תועבה עצמה שיש בה אזהרות אחרות עיי"ש בדבריו. והך קרא סתמא כתיב בלא שום טעם. וכ"כ גם בחנוך שם שנכפל לאו זה בקרא דלא תעשו מכל התועבות וגו' עיי"ש. אלא שדבריו אלו תמוהים אצלי שהוא נמשך תמיד אחר הרמב"ם ז"ל. ובפרט באזהרה זו שכל דבריו בזה לקוחים מדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם והרי בדברי הרמב"ם ז"ל שם מבואר בהדיא דאין זה אלא בכלל חוקות התועבות. ולא בכלל תועבות עצמן. ולא כתב שם שנכפלה אזהרה זו אלא בקרא דלבלתי עשות מחוקות התועבות. וביותר תמוהים דברי החנוך שם לקמן. דמשמע מדבריו דגם שני הלאוין דכמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו'. מזהירים על איסור זה עיי"ש בדבריו. והוא תמוה דמלבד דבדברי הרמב"ם ז"ל שם מבואר בהדיא איפכא עיי"ש. גם מברייתא דספרא שהביא הוא ז"ל גופי' שם איפכא משמע ובמש"כ גם הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש. וכפי הנראה נשתבשו בזה דברי החנוך שם. ויש בהם השמטת דברים. וראוי לתקנם ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש. ואכמ"ל בזה. ומ"מ מבואר דאיכא בזה עוד לאו אחר שנאמר סתם. בלא שום טעם לאזהרה זו. וא"כ לכאורה אכתי קשה דהו"ל למנות לאו זה הכללי מההוא קרא שכתוב סתם. אבל אין בזה מקום קושיא. דאעפ"כ כיון דמיהת עכ"פ בקרא דאל כל ש"ב לא תקרבו וגו' מפורש הטעם של אזהרה זו משום גילוי ערוה עצמה. שוב אין ראוי למנותה בפ"ע. לשיטת רבינו הגאון ז"ל כמו שנתבאר. אע"ג דבקרא אחר נאמרה אזהרה זו בסתם בלא טעם זה:

ועכ"פ מבואר דשורש זה שלפנינו הוא יסוד מוסד במנין המצות של רבינו הגאון ז"ל במושג היותר רחב באין יוצא מן הכלל. שבכל ענין אין ראוי למנות מספר הלאוין והעשין אלא הענינים שמוזהרים מהם ושנצטוינו עליהם. לא שנא לאוין רבים או עשין רבות לא שנא לאוין עם עשין כל שלא באו להזהיר או לצוות אלא על דבר אחד אין ראוי למנותם אלא מצוה אחת בלבד. וכשאחד מהן כולל יותר מהאחרים אז אינו נמנה אלא אותו שכולל יותר. וכשהרבה פרטים שונים נפרטו בלאו אחד או בעשה אחת אז יש למנות כל פרט ופרט בפ"ע. ודוקא כשכל אחד מן הפרטים הוא משם אחר וענין מיוחד לעצמו. אבל כשהם משם אחד וענין אחד. אז לא מיבעיא כשנכללו בלאו אחד או עשה אחת. אלא אפי' בא בכל אחד לאו מיוחד או עשה מיוחדת בפ"ע. אין ראוי למנותן אלא מצוה אחת. כמו לחם קלי וכרמל שבלאו דחדש. כיון שכולם משום איסור חדש נאסרו. אע"פ שלוקין על כל אחד בפ"ע. אין נמנין אלא בלאו אחד. וכן בכל כיו"ב. וכן בלאווין מוחלקין כמו לאו דלא תגנוב ולאו דלא תגנבו. כיון דשניהם משום איסור גניבה. אע"פ שזה בגניבת ממון וזה בגניבת נפשות. זה בעונש קנס ממון וזה במיתת ב"ד. מ"מ אין נמנין אלא בלאו אחד. וכן שני לאוין דלא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. האמורים (בפ' ויקרא) במנחת חוטא. ושני לאוין כאלו האמורים (בפ' נשא) במנחת קנאות. דכתיב לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה. כיון דזו וזו מנחת חוטא היא ומשם אחד הן. הו"ל ארבעה שהם שנים. ואין נמנין אלא בשני לאוין. אע"פ שלאוין מוחלקים הם. ולוקין על כל אחד בפ"ע. כמש"כ בפנים (לאוין צ"א. קצ"ב. קצ"ג). ובהרבה מקומות כיו"ב. בין בלאוין ובין בעשין. וזה דלא ככל שאר מוני המצות. דאפי' הרמב"ן ז"ל אע"ג דבלאו דלחם קלי וכרמל לא תאכלו שבאזהרת חדש. וכן בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהריך. אע"פ שלוקין על כל אחד בפ"ע. לא מנאן אלא אחד אחד. משום דמשם אחד הם. מ"מ לאוי דלא תגנוב ולא תגנבו מנה כל אחד בפ"ע. וכן הלאוין דמנחת חוטא ושל מנחת קנאות מנה בארבעה לאוין כהרמב"ם ז"ל וסייעתו. וכן בשאר מצות כיו"ב. ועי' מש"כ בזה לעיל (סי' ד'. ובשורש ששי). מה שנוגע לשורש זה שלפנינו. ועי' ג"כ מה שביארנו בפנים (עשין ל"ז. ע'. ע"א. ע"ב. ובלאוין י"ח י"ט) שיטה חדשה לרבינו הגאון ז"ל בענין כלל בעשה ופרט בל"ת לענין מנין המצות שלא כדעת כל שאר מוני המצות. מלבד הר"י אלברגלוני באזהרותיו. שכפי הנראה נטה ג"כ בזה לשיטת רבינו הגאון ז"ל. אע"פ שהוא ז"ל מההולכים בעקבי הבה"ג ז"ל: