ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ז/ח
השורש השמיני.
שאין ראוי למנות שלילות החיוב עם האזהרה.
מקור שורש זה מבואר בכמה דוכתי בתלמוד כמו ברפ"ק דסוטה (ג' ע"א) ובזבחים (סו"פ קק"ד ס"ו ע"א) כמו שהביאו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל כאן. והיינו כמו שביארו התוס' בזבחים שם בד"ה אלא מעתה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל כאן דכל היכא דאיצטריך קרא לגופי' לשלילות החיוב אין לנו לומר דאתי קרא לאזהרה או למצוה עיי"ש. וכן מבואר בירושלמי (פ"ק דר"ה ה"א) שאמרו שם כל דבר שבא להתיר אינו עובר עליו עיי"ש. כלומר כל היכא דצריך קרא לגופי' להתיר. דאי לאו דכתיב קרא הי' ראוי לומר דאסור. אית לן למימר דלא בא הכתוב אלא לשלילת האיסור. לומר שאינו אסור. ואינו עובר. דלא אתי להזהיר למנוע מעשות הדבר אלא לומר שאין צריך לעשותו ואם עשהו אינו עובר בלא כלום ועי' מש"כ בזה בפנים (עשין פ"ו פ"ז) דאין משם ראי' עיי"ש. וכיו"ב אשכחן נמי בפ"ק דקידושין (כ"א ע"א) ובב"מ (פרק איזהו נשך ע' ע"ב) עייש"ה ובשאר דוכתי. ואין חולק כלל ביסוד שורש זה. ולא תתכן בו מחלוקת. ומש"כ הרמב"ם ז"ל כאן שנעלם שורש זה מהבה"ג ז"ל שמנה לאו דלא תצא כצאת העבדים. ואינו אלא שלילה. כבר השיב הרמב"ן ז"ל דלדעת הבה"ג אין לאו זה מלאוי השלילה. מטעם שביאר שם עיי"ש. וכן בשאר לאוין שמנה הבה"ג והרמב"ם ז"ל השיג עליו כאן וכתב שהם מהלאוין שבשלילה. ביאר הרמב"ן ז"ל טעמו של הבה"ג ז"ל דס"ל שלא נאמרו לשלילה אלא לאוין גמורים הם עיי"ש. ובאמת דלפנינו ליתא לאו דלא תצא כצאת העבדים במנין הלאוין של הבה"ג כלל. ועי' מה שביארנו בזה בפנים (לאוין רע"ה) עיי"ש היטב. ועכ"פ הדבר מבואר דשורש זה הוא דבר מוסכם לכל הראשונים ז"ל. ובכללם גם רבינו הגאון ז"ל. וכמו שכבר ביארנו בענין זה בכמה מקומות בפנים. וגם מש"כ הרמב"ם ז"ל כאן בלאוין דלא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת. והרמב"ן ז"ל השיג עליו בזה. וכתב דאלו אינם אזהרות משום שלא נאמרה אזהרתן בפירוש אלא מכללא עיי"ש. דעת רבינו הגאון ז"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל. ומנה שלשה לאוין אלו במנין הלאוין שלו. (לאוין רנ"ב רנ"ג רנ"ד) עיי"ש במה שביארנו בזה שם. וגם הבה"ג ז"ל וסייעתו מנו שלשה לאוין אלו. והרמב"ן ז"ל גופי' הביא דעת הבה"ג בזה. אלא דכאן הסניגור נעשה קטיגור והקטיגור סניגור. דהרמב"ם ז"ל אחז בדעת הבה"ג וסייעתו. והרמב"ן השיג עליו והשמיט לאוין אלו ממנין הלאוין שלו: