ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ז/ז

השורש השביעי.

שאין ראוי למנות דקדוקי המצות.

אע"פ שאין לו להרמב"ם ז"ל שום מקור לשורש זה. ולא הוציאו אלא מסברת עצמו. מ"מ ודאי עיקר יסודו הוא מוכרח מעצמו ואין לפקפק בו. ואין חולק עליו. וגם הרמב"ן ז"ל סבר וקבל כל דברי הרמב"ם בשורש זה ולא הרהר אחריו כלום. אע"פ שע"פ שורש זה השיג הרמב"ם ז"ל השגות גדולות על הבה"ג ז"ל. אלא דמ"מ בגדר שורש זה אין דברי הרמב"ם ז"ל מוסכמים כלל לכמה מגדולי רבותינו הראשונים ז"ל. ובראשם רבינו הגאון ז"ל. ולא כל מה שהכניס הרמב"ם ז"ל בכלל דקדוקי מצוה שאין ראוי למנותם מצות בפ"ע כן הוא לדעת רבינו הגאון ז"ל. וכן יש אשר להרמב"ם ז"ל אינם בכלל דקדוקי מצוה וראוי למנותם מצוה בפ"ע. אבל לדעת רבינו הגאון ז"ל בכלל דקדוקי מצוה הם. ואין נמנין במנין המצות בפ"ע. ודברי הרמב"ם ז"ל בזה תמוהים הרבה וצ"ע רב וכמו שיתבאר. דודאי הדבר ברור דכל מצוה שכתובה בתורה בדרך כלל. ואח"כ ביאר הכתוב בפרט כל דקדוקיה ודיניה. אע"פ שדקדוקים ודינים אלו מפורשים בקרא כל אחד בפ"ע. מ"מ אין ספק כלל שאין למנותם במנין המצות בפ"ע. ואין חולק בזה כלל. אבל יש הרבה מצות פרטיות בתורה. והרבה מהן כתובות כל אחת בפרשה מיוחדת בפ"ע. ואין בהן בתורה כלל שיכלול כולן כאחת עכ"פ בדרך כלל ובכל זאת הכניסן הרמב"ם ז"ל בכלל שורש זה. וחשבן לדקדוקי מצוה. וחרץ משפטן שלא למנותן אלא במצוה אחת. כמו כל מיני הנגעים. שכל מין ומין כתוב בפרשה מיוחדת בפ"ע הכוללת כל פרטי ודקדוקי טומאתו וטהרתו של אותו המין ממיני הנגעים. בהרת בפ"ע. ושאת בפ"ע. מכוה בפ"ע. נתקים בפ"ע וכל כיו"ב. ואין בהן בתורה כלל אחד שיכללם כולם יחד בדרך כלל. ואעפ"כ חשבן הרמב"ם ז"ל כולם לפרטי ודקדוקי מצוה אחת כללית. ומנאן (עשין ק"א) מצוה אחת שכוללת כל מיני צרעת אדם עיי"ש. וכאן ביאר דבריו וכתב וז"ל ובעבור שנעלם מזולתנו השורש הזה במצות צרעת מנה אחת עשרה מצות ולא ידע כי הם מצוה אחת. ושכל מה שנזכר בכתוב אמנם הוא דקדוק ותנאי וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא שמיעא לי' ולא ס"ל סברא זו כלל. ולזה מנה כל מין ומין ממיני מראות נגעי אדם מצוה בפ"ע. וטעמו ונמוקו עמו. שאין לנו במנין המצות אלא לשון התורה. ומאחר שאין לנו בתורה מצוה אחת כללית לכל מראות נגעי אדם כולם. אלא כל אחד ממיני הנגעים הללו נתיחדה לו בתורה פרשה מיוחדת בפ"ע. אין מקום לומר שאין כולם אלא תנאים ודקדוקי מצוה אחת כללית שאינה כתובה כלל בתורה. ואיך נעשה אנחנו מצוה כללית שלא נאמרה למשה בסיני ואינה כתובה בתורה. ונאמר דכל פרשיות הללו אינם אלא דקדוקי המצוה הכללית הזאת אשר לא כתובה. וע"כ אין לנו אלא לומר שכל אחת ממראות נגעי אדם אלו נמנה מצוה בפ"ע כדרך שנאמרו בסיני וכתובים בתורה:

וכן לענין קרבן עולה ויורד שכתב הרמב"ם ז"ל כאן וז"ל. וכבר טעו רבים בזה וכל מה שמצאו כתוב מנו מבלתי הסתכלות בשורש המצוה ולא לדקדוקיה ותנאיה. המשל בזה חייב הכתוב למטמא מקדש וקדשיו והנזכרים עמו קרבן חטאת. והנה זה מ"ע בלא ספק. ואח"כ דקדק הכתוב בזה הקרבן מה יהיה. ואמר כשבה או שעירה. ואם לא תשיג ידו דמיהן יביא שתי תורים או שני בני יונה. ואם לא תשיג ידו דמיהן יביא עשירית האיפה סולת. זהו קרבן עולה ויורד. וזה באמת ביאור הקרבן המתחייב לו מה הוא א"כ אין ראוי שנמנה אותו שלש מצות וכו'. כי אינן שלש ציוויין אלא אחד. והוא שיקריב קרבן על שגגתו. ואותו הקרבן הוא כך או כך אם אי אפשר כך עכ"ל עיי"ש. אבל לדעת רבינו הגאון ז"ל כיון שלא מצינו בזה בתורה מצוה הכוללת כולם יחד בדרך כלל. ואח"כ תפרוט לכל אחד קרבנו כאשר תשיג ידו. אלא כתבה לכל אחד משלשה אלו מצותו בפ"ע. לעשיר כשבה או שעירה. ולדל שתי תורים או שני בני יונה. ובדלי דלות עשירית האיפה. אין לנו אלא למנותן כמו שנאמרו בסיני ונכתבו בתורה. שהן שלש מצות חלוקות. לכל אחד מהם מצותו שנצטוה עליה. וכמו שנתבאר אצלנו בפנים (עשין קמ"ד קמ"ה קמ"ו) עיי"ש. ובשאר מקומות:

והנה הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין נ"ז) כתב וז"ל שצונו לשחוט הפסח השני מי שנמנע ממנו מלשחוט פסח הראשון וכו'. ובכאן יש למקשה מקום שיקשה עלי למה אתה מונה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת (בשורש השביעי) באמרך שדין מצוה לא ימנה מצוה בפ"ע. ידע מקשה קושיא זו שהחכמים חלקו בפסח שני אם יהיה כדין הראשון או יהיה צווי מיוחד. ופסק ההלכה שהוא צווי נאמר בפ"ע. ולפיכך ראוי למנותו בפ"ע. ובגמרא אמרו חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי וכו'. ואמר במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפ"ע הוא וכו'. וההלכה בזה כלו כרבי עכ"ל עיי"ש. ודבריו אלו תמוהים מאוד אצלי דודאי הקושיא היא קושיא עצומה. ותירוצו אינו מעלה ארוכה ואינו מובן כלל. דמה בכך דשני רגל בפ"ע הוא וחייב כרת עליו כמו על הראשון. מ"מ ודאי לענין מנין המצות. לפי מה שהשריש הרמב"ם ז"ל כאן. אינו אלא אחד מדקדוקי מצות פסח ראשון. ואין ראוי למנותו מצוה בפ"ע. שאחר שחייב הכתוב לעשות פסח ראשון וקבע זמנו בי"ד בניסן. חזר ודקדק בקרבן זה ואמר שמי שיהיה אז טמא או בדרך רחוקה. או לשאר המקרים שלא עשה את הראשון בזמנו. יעשה את השני בי"ד באייר. אבל אותן שעשו את הראשון בזמנו אי אפשר לעולם שיתחייבו בשני. ומה בין זה לקרבן עולה ויורד שהכניס הרמב"ם ז"ל כאן בכלל שורש זה וחשבהו לדקדוקי מצוה. אדרבה פסח שני גרע טובא טפי לענין זה מקרבן עולה ויורד. דפסח שני ודאי יותר ראוי לומר שאינו אלא אחד מדקדוקי פסח ראשון. משום דעכ"פ לכתחילה עיקר המצוה מוטלת חובה על כל ישראל לעשות דוקא פסח ראשון. אלא שאם אירע לו לאדם איזה מקרה שלא עשה את הראשון אז הוא שאמרה תורה שעדיין לא עבר זמן מצות פסח לגמרי. וחייבתו לעשות פסח בי"ד אייר. משא"כ התם בקרבן עולה ויורד דהעשיר עיקר מצותו מעיקרא אינו אלא קרבן עשיר. וכן הדל והיותר דל. כל אחד בקרבנו שהטיל עליו הכתוב חובה להביאו זו היא מצותו מעיקרא מתחלת חיובו. ולזה ראוי לומר דכל אחד מצוה מיוחדת בפ"ע הוא. וכיון דקרבן עולה ויורד לא מנה הרמב"ם ז"ל אלא במצוה אחת משום שחשבן לדקדוקי מצוה. כ"ש לפסח שני שלא היה לו למנותו מצוה בפ"ע. אלא הו"ל רק כאחד מדקדוקי מצות פסח ראשון. ואע"פ שכבר ביארנו בפנים (עשין נ"ז) טעמן של מוני המצות במה שראו למנות פסח שני מצוה בפ"ע. מ"מ זה לא יתכן אלא ע"פ שיטת רבינו הגאון ז"ל בגדרי שורש זה שלפנינו. אבל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. דכל כיו"ב אע"פ שלא כללן הכתוב במצוה אחת כללית אין להם אלא תורת דקדוקי מצוה. ודאי דכ"ש לפסח שני שאינו אלא כאחד מדקדוקי פסח ראשון. ואין ראוי למנותו מצוה בפ"ע. וראיתי להרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (רפ"ה מהלכות ק"פ) דגם שם חזר ושנה דבריו אלו עיי"ש בדבריו. והדברים נפלאים מאוד לענ"ד:

והנראה בכוונת הרמב"ם ז"ל בזה הוא עפמש"כ עוד (בסה"מ עשין פ"ב) וז"ל שצונו לערוף פטר חמור אם לא נפדה. והוא אמרו יתברך ואם לא תפדה וערפתו וכו'. יש למקשה שיקשה ויאמר ולמה מנית פדותו ועריפתו שתי מצות ולא מנית אותן מצוה אחת. ותהיה עריפתו מדיני המצוה. כמו שהקדמת בשורש השביעי. הנה יודע האל כי ההיקש מחייב זה. לולא מה שמצינו לרבותינו לשון יורה על זה היותם שתי מצות. והוא אמרם מצות פדיה קודמת למצות עריפה ומצות יבום קודמת למצות חליצה. וכמו שהיבמה מוכנת אם ליבום אם לחליצה. והיבום מצוה והחליצה מצוה. כן פטר חמור ראוי או לפדיה או לעריפה. וכל אחד ואחד מצוה עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו דאע"ג דודאי ע"פ שורש שביעי אין ראוי למנות פדיה ועריפה וכן יבום וחליצה אלא במצוה אחת. משום דאין עריפה אלא אחד מדקדוקי מצות פדיה. וכן חליצה אינה אלא אחד מדקדוקי מצות יבום. מ"מ מאחר שמצינו לרז"ל שאמרו בפירוש דשתי מצות הן יש לנו למנותן כל אחת בפ"ע במנין המצות. וא"כ הדבר ברור בלא ספק דזו היא כוונתו גם כאן. דאע"ג דודאי ע"פ מה שהשריש הרמב"ם בשורש שביעי אין פסח שני אלא אחד מדקדוקי מצות פסח ראשון ואין ראוי למנותו מצוה בפ"ע. מ"מ מאחר שמצינו בפירוש לרז"ל שאמרו דפסח שני רגל בפ"ע הוא. וא"כ נשמע מזה דס"ל דמצוה בפ"ע הוא. יש לנו למנותו בחשבון המצות מצוה מיוחדת בפ"ע. כן נראה ברור ומוכרח בכוונת הרמב"ם ז"ל:

אלא דמ"מ עיקר דברי הרמב"ם ז"ל שם ג"כ תמוהים ונפלאים בעיני מאוד. דמאחר דלפי דבריו גופי' מתניתין דסופ"ק דבכורות דתנן מצות פדיה קודמת למצות עריפה ומצות יבום קודמת למצות חליצה. דמתבאר מינה דפדיה ועריפה וכן יבום וחליצה שתי מצות הן. סותרת כל שורש שביעי. וכן מה שאמרו בגמרא (ר"פ מי שהי' טמא) אליבא דרבי דקיי"ל כוותי' דפסח שני רגל בפ"ע הוא זהו נגד שורש זה. א"כ יש לנו להביא משם ראיה מוכרחת לסתור כל עיקר שורש זה לגמרי. ונסתר כל מה שהשריש הרמב"ם ז"ל ע"פ שורש זה. וכל מה שהשיג הרמב"ם ז"ל כאן על הגדולים שקדמוהו במנין המצות. וכתב עליהם שטעו משום שנעלם מהם שורש זה. לא עליהם ז"ל תלונתו אלא על דברי רז"ל במשנה ובתלמוד. ודברי הגדולים ז"ל שפנו עורף לשורש זה מוכרחים. והדבר מפליא מאוד איך ייחס לרז"ל דברים הסותרים זא"ז. שהם עצמם מנו מספר תרי"ג מצות שיסודו בנו ע"פ שורש זה לפי דברי הרמב"ם ז"ל גופי'. ואעפ"כ הכניסו במספר זה עצמו מצות שאין ראוי למנותן ע"פ שורש זה. וכבר מצאתי לאחד מהראשונים ז"ל שהעיר על תמיהא זו בדברי הרמב"ם ז"ל. הוא הר"ד הבבלי ז"ל הובא במעשה נסים והר"א מיימון ז"ל (סי' ג'). וז"ל שם וכבר אמר (הרמב"ם) ז"ל במצוה פ"ב מן מצות עשה. והמקשה אשר יקשה עלי ויאמר למה זה מנית פדיתו ועריפתו בשתי מצות ולא מנית אותם מצוה אחת וכו' כמו שהשרשת בשורש שביעי. השם יודע כי ההיקש יחייב זה אם לא כי מצאנו מאמר לרז"ל מפורש יורה כי הם שתי מצות וכו'. והנה לא יתכן לנו שנאמר כי (רז"ל) עליהם השלום נעלמו מהם דרכי ההיקש. ואם הדבר כן למה לא נלך אחריהם בדרכי היקשם וכו' עכ"ל עיי"ש. וזהו ממש כקושייתנו. והיא בודאי פליאה נשגבה. ומה שהשיב לו על זה הר"א מיימון ז"ל בתשובתו שם. דבריו נפלאים עוד יותר. וכמו שכבר ביארנו בזה בארוכה בפנים (עשין ע"ו) עיי"ש היטב. וביותר נפלא לשון הרמב"ם ז"ל בתחלת שורש זה שלפנינו שכתב וז"ל. דע כי המצוה האחת משפט אחד מקובל ויתחייבו מאותה ההקדמה צוויין ואזהרות רבות. הם דיני המצוה. המשל בזה החליצה והיבום הם שתי מצות עשה וזה מה שאין חולק בו וכו' עכ"ל עיי"ש. והדברים נפלאים מאוד. דהרי לפי מה שביאר הרמב"ם ז"ל עצמו (עשין פ"ב) ראוי לומר ע"פ שורש זה דחליצה אינה אלא אחד מדקדוקי מצות יבום ואין למנותה מצוה בפ"ע. אלא דמ"מ מנאה מצוה בפ"ע רק משום שכך גזרו רז"ל. ואין לנו לסור ולנטות מדבריהם שאמרו דחליצה הו"ל ג"כ מצוה כיבום. וא"כ עכ"פ משם אדרבה סתירה מבוארת לשורש זה. וא"כ איך הביא משם משל ודמיון לשורש זה. והו"ל קול ושוברו עמו. דהרי משם איפכא מוכח. והחולקים עליו יכולים לומר לו ולטעמיך ולמה חליצה ויבום הן שתי מצות. הרי ע"פ שורש זה עצמו אין ראוי לומר דשתי מצות מיוחדות בפ"ע הן. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל בזה צע"ג אצלי:

וכבר נתבאר אצלנו שם בפנים דלשיטת רבינו הגאון ז"ל. וזו היא ג"כ דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. חליצה ויבום וכן פדיה ועריפה וכל כיו"ב באמת מצוה אחת הן. וממתניתין דבכורות שם לא מוכח מידי עיי"ש. והמתבאר מכל זה דשיטת רבינו הגאון ז"ל בשורש זה שלפנינו היא ההפך משיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו מקצה לקצה. דחליצה ויבום וכל כיו"ב דלהרמב"ם ז"ל וסייעתו נמנין שתים שתים. אינן נמנין לרבינו הגאון ז"ל וסייעתו אלא אחת אחת. וקרבן עולה ויורד וכן חטאת ההדיוט ונשיא וכהן המשיח וכן הרבה מצות כיו"ב. דלהרמב"ם ז"ל וסייעתו אינן נמנין אלא אחת אחת. נמנין לרבינו הגאון ז"ל שלש שלש. כמו שנתבאר אצלנו בכמה מקומות בפנים בכל מקום הנוגע לזה. ומ"מ בעיקר יסוד שורש זה אין חולק עליו. ולא נחלקו עליו הגאונים ז"ל אלא בגדרו. ותוצאותיו הרבות אשר הוציא ממנו וכמו שנתבאר. ועי' מה שביארנו בזה בפנים (עשין ע"ו ק"א ק"ב קמ"ד קמ"ה קמ"ו) ועוד בכמה מקומות מפוזרים:

איברא דלפ"ז לכאורה מש"כ הרמב"ם ז"ל כאן וז"ל וכבר טעה בזה כל מי ששמעתי בו ימנה אשת איש מצוה ונערה המאורשה מצוה ובת כהן מצוה. ואין הדבר כן. אבל הוא כמו שאבאר. והוא כי מצוה אחת מכלל המצוה היא אמרו יתעלה לא תנאף ובאה הקבלה שזה הלאו הוא אזהרה לאשת איש. אח"כ ביאר הכתוב וכו' מות יומת הנואף והנואפת. אח"כ השלים הכתוב דקדוק זה ותנאי זאת השאלה והמשפט והתנה בו תנאים. ואמר שאמרו מות יומת הנואף והנואפת יש בו חילוק. שאם היתה אשת איש בת כהן תשרף. ואם היתה נערה מאורשה בתולה בסקילה. ואם היתה בעולה ואינה בת כהן בחנק. ולא בהתנותו בדיני המות יתרבו המצות. שאנחנו בכל זה לא יצאנו מאיסור אשת איש. ובבאור אמרו (בסנהדרין נ"א ע"ב) הכל היו בכלל הנואף והנואפת הוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשריפה וכו' עכ"ל עיי"ש. היא ודאי לכאורה השגה גדולה על רבינו הגאון והבה"ג ז"ל וסייעתם שמנו אשת איש בת כהן ואשת איש בת ישראל ונערה המאורשה כל אחת מצוה בפ"ע. דהרי זהו ודאי לכאורה נגד עיקר יסוד שורש זה שלפנינו. דהא בהנך שלשה יש לנו בתורה מצוה כללית שכוללת כולן בדרך כלל כאחת ואח"כ ביאר הכתוב התנאים ודקדוקי המצות בפרט. שחילק בין אשת איש בעולה בת ישראל לבת כהן ולנערה המאורשה בתולה. וא"כ ע"פ עיקר יסוד שורש זה ראוי למנותן מצוה אחת. ואעפ"כ מנאום כל אחת ואחת מצוה בפ"ע. וא"כ לכאורה מוכרחים בזה דברי הרמב"ם ז"ל ויפה כתב שכולם שגו וטעו בשורש זה. אשר בלא ספק הוא מוכרח ואין מקום כלל לפקפק בעיקר יסודו כלל. וכמתבאר ג"כ מכמה מקומות במנין המצות של רבינו הגאון והבה"ג ז"ל וסייעתו:

אבל באמת לא כן הוא. ודברי הרמב"ם ז"ל גם בזה תמוהים מאוד. דמלבד מה שכבר השיג בזה עליו הר"ד הבבלי ז"ל (במעשה נסים סי' ג') שדברי הרמב"ם ז"ל גופי' סותרים זא"ז שבמקומות אחרים מנה הוא גופי' כיו"ב כל אחת בפ"ע. ובפרט ממה שמנה (לאוין ט') אוב וידעוני שתים רק משום שחלקן הכתוב במיתתן עיי"ש. וס"ל דחלוקה דמיתה שמה חלוקה לענין מנין המצות. וא"כ כאן נמי יש למנות א"א בעולה בת כהן ובת ישראל ונערה בתולה מאורשה כל אחת בפ"ע. מהאי טעמא גופא שחלקן הכתוב במיתתן. והר"א מיימון ז"ל בתשובתו על זה שם אע"פ שהשיב על השגותיו ממקומות אחרים. מ"מ על השגתו מאוב ידעוני החריש ולא השיב כלום עיי"ש בדבריו. ועל עיקר דברי הר"א מיימון ז"ל שם כבר כתבתי בפנים במקומו ואכמ"ל בזה וכבר הרגישו גם גדולי האחרונים ז"ל לתמוה על הרמב"ם ז"ל בזה מההיא דאוב וידעוני. כמו הר"ב כנה"ג (בדיני דחיי לאוין צ"ז). ונדחק מאוד בזה. ואין דבריו מספיקים כלל עיי"ש. וגם מהר"י בכ"ר דוד ז"ל (בד"א קונטרס ששי) הניחה בתימא עיי"ש. וממילא מבואר לפ"ז דאין בזה מקום השגה על אותן שמנו א"א בת ישראל ובת כהן בעולה ונערה בתולה מאורשה כל אחת בפ"ע. שהרי מדברי הרמב"ם ז"ל גופי' מתבאר דגם לפום יסוד שורש זה יש למנות כל כיו"ב כל אחת בפ"ע. בלא"ה לפי מה שהבין הרמב"ם ז"ל גופי' (בשורש י"ד) בכוונת הבה"ג במנין העונשין שלו דהעונשין מצד עצמן הוא מונה כמצות. מלבד אזהרותיהם עיי"ש. א"כ אין כאן שום מקום השגה בזה על הבה"ג. דלשיטתו אזיל ואין זה ענין לשורש זה שלפנינו כלל. דכיון דבהנך תלתא נאמר בקרא עונש מיתה בכל חדא בפ"ע ודאי תלתא מצות בפ"ע נינהו במנין העונשין. אע"פ שנכללו כולן באזהרה אחת. דהא לשיטת הבה"ג האזהרה לחוד והעונש לחוד. כמו שהבין הרמב"ם ז"ל בדעתו. ואע"ג שבדברי הרמב"ם ז"ל כאן מבואר דס"ל דגם בהעונש איכא מצוה כללית שכוללת כולהו הנך תלתא בדרך כלל כאחת. מדכתיב מות יומת הנואף והנואפת. דכתב קרא מיתה סתם שכולן בכלל. ואח"כ הוא שדקדק הכתוב וחלק במיתת כל אחת בפרט דזו בחנק וזו בשריפה וזו בסקילה. והביא ראי' לזה ממה שאמרו שם הכל היו בכלל הנואף והנואפת הוציא הכתוב בת ישראל לסקילה וכו'. וא"כ בת כהן ונערה המאורשה אינן אלא מדקדוקי המצוה. וגם במנין העונשין לשיטת הבה"ג אין למנותן אלא באחת אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל גם בזה לענ"ד המה תמוהים מאוד. דודאי בעונשן אין לנו מצוה כללית. דקרא דמות יומת הנואף והנואפת לא מיירי אלא בא"א בת ישראל בלבד ובמיתת חנק הוא דכתיב. וכדקיי"ל כל מיתה סתם האמורה בתורה אינה אלא חנק. ולא אשכחן מיתת חנק באשת איש בעולה בת ישראל אלא מהך קרא מדכתיב בה מתה סתם ואי לאו דהוציא הכתוב בת כהן ונערה המאורשה מכלל הך קרא הו"ל למימר שכולן אינן אלא בחנק. והשתא דגלי קרא דבת כהן בשריפה ונערה מאורשה בסקילה ממילא מבואר דע"כ קרא דמות יומת הנואף והנואפת. באשת איש בת ישראל בלבד הוא דמיירי. וזה מבואר ע"כ מלשון שאמרו. הוציא את בת ישראל וכו' הוציא בת כהן כו'. והיינו שהוציאן מכלל סתם מיתה דהך קרא שאינה אלא חנק. וכתב בזו סקילה ובזו שריפה. וגלי לן בזה דהך קרא דמות יומת הנואף והנואפת לא מיירי אלא בא"א בת ישראל הבעולה דוקא. דאם הוה מיירי הך קרא בכולהו הנך תלתא. ומות יומת דכתיב בי' היינו כל חדא מינייהו כדינה. זו בסקילה וזו בשריפה וזו בחנק ודאי לא הוה שייך בזה לשון הוציא דקתני בברייתא. שהרי לא הוציאן מן הכלל דקרא אלא שפירש הכתוב באיזו מיתה יש להמיתן. שאין לדון כולן במיתה אחת. אלא יש בחנק ויש מהן בסקילה או בשריפה. אלא ודאי ע"כ הך קרא במיתת חנק דוקא מיירי וככל סתם מיתה דקרא. ולזה ביאר הכתוב דלא קאי לא על נערה בתולה מאורשה ולא על בת כהן. שנשתנה דינן שזו בסקילה וזו בשריפה. ולא קאי הך קרא דמות יומת אלא על אשת איש בת ישראל בלבד:

וכן מבואר בהדיא בסוגיא דגמרא (ריש פרק ארבע מיתות נ' ע"ב) בכל הסוגיא שם עיי"ש ובפירש"י שם בד"ה שני כללות וכו'. ולקמן (נ"א ע"ב) בד"ה מות יומת עיי"ש. וא"כ מבואר שאין לנו בזה מצוה כללית שתכלול כולן כאחת. וא"כ לשיטת הגאונים ז"ל ודאי יש למנותן כל אחת מצוה בפ"ע. ובפרט לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל דהעונשין נמנין בפ"ע משום המצוה שבהן המוטלת על הב"ד לדון את המתחייבים בעונשין הללו. דלפ"ז פשיטא דתלתא מצות מיוחדות בפ"ע נינהו. כיון דתלתא מיני מיתה כתיבי בהו בקרא. בכל חדא מין מיתה אחר. והו"ל כל חד כמצוה מפורשת בפ"ע לב"ד לענוש הנדון במיתה המפורשת בו. דאפילו אם היו כולן נענשין במין אחד מהעונשין כל שמפורש העונש בכל אחת בפ"ע הו"ל כל חדא מצוה בפ"ע לב"ד ואין לזה ענין עם האזהרה שאינה אלא מצות היחיד שלא יעבור על האיסור. וכ"ש כאן שחלוקין במיני העונשין. ואין זה ענין כלל ליסוד שורש זה שלפנינו. אדרבה גם ע"פ שורש זה כל אחת מצוה מיוחדת בפ"ע היא. ולא לבד שלא טעו הגאונים ז"ל אלא שדבריהם מוכרחים. לא לפי שיטתם בלבד אלא גם ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל עצמו וכמו שנתבאר: