ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ז/ו

השורש השישי.

שהמצוה שיש בה עשה ול"ת ראוי למנות עשה שבה
עם מ"ע ולאו שבה עם מצות ל"ת.

הרמב"ם ז"ל כתב שורש זה כדבר מוחלט ומוסכם. וסיים בדבריו שלא יטעה שום אדם בשורש זה עיי"ש. ובאמת זו היא ג"כ שיטת הבה"ג וכל סייעתו ז"ל ושאר מוני המצות כולם. אלא שהרמב"ן ז"ל העיר בזה דמ"מ יש בשורש זה צד מחלוקת גדולה לענין הלאוין הבאין מכלל עשין דקיי"ל לאו הבא מכלל עשה עשה. וכשיש עמהם לאו כענין בהמות טמאות ועופות ודגים טמאים שבכולן מלבד הלאו האמור בהן יש בהן ג"כ לאו הבא מכלל עשה. דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ודרשו בו שהוא מצות עשה. וכן כל צפור טהורה תאכלו מצות עשה. וכן את זה תאכלו מכל אשר במים. והוא לאו הבמכ"ע בטמאים לעבור עליהם בל"ת ועשה ואלו וכל כיו"ב מנאן הרמב"ם בכלל מנין העשין מלבד מה שמנה הלאו שבהן במנין הלאוין. אבל הבה"ג לא מנה אלא הלאו שבהן בלבד. וביאר הרמב"ן ז"ל טעמו בזה. משום דכיון שאין בעשין אלו קום עשה. אלא גם הן אינם אלא מניעה כמו הלאו. כיון שהלאו כבר נמנה במנין הלאוין אין הלאו הנאמר בלשון עשה מוסיף בזה מנין כמו שלא יוסיף לאו אחר גמור. שאם יש במצוה אחת כמה לאוין אין כולם נמנין אלא בלאו אחד. עכת"ד כאן עיי"ש:

אבל שיטת רבינו הגאון ז"ל בכל זה רחוקה מאוד משיטת כל שאר הראשונים ז"ל. וכל עיקר שורש זה שלפנינו לא שמיעא לי' ולא ס"ל כלל. ובכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה. כל שאין שום ענין מחודש נוסף בכל אחד מהן שאינו בכלל אידך. אין שניהם נמנין אלא במצוה אחת. ואיזה מהן שענין המצוה מבואר בו ביותר הוא שנמנה לבדו במנין המצות. שאם המצוה מבוארת יותר בלאו מבהעשה אז הלאו הוא שנמנה במנין הלאוין. אבל העשה אינה נמנית שוב כלל. ואם המצוה מבוארת יותר בהעשה אז רק העשה היא שנמנית במנין העשין. אבל הלאו אינו נמנה כלל. אבל כשנכלל באחד מהם ענין מחודש שאינו בכלל השני. אז אין למנות אלא אותו שכולל יותר. כמו שנתבאר אצלנו בפנים בכמה מקומות. ולעיל בסמוך (בשורש ד'). אבל כל שכל עניני המצוה נכללו בין בלאו ובין בעשה בשוה ואין בין זה לזה ולא כלום אלא מה שזו היא עשה וזה הוא לאו. אין למנותן אלא במצוה אחת. וכמו שהשריש הרמב"ם ז"ל (בשורש תשיעי) שאין ראוי למנות הלאוין והעשין אלא הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם. ומש"כ הרמב"ם ז"ל בסוף שורש זה וז"ל והוא דבר מבואר שענין הצווי זולת ענין האזהרה ושניהם שני ענינים נבדלים הם. צוה באחד מהם והזהיר מן האחר עכ"ל עיי"ש. הוא תמוה ואינו מובן דכיון ששניהם במצוה אחת נאמרו. על מה שאהלו מזהיר על דבר זה עצמו העשה תצוה בלא שום תוספת ומגרעת. איך יתכן לומר ששניהם שני ענינים נבדלים המה. כמו מה שמנה הרמב"ם ז"ל זכור את אשר עשה לך עמלק (עשין קפ"ט) ומנה ג"כ לאו דלא תשכח (לאוין נ"ט) עיי"ש. הרי ודאי דבר אחד וענין אחד ממש הוא. וכן מנה הרמב"ם עשה דועשית מעקה לגגך. שהיא מצוה כללית להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו כמש"כ בסה"מ (עשין קפ"ד). ומנה ג"כ לאו דלא תשים דמים בביתך. שהיא אזהרה בענין זה עצמו. כמש"כ (שם לאוין רצ"ח) עיי"ש. וכן מנה (עשין קע"ד) עשה דועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא. ומנה ג"כ (לאוין שי"ב) לאו דלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו'. והרבה כיו"ב. דבכל אלו העשה והלאו מזהירים ומצווים על דבר אחד ממש. ומאחר שאין למנות העשין והלאוין רק הדברים שהוזהרנו מהם ושנצטוינו עליהם. מה לי שני לאוין או שתי עשין לעשה ולאו. סוף סוף על דבר אחד נאמרו. וביותר תמיהני מה שהוכיח הרמב"ם ז"ל כדבריו. וז"ל כי בבאור אמרו חכמים בכל אחת מהן שהן מצות עשה ומצות ל"ת. והרבה פעמים יאמרו עשה שבה ולאו שבה עכ"ל עיי"ש. ולא זכיתי להבין ראי' זו כלל. מאי ענין זה למנין המצות. וכי משום דנימא דעשה ול"ת שבמצוה אחת לענין מנין המצות הו"ל כמצוה שנאמרה ונשנית בתורה ולכן אין עולין אלא לחשבון מצוה אחת. משום זה לא תקרא זו מצות עשה וזו מצות ל"ת. אטו לאוין הכפולים בתורה לא יקרא כל אחד בפ"ע מצות ל"ת. אע"פ שכולן אין נמנין במנין המצות אלא מצוה אחת. וכן עשין שנכפלו בתורה אע"פ שבחשבון המצות אחת הן אטו משום זה לא נקראת כל אחת בפ"ע מצות עשה. וביותר נפלא מה שהוכיח ממה שאמרו עשה שבה ולאו שבה. ואיזה משמעות יש בזה לענין שלא יהיו שניהם נמנין במצוה אחת. וכי משום שהם נמנין מצות אחת במנין המצות אין העשה עשה ולא הלאו לאו. והא ברפ"ק דכריתות אמרינן חמשה לאוין אמורים בדם עיי"ש. אע"פ שלהרמב"ם ז"ל גופי' אין כולם נמנין אלא במצוה אחת. (סה"מ לאוין קפ"ד) עיי"ש. ובפרק התכלת (מ"ד ע"א) אמרו כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. ושאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה. וכהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה ושאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה עיי"ש. אע"ג דבמנין המצות לא מנה הרמב"ם גופי' בתפילין אלא שני עשין. ובציצית ובדוכן ובמזוזה רק אחת אחת. גם עיקר הדבר שכתב שהרבה פעמים יאמרו עשה שבה ולאו שבה. לא ידענא היכא אמרו כן הרבה פעמים. זולת מה שאמרו (בפרק בתרא דמכות ע"ו ע"ב) תני תנא קמי דר"י כל מצות ל"ת שיש בה קום ועשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב עיי"ש. אבל מ"מ לא ראיתי מזה שום משמעות כלל לומר דהעשה והלאו שתי מצות הן כמש"כ. אדרבה יותר משמע משם דמצוה אחת הן. מדקאמר עשה שבה. דמשמע שהמצוה אחת היא ויש בה עשה ול"ת. דאל"כ הו"ל לומר כל מצות ל"ת שיש עמה קום עשה קיים עשה שעמה פטור וכו'. מיהו גם זה אינו מוכרח. ועכ"פ ראייתו של הרמב"ם ז"ל לא נתבררה אצלי כלל וצ"ע כעת בכוונתו:

ועכ"פ מבואר דלשיטת רבינו הגאון ז"ל עשה ול"ת שבמצוה אחת ודאי ענין אחד ודבר אחד הן. כיון שעיקר המצוה אחד הוא בשניהם. ולא כתב רחמנא בה עשה ול"ת אלא כדי להגדיל חומר ענשו של העובר עלי'. ואין זה ענין למנין המצות כלל. דעכ"פ המצוה אינה אלא אחת. שאין לנו במנין המצות אלא המעשים אשר נצטוינו לעשותן או למנוע מעשייתן. ודלא ככל שאר מוני המצות זולת הסמ"ק. שגם הוא במנין המצות שלו הלך בשיטת רבינו הגאון ז"ל בזה למנות העשה והלאו שבמצוה אחת רק במצוה אחת. וכמו שביארנו בהרבה מקומות בפנים. ולענין מה שחידש הרמב"ן ז"ל אליבא דהבה"ג במצוה שיש בה לאו גמור ולאו הבא מכלל עשה. הנה מלבד מאי דעיקר דברי הרמב"ן ז"ל בענין זה נבוכים מאוד וכמו שכבר העירותי בזה לעיל (סי' ג') וגם אין צורך בזה אליבא דהבה"ג כלל. דבאמת הבה"ג אינו מונה כלל שום לאו הבא מכלל עשה. אפי' כשאין עמו לאו גמור אלא הלאו הבא מכלל עשה בלבד. כמבואר במנין המצות שלו. ומה שמנה הבה"ג במנין העשין מצות כ"ג ליקח בתולה. אין כוונתו בזה לאיסור הבעולה שהוא בלאו הבא מכלל עשה. אשה בבתוליה יקח ולא בעולה. כדאמרינן בכמה דוכתי (יבמות כ' ע"א. ס"א ע"א. ובכתובות ל' ע"א ובשאר דוכתי). אלא כוונתו לעשה גמורה בקום ועשה דרמיא עלי' ליקח בתולה דנפקא לן מקרא דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (פרשת אמור כ"א י"ג) גופי'. וז"ל והוא אשה בבתוליה יקח. פי' אבל לא בעולה. והוא לאו הבא מכלל עשה וכו'. ואמר כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. לצוות עליו שיקחנה. וזהו שאמרו רבותינו (במשנה פ"ג דהוריות י"א ע"ב) מוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה. וכך שנו בת"כ כי אם בתולה מלמד שהוא מצווה על הבתולה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' מ"ד) עיי"ש בדבריו. וכבר ביארנו בזה בארוכה בפנים (לאוין רס"ד) עיי"ש. והוא מדוקדק בלשון הבה"ג שם עיי"ש. בלא"ה לשיטת רבינו הגאון ז"ל עיקר הדבר ליתא. שכבר נתבאר אצלנו בפנים (שם ובשאר מקומות) דס"ל דלא אמרינן לאו הבא מכלל עשה עשה אלא לענין מלקות בלבד. אבל זולת זה יש עליו תורת לאו ונמנה במנין הלאוין. וממילא מבואר דבמצוה שיש בה לאו גמור וגם לאו הבא מכלל עשה. הו"ל לשיטתו כשני לאוין שנאמרו במצוה אחת דלכ"ע אין נמנין בחשבון המצות אלא בלאו אחד:

ומ"מ מבואר דלשיטת רבינו הגאון ז"ל ליתא לשורש זה כלל. ואין שום חילוק כלל בין שתי עשין או שני לאוין שבמצוה אחת ול"ש לאו ועשה אין ראוי למנות אלא הדבר המוזהר ממנו או שנצטוה בו בלבד לא מספר הלאוין והעשין שנאמרו בתורה וכמו שהשריש הרמב"ם ז"ל (בשורש תשיעי). ונראה ראי' לשיטתו ממה שמצינו בכמה דוכתי גם בעשה ול"ת דאמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן ייתורא דקרא לעשה יתירה נוספת על הלאו או ללאו נוסף על העשה ולעבור עלה בל"ת ועשה. כדאשכחן (רפ"ב דמגילה י"ח ע"א) תניא זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה עיי"ש. וכבר תמהו הרבה מהאחרונים ז"ל דמאי ראי' היא זו ודילמא לעולם אימא לך זכור בלב. ואיצטריך כדי לעבור עלה בל"ת ועשה. וכל מה שרצו לומר בזה לא יתכן כלל ואכמ"ל. וכבר דברתי בזה בפנים. ובפרט יקשה להרמב"ם וסייעתו ז"ל שבאמת מנו בזה עשה ול"ת. זכור במנין העשין ולא תשכח במנין הלאוין. ועכצ"ל דכי היכי דאמרינן (ברפ"ב דפסחים כ"ד ע"ב) כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי עיי"ש. הכי נמי בל"ת ועשה בדבר אחד אמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן יתורא דקרא כדי לעבור עליו בל"ת ועשה בלבד. והכי נמי מתבאר מדתניא בספרא (ר"פ בחוקותי) זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך. כשהוא אומר שמור הרי שמירת לב אמורה הא מה אני מקיים שמור שתהי' שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח את אשר הקצפת וגו'. יכול בלבך. כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכו'. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבך וכו' עיי"ש. ובכל אלו קשה כדאקשינן. דאפי' בזכור דשבת קשה למ"ד השמר דעשה נמי לאו הוא דילמא איצטריך כדי לעבור בל"ת ועשה. ולעולם זכור ושמור תרוייהו בלב. ואפי' למ"ד השמר דעשה עשה. מ"מ אכתי קשה לדעת רש"י (בפרשת ראה ובפ' תצא) דאפי' למ"ד השמר דעשה עשה היינו רק לומר שאין לוקין עליו כעשה. אבל גם לדידי' הו"ל לאו עיי"ש וברא"ם שם. והרפ"ח במים חיים (פ"ד מהלכות תפילין) העלה דזו היא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. וא"כ אכתי דילמא איצטריך קרא לעבור עלה בל"ת ועשה. וכ"ש דקשה בדרשא דזכור אל תשכח את אשר הקצפת וגו' ובאינך. אם לא דנימא דגם לענין ל"ת ועשה אמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן קרא לעבור עלה בל"ת ועשה לחוד. וכן מתבאר ממה שאמרו במכילתא (משפטים פ"ג) לא יגרע ר"י אומר למה נאמר לפי שנאמר אם אחרת יקח לו שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר ת"ל לא יגרע ממי גורעים מי שנתנו לו כבר עיי"ש. והדבר קשה מאי דייק למה נאמר והא איצטריך קרא ללאו. דאי מדכתיב כמשפט הבנות יעשה לה שארה כסותה ועונתה לא הוה שמעינן אלא עשה. ואיצטריך קרא דלא יגרע לעבור עלה נמי בלאו. וכבר הרגישו בזה קצת מפרשי המכילתא ונדחקו הרבה. ואינו במשמע כלל. וע"כ צ"ל דהעיקר בזה משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. כיון דבלא"ה אית בה עשה כדכתיבנא. ועי' מש"כ בענין זה בפנים (עשין ע' ע"א ע"ב). וכ"כ התוס' (בחולין פרק או"ב פ"א ע"א) בד"ה הנח למח"ז וכו' וז"ל ונראה לפרש הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו מלאו דלא ירצה ולא הוי בכלל שאר פסולים דהוו בלאו דלא ירצה אלא נתקו לעשה ולית בי' אלא עשה דמיום השמיני והלאה ירצה. ולית לן למימר דאתא קרא דירצה לומר שיש בו גם עשה עם הלאו. דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן לי' בלאוי יתירי. ואית לן לאוקמי הלאו בשאר פסולין עכ"ל עיי"ש. הרי דמשום כללא דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי מנתקינן מחוסר זמן מכלל כל שאר הפסולים שבשור ושה שהם בכלל לאו דלא ירצה. משום דבלא"ה כבר כתיבא בי' עשה דמיום השמיני והלאה ירצה. ואמרינן דהך עשה בלחודה הוא דאית בי'. ולהכי הוא דאתי הך קרא לומר שאינו בלאו אלא בעשה זו בלבד. ולא להוסיף עשה על הלאו אתי. וע"כ מוכרח מזה דס"ל להתוס' דגם בל"ת ועשה איתי' להך כללא. וכן מתבאר מדברי התוס' (בב"ק מ"א ע"א) בד"ה והאי לא יאכל וכו' שכתבו וז"ל והאי לא יאכל להיכא דסקלי' מסקל דאסור בהנאה. ובעל השור נקי להנאת עורו. וכ"ת לשתוק מלא יאכל. א"כ לא הוה מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא עכ"ל עיי"ש. וכ"כ שם בתוס' רבינו פרץ ז"ל ביותר ביאור עיי"ש. והדבר קשה הא איצטריך לא יאכל ללאו. דמקרא דבעל השור נקי לא שמעינן אלא איסורא בעלמא. ועכצ"ל דכוונתם משום דכללא הוא כל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי. והילכך כיון דעכ"פ בלא"ה שמעינן איסור הנאת הבשר כמו הנאת העור מדכתיב בעל השור נקי מוטב יותר למידרש לא יאכל להיכא דשחטי' לאחר שנגמר דיני' מלאוקמי' להוסיף בי' לאו להנאתו היכא דסקלי' מסקל. ולשיטתייהו אזלי. ועי' ג"כ מש"כ בפנים (לאוין קע"ז רע"ו רע"ז):

וכן מתבאר מדתניא במכילתא (יתרו פ"ז ומשפטים פ"ו) ומייתי לה ביבמות (פרק החולץ מ"ח ע"ב) והגר זה גר תושב אתה אומר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב עיי"ש. והשתא הרי קרא דוהגר הוא מצות עשה וינפש בן אמתך והגר. וקרא דוגרך אשר בשעריך נאמר בלשון לאו לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' וגרך אשר בשעריך. וא"כ דילמא תרוייהו בגר תושב ולעבור עליו בל"ת ועשה. וע"כ מוכרח מזה דגם בל"ת ועשה שייך כללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן לעבור בל"ת ועשה בלחוד. והכי נמי מוכח ממה שאמרו בספרי (שופטים פסקא קמ"ד) ושפטו את העם משפט צדק והלא כבר נאמר לא תטה משפט מה ת"ל משפט צדק זה מינוי הדיינין עיי"ש. ומאי פריך מה ת"ל כיון דקרא דושפטו את העם וגו' הו"ל עשה וקרא דלא תטה משפט הוא ל"ת. ואיכא למימר דאצטריך כדי לעבור בל"ת ועשה אלא ודאי משום דכל מאי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן קרא רק כדי לעבור בל"ת ועשה לחוד. וכבר עמד הרא"ם ז"ל על זה דילמא איצטריך כדי לעבור בל"ת ועשה והניח בקושיא עיי"ש. ודברי הרג"א ז"ל שם דחוקים. ואינם במשמע דברי הספרי עיי"ש. והעיקר כדכתיבנא. וכן מתבאר מסוגיא דפ"ב דמכות (י"ב ע"א) דקתני וישב בה ולא בתחומה ומוקי לה לדור. ופרכינן ותיפוק לי' דאין עושין שדה מגרש וכו' לא מגרש עיר ולא עיר מגרש. ומשני אמר ר"ש לא נצרכה אלא למחילות עיי"ש. ומאי פריך והרי בשילהי ערכין (ל"ג ע"ב) ילפינן לההיא דאין עושין מגרש עיר וכו' מדכתיב לא ימכר. ומאי לא ימכר לא ישונה עיי"ש. והשתא הרי לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל הך קרא דלא ימכר הו"ל אזהרת לאו ונמנה במנין הלאוין (סה"מ לאווין רכ"ח). וא"כ איכא למימר דקרא דוישב בה איצטריך כדי לעבור בעשה ול"ת. ולמה לו לר"ש לאוקמי קרא דוקא למחילות. וגם מנ"ל לרבות מחילות כיון דקרא לא אייתר דאיצטריך לגופי' לעבור עלה בעשה מלבד הלאו. אלא ודאי בל"ת ועשה שייך נמי כללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן. וכבר מצאתי לאחד מהאחרונים ז"ל שהרגיש בזה. אלא שכתב לחלק בזה בין לאו שיש בו מלקות שיש בו תוספת על העשה שאין בה אלא עונש בידי שמים. דבזה לא אמרינן כללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. דאין זה ייתור כיון שמוסיף עונש בידי אדם. אבל בלאו שאין לוקין עליו גם בעשה ול"ת אמרינן הכי. איברא דגם לפ"ז נמצא דלא עדיפי ל"ת ועשה מתרי לאוי לפמש"כ התוס' בר"פ איזהו נשך (ס"א ע"א) בד"ה לעבור עליו וכו' דלא מוקמינן לעבור בשני לאוין אלא בלאוין שיש בהם מלקות עיי"ש. ואף דקצת אחרונים ז"ל נטו לפרש כוונת התוס' שם לצד אחר. אבל כן מפורש ג"כ בתוס' הרא"ש הובא בש"מ (בב"ב קי"ב ע"ב) דלא מוקמינן לעבור בשני לאוין אלא היכא דאיכא מלקות עיי"ש בדבריו:

אמנם עיקר חילוק זה לא יתכן כלל. דהא כל היכא דליכא למידרש מילתא אחריתא אפי' בשני לאוין ויותר נמי מוקמינן קראי לעבור עלה בשנים ושלשה לאוין. וכ"ש בל"ת ועשה. ואין אנו דנין אלא לענין היכא דאיכא למידרש קרא לדרשא אחרינא. אי שבקינן ההיא דרשא מטעמא דאיכא לאוקמי קרא דלא אתי אלא כדי לעבור עליו בל"ת ועשה. ולא נימא כדאמרינן בלאוין כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירי. והשתא א"כ כיון דלענין לעבור עליו בשני לאוין אמרינן הך כללא אפי' היכא שהלאו הנוסף מוסיף עונש מלקות בדבר. וכמבואר בסוגיא דפ"ב דפסחים שם דעיקר הך כללא בההיא גוונא הוא דמיירי עיי"ש. וא"כ בעשה ול"ת נמי כיון דבלאו דלית בי' מלקות אמרינן הך כללא דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן קרא רק לענין לעבור עליו בל"ת ועשה. גם בלאו דאית בי' מלקות נמי אית לן למימר הכי כמו בתרי לאוי. דמאי שנא. דודאי אין מקום לחלק בין היכא דהלאו מוסיף מלקות בדבר שאין בו אלא עשה ובלא לאו זה לא הוה לקי כלל. להיכא דבלא לאו זה נמי לקי משום לאו אחר. דהרי סוף סוף איכא בלאו זה הנוסף תוספת מלקות. ואפי' הכי היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן קרא לעבור בשני לאוין לחוד. א"כ ודאי גם בל"ת ועשה אין לנו להשגיח על תוספת המלקות לאפוקי מכללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. אם לא דנימא דבמקום ל"ת ועשה ל"א הכי כלל אפי' בלאו שאין בו מלקות. וזה ודאי ליתא. וכמו שהוכחנו:

ואמנם ודאי הדבר צריך ביאור במאי דאשכחן בכמה דוכתי דמשמע לכאורה דאפי' איכא למידרש שבקינן ההיא דרשא ומוקמינן קרא טפי כדי למיקם עלה בל"ת ועשה. כההיא (דפ"ק דיבמות י"א ע"ב) דאמרינן ריב"כ אומר משום ר"א המחזיר גרושתו מן הנשואין אסורה מן האירוסין מותרת שנאמר אחרי אשר הוטמאה. וחכ"א אחת זו ואחת זו אסורה ומה ת"ל אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה. ופרכינן נבעלה טומאה בהדיא כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ומשני למיקם עלה בלאו. וריב"כ לאו בסוטה לית לי' וכו' עיי"ש. הרי דאע"ג דאיכא למידרש קרא כריב"כ מ"מ מוקמי לי' רבנן לעבור עלה בל"ת ועשה. והכי נמי אמרינן התם לקמן (בפרק אלמנה לכ"ג ס"ח ע"א) מנא ה"מ אר"י א"ר אמר קרא ובת כהן כי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ופרכינן האי מיבעי לי' דקאמר רחמנא בת כהן דמינסבה לזר לא תיכול. ומשני ההיא מושבה אל בית אביה תאכל מכלל דמעיקרא לא אכלה. ופרכינן עלה אי מההיא ה"א לאו הבא מכלל עשה עשה כתב רחמנא האי ללאו עיי"ש. הרי דאע"ג דאיכא למידרש קרא כדרב דמכיון שבא עלי' פסול פסלה מ"מ ניחא לי' טפי לאוקמי קרא רק כדי למיקם עלה בל"ת ועשה. ואע"ג דההיא בלאו הבא מכלל עשה הוא דמיירי. מ"מ הרי לדעת רוב הראשונים ז"ל לאו הבא מכלל עשה הו"ל עשה גמורה כשאר עשין. ומבואר לכאורה מזה דאפי' היכא דאיכא למידרש מוקמינן טפי לעבור עלה בל"ת ועשה בלבד. והכי נמי אשכחן בפרק בתרא דחולין (ק"מ ע"א) דדריש כל צפור טהור מכלל דאיכא טמא. וקדחי לא מכלל דאיכא אסורה. ופריך מה היא אי טרפה בהדיא כתיב. ואי בשחוטה דמצורע מסיפא דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות שחוטת מצורע. ומשני לעולם בשחוטה דמצורע ולעבור עליו בעשה ול"ת וכו' עיי"ש. הרי דאע"ג דאיכא למידרש צפור טהור מכלל דאיכא טמא ניחא לי' טפי למידרש מכלל דאיכא אסורה ולמיקם עלה בל"ת ועשה:

איברא דמכל זה אין הכרח כלל דהכי נמי אשכחן בלאוין ברפ"ק דיבמות (ד' ע"א) ובר"פ נושאין (צ"ז ע"א) דר"י נפק"ל לאו באנוסת אביו מדכתיב ולא יגלה כנף אביו וממאי דבאנוסה כתיב מעילויה דקרא. ורבנן פליגי עלי' וקאמרי אי הוה סמיך לי' כדקאמרת. השתא דלא סמיך לי' מיבעי לי' לשומרת יבם של אביו ולעבור בשני לאוין. ותיפוק לי' משום יבמה לשוק. ומשני לעבור עלי' בשלשה לאוין עיי"ש. הרי דאע"ג דאיכא למידרש קרא כדדריש לי' ר"י. מ"מ ניחא להו לרבנן טפי לאוקמי קרא בשומרת יבם של אביו ולעבור בשלשה לאוין. אע"ג דבהדיא אמרינן בלאוין כללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן. והכי נמי אשכחן (בפרק יש נוחלין קי"ב ע"א) דדריש שהבעל יורש את אשתו מדכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות ב"י לאחד ממשפחת וגו' בהסבת הבעל הכתוב מדבר. וכ"ת בסיבת הבן קפיד קרא אבל בעל לא ירית. ת"ש ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה. וכ"ת לעבור עליו בלאו ועשה. ת"ש לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. וכ"ת לעבור עליו בשני לאוין ועשה. תא שמע וכו' עיי"ש. הרי דאע"ג דאיכא למידרש דרשא אחריתא מוקי לה טפי רק לענין לעבור עליו בשני לאוין ועשה. והכי נמי אשכחן (בפ"ק דחגיגה י' ע"ב). דדריש מצות חגיגה מדכתיב וחגותם אותו חג לה'. ופרכינן ודילמא חוגו חגא קאמר רחמנא. ומשני לא ס"ד דכתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר. ואס"ד דחוגא הוא וכו'. ודילמא ה"ק רחמנא חלב הבא בזמן חג הוא דלא ילין הא דכל השנה כולה ילין. ומשני כל הלילה עד הבקר כתיב. ופריך דילמא אי מההוא ה"א ההוא לעשה כתב רחמנא האי ללאו. ומשני ללאו כתיב קרא אחרינא ולא ילין מן הבשר אשר תזבח וגו' ופריך תו ודילמא לעבור עליו בשני לאוין ועשה. ומשני אלא אתיא מדבר מדבר וכו' עיי"ש. הרי דאע"ג דאיכא לאוקמי קרא בקרבן חגיגה ניחא לי' טפי לאוקמי לשאר חלבים הבאים בזמן חג ולעבור עליו בשני לאוין ועשה. ולא אמרינן היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. וכבר ראיתי להתוס' בההיא דפרק יש נוחלין שם בד"ה וכ"ת וכו' שעמדו בזה והניחוה בתימא עיי"ש. וגם בההיא דפ"ק דחגיגה שם כבר עמדו בזה בתוס' שם בד"ה לעבור עליו וכו' עיי"ש. ברם עיקרא דמילתא כמש"כ התוס' בחגיגה שם. וז"ל ואע"ג דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. הכא שאני שאין להעמיד קרא בקרבן חדש שלא מצינו כיו"ב בתורה ודומה לו. כמו שמצינו בריש יבמות דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא ולא מוקמינן לי' באנוסת אביו עכ"ל עיי"ש. וגם בההיא דפרק יש נוחלין שם כתב בתוס' הרא"ש ז"ל הובא בש"מ שם לתרץ תמיהת התוס' שם וז"ל דהכא אית לן לאוקמי בלאוי יתירי קודם שנדרש ירושה שאינה מחמת קורבה שלא מצינו כמותה עכ"ל עיי"ש:

והמתבאר מזה דאע"ג דכללא הוא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. מ"מ הכל תלוי בענין הדרשא דאיכא למידרש. שאם הדרשא מסתברא ונכונה. אע"פ שאפשר לומר דלא אתי קרא אלא לאפושי לאוי. לית לן בה ואמרינן זה כלל גדול בתורה כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן קרא לאפושי לאוי לחוד. אבל כל היכא שהדרשא רחוקה לפי הענין דמיירי בי' ולא מסתבר לאוקמי קרא בהכי. אע"ג דאי אייתר קרא לגמרי בע"כ הו"ל למידרש ההוא דרשא. מ"מ כיון דאפשר לומר דלא אתי קרא אלא לאפושי לאוי מוקמינן לי' בהכי ולא לההיא דרשא. כיון דעכ"פ לא מייתר קרא לגמרי. והשתא לפ"ז ממילא מבואר דהכי נמי בל"ת ועשה אמרינן הכי. דאע"ג דודאי גם לענין לעבור עליו בל"ת ועשה שייך הך כללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן. ולית לן למימר דלא אתי קרא אלא כדי לעבור עלה בל"ת ועשה. וכמו שהוכחנו לעיל. מ"מ היינו דווקא בדרשא הקרובה ומסתברא לפי הענין דקיימינן בי'. אבל כשהדרשא רחוקה ולא משמע הכי מוטב טפי לומר דלא אייתר ההוא קרא אלא כדי לעבור עליו בל"ת ועשה לחוד כל היכא דשייך למימר הכי אע"ג דודאי אם לא הוה שייך למימר דאיצטריך ההוא קרא כדי לעבור עליו בל"ת ועשה הוה לן לאוקמי קרא לההוא דרשא משום ייתורא דקרא דע"כ לדרשא אתי. ובהכי הכל ניחא. דבההוא דפ"ק דיבמות שם לא משמע להו לרבנן דריב"כ למידרש קרא דאחרי אשר הוטמאה כדדריש ריב"כ מטעם שכתבו בתוס' שם בד"ה לרבות וכו' עיי"ש ולהכי ניחא להו טפי לאוקמי קרא לסוטה ולמיקם עלה בל"ת ועשה וכיו"ב מתפרשת ג"כ סוגיא דשבת (סו"פ ואלו קשרים קי"ד ע"ב) עייש"ה. וכן נמי בההיא דפרק אלמנה לכ"ג ס"ל לתלמודא דעדיף טפי לאוקמי קרא דלא אתי אלא כדי לעבור עלה בל"ת ועשה מלמידרש ההוא דרשא דדרש רב לחדושי פסול חדש שלא מצינו כיו"ב. וכן בההיא דפרק בתרא דחולין משמע לי' לתלמודא דצפור בכל מקום בין טהור ובין טמא במשמע. ולהכי הוא דדחיק לאוקמי קרא רק כדי לעבור בל"ת ועשה על שחוטה דמצורע. אבל בעלמא ודאי גם בל"ת ועשה שייך כללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולית לן לאוקמי קרא לעבור בל"ת ועשה לתודה:

ובהכי ניחא נמי סוגיא דרפ"ו דמנחות (נ"ג ע"א) דבעי למילף דמצה מעכב במנחות גם בדיעבד מדכתיב לא תאפה חמץ. ופרכינן התם עלה ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא עלה בלאו בעלמא ואפסולי לא מיפסלא עיי"ש. והיינו למיקם בלאו נוסף על העשה כמבואר שם עיי"ש. הרי דניחא טפי לומר דלא אתי קרא אלא כדי לעבור עלה בל"ת ועשה בלבד מלמידרש מיני' עיכובא. וכבר ראיתי שנתקשו בזה. אבל לפמש"כ לק"מ דהתם נמי לא ניחא לי' לחידושי עיכובא בדיעבד כיון דקרא לא אייתר להכי לגמרי. דאיכא למימר דלא אתי אלא למיקם גברא עלה בלאו בעלמא והכי נמי בההיא דפסחים (פרק אלו דברים ס"ח ע"א) דדרשינן ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה מכאן לבע"ק שיצא חוץ לשתי מחנות. מתקיף לה רבינא אימא אידי ואידי למחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ול"ת עיי"ש. התם היינו ג"כ משום דודאי דרשא רחוקה היא ולא משמע הכי מפשטי' דקרא כלל. דלפום פשטי' דקרא ודאי העשה והלאו בההוא מחנה גופא מיירי. ולהכי כל כמה דלית לן הכרח מגופי' דקרא להך דרשא מוטב לנו לומר דלא אתי קרא אלא כדי לעבור עליו בל"ת ועשה בלבד. ובספרי (תצא פסקא רנ"ה) איפליגי תנאי בהכי. דלת"ק לא אתי קרא אלא לעבור עליו בל"ת ועשה. ולר"ש התימני ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה עיי"ש. והיינו משום דלת"ק לא משמע לי' ההיא דרשא כלל. ולהכי ס"ל דע"כ לא אתי קרא אלא כדי למיקם עלה בל"ת ועשה לחוד. ובכה"ג ליכא למימר כל היכא דאיכא למידרש דרשינן. אבל ר"ש התימני ס"ל דהכא נמי כיון דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן קרא לעבור בעשה ול"ת לחוד. וכדאיפליגו נמי תנאי כיו"ב בתרי ותלתא לאוי בההיא דפ"ק דיבמות ור"פ נושאין שהבאתי לעיל. וכמו שפירשו התוס' בפ"ק דחגיגה שם. וגם אפשר דלר"ש התימני נמי לא משמע לי' הכי אלא מייתורא דהמחנה כדמשני בתלמודין בפסחים שם. אלא דמפשטא דברייתא דספרי לא משמע הכי. ואין בזה תימא אם ברייתא דספרי היא דלא כאמוראי בתלמודין דכבר אשכחן טובא כיו"ב. וכבר כתבו כן הראשונים ז"ל בכמה דוכתי ועפ"ז ניחא נמי בפשיטות מה שתמהו קצת אחרונים לדעת הרמב"ן ז"ל בסה"מ (בלאוין הנוספין לאו י"ב) דקרא דאת הבכור בן השנואה יכיר הוא מצות עשה עיי"ש. א"כ מאי קאמר בסוגיא (דפרק יש נוחלין קכ"ז ע"ב) בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי וכו' ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי וכו' עיי"ש. והא איצטריך למיקם עלה בעשה. ואף דלהרמב"ן ז"ל אית בה נמי לאו דלא יוכל לבכר. מ"מ איצטריך למיקם עלה בל"ת ועשה. אבל לפמש"כ לק"מ דאין הכי נמי. אלא דמ"מ כל היכא דאיכא למידרש דרשינן. וליכא לאוקמי קרא להכי לחוד למיקם בל"ת ועשה. מיהו אין זה מספיק כ"כ להמעיין בדברי הרמב"ן ז"ל שם עייש"ה ואכמ"ל בזה:

ובהכי מתבארים ג"כ בפשיטות דברי הספרי (תצא פסקא רפ"ח) דתניא התם לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. למה אני צריך. לפי שאמרנו להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים יכול אף כאן כן ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה וגו' עיי"ש. ובודאי פשטא דברייתא משמע דעל עיקר הלאו פריך למה אני צריך. דתיפוק לי' משום עשה דיבמה יבוא עלי' ולא כמו שנדחקו המפרשים עיי"ש. וא"כ הדבר קשה דהא איצטריך קרא למיקם עלה נמי בלאו. אבל לפי מה שנתבאר היינו נמי משום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן קרא למיקם עלה בל"ת ועשה לחוד. ועפ"ז ניחא נמי בההיא דתניא בספרי ומייתי לה בר"פ זה בורר (כ"ז ע"ב) לא יומתו אבות על בנים. מה ת"ל אי ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו וכו' עיי"ש. ולפום פשטי' ודאי מהך קרא לחוד הוא דקדייק. וא"כ קשה והרי מהך קרא לא שמענו אלא עשה ואיצטריך קרא דלא ימותו למיקם עלה בלאו. דלדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו הו"ל לאו גמור ונמנה במנין הלאוין. ועכצ"ל כמו שביארנו דגם בל"ת ועשה שייך כללא דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן קרא לענין זה לחוד למיקם עלה בל"ת ועשה. וכן מבואר בירושלמי (רפ"ק דנדרים) עיי"ש במש"כ בפנים עשין צ"ט ויש עוד כמה ראיות לזה. וכבר כתבתי בזה בקצת מקומות בפנים ואכמ"ל בזה יותר:

ומעתה לפ"ז לפמש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' (בשורש תשיעי) להוכיח שאין ראוי למנות הלאוין שבתורה אלא הדבר המוזהר ממנו. וכשבאו לאוין הרבה על דבר אחד אין כולם נמנין אלא במצוה אחת. וכן בעשין. מדאמרינן (בפ"ב דפסחים שם) כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. ומזה הוא עיקר יסודו לשורש ההוא. וסיים וכתב שם וז"ל הנה התבאר לך כי כל לאו שלא בא לתוספת ענין הנה יקרא יתר. כלומר שהוא נכפל ואפי' יאמרו שהוא בא לעבור עליו בשני לאוין הנה הוא עם כל זה לאו יתר. כמו שיתבאר מזה המאמר ואין ראוי למנותו כי הוא נכפל עכ"ל עיי"ש. וא"כ אחר שנתבאר דהך כללא דהתם לא בלאוין לחוד נאמר. אלא גם ל"ת ועשה שבדבר אחד הו"ל בכלל הך כללא אע"ג דההוא ענינא דמיירי בי' התם בלאוין הוא דמיירי. ממילא מתבאר דגם ל"ת ועשה שבמצוה אחת יש להכניס בכלל שורש ההוא. ואין למנות שניהם אלא במצוה אחת אם לא כשבאו לתוספת ענין. ובלא"ה גם להרמב"ם ז"ל ע"כ לאוין שאמרו שם לאו דוקא. דהא גם עשין כפולין בכלל. שהרי מה"ט גם עשין שנכפלו בדבר אחד לא מנאן אלא מצוה אחת כמו שביאר שם. וע"כ הא דלא נקטינן התם רק לאוין. היינו משום דבההיא ענינא בלאוין הוא דמיירי וה"ה לעשין. וא"כ אף אנן נימא דה"ה ללאוין שעם העשין בדבר אחד וכמו שנתבאר וזו ראי' מוכחת לשיטת רבינו הגאון ז"ל: