ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ז/ד
השורש הרביעי
שאין ראוי למנות הצויים הכוללים התורה כולה.
יסוד שורש זה וטעמו ביאר הרמב"ם ז"ל כאן. וז"ל הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר מיוחד אבל יכללו המצות כולם. כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו. ואין פנים למנות הצווי ההוא מצוה בפ"ע. שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה. ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות ל"ת וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. ויש לתמוה טובא לכאורה דמאחר שהשריש הרמב"ם ז"ל גופיה לקמן (שורש תשיעי) שאין ראוי למנות הלאוין והעשין שבתורה אלא הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם. ולזה אם באו בתורה על דבר אחד לאוין הרבה או עשין רבות כיון שאין בכל אחד מהן ענין נוסף אלא כולם מזהירים או שמצווים על דבר זה עצמו אין כולם נמנים אלא במצוה אחת כמו שביאר שם בארוכה עיי"ש. א"כ שורש זה שלפנינו הוא למותר לגמרי. דמה לי כולל כל התורה לכולל רק אחת מן האזהרות או המצוות שבתורה. הא כיון דסוף סוף אין כאן ענין נוסף חדש שלא שמענו. אלא מזהיר או שמצוה על דבר שכבר הוזהרנו ממנו או שנצטוינו עליו בלאו או בעשה אחר שבתורה. ודאי שוב לא יתכן למנותו עוד משום שאין למנות מספר הלאוין והעשין אלא הדבר המוזהר ממנו והמצווה בו. והדבר הזה בעצמו כבר נמנה מן לאו או עשה אחר שבתורה. ולכאורה יש מקום לומר בזה דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל. דכל דבר שיש בו מצוה כללית ופרטית דרכו למנות שתיהן יחד במנין המצות. וכגון אזהרת את זכר לא תשכב שכוללת כל הזכרים כולן. ומלבד זה הזהיר הכתוב ג"כ על משכב האב ומשכב אחי האב כדכתיב ערות אביך לא תגלה ערות אחי אביך לא תגלה. אע"פ שכבר הם בכלל אזהרת משכב זכור הכללית. מ"מ מנה הרמב"ם ז"ל כל שלשה לאוין אלו יחד במנין הלאוין. כמבואר במנין המצות שלו (לאוין ש"נ שנ"א שנ"ב) עיי"ש. וכן בעשין כיו"ב כגון עשה דואהבת לרעך כמוך שכוללת כל שהוא בכלל רעך. וכתיב ג"כ עשה פרטית בגר צדק ואהבתם את הגר. אע"פ שכבר הוא בכלל העשה הכללית דואהבת לרעך מ"מ מנה הרמב"ם ז"ל שתיהן (עשין ר"ו ר"ז) עיי"ש. וכן בכל כיו"ב. א"כ גם כאן אע"ג דודאי בשני לאוין פרטים או עשין אין נמנין אלא במצוה אחת. כמו שהשריש (בשורש תשיעי) שאין ראוי למנות מספר הלאוין והעשין שבתורה אלא הדבר שמוזהרין עליו והמצוה שנצטוינו בה. מ"מ היינו כששניהם מזהירין על דבר אחד ממש. אבל כשהאחד הוא כללי והשני הוא פרטי היה ראוי למנות שניהם. אלא דכל שהאחד הכללי הוא כולל כל התורה ואינו מזהיר על מעשה מיוחד אין למנותו. וזה שבא הרמב"ם ז"ל כאן להשריש בשורש זה שלפנינו. אמנם זה ליתא ולא יתכן כלל. דהדבר מבואר דדוקא כשהכללי והפרטי הן משני שמות. כמו משכב זכור ומשכב אב ואחי האב. אהבת ישראל ואהבת גר. וכן כל כיו"ב. הוא שנמנין שניהם לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אבל כל שהכללי והפרטי הם משם אחד ממש ודאי גם לשיטתם אין שניהם נמנין. ודינם כלאוין כפולים או עשין כפולות שע"פ שורש תשיעי אין למנות אלא הדבר המוזהר עליו או המצווה בו בלבד. וכמו שנתבאר אצלנו בפנים (עשין מ"ה) עיי"ש. ולקמן בסמוך (שורש י"ג) עיי"ש. וא"כ עכ"פ שורש זה הוא אך למותר. כי כבר הוא נכלל בשורש תשיעי. והיינו הך:
איברא דאכתי אפשר לכאורה לומר דאיצטריך שורש זה משום דבמצוה שיש בה אזהרה כללית ואזהרה פרטית אינה נמנית אלא האזהרה הכללית בלבד ולא הפרטית. כששתיהן משם אחד הן. וכמו שביארנו שם גם לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל עיי"ש. וא"כ עכ"פ אם באנו לדון כאן מצד שורש תשיעי היה ראוי למנות אותה האזהרה הכללית. אע"פ שכוללת כל התורה. אלא ששוב לא ימנו האזהרות הפרטיות שנכללו בכלל אזהרה זו הכללית. וא"כ ע"כ אנו צריכין לשורש זה שלפנינו שאזהרה כזו הכוללת כל התורה אין למנותה כלל. ואין למנות אלא האזהרות הפרטיות שבכללה. אבל באמת גם זה לא יתכן כלל. כמבואר בכל דברי הרמב"ם ז"ל כאן בשורש זה שלא בא להשריש אלא שלא למנות גם הצוויים הכוללים כל התורה בפ"ע. מלבד מה שנמנו הצוויים הפרטים כל אחד בפ"ע. והשיג על הבה"ג שמנה במנין העשין (לפי נוסחת הבה"ג שלפניו) קדושים תהיו. והוא ציווי לקיים כל התורה. כאילו יאמר תהיה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו עיי"ש בדבריו. והרי הבה"ג מנה גם הצוויין הפרטים שבתורה הלאוין והעשין מלבד מה שמנה העשה דקדושים תהיו. וא"כ לא הוצרך הרמב"ם ז"ל להשריש שורש מיוחד בפ"ע לזה. שהרי בלא"ה לא יתכן למנות צוויין כאלו מצד שורש תשיעי וכמש"כ. וגם לא יתכן כלל למנות צווי הכולל כל התורה כולה בלבד ולא למנות הצוויין הפרטים. דמהיכן נדע הצוויין שנצטוינו עליהן והמעשה אשר עלינו לעשות. והרי על זה נוסד עיקר המנין לדעת מספר כל המצות שנתחייבנו לעשותן ושנזהרנו להמנע מעשייתן. ומצווי הכולל כל התורה כולה כעשה דקדושים תהיו לבד לא נדע מאומה. וגם לא שייך בזה מספר ומנין כלל. כי רק מצוה אחת היא ולא יותר. אע"פ שהיא כפולה בתורה הרבה פעמים. כידוע ע"פ שורש תשיעי. וממילא מובן שאם באנו למנות חשבון המצות עלינו למנות הצוויין הפרטים. ולא בא הרמב"ם ז"ל כאן רק להשריש שלא למנות בחשבון המצות גם הצוויין הכוללים כל התורה. וא"כ הדבר תמוה מאוד לכאורה דלמה הוצרך לשורש זה כלל הרי זה נכלל כבר בשורש תשיעי כדכתיבנא:
ואמנם נראה בזה דהרמב"ם ז"ל לשיטתי' אזיל שהשריש (שורש ששי) שהמצוה שיש בה עשה ול"ת ראוי למנות עשה שבה במנין העשין וגם הלאו שבה במנין הלאוין עיי"ש. ועפ"ז לאו או עשה שכוללים כל התורה. כיון שמוסיפים אזהרת לאו על כל התורה הרי יש בכלל זה גם הוספת לאו על כל העשין שבתורה וכן עשה שכוללת כל התורה מוספת עשה גם על כל הלאוין שבתורה. וא"כ אם לא שהשריש שורש זה שלפנינו ודאי היה ראוי למנותן. ואין זה שייך כלל לשורש תשיעי שאינו אלא בלאוין כפולין ובעשין כפולות שבתורה בלבד. שלא למנות כל לאו ולאו וכן כל עשה ועשה בפ"ע. משום שנאמרו ונשנו במצוה אחת. אבל עשה ול"ת שבמצוה אחת הרי נמנה כל אחד בפ"ע כמש"כ בשורש ששי. וא"כ לאו הכולל כל התורה היה ראוי למנותו מצד שמוסיף לאו על העשין. ועשה כזו מצד שמוספת עשה על הלאוין. ולזה הוא שהשריש הרמב"ם ז"ל כאן שעשין ולאוין כאלו אין למנותן משו' שלא יצו' לעשו' מעש' מיוח' שיהי' מ"ע ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהי' מצות ל"ת. וכבר ראיתי להרמב"ן ז"ל כאן שכתב לתרץ דברי הבה"ג ז"ל שמנה במנין הלאוין לא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם וגו' (דברים כ"ח י"ד) וזהו לאו שכולל כל התורה כולה. ולזה כתב שם וז"ל דעת בעל ההלכות בלאו דלא תסור מכל הדברים וגו' הוא שיהיה לאו בכל מצות התורה וימנה אותו מפני חומרו בהן שמוסיף לאו במצות העשה בכללן וכו' עיי"ש. ודבריו מבוארים ע"פ מה שביארנו משום דגם הבה"ג ז"ל ס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל (בשורש ששי) למנות עשה ול"ת שבמצוה אחת כל אחד בפ"ע. אלא שדברי הרמב"ן ז"ל צ"ע טובא אצלי. דהרי לפ"ז כל שורש זה כולו נסתר לגמרי. ואין לו מקום כלל. דהא כל לאו הכולל כל התורה כן הוא שמוסיף לאו על כל העשין שבתורה. וכן כל עשה שכוללת כל התורה מוספת מצות עשה על כל הלאוין שבתורה. ואמאי לא כתב כן הרמב"ן ז"ל אלא בלאו זה דלא תסור מכל הדברים בלבד. דמבואר דבעיקר שורש זה גם הוא ז"ל לא פליג על הרמב"ם ז"ל. וגם הבה"ג ס"ל שורש זה בשאר לאוין ועשין כיו"ב. ומהאי טעמא טרח לתרץ דעת הבה"ג בעשה דקדושים תהיו ועשה דוהתקדשתם והייתם קדושים. ובלאו דוערפכם לא תקשו עוד. והרי לפי סברתו זו בפשיטות ניחא הכל:
הן אמת כי בלאו דוערפכם לא תקשו עוד. ע"כ הוכרח הרמב"ן ז"ל לתרץ שאינו לאו שכולל כל התורה כולה. אלא בא להזהיר על ענין מחודש. משום דמאחר דבלא"ה כבר מנה הבה"ג לאו דלא תסור מכל הדברים וגו'. דכבר שמעינן מיני' אזהרת לאו לכל העשין שבתורה. א"כ לאו זה דוערפכם לא תקשו עוד אם איתא שאינו אלא לאו שכולל כל התורה. א"כ לא בא אלא להוסיף עוד לאו אחד כפול על כל העשין שבתורה. ולאו כזה כבר מתבאר ע"פ שורש תשיעי שאינו נמנה בפ"ע. דלא עדיף משאר לאוין כפולין שאין למנותן. אבל בעשה דקדושים תהיו ועשה דוהתקדשתם הדבר תמוה. וכבר ראיתי להר"ב מג"א שהרגיש להקשות על דברי הרמב"ן ז"ל מהעשה דקדושים תהיו דלפ"ז יש למנותה משום שמוספת עשה על הלאוין שבתורה עיי"ש. ואף דמדברי הרמב"ן ז"ל שם שכתב וז"ל וימנה אותו מפני חומרו בהן שמוסיף לאו במצות העשה וכו' עכ"ל. משמע לכאורה דכוונתו לומר סברתו זו רק בלאו דחמיר טפי מן עשה. אבל משום הוספת עשה על הלאוין אין למנות עשה הכוללת כל התורה. משום דעשה קילא טפי מלאו. וא"כ שפיר הוכרח הרמב"ן ז"ל לתרץ בעשה דקדושים תהיו ובעשה דוהתקדשתם בדרך אחר. אלא שכבר הרגיש בזה הר"ב מג"א שם. ולזה הוסיף וכתב דעשה חמור מהלאו כמו שאמרו בכתובות וכו' עיי"ש. ורצה לומר דא"כ יותר ראוי לומר כסברת הרמב"ן ז"ל בעשה הכוללת כל התורה ואמאי לא מנה הבה"ג עשה דקדושים תהיו. כמש"כ הרמב"ן. ושאר עשין כיו"ב. אבל דבריו תמוהים. וכבר השיגו קצת אחרונים על דבריו אלו. דודאי עשה קילא מהלאו כמבואר ברפ"ק דיבמות. ומההיא דכתובות שם לא מוכח מידי ואכמ"ל בזה. אלא דבלא"ה דברי הרמב"ן ז"ל אלו תמוהים מאוד. דנהי דעשה קילא מהלאו. מ"מ הרי ודאי עשה נמי מוספת חומר על ל"ת. דפשיטא דמצוה שיש בה עשה ול"ת חמירא טפי מל"ת גרידא. וא"כ איזה טעם יש כאן לחלק בין תוספת לאו על עשה לתוספת עשה על הלאו. ובאמת דלא משמע לי כלל מלשון הרמב"ן ז"ל שכוונתו לחלק בזה בין לאו לעשה. אלא דעכ"פ דברי הרמב"ן ז"ל אלו מתמיהים כמש"כ דא"כ כל עיקר שורש זה של הרמב"ם ז"ל ליתא כלל לפי דעת הבה"ג. והרי להדיא מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל כאן דעיקר שורש זה הוא נכון ומוכרח גם לדעת הבה"ג ז"ל. ולכן דברי הרמב"ן ז"ל אלו נפלאים בעיני ולא ירדתי לסוף דעתו כעת:
ומלבד זה תמיהני מאוד על רבינו הרמב"ן ז"ל שכתב לקמן (סוף עשה ששית) וז"ל מן הטעם הזה אצלי (כצ"ל עיי"ש) לא ימנו המצות הכוללות מפני שכבר נמנו בפרטן. וכמו שלא נמנה הכפל מצוה מן המצות פעמים שלש בפרט אלא אחת. כן לא נמנה כפלן בכלל אלא באחת וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר דכוונתו ז"ל בזה להשיג כלאחר יד על הרמב"ם ז"ל בשורש זה שלפנינו שלא לצורך יסד בזה שורש מיוחד בפ"ע. דבלא"ה לא יתכן למנות הלאוין והעשין שכוללין כל התורה מטעם המבואר ע"פ שורש תשיעי. וזהו ממש כמו שהקשינו לעיל. אבל דבריו ז"ל מתמיהים וסותרים זא"ז. דמאחר שכבר כתב כאן הוא בעצמו דלאו הכולל כל התורה יש בו הוספת לאו על כל העשין שבתורה. וממילא מבואר שכן הוא גם בעשה שכוללת כל התורה שמוספת עשה על כל הלאוין שבתורה. והעלה הוא ז"ל גופי' שמטעם זה מנה הבה"ג לאו דלא תסור מכל הדברים וגו'. דאע"פ שכולל כל התורה מ"מ אינו מצוה כפולה. משום שמוסיף לאו במצות העשה בכללן. והיינו משום דהו"ל כל"ת ועשה שבמצוה אחת שנמנין שניהם להבה"ג כמו להרמב"ם ז"ל. והשתא א"כ אין זה ענין כלל לשורש תשיעי. ושפיר הוכרח הרמב"ם ז"ל להשריש בזה שורש מיוחד בפ"ע. דאע"פ שבכיו"ב בלאו פרטי שנתוסף על העשה נמנה בפ"ע. כמתבאר בשורש ששי. מ"מ אם הוא לאו הכולל כל התורה אין למנותו. וכמו שביארנו. ודברי הרמב"ן ז"ל גם בזה נפלא ובעיני וצ"ע:
ועכ"פ מתבאר דכל עיקר שורש זה שלפנינו לא נוסד רק ע"פ מה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש ששי) דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה יש למנות הלאו בפ"ע והעשה בפ"ע. וממילא מבואר דלשיטת רבינו הגאון ז"ל שתתבאר לפנינו כאן. וכמו שביארנו ג"כ בכמה דוכתי בפנים. דלא ס"ל שורש ששי של הרמב"ם ז"ל. אע"ג דגם הבה"ג וסייעתו ז"ל וגם רוב ככל שאר ראשונים ז"ל קיימי בשיטתו זו. ולדידי' לא שנא לאו ולאו או עשה ועשה. ולא שנא ל"ת ועשה שבמצוה אחת ענינם שוה. שאין נמנין כל אחד בפ"ע במנין המצות. אם לא שיש בכל אחד ענין מחודש נוסף שאינו בכלל השני. שבכל ענין אין ראוי למנות הלאוין והעשין אלא הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם. כאשר נשרש בשורש תשיעי. א"כ לדידי' שוב אין מקום לשורש זה שלפנינו כלל. דמה לי לאו או עשה הכוללים כל התורה ומה לי לאוין ועשין פרטים כיון דכללא נקטינן דבכל ענין כל שאין בכללו ענין מחודש שאינו בכלל הלאוין או עשין שכבר נמנו שוב אינו נמנה בפ"ע במנין המצות. ואין לנו אלא שורש תשיעי בלבד:
ואולם תחת שורש זה יש לו לרבינו הגאון ז"ל שורש אחר שכולל יותר משורש זה של הרמב"ם וסייעתו ז"ל. והוא שאין ראוי למנות מצות ל"ת ולא מצות עשה שאין מזהירין ולא מחייבין לעשות מצוה מחודשת בפ"ע. אלא נאמרו רק כגדר והגבלה לשאר המצות שבתורה. ומטעם זה אין למנות לאו דלא תוסיף ולאו דלא תגרע. שאין בהן מצוה בפ"ע. ולא נאמרו אלא לגדור גדר שלא להוסיף על המצות שבתורה ולא לגרוע מהן. לא בדרך כלל להוסיף מצוה מחודשת לעצמו יותר על האמורים בתורה. או לגרוע אחת מהן. ולא בדרך פרט שלא להוסיף בכל מצוה שבתורה יותר ממה שנצטוינו כגון חמש פרשיות בתפילין חמש ציצית בבגדו וכל כיו"ב. ושלא לגרוע בהן כגון שלש פרשיות בתפילין ושלש ציצית בבגדו וכל כיו"ב. וכמו שביארנו בפנים (לאוין קמ"ב) ובשאר מקומות עיי"ש. ודלא ככל שאר מוני המצות שכולם מנו שני לאוין הללו. ולאו דוקא בהנך שכוללים כל התורה כולה. אלא אפי' באזהרות פרטיות. כל היכא שמפורש בהדיא בקרא שלא הזהיר עליהן הכתוב אלא כדי שלא יבוא בכך לידי עבירה אחרת שהוזהרנו ממנה באזהרה אחרת. ואם כן אין זו אזהרת לאו בפני עצמה מצד עצמה. אלא גזירה לאיסור אחר אין למנותן מצוה בפני עצמן בחשבון המצות. וכמו שביארנו בפנים (לאוין ד' ו' רכ"ז) ושאר מקומות. ויתבאר ג"כ לפנינו כאן (שורש תשיעי) עייש"ה. ומהאי טעמא נמי לא מנה רבינו הגאון ז"ל באלמנה לכ"ג אלא לאו דלא יחלל בלבד והשמיט לאו דלא יקח שמנאוהו כל שאר מוני המצות. וכבר ביארנו בזה בפנים (לאוין רכ"ז) עייש"ה. אבל עפ"ז ניחא שפיר ודבריו מדוקדקים שם היטב. משום דלשיטתו אזיל דכל כיו"ב שאינה מצוה מצד עצמה אלא משום גזירה וסייג למצוה אחרת שכבר נמנית. אינה נמנית בפ"ע בחשבון המצות. והילכך לאו דלא יקח אלמנה כיון שביאר הכתוב דלא יקח אינו אלא משום לא יחלל כדאמר רבא (בפרק בתרא דקידושין) שוב אין ראוי למנותו בחשבון המצות בפ"ע אפי' לדעת רוב הראשונים ז"ל דס"ל דלא יקח נמי לאו גמור הוא ולוקה עליו אפי' לרבא והכי מוכרח ברפ"ק דתמורה לפי הגירסא שלפנינו. ואין צריך לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל כדעת קצת ראשונים ז"ל דלא ס"ל הכי כמו שביארנו שם עיי"ש. וממילא מבואר ג"כ שנכלל בזה ג"כ שרשו של הרמב"ם ז"ל כאן. ואין צריך לטעמו של הרמב"ם ז"ל בזה. דבלא"ה כיון דצוויים אלו הכוללים כל התורה כלאו דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. ולאו דלא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם וגו' וכל כיו"ב. לא באו לצוות ולהזהיר על ענין מיוחד בפ"ע. אלא להזהיר ולצוות על מה שכבר הוזהרנו ונצטוינו מלאוין ועשין אחרים שבתורה אין ראוי למנותן בפ"ע. אלא דאין צריך לזה. משום דבלא"ה לשיטת רבינו הגאון ז"ל זה נכלל כבר בשורש תשיעי וכמו שנתבאר. ועי' ג"כ מש"כ בענין זה בפנים (לאוין רל"ה רל"ו):