ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ז/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השורש השלישי

שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות.

בשורש זה אין שום מחלוקת בין הראשונים ז"ל כלל. אלא שהרמב"ם ז"ל כאן חשדו להבה"ג ז"ל במה שאין בו. שקצת מן המצות שמנאן הבה"ג חשבן הרמב"ם ז"ל למצות שאין נוהגות לדורות. אבל כבר השיב הרמב"ן ז"ל תשובות מספיקות לנקות את הבה"ג מאשמה זו. והראה לדעת שכל אלו הן מצות הנוהגות לדורות לדעת הבה"ג ז"ל עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. וכבר ביארנו בזה בפנים (לאוין קע"ד רי"ב רי"ג רי"ד) ובמנין העונשין (ס"ח) ובמנין הפרשיות (מ"ט נ' נ"ז ס') בארוכה כוונתו שם במצות אלו שנראין לכאורה כמצות שאין נוהגות לדורות מה שאינו כן באמת עיי"ש היטב בכל מש"כ שם. וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדעות (מאמר שלישי) וז"ל כבר קבלו בני ישראל קבלה גמורה שמצות התורה אמרו להם הנביאים שלא יבוטלו וכו' במאמר מפורש יסתלק ממנו כל מחשב וכל סברא וכו' שרוב המצות כתיב בהן לדורותיכם. ועוד מה שאמרה תורה תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב עכ"ל עיי"ש. והראי' השנית היא עצמה הראי' שהביאה הרמב"ם ז"ל כאן בשורש זה. והוסיף בה ביאור וז"ל וקראה מורשה קהלת יעקב ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה. שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות וכו' עכ"ל עיי"ש וזו היא דעתו גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד. אע"פ שטעו קצת במש"כ שם (בדבור זכור) וז"ל פסוחה במוף בסף ובמשקופות ובחגרון חלף יצאתם ותדרכון. ולעתיד כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון עכ"ל עיי"ש. והוכיחו מזה שהוא מונה מצות שאין נוהגות לדורות. אבל זהו בורכא. כי הדבר ידוע דאפי' אם היו סף ומשקוף ומתנים חגורים ואכילה בחפזון נוהגים לדורות לא יתכן למנותם מצות בפ"ע במנין המצות. שכל אלו אינם אלא דקדוקי ודיני המצוה של עשיית ואכילת הפסח דלכ"ע אינם נמנין בפ"ע. כמו שאין זריקת הדם והקטרת האימורין נמנות בפ"ע אע"פ שהן מצות הנוהגות לדורות. מהאי טעמא דאין אלו אלא דיני ודקדוקי המצוה שבענין זה צוה הכתוב מצות עשיית הפסח. אבל כוונת רבינו הגאון ז"ל שם היא אדרבה איפכא שבא להוציא דינים אלו מכלל המצוה של עשיית הפסח ואכילתו הנוהגת לדורות וכמו שסיים בהדיא וכתב ולעתיד כי לא בחפזון תצאו וכו'. כלומר דבפסח מצרים נחפזו ללכת ולא היתה השעה מספקת לבנות מזבח והיו להם הסף והמשקוף במקום מזבח. וכן היו מתניהם חגורים להורות על החפזון. אבל לעתיד אינם נוהגין. ודרך אגב הודיענו דבפסח דורות אין נוהגים כל הדינים שנהגו בפסח מצרים. ונקט רק קצתם ולא דקדק למינקט כולם. משום שאין נפק"מ בזה לענין מנין המצות כדכתיבנא. וזה פשוט. ועי' מה שביארנו עוד במה שנוגע לשורש זה בפנים (עשין ט"ו) ובסוף הפרשיות עיי"ש:

וראיתי להעיר כאן על מש"כ הרמב"ם ז"ל כאן בהשגתו על הבה"ג שמנה קצת מצות שלפי דעתו אין נוהגות לדורות וז"ל ובעבור השורש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות וכו' ולא הצווי שצונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים כי זה צווי לפי שעה לבד וכו' עכ"ל עיי"ש. והרמב"ן ז"ל עבר על זה בשתיקה. וזה משום דבאמת בה"ג שלפנינו לא נמנית מצוה זו. אבל מלשון הרמב"ם משמע דמצוה זו היתה בנוסחת הבה"ג שלפניו במנין העשין. וכן נראה ודאי גם מאזהרות אתה הנחלת והר"א הזקן ז"ל שהם מההולכים בעקבות הבה"ג ומנו בשר תאוה. ובודאי ראו כן במנין העשין של הבה"ג. ולפי שהי' כתוב בה"ג בשר תאוה סתם. הבין הרמב"ם ז"ל בכוונתו שבא למנות המצוה שכשנרצה לאכול בשר תאוה מצוה להקדישה לשלמים ולזרוק דמה ולהקטיר אימורי' כדין שלמים ולא לאכלה חולין. וזו ודאי מצוה שאינה נוהגת לדורות כמבואר בספרי (פ' ראה) ובחולין (פ"ק י"ז ע"א) ושאר דוכתי. ולא היתה נוהגת אלא כשהיו ישראל במדבר. אבל מלשון אזהרות אתה הנחלת והר"א הזקן ז"ל מבואר בהדיא דלא זו היא כוונת מצוה זו דבשר תאוה. וכן מתבאר בהדיא גם מלשון רבינו הגאון ז"ל במצוה זו שמנאה ג"כ (עשין צ"ה). וגם באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תחמוד) עיי"ש. וכבר ביארנו כוונתו שם במקומו דאין זו מצוה שאינה נוהגת לדורות עיי"ש: