ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ז/ב
השורש השני.
שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות או מריבוי.
ביסוד שורש זה האריך הרמב"ם ז"ל בבאורו. ולעומתו ערך הרמב"ן ז"ל מערכה גדולה ודחה כל יסודו בשתי ידים. והרשב"ץ ז"ל בזה"ר ואחריו כל האחרונים ז"ל האריכו הרבה להמציא רפואת תעלה לדברי הרמב"ם ז"ל. ועיקר תוכן דבריהם דהרמב"ן ז"ל הבין דברי הרמב"ם כפשטן דכל מה שאינו מפורש בתורה ולא נלמד אלא באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי כל שלא מצינו בפירוש בדברי רז"ל שאמרו שהוא מן התורה אין דינו אלא כשל דבריהם ואינו נמנה במספר תרי"ג ככל מצות של דבריהם. וע"ז התמרמר מאוד הרמב"ן ז"ל והגדיל המדורה עד שכתב כי הוא שורש פורה ראש ולענה ישתכח הדבר ולא יאמר והביא הרבה ראיות לעקור שורש זה עיי"ש. וגם הראב"ד (סופ"ג מהלכות אישות) והרשב"א (בתשו' ח"ב סי' ר"ל) והריב"ש בתשו' (סי' קס"ג) כך הבינו בכוונת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. אבל הרשב"ץ בזה"ר הבין בכוונתו דלדינא גם לשיטתו אין שום חילוק בין המפורש בתורה למה שנדרש משלש עשרה מדות או מריבוי או מהלכה לממ"ס. אלא דמ"מ לענין שתמנה במספר תרי"ג אינו חשוב כדבר המפורש בתורה אלא א"כ מצינו בדברי רז"ל שאמרו שהוא מן התורה עיי"ש בדבריו שהאריך להכריח כן מתוך דברי הרמב"ם ובסוף דבריו כתב וז"ל וכמה שנים עברו ולא נתגלה טעמו של רבינו (הרמב"ם) ז"ל אל הראשונים. ובעניותנו נתגלה לנו מה שלא נתגלה להם עכ"ל עיי"ש. וגם במג"א נשען על דברי הרשב"ץ אלו בכל כחו. ועפ"ז הטיח דברים נגד כבוד הרמב"ן ז"ל עד שהרהיב עוז בנפשו לומר עליו ז"ל שלא הבין דברי הרמב"ם ז"ל עיי"ש. אבל באמת מלבד מה שכבר כתב בתומת ישרים (סי' פ"ג) על דברי הרשב"ץ אלו וז"ל וסברא זו עם שנתפאר בה הרב רשב"ץ וכו' אינה נוחה בעיני כלל וכו' שלפי האמת הא ודאי בדותא היא בדברי הרמב"ם מכמה אנפי וכו' עכ"ל עיי"ש. בלא"ה עיקר יסודו של הרשב"ץ ז"ל תמוה טובא אצלי שכתב שם וז"ל ולמדתי שדעתו היא זאת מלשונו שכתב בזה השורש. הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצא בתלמוד שלמדוהו באחת מן י"ג מדות אם ביארו בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הוא ראוי למנותו שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא ואם לא יבארו זה ולא ידברו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו עכ"ל (הרמב"ם) וכו'. וא"כ אינו חולק עליו (על הבה"ג) בזה לענין דינם אלא לענין המנין וכו' עכ"ל הרשב"ץ שם עיי"ש בדבריו. ולענ"ד אדרבה מלשון זה עצמו של הרמב"ם ז"ל ודאי איפכא מוכרח דהעיקר כמו שהבינו הרמב"ן וסייעתו ז"ל בכוונת הרמב"ם ז"ל. דאם איתא כמו שהבין הרשב"ץ דגם להרמב"ם כל מה שדרשו ע"פ הי"ג מדות ושאר דרשות דינם לכל דבר ממש בדברים המפורשים בתורה א"כ איזה טעם יש לחלק גם לענין מנין המצות בין מה שנזכר בדבריהם שהוא מדאורייתא או שהוא גוף תורה או לא. הרי סוף סוף בין כך ובין כך דינם לכל דבר כדאורייתא ממש. ואיזה מעלה יתירה יש במה שאמרו רז"ל בפירוש כן או שסתמו הדבר סתם ולא הזכירו כן בפירוש. אלא ודאי ע"כ מוכרת מזה דלהרמב"ם ז"ל כל כמה שלא מצינו בדבריהם מפורש שהוא אצלם גוף תורה או דאורייתא אין לנו לומר מסתמא אלא דלא נתקבל אצלם מקבלתם שדבר זה הוא כדאורייתא ממש. ולא נפק"ל אלא מדרשתם ולזה אין דינו אלא כשאר מצות של דבריהם. וממילא אינו נמנה ג"כ במנין המצות כשאר מצות של דבריהם. וממה שלא כתב הרמב"ם כן אלא לענין מנין המצות ודאי אין שום סרך ראי' כלל. דהרי כל עיקרו לא מיירי כאן בשרשיו רק לענין מנין המצות בלבד. ולא לענין דינא. אם לא אגב גררא בעלמא במקום הצורך כידוע. וכאן לא הביאו הצורך לזה דמאיליו מובן דחדא באידך תליא וכדכתיבנא:
ומש"כ עוד הרשב"ץ ז"ל שם וז"ל עוד כתב (הרמב"ם) אחר זה אולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת. אין זו סבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא האדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בביאור והם תרי"ג מצות אפי' היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם עכ"ל עיי"ש. ואמנם ודאי מלשון זה של הרמב"ם ז"ל מבואר כדברי הרשב"ץ. אבל אין בזה חדשות שכבר שלטה בו עינו של הרמב"ן ז"ל כמבואר בדבריו בתחלת שורש זה שכתב שם וז"ל והרב חוזר ומודה שאין הסבה מפני שאינן אמתיות ואם אמתיות הן מה בין המקום שהם מזכירין זה בפירוש או בסתם שאם נאמר כיון שלא נכתב הדבר בתורה אינן בכלל המצות אף המוזכרות מהן בתלמוד לומר בהן דאורייתא הוא מגז"ש או מריבוי אף הן לא נכתבו וכו'. והנה הרב הרמב"ם מערבב דבריו וחזר ונתן טעם אחר וסבה אחרת. והסבה שאמר מפני היות כל מה שיוציא אדם ענפים מן העיקרים אשר נאמרו למשה בסיני וכו' עכ"ל עיי"ש בכל דבריו. ומבואר בהדיא שכבר ראה כל מה שראה הרשב"ץ ז"ל אלא שראה עוד יותר מזה שדברי הרמב"ם ז"ל בזה נראין כמעורבבים וסותרין זא"ז משום דלענין מנין המצות ודאי אין מקום לחלק בין מה שאמרו בתלמוד שהוא מדאורייתא ובין מה שסתמו ולא אמרו כן בפירוש. אם לא שנחליט לומר דכל מה שלא מצינו כתוב בתורה בפירוש ולא למדוהו אלא באחת המדות שהתורה נדרשת בהן. מסתמא אין דינו אלא כמצוה דרבנן בעלמא וכמשכ"ל. ובזה ממילא נדחו כל הוכחותיו וראיותיו של הרשב"ץ ז"ל שם כמבואר. ובאמת דגם הוכחתו של הרמב"ם ז"ל גופי' בסוף שורש זה שכתב וז"ל והראי' על זה כולו אמרם בגמרא (תמורה ט"ז ע"א) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל ב"ק מפלפולו וכו' וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר. כי גם מן השקר לומר שנשכח ממנו כל מה שנודע. ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקו"ח ובזולתם מהמדות אלפים רבים. ואלו כולם היו נודעים בימי משה ונאמר עליהם דקדוקי סופרים. כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר נתבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בי"ג מדות ואפי' בזמנו עה"ש כ"ש שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן וכו' עכ"ל עיי"ש. והוכחתו זו הציגו נושאי כליו כראי' נצחת שאין עלי' תשובה נגד הרמב"ן ז"ל המשיגו כאילו אי אפשר שתמצא מענה בפיו כנגדה. אבל באמת דלענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל בזה תמוהים מאוד אצלי. דהדבר מבואר שאין מקום כלל לראי' זו אלא אם כן נאמר שכל דין ודין מדיני התורה נמנה מצוה בפ"ע בחשבון המצות שבתורה. אבל הרי ידוע ומבואר שדיני כל התורה עולים להרבה אלפים. ומנין תרי"ג מצות לא נמנה אלא ע"פ גדרים וגבולים קבועים ידועים. ופרטי הדינים של כל אחת מהמצות המנויות ודקדוקיהן וחלקיהן אינם נמנין בפ"ע. כמו שכבר ביאר הרמב"ם ז"ל גופי' בשרשיו. והשתא א"כ איזו ראי' והוכחה אפשר להביא ממספר אלף ושבע מאות קו"ח וגז"ש ודקדוקי סופרים שנשתכחו והחזירן עתניאל ב"ק. הרי אין ספק דודאי עיקרי המצות לא נשתכחו רק פרטי הלכות ודקדוקים וחלקי מצוה. ואין זה ענין כלל להמספר הכללי של המצות. וזו תמיהא גדולה על הרמב"ם ז"ל. וכנראה הרמב"ן ז"ל לא חשש להשיב על הוכחה זו של הרמב"ם ז"ל מפני שכבר נכללה תשובתו עלי' במש"כ שם וז"ל והסבה שאמר מפני היות כל מה שיוציא אדם ענפים מן העיקרים וכו' ואם הן ענפים מן העיקרים כגון שהיו חלק מהן אפי' היו כתובים בפירוש לא ימנו לעצמן. וראוי הוא לקרותם דבר תורה אלא שלא ימנו בחשבון תרי"ג וכו' עכ"ל עיי"ש. ובדבריו אלו כבר נדחה גם עיקר יסודו של הרמב"ם ז"ל מההיא דעתניאל ב"ק:
וכבר דחה ראי' זו גם הר"ד הבבלי ז"ל הובאו דבריו בספר מעשה נסים להר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל (סי' א') שכתב וז"ל וכן מאמר (של הרמב"ם) ז"ל בשורש השני וכו' ואף כי הוא לא ירחיק כי י"ג מדות הלכה למשה מסיני ושאר היוצא מדרכיהם הלכה למשה מסיני וכו'. וראוי אז כי כל מצוה אשר נלמדה באחת מן המדות והיתה גוף מצוה נמנה אותה מפני שנאמרה למשה בסיני. אך אם היתה חלק מצוה אין ראוי למנותה וכו'. וכן הענין במאמרם אלף ושבע מאות קו"ח וגז"ש נשתכחו בימי אבלו של משה וכו'. לא היה ענינם מצות פרטיות לאשר יאמר עליהם (הרמב"ם) אם היו כזה הנשכחות כמה היו כולם. ואם נמנה כל דבר הנלמד בי"ג מדות יגיע המנין לאלפים רבים. כי תולדותיהם אמנם המה ענפי מצות. כי מצוה אחת תכלול ענפים רבים. אמנם כאשר נמצאם כי המה המציאו גוף מצוה באחת מי"ג מדות ראוי למנותה מפני שנאמרה לו למשה בסיני וכו' עכ"ל עיי"ש. והר"א מיימון ז"ל שם בתשובתו עבר על זה בשתיקה ולא השיב כלום עיי"ש. ובלתי ספק שתיקתו בזה כהודאה היא. כי זו היא באמת תמיהא עצומה על הרמב"ם ז"ל שאין עליה תשובה. ומדברי הר"ד הבבלי ז"ל אלו מבואר ג"כ כי כבר הבין גם הוא בכוונת הרמב"ם ז"ל שם כמש"כ הרשב"ץ ז"ל דודאי גם להרמב"ם ז"ל כל מה שדרשו מי"ג מדות ושאר דרשות דינם כדאורייתא ממש אלא שאין נמנין במספר תרי"ג מצות. וא"כ מה שחשב הרשב"ץ לדבר חדש שלא נתגלה לכל הראשונים ז"ל. באמת כבר היה לעולמים. אלא דמ"מ השיג על הרמב"ם משום דהא גופא קשיא דכיון שדינם הוא ממש כדאורייתא אמאי לא יהיו נמנין ג"כ במספר תרי"ג ככל שאר המצות דאורייתא. ומאיזה טעם יש לחלק בין אותן שנזכר בפירוש בדברי רז"ל דמדאורייתא הן לאותן שנאמרו בסתם כיון דבעיקר הדבר אלו ואלו דין אחד ותורה אחת להן:
האומנם כבר ראיתי לקצת אחרונים ז"ל ובראשם הר"א אליגרי בל"ש וביותר ביאור מהר"י בכר"ד בד"א (קונטרס שמיני) שכדי לתרץ תמיהא זו נטו מדרך הרשב"ץ ז"ל לצד אחר והעלו בשיטת הרמב"ם ז"ל דגם לעיקר דינא אין מדרגת דבר הנדרש מי"ג מדות ושאר דרשות כדבר המפורש בתורה אע"פ ששניהם ודאי דאורייתא נינהו. דכל המדות שהתורה נדרשת בהן נמסרו למשה מסיני. דמ"מ כיון שלא נכתב בפירוש בתורה מתבאר מזה שאין מדרגתו כמדרגת הדברים המפורשים בתורה ואין דיניהם שוה. אם לא מצינו מבואר בדברי רז"ל שהוא דאורייתא או שהוא גוף תורה. דאז אית לן למימר דודאי נמסר להם בקבלה פרטית דדבר זה הוא במדרגה אחת ממש עם הדברים המפורשים בתורה. ולא משום דרשתם שדרשו מהמדות שהתורה נדרשת בהן דמסתמא ודאי אין מדרגת הדרשות כמדרגת המפורש בתורה ואינם אלא במדרגת ענפים לעיקרים. ולזה אינם נמנין במנין תרי"ג עיי"ש בדבריהם שהאריכו בזה הרבה. אלא דודאי אין כל זה מספיק כלל ולא סרה בזה השגת הרמב"ן והר"ד הבבלי ז"ל. דמלבד דעיקר דבר זה לחלק בכך אין לו שום שורש ומקור כלל. דמההיא דתמורה שם כבר נתבאר דלא מוכח מידי. וגם מה שהביא הרמב"ם ז"ל משם שנקראו דקדוקי סופרים. הוא תמוה. דאדרבה ממה שאמרו שם אלף ושבע מאות קו"ח וגז"ש ודקדוקי סופרים וכו' מבואר דקו"ח וגז"ש לחוד ודקדוקי סופרים לחוד. ובפרט לפירש"י שם על דקדוקי סופרים ודאי אין משם בלא"ה שום סמך ורמז לזה כלל עיי"ש. בלא"ה אכתי עיקר התמיהא לא זזה עפ"ז ממקומה כלל. דאכתי כיון דמ"מ גם כל מה שדרשו מכל המדות שהתורה נדרשת בהן מדאורייתא נינהו ונמסרו למשה בסיני. תהיה מדרגתן איזו שתהיה. אמאי לא ימנו במנין המצות עם כל שאר המצות שנצטוינו מפי הגבורה ע"י משה בסיני. ובמימרא דרבי שמלאי. ובשאר דוכתי שנזכר מנין תרי"ג מצות. לא אמרו תרי"ג מצות כתובים בתורה. אלא תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני. או נאמרו לו למשה. סתם או נצטוו ישראל. כפי הגירסא שהביא הרמב"ן ז"ל מדברי הבה"ג כמשכ"ל. ובכל לשונות אלו כל מה שקבל משה בסיני הוא בכלל ואין שום חילוק בדבר כלל. ודברי הרמב"ן והר"ד הבבלי ז"ל בזה הם כראי מוצק:
אלא דכל זה הוא רק לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל בלבד. אבל רבינו הגאון ז"ל אע"פ שגם הוא נטה בעיקר שורש זה מדרכן של הבה"ג וסייעתו ז"ל. וסבירא ליה גם כן בעיקר הדבר כדעת הרמב"ם ז"ל מכל מקום אין דרך הרמב"ם ז"ל דרכו ואין שום חילוק אצלו בין מה שאמרו רבותינו ז"ל בפירוש דמדאורייתא הוא או שהוא גוף תורה. או שדרשוהו סתם באחת מכל המדות שהתורה נדרשת בהן. אלא בכל ענין כל שלא נתפרשה המצוה בכתוב ולא נפק"ל אלא ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן מאחת מן המצות שכבר נמנית במספר תרי"ג אינה נמנית שוב בפ"ע לפי שיטתו. משום דגם בסיני לא נאמרה מצוה כזו בפרט בפ"ע. אלא המדה שעל פיה היא נדרשת הוא שקבלוה בסיני. והו"ל בכלל אותה המצוה שממנה היא נלמדת. וכיון שאותה המצוה כבר היא בכלל מספר תרי"ג כוללת גם זו שלמדוה ממנה ע"פ המדות שנמסרו בסיני. ואין למנותה בחשבון המצות בפ"ע. ולא אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני אלא מצות כמשמען. דהיינו שנאמרו בפרטות המצות עצמן בלשונן. וממילא מבואר דאפי' לא נאמרה המצוה בפירוש בתורה ולא נפקא אלא מדרשא דקרא. כל שלא נסמכה למצוה אחרת הנמנית במספר תרי"ג. אלא הוא קרא באנפי נפשי'. ודאי שגם מצוה כזו נמנית בחשבון המצות בפ"ע. דדרשתם הו"ל ממש כמפורש בקרא לענין זה. וקרא זה שלמדוה ממנו היא המצוה המסורה בסיני בפ"ע. אבל כל שלא נאמרה בפ"ע אלא שנסמכה למצוה אחרת ע"פ אחת המדות שהתורה נדרשת בהן. גם בחשבון המצות אינה נמנית בפ"ע. ומטעם זה לא מנה רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין שלו אזהרת הערל בתרומה שמנאוה הרמב"ם וסייעתו ז"ל. משום שלא למדוה אלא בגז"ש מפסח. כמבואר ביבמות (ר"פ הערל) עיי"ש. והרמב"ם לפום שיטתו הוצרך לבאר (בסה"מ לאוין קל"ה) שנמנית משום שאמרו בתלמוד (בפרק הערל ע"ב ע"א) שאסור מן התורה עיי"ש ובמש"כ הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' נ"ג) והיינו כשיטתם דכל מה שאמרו רז"ל בפירוש שהוא דאורייתא נמנה הוא בחשבון המצות בפ"ע אע"פ שלא נלמד אלא ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן. אבל גם לפי שיטתם דבריהם תמוהים. דבאמת שם בההיא סוגיא לא נתבאר כלל שאיסורו הוא מן התורה. ומה שהוסיף במג"א שם ביאור בזה ונמשכו אחריו גם שאר אחרונים כדרכם. דמדאמרינן התם דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל עיי"ש. נראה מזה שהערל עצמו מדאורייתא אסור בתרומה דאל"כ הו"ל גזירה לגזירה עיי"ש בדבריהם. הוא תמוה. דלא מיבעיא לדעת הרשב"ץ בשיטת הרמב"ם ז"ל דכל הנדרש באחת המדות שהתורה נדרשת בהן דינו כדאורייתא ממש לכל דבר כמפורש בתורה חוץ מלענין מנין המצות אם לא ביארו רז"ל בפירוש שהוא דאורייתא דלפ"ז ודאי אין שום הכרח ומשמעות מזה כלל. שהרי לא אמרו שם אלא דדבר תורה המשוך אוכל בתרומה וזה ודאי כמפורש היתר שלו בתורה כיון שלא מצינו בו שום איסור כלל לא בפירוש ולא בשום דרשא ורמז כלל. אבל הערל אע"פ שאין איסורו בתרומה מפורש בתורה הרי למדנוהו בגז"ש מפסח דהו"ל כאיסור דאורייתא ממש. וממילא מבואר דשפיר אסרו המשוך אטו ערל ולא שייכא בזה גזירה לגזירה דאין זו גזירה. אלא דינו כדאורייתא ממש לכל דבר ולענין מנין המצות ודאי אין שום רמז למנותו בפ"ע לפום שיטת הרמב"ם ז"ל. ואפי' לפי דעת האחרונים ז"ל בשיטתו דכל הנלמד ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן לא חמיר גם לענין דינא כדברים המפורשים בתורה. מ"מ הרי עכ"פ אינו גזירה בעלמא מדבריהם שיהא שייך בו גזירה לגזירה אלא הוא דבר שנמסר למשה בסיני ואיסורו איסור גמור מדינא. ושפיר אסרו המשוך אע"פ שמותר מן התורה מטעם שנראה כערל. ומש"כ במג"א ושאר אחרונים ז"ל שם דלהרמב"ם ז"ל כל כיו"ב הוא מותר מן התורה אין לו שום ביאור כלל בשום צד. אם לא דנימא דלשיטת הרמב"ם ז"ל מסתמא כל מה שלמדו באחת מכל המדות שהתורה נדרשת בהן אין דינו אלא ממש ככל האיסורין דרבנן שמותרין מדאורייתא לגמרי וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכדעת הרמב"ן ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל. ובאמת כבר השיג הרמב"ן ז"ל בשורש זה על הרמב"ם גם בזה שלשיטתו לא היה לו למנות אזהרת הערל בתרומה. והיא השגה נצחת לעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל בשורש זה. ומלבד זה יש לתמוה בזה דהרי הרמב"ם ז"ל בחבורו הגדול (הלכות תרומות פ"ז ה"י) חזר בו ממש"כ בסה"מ שם ופסק להלכה דהמשוך מותר באכילת תרומה עיי"ש. וטעמו מבואר בביאורי מהר"י קורקוס ז"ל ובכ"מ שם דס"ל כגירסת הספרים דאתותב ר"ה במסקנא עיי"ש. וא"כ למסקנא באמת לא גזרינן משוך אטו ערל לענין איסור אכילת תרומה. וא"כ ודאי אית לן למימר דלמסקנא לא עדיפא גז"ש זו מכל שאר גז"ש סתם שלא אמרו עלי' שהיא מדאורייתא כיון דכל סמיכתו של הרמב"ם ז"ל למנותה בפ"ע במנין המצות אינה אלא ממילתא דר"ה דאמר דמשוך אסור בתרומה משום שנראה כערל. וכמו שביארו האחרונים ז"ל שהבאתי. והשתא כיון דמסקינן לרב הונא בתיובתא נתרועע היסוד ונפל הבנין. ואית לן למימר דבאמת מהאי טעמא הוא דלא גזרינן משוך אטו ערל לענין תרומה כדגזרינן בי' לענין חיוב מילה עצמה וצריך שימול משום שנראה כערל כדאמרינן התם. וכדפסק הרמב"ם ז"ל גופי' שם. וא"כ עכ"פ למסקנא אין למנות אזהרת ערל בתרומה במנין המצות. והרי גם בחבורו הגדול מנה הרמב"ם ז"ל אזהרה זו במנין הלאוין. וכמבואר גם שם גופא בריש הלכות תרומות עיי"ש. וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים בזה ולא הועילו האחרונים ז"ל כלום. אבל כל זה לשיטת הרמב"ם ז"ל. אמנם רבינו הגאון ז"ל לפי שיטתו באמת לא מנה אזהרה זו. והוא מוכרח לשיטתו. הן אמת כי גם הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו אזהרה זו. אע"ג דאינהו לא קיימי לא בשיטת רבינו הגאון ז"ל ולא בשיטת הרמב"ם ז"ל. וזה ודאי צ"ע ואכמ"ל בזה. ועכ"פ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו הוכרח שלא למנותה:
ומהאי טעמא ג"כ לא מנה אזהרה דמועל בהקדש משום דס"ל דלא נפקא אלא מגז"ש דחטא חטא מתרומה כגירסא דידן במכות (ריש פרק בתרא) ובכריתות (ריש פ"ק) עיי"ש. וכדעת רוב הראשוני' ז"ל וכמו שביארנו בפני' (לאוין קפ"ב) עייש"ה. ומהאי טעמא ג"כ לא מנה במנין העשין טומאת זבה קטנה שראוי לפי שיטתו למנותה. וכמו שנתבאר אצלנו בפנים (עשין קפ"א) עיי"ש היטב. ומהאי טעמא ג"כ לא מנה שלשה לאוין דחמותו ואם חמותו ואם חמיו במנין הלאוין משום שלא למדנו אזהרתן אלא מגז"ש. וכמו שביארנו שיטתו בזה בפנים במנין העונשין (מ"ח מ"ט נ') עייש"ה ואע"ג דגם הרמב"ם ז"ל וסייעתו לא מנו שלשה לאוין הללו. וכבר עמדו בזה האחרונים ז"ל. אבל מה שתירצו בזה להרמב"ם וסייעתו לא יתכן אליבא דרבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו שם עיי"ש. אבל טעמו משום דלשיטתו אזיל דכל כיו"ב בכל ענין אינו נמנה במנין המצות בפ"ע. אע"ג דודאי מבואר בכמה דוכתי דחמותו ואם חמותו ואם חמיו עריות דאורייתא נינהו לכל דבר ככל העריות המפורשות בתורה. ולשיטת הרמב"ם ז"ל ראוי למנותן בחשבון המצות בפ"ע. מ"מ לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין שום חילוק בזה מטעם שנתבאר. וכן לאו דמעילה וטומאת זבה קטנה מבואר בכל דוכתי דמדאורייתא ממש נינהו ואעפ"כ אין נמנין בפ"ע לשיטתו ומהאי טעמא ניחא לשיטתו מה שהשיג הרמב"ן ז"ל (בשורש זה) על הרמב"ם ז"ל שמנה לאו דלא תאפה חמץ חלקם לאזהרה שלא לאפות שיירי מנחות חמץ אע"ג דלא מיפרשא אזהרה זו בקרא אלא דרשוה מריבוי הכתוב כמבואר במנחות (פרק כל המנחות באות מצה נ"ה ע"ב) דהך קרא לא אייתר דאיצטריך לגופי'. אלא מדכתיב לא תאפה חמץ חלקם ולא כתיב חלקם לא תאפה חמץ מרבינן נמי שיריים עיי"ש. ומה שהאריכו שם האחרונים ליישב דעת הרמב"ם ז"ל בזה. אבל רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל שבאמת לא מנה לאו זה דאזהרת שיירי מנחה. וכבר נתבארו אצלנו דברי רבינו הגאון ז"ל בזה בפנים (לאוין ר"ה) עיי"ש היטב. וכן מה שהשיג הרמב"ן ז"ל כאן על הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו במה שמנה (לאוין קצ"ו) אזהרת עינוי דיוה"כ אע"ג דלא נפקא אלא בגז"ש עיי"ש ובאחרונים שם. אבל רבינו הגאון ז"ל גם בזה אזיל לשיטתו שלא מנה לאו זה. אע"ג דודאי מבואר דאזהרת עינוי מדאורייתא ממש היא. שהרי מנאה תנא דמתניתין (ר"פ בתרא דמכות י"ג ע"א) בכלל הלוקין עיי"ש. וכן לא מנה רבינו הגאון ז"ל ג"כ אזהרת שוחט קדשים בחוץ שמנאה הרמב"ם ז"ל (לאוין צ'). והיינו גם כן משום דבשחוטי חוץ ליכא אזהרה מפורשת בקרא ולא נפק"ל אזהרתו אלא בגז"ש או בהיקישא מאזהרת מעלה בחוץ כמבואר בזבחים (ר"פ השוחט והמעלה ק"ו ע"ב) עיי"ש. ולזה לא מנה אלא אזהרת לאו דמעלה בחוץ בלבד. כמו שביארנו בפנים (לאוין ר"ז) עיי"ש. אע"ג דגם אזהרת שוחט בחוץ מבואר במתניתין דמכות שם דמדאורייתא היא כמעלה עיי"ש ובכמה דוכתי מיהו בהנך שני לאוין בלא"ה ניחא לפום שיטתו שלא מנאן כמו שנתבאר אצלנו בפנים (עשין נ"ה ק"ה) עיי"ש וגם בשאר דוכתי. ואכמ"ל בזה. ובעיקר שורש זה כבר נתבאר אצלנו בפנים בכמה מקומות. ובפרט במנין העונשין (נ"ב נ"ג נ"ח נ"ט) עיי"ש היטב. ובמנין העשין (קפ"א קפ"ב) עיי"ש. ועכ"פ נתבאר דלשיטת רבינו הגאון ז"ל בשורש זה כל מצוה שלא נאמרה בסיני בפ"ע אלא נספחה למצוה אחרת ע"י אחת המדות שהתורה נדרשת בהן. גם בחשבון המצות אינה נמנית בפ"ע. אלא נכללת בכלל אותה המצוה שנספחה אליה בסיני ולמדה ממנה. אבל כל מצוה שנאמרה בסיני בפ"ע אע"פ שאינה מפורשת בכתוב ולא נפקא אלא מדרשא. כמו ההיא דמרבינן בפ"ק דיבמות (ו' ע"ב) ובפ"ד דסנהדרין (ל"ה ע"ב) מדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת שאין מיתות ב"ד דוחין שבת. אע"ג דפשטי' דההוא קרא לא מיירי כלל בהכי. אלא גמרינן לה בג"ש דמושבות מושבות. מ"מ כיון דעכ"פ ע"פ גז"ש זו מיתוקם קרא מיוחד בפ"ע לאזהרה זו. ולפום ההיא דרשא כתיבא אזהרה זו כמצוה מיוחדת בפ"ע בתורה. נמנית ג"כ בחשבון תרי"ג מצות כמצוה המפורשת בכתוב. דכל הנלמד באחת המדות שהתורה נדרשת בהן הו"ל כמפורש בתורה בכל ענין. בין כשאמרו רז"ל בפירוש שהוא מדאורייתא בין בסתם ועפ"ז אין מקום כלל לכל מה שתמה הרמב"ן ז"ל על שורש זה. וכל תלונותיו אין להם מקום רק לשיטת הרמב"ם ז"ל בשורש זה. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין שום גמגום כלל כמבואר. אע"פ שלשיטתו נתרחב גדר שורש זה הרבה יותר ממה שגדרו הרמב"ם ז"ל: