ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ו

ו.

שרשי הרמב"ם ז"ל.

הראשון אשר החל לבאר ולכתוב על הספר הגדרים או השרשים אשר על פיהם ראוי למנות מספר תרי"ג מצות. כפי הנודע ומפורסם לכל הוא הרמב"ם ז"ל בשרשיו הידועים אשר הקדים לסה"מ שלו. וגם הוא ז"ל לא נכנס לזה רק משום ששרשים אלו הם ככלי נשק בידו ללחום מלחמתו נגד הבה"ג וסייעתו ז"ל. בכדי להראות טעותם ובלבוליהם לפי דעתו. ומשום ששיטת הבה"ג היתה מוחזקת ומפורסמת פרסום רב ושגורה בפי הכל. ולכן כדי לסתור שיטתם זו הוכרח ללחום בה מלחמת תנופה. ושרשים אלו היו אצלו ככלי מפץ וכשילי ברזל אשר יספיקו לנפץ ולהכות רסיסים מבצר עוזם. אבל לדעתי לא נתעורר הרמב"ם ז"ל לזה רק ע"פ הראב"ע ז"ל שכבר הקדימו במלאכה זו בספרו יסוד מורא שיצא שם ברוח בקורת עזה נגד הבה"ג וסייעתו ז"ל בענין זה. והוא כנראה היה הראשון אשר החל לשום גבול ולגדור גדרים ולהניח יסודות קבועים וקיימים למצות שראוי להכניסן כמצות בפ"ע במנין תרי"ג. והרמב"ם ז"ל בא אחריו והשלים את דבריו. ובררם וזקקם והעריכם במשטר וסדר נכון כדרכו ז"ל. וכבר ידועים דברי הרמב"ם ז"ל לבנו הר"א ז"ל באגרתו אליו שהראב"ע ז"ל העיר אותו על ענינים הרבה. ובלתי ספק שגם השרשים הם אחד מהענינים הללו. כאשר יתברר לכל המעריך ומשוה דברי שניהם זה לעומת זה:

כאשר נראה במה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש שלישי) שאין למנות המצות שאינן נוהגות לדורות. וע"פ שורש זה השיג על הבה"ג שמנה במנין הפרשיות ברכות וקללות שנצטוו בהר גריזים והר עיבל. ובנין מזבח שנצטוו לבנות בבואם אל ארץ כנען. ופרשת מלואים. וכתב שם וז"ל ואני נפלא מזה למה לא מנה במן איש אל יותר ממנו וכו'. וכן ימנה ג"כ בכלל מ"ע אמרו עשה לך שרף ושים אותו על נס. ואמרו קח צנצנת אחת וכו' עיי"ש בכל דבריו. והן הן דברי הראב"ע ז"ל (שם שער שני) שכתב וז"ל ויש מצות רבות עברו ומה צורך לספרם בשש מאות כמו אגודת אזוב וכו'. איש אל יותר ממנו (כצ"ל עיי"ש) וכו' והברכה והקללה ומזבח בהר עיבל וכו' ושבעת ימי המלואים וכו'. ודבר נחש הנחושת. וככה מצות אחרות וכו' וצנצנת המן וכו' עכ"ל עיי"ש. אף כי יש בדבריו שם דברים תמוהים שחשב שם בכלל המצות שכבר עברו גם כמה מצות שבאמת הן נוהגות לדורות. כמו שלוח טמאים ויד ויתד במחנה וערי מקלט ומלחמה עם עמלק עיי"ש. וכל אלו אליבא דכ"ע נוהגות לדורות. ודברי המפרש שם בשלוח טמאים אין בהם ממש עיי"ש:

וכן מה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש רביעי) שאין ראוי למנות הציווים הכוללים התורה כולה. וכתב שם ומזה השורש ג"כ אמרו ומלתם את ערלת לבבכם וכו'. וכן וערפכם לא תקשו עוד וכו' עיי"ש. ומזה השיג שם על הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו מצות אלו. הן הן דברי הראב"ע ז"ל שם שכתב וז"ל ואם נספור העקרים והכללים אין המצות עשויות שש מאות ושלש עשרה וכו' יש כלל גבוה כמו לשמור את כל מצות ה'. כולל עשה ול"ת. ועבדתם את ה' אלקיכם כולל כל מ"ע שהן בלב ובפה ובמעשה וכו'. ובכלל האזהרות ומלתם את ערלת לבבכם בכלל מ"ע. וערפכם לא תקשו עוד בכלל ל"ת. ושאלתי גדולי הדור מה פירושם. ותשובתם לדחות בקנה רצוץ כחוקם עם תלמידיהם וכו' עיי"ש בדבריו. והוסיף בזה עוד לקמן (שם שער שביעי). וכתב בתוך דבריו וז"ל וזה פירוש ומלתם את ערלת לבבכם וכו'. והנה המצוה כוללת היא שתענו מפני השם ותכנעו כאשר ייסר אתכם ותבינו האמת שתסירו ערלת לבבכם ולא תכבדו לבבכם כמעשה פרעה וכו'. וקשי עורף משל באדם יקשה ערפו וכו' עיי"ש בדבריו:

וגם מה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש חמישי) שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפ"ע. כבר הקדימו הראב"ע שם וכתב וז"ל ויש בעלי אזהרות שהכניסו במצות לאוין שפירושם טעם. כמו ולא יסורו לבבו. ולא ישוב את העם. ולא יזח החשן (כצ"ל עיי"ש) וכו' עכ"ל עיי"ש. ואע"ג דבלא יזח דבריו תמוהים דודאי לא גרע לאו דלא יזח מלאו דלא יסורו ממנו שהביא הוא גופי' שם מדברי רז"ל דלאו גמור הוא ולוקין עליו עיי"ש. וזה ממה שאמרו ביומא (פרק בא לו ע"ב ע"א) המסיר בדי הארון לוקה דכתיב לא יסורו. ושם אמרו כן גם במזיח החושן מעל האפוד דלוקה מדכתיב ולא יזח החושן עיי"ש. וכן מבואר בפרק בתרא דמכות (כ"ב ע"א) עיי"ש. ועכ"פ מבואר דגם שורש זה כבר מבואר בדברי הראב"ע ז"ל שם:

וכן מה שהשריש הרמב"ם ז"ל (בשורש שמיני) שאין ראוי למנות שלילות החיוב עם האזהרה עיי"ש בדבריו. הוא מבואר בדברי הראב"ע ז"ל שם שכתב וז"ל ויש שהכניסו במצות מה שהוא רשות כמו לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי. והנה לכלב תשליכון אותו. כי הטעם דבק עם ואנשי קדש תהיון לי. והנה בשר שנטרף אינו למאכלך רק לכלב השומר צאנך תשליכנו וכו'. ולולא הקבלה היה נראה ככה לעולם בהם תעבודו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו בזה להשיג בזה על הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו במנין העשין עשה דלגר אשר בשעריך. ובאזהרות אתה הנחלת להר"ש הגדול ז"ל מנה ג"כ עשה דמכור לנכרי ועשה דלכלב תשליכון אותו. ועל זה השיב הראב"ע ז"ל דכל אלו הן רשות שלא באו אלא לשלילה. שלא תאמר דאסורים בהנאה כמו באכילה. ויהיה אסור ליתן נבלה לגר תושב ולמכרה לנכרי. ולהשליך הטרפה לכלבו השומר צאנו שפרנסתו מוטלת עליו ונהנה בכך. אבל אין בכל אלו שום מצוה לעשות ואין למנותן במנין המצות. וזהו שכתב עוד שלולא הקבלה היה נראה לומר ככה גם בלעולם בהם תעבודו. כלומר דלולא דקיי"ל כר"ע דאמר (רפ"ק דסוטה ג' ע"א) לעולם בהם תעבודו חובה. היה נראה יותר לומר כדס"ל התם לרבי ישמעאל דלעולם בהם תעבודו רשות. דאינו אלא שלילה שלא תאמר דאסור לעבוד בו כדאמרינן התם בגמרא עיי"ש. כן פשוט בכוונת הראב"ע ז"ל שם. והמפרש שם לא דבר נכונה עיי"ש. ובעיקר הדבר לענין לגר אשר בשערך תתננה כבר ביארנו בפנים (עשין פ"ג) עיי"ש. ולענין לכלב תשליכון אותו אף דבמכילתא משפטים. והובא גם בפירש"י שם. משמע דמצוה הוא. וכן נראה מפירש"י (פ"ב דפסחים כ"ב ע"א) עיי"ש. וכן מבואר בדברי הרשב"ץ ז"ל (במגן אבות. פ"ב דאבות) עיי"ש. מ"מ מדברי כל שאר הראשונים ז"ל נראה מבואר דס"ל דאינו אלא רשות. ולזאת לא מנאוה במנין המצות. וגם הרשב"ץ ז"ל גופי' לא מנאה במנין העשין שלו. נראה שחזר בו ממש"כ במגן אבות שם. והכי משמע בפרק בתרא דשבת (קנ"ה ע"ב) ובחולין (פרק אלו טרפות נ"ג ע"ב ובפרק גיד הנשה צ"ד ע"ב) עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ומ"מ אנו רואים שגם בשורש זה כבר קדמו הראב"ע להרמב"ם ז"ל:

וכן מה שהשריש הרמב"ם ז"ל (שורש תשיעי) שאין ראוי למנות הלאוין והעשין אלא הדברים המוזהר מהם או המצווה בהם. כבר הקדימו הראב"ע ז"ל שם שכתב וז"ל ויש שסופרים מצוה אחת שבאה בשני לשונות והטעם אחד עיי"ש. כלומר שהם מונים מצוה אחת שני פעמים לפי שנאמרה ונשנית בתורה בלשונות שונים אע"פ שפירושם וענינם אחד הוא. ואין לעשות כן לפי שאין לנו למנות מספר העשין או הלאוין שבתורה אלא הדברים שנצטוינו בהם או שהוזהרנו מהם. וגם מש"כ הרמב"ם ז"ל שם בראש שורש זה וז"ל דע שכל מצות התורה ואזהרותיה הנה הם בארבעה דברים בדעות ובפעולות ובמדות ובדבור. וזה שהוא צוה להאמין יחוד השם ואהבתו ויראתו וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. הן הן דברי הראב"ע ז"ל (שם שער שביעי) וכמעט בלשונו ממש שכתב שם וז"ל והנה כל מצות ה' על שלשה דרכים האחד באמונת הלב. והשני בפה. והשלישי במעשה וכו'. ומצות הלב תחלתם אנכי ה' אלקיך. שיאמין בכל לבו וכו'. והנה היא מצות עשה. וככה ואהבת את ה' אלקיך ולדבקה בו וכו'. ול"ת לא יהיה לך אלהים אחרים באמונת הלב וכו'. וככה שמע ישראל ה"א ה' אחד וכו' עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש. אלא שהוא ז"ל דקדק יותר ושלשה אלו חלקן לארבעה. ועי' ג"כ מה שכתבנו בזה עוד בפנים עשין ג' ד' עיי"ש היטב:

וגם השורש השני של הרמב"ם ז"ל שאין ראוי למנות כל מה שלמדין באחת מן י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי עיי"ש בדבריו. והרמב"ן ז"ל צווח עליו ככרוכיא ודחהו בשתי ידים עיי"ש. כבר רמז עליו הראב"ע ז"ל (שם שער ששי) עייש"ה. אלא שהראב"ע ז"ל נזהר בדבריו כדרכו בכל כיו"ב. ולא ביאר דבריו בפירוש כהרמב"ם ז"ל שם. אבל המתבונן בדבריו שם היטב יראה כי דבריו הם דברים אחדים עם דברי הרמב"ם שם. וזו כל עיקר כוונתו בכל השער ההוא. וגם דברי הרמב"ם ז"ל שם אם שנראין כמבוארים ומפורשים כמו שהבינם הרמב"ן ז"ל כמשמען. מ"מ שקלו וטרו האחרונים ז"ל לצדד בכוונתו ולפרשם בדרך אחר בענין שיסורו מעליו כל תלונות הרמב"ן ושאר ראשונים ז"ל והדברים עתיקין ואין להאריך בזה כאן:

ואולם תחת אשר הראב"ע ז"ל. אע"פ שלפי עדותו של הרמב"ם ז"ל. באגרתו לבנו הר"א ז"ל. לא היה מתפחד משום אדם ולא נשא פנים לשום בריה. בכל זאת לא שמענו בזה בספרו שם ממנו רק קול תלונה חרישית נגד הראשונים ז"ל מוני המצות. הרים הרמב"ם ז"ל בשרשיו קול אדיר וחזק לפוצץ הררי אל ולשבר ארזי לבנון אדירי התורה. ונשען על שרשיו אשר השריש בתעצומות עוזו בא להרוס כל מבצרי גדולי עולם רבותינו הגאונים ז"ל הבה"ג וההולכים בעקבותיו במנין המצות עד היסוד. אבל כבוד מלכים חקור דבר. כי אחריו בא בראשונה הרב הגדול רבי דניאל הבבלי ז"ל והשיב הרבה תשובות נצחות נכוחות על דברי הרמב"ם ז"ל ואף כי נצב נגדו הר"א מיימון ז"ל בנו בספרו מעשה נסים לגונן ולהציל דברי אביו הרמב"ם ז"ל בכל כחו. בכל זאת לא בכל מקום קלע אל המטרה. וברוב המקומות לא הועילו דבריו להזיז השגות הר"ד הבבלי ז"ל ממקומן אף כחוט השערה. כמו שנתבאר אצלנו בפנים בהרבה מקומות. (עי' עשין מ"ז ע"ו ושאר מקומות). ואחריו נגש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל אל מקום המערכה. וכדרכו ז"ל מאז מעולם להיות מלאך מליץ יושר בעד רבותינו הראשונים ז"ל. עמד גם כאן ברב תעצומות עוזו בזרוע נטויה כחומת ברזל להגן על הבה"ג ז"ל. והשיב על כל השגות הרמב"ם ז"ל עליו. ואף אמנם כי לא בכל מקום מצא לו עזר ותרופה כדי להעלות ארוכה ותשובה מספקת לבנות הנהרסות בדברי הבה"ג ז"ל ע"פ שרשי הרמב"ם ז"ל. בכל זאת לא נמנע בענות צדקו מלהליץ בעד כבוד רבותינו הראשונים ז"ל בכל אשר לאל ידו. כדי להשקיט הסער ולהסיר החרפה והגדופים אשר נשא עליהם הרמב"ם ז"ל בשצף קצפו. כאשר ראה כי אורייתא מרתחא בי' יתר על המדה. וכרב גדלו הראה לדעת כי עכ"פ לא כהצעקה הבאה עליהם עשו. וכי יש ויש שורש וטעם לדבריהם ז"ל. אם כי בעיקר הדבר הכריע הוא ז"ל עצמו את הכף לצד הרמב"ם ז"ל. בכל מקום אשר ראה כי האמת לימינו עומדת. אף אם ראיותיו אינם מכריעות. וכאשר קבל על עצמו מראש. כמש"כ בהקדמתו וז"ל והנני עם חפצי וחשקי להיות לראשונים תלמיד. לקיים דבריהם ולהעמיד. לעשות אותם לצווארי רביד. ועל ידי צמיד. לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד. אבחר דרכם ואדע ערכם. אך כאשר לא יכילו רעיוני. אדון לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים לתורה. כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים. לא ימנע טוב להולכים בתמים. עכ"ל הזהב. כן קיים וכן עשה בכל ספרו זה כבשאר ספריו. כאשר יראה כל המתבונן בדבריו ברוח משפט ואהבת אמת בלא משא פנים ומשפט קדום. אבל לא כן עשו האחרונים ז"ל נושאי כלי הרמב"ם ז"ל. כי בכל דבריהם וטענותיהם הראו את עצמם באמת רק כנושאי כלי הרמב"ם ז"ל. ולא ידעו ולא אבו ללכת רק באורח אשר התוה לפניהם הוא ז"ל בלבד. וכל אורח ומסילה אחרת היו לפניהם דרך עקש וזר. אף אם היא דרך אשר כבשוה מאז מעולם גדולי עולם. וגם הרשו לעצמם לדבר דברים בוטים כמתלהמים נגד רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. כאילו היה אנוש כערכם. אף כי לא חרשו בעגלתו ולא הטריחו עצמם למצא חידתו. לא עמדו בסודו. ולא יכלו להביט אל קרני הודו. כאשר ביארנו די באר בכמה מקומות בפנים. ויותר מהמה אשר מצאנו יותר נכון לעבור עליהם בשתיקה. יען כי לא ראינו הדברים כדאי לדבר בם. ודי בזה: