ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/ב
ב.
חלוקת המצות לפרטיהן
אף כי במנין המצות בכלל. הסכימו כולם למנין תרי"ג. מ"מ בחלוקתן לפרטיהן לא השוו כל הראשונים ז"ל לדעת אחת. ואם כי בדברי רז"ל בתלמוד ובמכילתא ובפסיקתא ובמדרשים לא מצינו שום חלוקה אחרת זולת החלוקה לעשין וללאוין. רמ"ח עשין ושס"ה לאוין. מ"מ הגאונים ז"ל אשר ידוע שדבריהם דברי קבלה וגם כל הבאים אחריהם עד הרמב"ם ז"ל חלקום לארבעה פרטים. דהיינו שנים שהם ארבעה. כי אם אמנם החלוקה הראשית אליבא דכ"ע אינה אלא לרמ"ח עשין ושס"ה לאוין. כמוזכר תמיד בדברי רז"ל. בכל זאת לשיטת הגאונים וסייעתם ז"ל נחלקו עוד לעונשין ולפרשיות. ותוכן חלוקתם הוא. מאתים עשין המוטלות חובה על היחידים. ומאתים ושבעים ושבעה לאוין שאזהרתן להיחידים. ושבעים ואחד עונשין בידי אדם או בידי שמים. וששים וחמש פרשיות. שהן מצות המסורות לצבור וב"ד. שארבעים ושמונה מהן מצות עשה ושבע עשרה מצות ל"ת. והדבר מבואר כי ממה שהשוו בחלוקה זו כל הגאונים ז"ל ושאר הגדולים שהיו לפני הרמב"ם ז"ל נראין הדברים שבודאי היה להם מקור לזה בדברי רז"ל באיזו ברייתא קדמונית אשר נעלמה מאתנו. וכן מתבאר להדיא מלשון הקדמת הבה"ג כת"י רומי שכתב שם וז"ל ושנו חכמים חמשה וששים פרשיות גופה של תורה וכל פרשה ופרשה פרשוה חכמי ישראל וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן משמעות לשון הבה"ג שלפנינו בהלכות הספד ובה"ג כת"י רומי הלכות משמרות ובסוף סדור פרשיות של יו"ט להגאונים ז"ל. שנדפס בתורתן של ראשונים (ח"א עמוד מ"ד). עיי"ש היטב שנראה מלשונם שהוא לשון ברייתא שהיתה לפניהם. כמו שמצינו בהרבה מקומות אחרים שמביאים הלכות ומאמרים מדברי רז"ל שמקורם נעלם מאתנו. ובה"ג הלכות מזוזה הביא כמה דינים שמקורם ממס' מזוזה שבשבע מסכתות קטנות שלא נתגלו ונודעו לנו אלא מקרוב בימינו אלה. ולא נודעו לשאר ראשונים ז"ל. והרבה כיו"ב. ואמנם רגלים לדבר ורמז לחלוקת הגאונים ז"ל מצאתי במדרש תהלים (מזמור קי"ט) שאמרו שם אמר הקב"ה נתתי להם מצות עשה וקבלו עליהם וכן מצות ל"ת וקבלו עליהם וכו' ועוד כמה מצות עיי"ש. ולכאורה אחר שכבר הזכירו מ"ע ומצות ל"ת אם אין עוד שום חלוקה אחרת לפרטי המצות אלא רמ"ח עשין ושס"ה לאוין שוב לא נשאר יותר שום מצוה אחרת זולת העשין והלאוין שכבר הזכיר. ומה זה שסיים וקאמר ועוד כמה מצות. אבל נראה דזה מסייע לחלוקת פרטי מספר המצות להגאונים ז"ל. שלפי חלוקתן סתם מ"ע ומל"ת הן העשין והלאוין המסורות ליחידים. ומלבד זה עוד יש חלוקת ס"ה הפרשיות שהן מצות המסורות לצבור. ושבעים ואחד העונשין שבדיני אדם ובדיני שמים. שהם ג"כ חלוקה בפ"ע. ואינן בכלל סתם מ"ע ומל"ת. וזהו שאמרו ועוד כמה מצות. וכן משמע ג"כ ממה שאמרו במדרש רות (סוף פ"א) עמך עמי אלו עונשין ואזהרות. ואלקיך אלקי שאר מצות עיי"ש. ואינו מובן מאי שאר המצות שאמרו. דאפי' אם תמצא לומר דאזהרות דקאמר היינו לאוין בלבד. מ"מ אכתי הו"ל לומר ואלקיך אלקי אלו מצות עשה. שהרי זולת הלאוין ליכא אלא מצות עשין ומאי שאר המצות שאמרו. וגם ממה שכללו העונשין עם האזהרות בקרא דעמך עמי כאחת. משמע דעונשין נמי בכלל המצות חשיב להו. והכוונה להאזהרות של העונשין שבמיתת ב"ד וכרת ומיתה בידי שמים. או להמצוה שבעונשין אלו להב"ד לענוש את העוברין שנתחייבו בהן. וזהו כשיטת הגאונים ז"ל דהמצות מתחלקות לעונשין שבמיתה וללאוין ולעשין ולמצות המסורות לצבור דהיינו הפרשיות. ועפ"ז מדוקדקים היטב דברי המדרש אלו שדרש עמך עמי אלו עונשין ואזהרות. דהיינו הלאוין. משום דהמצות שבעונשין ג"כ על הלאוין יתחשבו לשיטתם. כמו שיתבאר לפנינו. ועדיין נשארו כל העשין המסורות ליחידים והמצות המסורות לצבור. שהן הששים וחמש פרשיות. וזהו שדרשו ואלקיך אלקי אלו שאר מצות. ולא אמרו אלו העשין. משום שנכללו בזה גם הפרשיות שיש להן שם מיוחד בפ"ע. וגם יש בכללן גם לאוין כמשכ"ל:
ואמנם זו היא שיטת הגאונים ז"ל ושאר גדולי הראשונים ז"ל הנמשכים אחריהם. אבל הרמב"ם ז"ל והבאים אחריו נטו מדרכם זו ולדעתם אין העונשין נמנין כמצות בפ"ע כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש י"ד) עיי"ש ובמש"כ הרמב"ן ז"ל שם ויבואר לפנינו. וכן על מנין הפרשיות השיב הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש שביעי ובשורש עשירי) עיי"ש. ולכן הרמב"ם ז"ל והבאים אחריו לא חלקו המצות אלא לשתי חלוקות. רמ"ח עשין ושס"ה לאוין כמו שהזכירום בכל מקום בדברי רז"ל במדרשים ובפסיקתא. ואף הרמב"ן ז"ל אע"פ שעמד לימין הבה"ג והשיב על השגות הרמב"ם ז"ל עליו במנותו העונשין. מ"מ לפי ביאורו בכוונת הבה"ג גם הבה"ג אין כוונתו במנותו העונשין לחלוקה בפ"ע אלא רק דרך אגב הודיע עונש ועונש שבעבירת הלאוין דזו בסקילה וזו בשריפה ושאר מיתות ב"ד וכרת ומיתה בידי שמים ובמלקות. ולא העונשין מצד עצמן הוא מונה. אלא כוונתו להלאוין שבאו בהן פרטי עונשין אלו. וא"כ לפ"ז אין בזה חלוקה מיוחדת בפ"ע. אלא זהו מנין הלאוין עצמו. וכמו שיתבאר לפנינו. ולענין מנין ס"ה הפרשיות שמנו הבה"ג וסייעתו ז"ל כבר הודה גם הרמב"ן ז"ל (שורש שלישי) שלא נתבררה לו כוונת הבה"ג בפרשיות אלו שמנה. וכתב וז"ל ומ"מ חשבונו של הבה"ג בפרשיות לא נתברר ענינו. שמנה כללות במקום פרט ולאוין במקום עשה עכ"ל עיי"ש. ולכן גם הוא ז"ל נטה מדרך הבה"ג בזה. ולא חלק את המצות שלו אלא לעשין וללאוין רמ"ח ושס"ה בלבד. ועיקרי הדברים בכל זה נתבארו אצלנו בפתיחת העונשין ובפתיחת הפרשיות עיי"ש היטב. ואכמ"ל בזה: