ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/מבוא/א
א.
מנין המצות בכלל.
(גמרא מכות כ"ג ע"ב. שבת פ"ז ע"א. יבמות מ"ז ע"ב.
ס"ב ע"א. נדרים כ"ה ע"א. שבועות כ"ט ע"א.
ובמקומות הרבה במדרשים ובפסיקתות שיובאו לפנינו):
מנויה וגמורה בסוד כל קהל עדת חז"ל שמספר מצות התורה תרי"ג. לא פחות ולא יותר. ואם אמנם ראיתי מובא בשם אחד הקדמונים (ר"י בן בלעם. הובאו דבריו בזכרון לראשונים מ"ג). שלדעתו לא נאמר מספר זה אלא על דרך הקרוב. וחלק בזה על רב חפץ ורב שמואל גאון ז"ל עיי"ש. אבל דעתו זו אי אפשר להתקיים וסתירתה מבוארת במקומו (סוף מכות שם) מדפרכינן התם אדרב המנונא דדריש לה מדכתיב תורה צוה וגו'. תורה בגמטריא תרי"א הוי. ואיצטריך לשנויי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. ואם איתא דמספר זה דר"ש לאו דוקא הוא. ולא נאמר אלא ע"ד הקרוב אין בזה מקום קושיא אם יחסרו שנים למספר תרי"ג שלא נאמר בדקדוק אלא ע"ד הקרוב לבד. וכן מוכרח משאר מקומות בדברי רז"ל שיובאו לפנינו. וזאת היא דעת כל שאר גדולי הראשונים ז"ל כרב חפץ ורב שמואל גאון ז"ל דהמספר הזה נאמר בצמצום. ואף כי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בסה"מ רצה מתחלה להטיל ספק בדבר קצת אם מספר זה הוא מוסכם אליבא דכ"ע. משום שבמקצת מאותן המצות שנמנות במספר תרי"ג ראינו בהן מחלוקת לרז"ל בכמה מקומות אם הן מן התורה או מדבריהם. מ"מ במסקנתו העלה דמאחר שמספר זה נתפשט מאוד בתלמוד בהלכה ובאגדה ובכל המדרשים כדבר פשוט ומוחלט בלא שום מחלוקת. ע"כ מוכרח שכך היתה מסורת בידם מפי משה בסיני מפי הגבורה. ועם כל זה אינם נמנעים ממחלוקותיהם במצוה מן המצות שזה יאמר חובה וזה יאמר רשות. כי יודע האומר רשות שיש מצוה אחרת ממלאת החשבון. ולא יקפידו לשאול עליה ולמנותה. מפני עומק הענין וריחוקו לבאר כל התורה ולמנות מצותיה. אבל מן הסתם יסמכו על זה המנין. כי הוא המקובל בידם. אלו דבריו ז"ל בקצרה. ומ"מ גם לפ"מ דס"ד מתחלה לא עלה על דעתו לפקפק בעיקר מספר זה אם נאמר בצמצום או רק ע"ד הקרוב. ולא רצה לומר אלא שאינו מוסכם אליבא דכ"ע. ושיש חולקים בדבר זה. ונתעורר בזה משום המחלוקת שראינו בכמה ממצות אלו. אבל ודאי אין שום ספק בדבר דכל מקום שנאמר מספר זה לא נאמר אלא בצמצום. ולמסקנתו אין חולק בדבר כלל והוא מוסכם לכ"ע. וכן העלה הרשב"ץ ז"ל בזה"ר בראש ספרו ככל דברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי בלא שום פקפוק עיי"ש בדבריו:
אלא דבסוף ספרו אחר שראה עומק המושג וקושי הדבר לצמצם החשבון לפי כל השיטות. כתב וז"ל ושמא מה שהוסכם שמנין המצות הוא תרי"ג. שס"ה ורמ"ח הוא לפי דעת רבי שמלאי וכפי מה שפירש הוא המצות. ואנחנו לא נסמוך עליו בפירושו בענין פסק הלכה. אבל נסמוך על סוגית התלמוד. ומה שהזכירו הכל זה המנין הוא לפי שלא מצינו חכם אחר מנאן תפסנו מנינו. ואף אם יחסר או יעדף המנין הוא הולך סביבו. והוא כאמרם בהרבה מקומות הוי פורתא ובפורתא לא דק עכ"ל עיי"ש ודבריו בתוכנם הם כדעת הר"י בן בלעם שהבאתי. אלא שהרשב"ץ הוסיף בהם ביאור וטעם. וגם סילק כלאחר יד מה שקשה לדעת זו מסוגיא דפרק בתרא דמכות כדאקשינן לעיל וכמבואר. אבל גם דבריו תמוהים מאוד אצלי. שהרי כבר הביא הרמב"ן ז"ל ואחריו גם הרשב"ץ ז"ל גופי' בראש ספרו מברייתא דפרק ר"ע (שבת פ"ז ע"א) ובפרק הבע"י (יבמות ס"ב ע"ב) דקתני בה מספר תרי"ג מצות. וע"כ לא יתכן לומר דסתם ברייתא נקטה מנינו של רבי שמלאי שהוא אמורא בדורו של רבי יוחנן. וכן במכילתא יתרו (פ"ה) קתני בדברי ר"ש ברבי אלעזר מספר תרי"ג עיי"ש. ורשב"א התנא לא נמשך אחרי דברי רבי שמלאי שהוא מאוחר הרבה ממנו. והוא מהאמוראים. וגם כבר הביאו הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל דברי המדרש חזית בשם ריב"ל דנקט מספר תרי"ג עיי"ש. וריב"ל קשיש טפי וקדים לרבי שמלאי. וכן הוא ג"כ בפסיקתא רבתי (פכ"ב) עיי"ש וגם שם (לעיל פכ"א) מייתי הכי בשם רבי יוחנן עיי"ש. וידוע דר"י קשיש טפי וגדול מרבי שמלאי. כמבואר בפרק תמיד נשחט (פסחים ס"ב ע"ב). וא"כ ע"כ לא יתכן לומר שנמשך במנין זה אחר דברי רבי שמלאי. וכן במדרש (שמות רבה פל"ב) בשם רבי נחמיה נקט מספר תרי"ג עיי"ש. והוא מן התנאים כידוע ובודאי לא נמשך בזה אחר האמורא ר"ש. וגם בספרי (ראה פיסקא ע"ו) לפי גירסת ספרי כת"י והיא ג"כ גירסת רבינו הלל ז"ל בפי' על הספרי נקט רבי שמעון בן עזאי מספר תרי"ג עיי"ש. וידוע שהוא תנא דקדים טובא לרבי שמלאי. ואיך כתב הרשב"ץ ז"ל שלא מצינו חכם אחר זולת רבי שמלאי שמנה המצות. וכל מי שהזכיר מנין זה אינו אלא משום שנמשך בזה אחר רבי שמלאי. והרי לפנינו תנאי ואמוראי קדמאי דקדמי טובא מקמי רבי שמלאי. כבר פסיקא להו מספר זה. וע"כ אין לנו בזה אלא דברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שדבריו מוכרחים ואין לזוז מדבריו ז"ל בענין זה:
וזולת זה מש"כ הרשב"ץ ז"ל שכולם תפסו מנינו של רבי שמלאי ולאו דוקא כאמרם בהרבה מקומות בפורתא לא דק. דברים מתמיהים הם מאוד אצלי. דמלבד דמש"כ שבהרבה מקומות אמרו כן. ליתא כלל. דבאמת לא אשכחן הך מילתא אלא במקום אחד בכולא תלמודא והוא בפ"ק דסוכה (ח' ע"א) עיי"ש. בלא"ה גם עיקר דבריו תמוהים מאוד. דהרי בהדיא אמרינן התם בההיא סוגיא גופא אימר דאמרינן לא דק לחומרא. לקולא מי אמרינן עיי"ש. וא"כ כאן לענין מנין המצות שבין בחסרון ובין ביתרון איזו מצוה מהמצות הו"ל קולא. שאם יש מצוה אחת יתירה על החשבון נמצא פורק מעליו מצוה אחת מהמצות שבתורה. ואם הן פחות מחשבונו נמצא עושה לעצמו תורה חדשה שעושה מצוה או אזהרה שלא כתובה בתורה. וכשם שאסור לטהר את הטמא ולהתיר את האסור כך אסור לטמא את הטהור ולאסור את המותר כמו שאמרו בספרא (שמיני מכילתא דמלואים) ובספרי (עקב פיסקא מ"ח) ובפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש ובכמה דוכתי בירושלמי (סוף פ"ה דתרומות ובסוף פ"א דחגיגה ובריש פ"ח דסוטה) עיי"ש. וגם יש בזה דררת איסור בל תוסיף או בל תגרע בהוספה או בגרעון אחת מהמצות שבתורה כמו שנתבאר אצלנו בפנים (עשין ה' ו') עיי"ש ובשאר מקומות. ומיהו לזה היה אפשר לומר דהרשב"ץ ז"ל בזה לשיטתי' אזיל שכתב בתשובותיו (תשב"ץ ח"א סי' קס"ה) דבפורתא כשהוא בלתי מורגש אפשר לומר דלא דק אפי' כשהוא לקולא עיי"ש בדבריו. וא"כ לפ"ז הכא כיון דהו"ל רק פורתא. וגם אין היתרון והגרעון מורגשים בחשבון המצות אלא לחכם גדול השלם בכל התורה ולו לב רחב ואחרי עמל הרבה ועיון עצום כמש"כ הרשב"ץ בזה (בסוף זה"ר שם) עיי"ש. והרמב"ן ז"ל (סוף שורש ראשון) קראה חכמה נעלמה עיי"ש בדבריו. ויותר מזה כתב שם בסוף ספרו וז"ל ובאמת שחשבון המצות הוא דבר אשר אני חושד בו את כולנו ומניח באור אמתתו במחשבתי למי שהניחו לו כל הספקות נאמר בו וכו' אליהו עתיד לפרש פרשה זו עכ"ל עיי"ש. שייך שפיר לומר בזה בפורתא לא דק אע"פ שהוא לקולא. וגם זולת זה י"ל דכיון שלא ביארו בפירוש המצוה שפחתו או שהותירו לא שייכא בזה לא אזהרת בל תגרע ולא בל תוסיף וגם לית בה משום מתיר איסור ואוסר המותר. אלא דמלבד זה דברי תימא הם לומר על אחת מן המצות שבתורה דהו"ל פורתא ובפורתא לא דק. ועוד שלא אמרו בפורתא לא דק אלא בפורתא מדבר השלם. דהיינו שאין בו שיעור שלם של אחד מן הנמנין במספר חשבון ההוא דמיירי בי'. כמו בההיא סוגיא דסוכה שם דמיירי בחשבון אמות ואמרינן התם דלא דק בשני חומשי אמה. דכיון דלית בי' שיעור אמה שלמה אלא פורתא. לא דק בההוא פורתא. ולא נקט בחשבונו אלא אמות שלמות אבל אמה שלמה אפי' אחת ודאי לא יתכן לומר דשביק מחשבונו ולא דק. וא"כ כאן אפי' את"ל שלא פיחתו או הותירו אלא מצוה אחת. כיון דעכ"פ הו"ל מצוה אחת שלמה ככל הנמנין בחשבון זה א"כ לאו פורתא היא. ובכל כיו"ב לא אמרינן לא דק. ודברי הרשב"ץ ז"ל נפלאים בעיני. וע"כ דברי הרמב"ן ז"ל מוכרחין דמנין תרי"ג הוא מוסכם אליבא דכ"ע ואין חולק עליו. ועיקר כדעת כל הגאונים ז"ל והבאים אחריהם דמנין תרי"ג הוא מדוקדק ומצומצם עליו אין להוסיף וממנו לא יגרע:
האומנם שהדבר נראה כמוזר קצת מה שלא מצינו שום זכר למנין תרי"ג לא בשום מקום במשנה ולא בתוספתא ולא בספרא. וגם בספרי לפי הגירסא שלפנינו אין שום זכר למנין זה. ואף בכל תלמוד ירושלמי לא נזכר כלל מנין זה ולא מנין אחר למצות. ולא עוד אלא גם בברייתא דשבת (פרק ר"ע) וביבמות (פרק הבע"י) דקתני בה ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות וכו' עיי"ש. ומייתי לה בירושלמי (פ"ד דתענית ה"ה). והתם לא גרסי בה הכי. אלא הכי גרסינן התם ומה פסח שהיא מצוה יחידית נאמר בו וכו' עיי"ש. שנראה כאילו בכוונה נזהרו מלהזכיר מנין תרי"ג מצות כדקתני בברייתא זו בגירסתנו. וכן נמי בתוספתא (פ"ו דסוטה) קתני ומה אברהם שלא נצטוה אלא על מצוה יחידית ירש את הארץ. אנו שנצטוינו על מצות הרבה וכו' עיי"ש. דמשמע לכאורה שבכוונה נמנעו מלהזכיר בזה מנין תרי"ג מצות כדנקט בכיו"ב במ"ר (בראשית רבה פכ"ד) שהובא בדברי הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל שם. ובפסיקתא רבתי (פכ"א) שאמרו שם. אמרה הארץ מצוה אחת נצטוה אדם הראשון ועבר עלי' ונתקללה בעבורו וכו'. כאן מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת על אחת כמה וכמה עיי"ש. וכן מדדריש בספרי (פיסקא שמ"ה) תורה צוה לנו משה. וכי ממשה אנו אוחזין את התורה והלא אבותינו זכו לנו וכו' עיי"ש. מבואר דלא ס"ל דרשא דרב המנונא בסוף מכות שם ובמדרש חזית ובפסיקתא רבתי שם דדריש מנין תורה תרי"א ממשה שמענו וכו'. אלא דמ"מ נראה דאין מכל זה ראי' מוכרחת לומר דלתנא דמשנתנו ולתנא תוספאה והספרא והספרי ותלמוד ירושלמי לא ס"ל עיקר מנין תרי"ג מצות כל כמה דלא אשכחן בהדיא דפליגי בהכי. וגם מדלא דרשו בספרי קרא דתורה צוה לנו וגו' לענין מנין תרי"א ג"כ אין הכרע לומר דפליגא בעיקר מילתא דמנין תרי"ג. וכמבואר כיו"ב גם בדברי הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש בדבריו. וקיי"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומסתמא אית לן למימר דכ"ע לא פליגי בעיקרא דהך מילתא:
וראיתי במדרש חזית אקרא דישקני מנשיקות פיהו שאמרו שם אמר רבי יוחנן מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקב"ה על כל דבור ודבור ומחזירו על כל אחד מישראל ואומר לו מקבל אתה עליך את הדבור הזה כך וכך דינין יש בו. כך וכך גזרות כך וכך מצות יש בו וכו'. ורבנן אמרין הדיבור עצמו היה מחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי וכו' עיי"ש. ומזה מבואר בהדיא כדעת הרמב"ן ז"ל דלכ"ע נאמר מנין המצות למשה בסיני מפי הגבורה. והכי נמי משמע מדאמרינן בירושלמי (שקלים פ"ה ה"ב) אמר ר"א כתיב משפחת סופרים יושבי יעב"ץ מה ת"ל סופרים. אלא שעשו את התורה ספורות ספורות. חמשה לא יתרמו. חמשה דברים חייבים בחלה. חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. ששה ושלשים כריתות בתורה. י"ג דברים בנבלת עוף טהור. ארבעה אבות נזיקין. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' עיי"ש. והדבר קשה לכאורה דיותר היה להם לומר שהיו סופרים המצות שבתורה שהיא חכמה נעלמה ונפלאה ביותר וכמש"כ הרמב"ן והרשב"ץ ז"ל שהבאתי לעיל. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת הרמב"ן ז"ל דמספר תרי"ג מצות כבר היא מסורת בידם ממשה מפי הגבורה בסיני ולא הוצרכו עוד לספור אותן כלל. ואע"ג שעדיין צריכא חכמה גדולה ובינה יתירה לפרש ולברר המצות הנכנסות בכלל מספר זה. מ"מ לא שייך בשביל זה שם סופרים. אלא חכמים ונבונים. וכן משמע ממה שאמרו בתלמודנו (פ"ק דקידושין ל' ע"א) לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. שהיו אומרים וא"ו דגחון חציין של תיבות וכו' עיי"ש. והרי לדידהו שהיו בקיאין בחסרות ויתירות כדאמרינן התם אין זו אלא מלאכה ולא חכמה. וגם אין זה עיקר התורה אלא חיצוניותה. וא"כ יותר היה ראוי לומר שנקראו סופרים משום שהיו סופרים כל המצות שבתורה. שהן ודאי עיקר כל התורה וגם נחוצה לזה חכמה גדולה. אלא מוכרח מזה דמספר כבר קצוב בצמצום מסיני ואין צריך עוד לסופרים שיספרום. וכזה יש להוכיח ג"כ ממה שאמרו (בפ"ב דחגיגה ט"ו ע"ב) ובפרק חלק (סנהדרין ק"ו ע"ב) מאי דכתיב איה סופר איה שוקל וגו' איה סופר שהיו סופרין כל האותיות שבתורה וכו' עיי"ש. ומדלא קאמר דעדיפא מינה שהיו סופרים המצות שבכל התורה מתבאר דאין המצות צריכין עוד לסופר שיספרם שכבר הן ספורים בידי שמים למשה בסיני:
ומלבד כל זה כבר הביאו הראב"ע ושאר ראשונים ז"ל (בסדר תבא) בשם רבינו הגאון ז"ל שפירש מאי דכתיב שם וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת. לומר שיכתוב עליהן מספר המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות עיי"ש. והסכים לזה גם הראב"ע ז"ל שם עיי"ש. וכ"כ הרד"ק ז"ל (יהושע ח' ל"ב) עיי"ש. וכ"כ הרב המאירי ז"ל (בפ"ז דסוטה ל"ג ע"ב) בשם הגאונים הראשונים ז"ל עיי"ש. ובמש"כ בזה בפנים במנין הפרשיות (פרשה ס'). ומתבאר עפ"ז שכבר נצטוו ישראל על כתיבת מספר המצות ע"י משה מפי הגבורה. וא"כ ע"כ שהיה מספרם קצוב ומנוי אצלם ונמסרו להם במספר מצומצם. ואחר שלא מצינו להם מנין אחר זולת מספר תרי"ג ע"כ אין ספק בדבר שזהו המספר שנמסר להם מסיני מפי הגבורה. וכדברי הרמב"ן ז"ל. ובעיקר דברי רבינו הגאון ז"ל אלו ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שתמה עליו מדמסקינן בפרק הנזקין (גיטין ס' ע"א) דלכ"ע אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה עיי"ש בסוגיא. וע"פ יסוד זה פלפל להלכה בדברי הראשונים ז"ל. אבל לדידי עיקר יסודו ליתא כלל. דמלבד דכמה תשובות יש בדבר. בלא"ה אין מקום לתמיהתו זו על דברי רבינו הגאון ז"ל ושאר ראשונים שנמשכו אחריו בזה. משום דאין זה ענין כלל לההיא דהתם דלא מיירי אלא בכתיבת מגילה. אבל כתיבת כל המצות שבתורה. מאחר דלפי' רבינו הגאון ז"ל קרינהו קרא כל דברי התורה הזאת. פשיטא דאין זה בכלל מגילה. ולא שייכא בההיא דהתם כלל. ואכמ"ל בזה יותר: