ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רמט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה רמט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ותשחית עץ. כתיב (בפרשת שופטים) כי תצור אל עיר וגו' לא תשחית את עצה וגו' כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ואע"פ שיש כאן שני לאוין בקרא. מ"מ לא מנה רבינו הגאון ז"ל אלא לאו ראשון בלבד. משום דהשני אינו אלא לאו שנכפל ואינו בא במנין. וכן באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תרצח) לא מנה אלא לאו דלא תשחית. ולשונו שם כמעט ממש כלשונו כאן. אלא שהאריך יותר כדרכו שם. וז"ל צרתם על קריה נשגבה אל תשחיתו עץ פרי וגפן פוריה עכ"ל. וכן הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין נ"ז) מנה שני הלאוין כאחד עיי"ש. וכן כל הבאים אחריו מנו שניהם מצוה אחת. והיינו משום דס"ל דשניהם על ענין אחד באו להזהיר. וכן כתב הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' צ') עיי"ש. וכן כתב הרא"ם ז"ל (ביראים סי' רצ"ז) שכל המשחית שום דבר עובר בשני לאוין לא תשחית ולא תכרות עיי"ש:

אלא שראיתי להבה"ג שמנה שני הלאוין במנין הלאוין שלו עיי"ש. וכן הוא ג"כ באזהרות הר"א הזקן ז"ל עיי"ש. וכפי הנראה ס"ל דכל אחד מלאוין אלו באו להזהיר על ענין מיוחד בפ"ע. דלאו דלא תשחית לא בא להזהיר אלא על השחתה דוקא. דהיינו כשמקלקל דבר בדרך השחתה. ובכלל זה לאו דוקא עצי פרי אלא בל דבר. משום דכיון דבהשחתה תלי' קרא. נראה דכל מה שמקלקל ומשחית בכלל. ואפי' קורע בגדיו ומשבר כליו ושופך יינו עובר בלא תשחית. אבל לאו דואותו לא תכרות אינו אלא בכריתת עץ פרי. ואפי' שלא בדרך השחתה אלא לצורך. וכגון שצריך לקרקע שתחתיו או שצריך לעצים ולבנין וכיו"ב. כל שאינו מעולה בדמים אינו עובר בלא תשחית אלא בלאו דאותו לא תכרות. וא"כ שני ענינים חלוקים הם. ושניהם באים במנין. ולכאורה כן נראה מוכרח מדפרכינן (בפרק בתרא דמכות כ"ב ע"א) וליחשוב נמי הקוצץ אילנות טובות ואזהרתי' מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות עיי"ש. הרי דלא נקט האזהרה אלא מקרא המאוחר דואותו לא תכרות. ולא מקרא דלא תשחית המוקדם. ואילו בשבת (סו"פ במה אשה) אמרינן א"ר זוטרא האי מאן דמכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא קא עבר משום בל תשחית עיי"ש. ושם (סו"פ מפנין קכ"ט ע"א) אמרינן לרבה צלחו לי' שרשיפא. וא"ל אביי לרבה והא קעבר מר משום בל תשחית עיי"ש. ועוד שם (סו"פ תולין ק"מ ע"ב) אמר ר"ח האי מאן דאפשר לי' למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית. ואר"פ האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית. וכן (בפ"ק דקידושין ל"ב ע"א) פריך על ר"ה דקרע שיראי והא קעבר משום בל תשחית. וכן (בב"ק פרק החובל צ"א ע"ב) אר"א שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית עיי"ש. הרי דבכל הני דוכתי דקדקו למינקט מקרא דבל תשחית. ולפמ"ש הוא מדוקדק היטב:

וראיתי להתוס' יו"ט (בפ"ח דב"ק מ"ו) שהקשה אסוגיא דמכות שם דנקט מסיפא דקרא דאותו לא תכרות ולא נקט טפי מרישא דקרא. מבל חשחית. ונדחק לתרץ דהיינו משום דמרישא דקרא הוה מצי למידחי דלא אסר קרא אלא בשעת מלחמה דוקא. אבל מייתורא דקרא דואותו לא תכרות נפק"ל דאפי' שלא בשעת מלחמה. ולהכי לא מצי למיפרך אלא מסיפא דקרא עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי דאכתי לפ"ז מה יענה לכולהו הנהו דוכתי דמייתי מרישא דקרא. ולא חייש לחילוק זה דשעת מלחמה לשלא בשעת מלחמה. ומאי שנא דבסוגיא דמכות שם בלחוד הוא דחייש טפי להך חילוקא מבכל שאר דוכתי. ואולם אפשר לדחוק לדידי' לומר דודאי אפי' את"ל דקרא דוקא בשעת מלחמה הוא דהזהיר עלה. מ"מ מדרבנן מיהת אית לן לאסור אפי' שלא בשעת מלחמה. והילכך בכולהו אינך דוכתי דלא מיירי אלא באיסורא בעלמא שפיר מצי נקט מרישא דקרא. ואע"ג דבההיא דב"ק שם קאמר ר"א שלוקה משום בל תשחית. מ"מ מלשון התוס' ושאר ראשונים שם מבואר דבגירסתם ליתא הכי אלא עובר משום בל תשחית עיי"ש. אבל בסוגיא דפרק בתרא דמכות שם דעיקר הפירכא אינו אלא ממלקות דאורייתא. להכי לא מצי פריך אלא מסיפא דקרא מטעם שכתב בתוס' יו"ט. אבל לפמש"כ באו הדברים מדוקדקים בכל הנך דוכתי. ומיתרצא ברווחא סוגיא דמכות שם. דכיון שקוצץ משום צורך חרישה לאו דרך השחתה הוא. ולא קעבר משום בל תשחית. ואינו לוקה אלא משום לאו דואותו לא תכרות. ובהכי מתורץ ג"כ מה שדקדק בתוס' יו"ט שם על פירש"י בב"ק שם שפירש הא דתנן הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי וכו'. דהיינו משום לאו דבל תשחית. ולא נקט משום אותו לא תכרתו כדנקט בסוגיא דמכות שם. ולפמש"כ לק"מ משום דמתניתין ודאי בדרך השחתה מיירי. וא"כ אית בי' נמי לאו דבל תשחית. לכן שפיר נקט רש"י מרישא דקרא. כדנקטינן בגמרא בשאר דוכתי:

איברא דאכתי קשה לכאורה בההיא דסו"פ תולין דמאן דאפשר לי' למיכל נהמא דשערי ואכיל דחיטי. ומאן דמצי למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר בבל תשחית. אע"פ דבדרך אכילה ושתיה אינו דרך השחתה. ואע"ג דבלא"ה מסיק התם דליתא. היינו משום טעמא דקאמר התם דבל תשחית דגופא עדיף עיי"ש. אבל מיהת מבואר דאפי' כגון זה דלאו דרך השחתה הוא קעבר בבל תשחית. וכן מוכח מדקרי לי' בל תשחית דגופא. והרי ודאי אם אוכל נהמא דשערי ולא דחיטי. וכששותה שיכרא ולא חמרא אין זה דרך השחתה. ואפי' הכי קאמר דהו"ל בכלל בל תשחית. מיהו נראה דבלא"ה קשה לפי מה שפירש"י (בפ"ק דחולין ז' ע"ב) בד"ה עקרנא וכו' דבל תשחית ליכא משום דאכתי יהיו ראויות לדישה עיי"ש. ומזה הוכיח הר"ב שלטי הגבורים (בפ"ק דע"ז) דליכא בל תשחית אלא היכא דהדבר נשחת לגמרי מכל וכל עיי"ש. וא"כ הכא היכי שייך בל תשחית דגופא. אטו כשאוכל נהמא דשערי ושותה שיכרא הגוף נשחת מכל וכל. וכן מאן דאפשר לי' בנהמא דשערי ואכיל דחיטי. ומאן דמצי למישתי שיכרא ושתי חמרא הרי ודאי אין בזה השחתה מכל וכל שהרי אוכל ונהנה ושבע באכילתו. ושותה לתיאבון ואינו צריך לשתות משקה אחר. ולכן נראה דודאי מאי דקאמר ולאו מילתא היא. על עיקר מילתא הוא דקאמר דלאו מילתא היא. כלומר דלא שייך הכא איסורא דבל תשחית כלל. ומאי דמסיק בל תשחית דגופא עדיף. לדבריהם הוא דקאמר. דלדבריהם דשייך בזה בל תשחית א"כ גם בגוף שייך בזה בל תשחית. ובל תשחית דגופא עדיף. אבל לקושטא דמילתא לא שייך בזה בל תשחית כלל לא בלחם ויין ולא בגוף. וראיתי בתשו' חיים שאל (ח"א סי' כ"ג) שהקשה על פירש"י שם מההיא דפ"ק דקידושין שם דמאי פריך והא קעבר משום בל תשחית הלא הקורע בגד אינו נשחת מכל וכל עיי"ש שהאריך בזה. ולק"מ דהתם כיון דר"ה קרע השיראין משום דבעי למיחזי אי רתח רבה ברי'. ודאי דלגמרי קרע שלא יהא ראוי עוד ללבישה כלל. דאל"כ אכתי אפשר דמשום קריעה כל דהוא לא רתח. ואי הוה קרעי' לגמרי הוה רתח. ועל זה שפיר פריך והא קעבר בבל תשחית ועל זה משני דעבד בפומבייני דעכ"פ לפי ראות עין נראה שלא יהא ראוי עוד כלל ללבישה. וא"כ שפיר מצי למיחזי אי רתח. וזה פשוט. אבל בההיא דפרק תולין ודאי קשה טובא אם לא דנימא כדכתיבנא. ואין להאריך בזה כאן:

ועכ"פ לפ"ז ודאי יש מקום לדברי הבה"ג והר"א הזקן ז"ל שמנו שני לאוין אלו. אבל ראיתי בנוסחת כת"י רומי דשם לא נמנה בה"ג אלא לאו דלא תשחית את עצה בלבד עיי"ש. וזהו כדברי רבינו הגאון ז"ל. ונראה דהיינו משום דס"ל דמדאורייתא ליכא איסורא אלא דוקא בעץ מאכל בלבד וכפשטי' דקרא. וא"כ ודאי לאו דאותו לא תכרות אינו אלא לאו שנכפל באותו ענין עצמו. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל כמש"כ בהגהת מל"מ (פ"ו מהלכות מלכים) בשם מהר"י באסאן ז"ל עיי"ש. אף דמדברי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין נ"ז) מבואר דס"ל דבכל דבר עובר בבל תשחית מדאורייתא עיי"ש. וכן דעת הרא"ם ז"ל (ביראים סי' רצ"ז) ובסמ"ק (סי' קע"ה) ובהגהות הר"פ ז"ל שם. וכן דעת רש"י ז"ל (בפ"ק דחולין) שם כמש"כ בתו"ח (בע"ז י"א ע"א) עייש"ה. וכן דעת התוס' (בפ"ב דמציעא ל"ב ריש ע"ב) עייש"ה. וכן נראה מדברי הסמ"ג (לאוין רכ"ט) ומדברי החנוך (מצוה תקכ"ט) עיי"ש. מ"מ מלשון רבינו הגאון ז"ל כאן ובאזהרותיו שע"פ עשה"ד שם נראה ודאי דס"ל דאין בכלל אזהרה זו אלא עץ מאכל בלבד. וא"כ לאו דאותו לא תכרות ע"כ אינו אלא לאו שנכפל בענין אחד. ואינו בא במנין. ולכן לא מנאן אלא באזהרה אחת. אבל לדעת הסוברין דלאו דלא תשחית כולל כל מיני השחתה. ודאי יש לומר דשני לאוין חלוקים הם ושניהם באים במנין. כדברי הבה"ג שלפנינו והר"א הזקן ז"ל כמו שנתבאר. וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל והסמ"ג והחנוך צ"ע בזה. ויש מקום לצדד עוד אלא שאין להאריך בזה:

והנה הרמב"ן ז"ל בעשין המחודשים לדעתו (עשה ו') כתב שיש למנות בזה ג"כ עשה דכי ממנו תאכל. וכמו שאמרו בספרי כי ממנו תאכל מצות עשה. ואותו לא תכרות מצות ל"ת עיי"ש. וגם הרשב"ץ בזהר הרקיע מנה עשה זו. ואמנם כבר העלה בפר"ד (בדרך מצותיך ח"א) דהרמב"ן גופי' אינו מונה עשה זו משום דאינה אלא לאו הבא מכלל עשה עיי"ש. וא"כ גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל אינה נמנית. דלדעתו לאו הבמכ"ע נמנה עם הלאוין. ולא עדיף מלאו דלא תכרות שאינו נמנה משום דהו"ל לאו שנכפל. איברא שאין זו דעת רבינו הגאון ז"ל אלא ס"ל דעשה גמורה הוא בפ"ע ובאה במנין. וכבר מנאה לעיל (עשין צ"ה) וכמו שביארנו שם עיי"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.