ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/ריז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה ריז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ובל יאכלו בגבולין. וישתיו. כתיב (בפרשת ראה) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך וגו'. והוא אזהרה שלא לאכול ושלא לשתות מעשר שני בלא פדיון חוץ לירושלים. ומנה אכילה ושתייה בשתים. וכן לקמן באזהרה דנזיר מיוצא מן הגפן מנה אכילה בפ"ע ושתיה בפ"ע. וכן באזהרות הר"א הזקן ז"ל מנה בנזיר אכילה בפ"ע ושתייה בפ"ע. שכתב שם נזיר לא יאכל ענבים ולא ישתה יין עיי"ש. ואע"ג דבלאו דלא תוכל לאכול בשעריך מנה אכילה ושתיה באזהרה אחת. היינו משום דלטעמי' אזיל שהולך בעקבות הבה"ג שהוא מונה הרבה פרטים שנאמרו בלאו אחד כאתנן ומחיר עמוני ומואבי פצ"ד וכרות שפכה במצוה אחת. והילכך הכא בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. דדגן תירוש ויצהר בלאו אחד נאמרו. לכך הוא מונה אותן מצוה אחת. אבל בנזיר דבאכילה ושתיה נאמר בכל חדא לאו בפ"ע. לכך מונה אותן שתים. אבל רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דכל שני פרטים אע"פ שנאמרו בלאו אחד הוא מונה כל אחד בפ"ע. ומנה אתנן ומחיר עמוני ומואבי וכל כיו"ב שתים שתים. הילכך בין בנזיר ובין במע"ש חוץ לחומה מנה אכילה ושתיה בשתים. ואע"ג דבנזיר כתיבי בשתייה תרי לאוי. וגם באכילה תרי לאוי כתיבי. מ"מ מנו רבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל כל אכילות וכל מיני שתייה אחת אחת. משום דכל אכילה דבר אחד ממש הן. אע"פ שהכתוב פורט והולך כל מין בפ"ע וכן בשתייה. אבל אכילה ושתייה אע"ג דשתייה בכלל אכילה. מ"מ היינו דוקא לענין דלשון אכילה שייך נמי על שתיה. ומסתמא היכא דכתיבא אכילה שתייה נמי בכלל. אבל בעיקר הדבר ודאי אכילה ושתייה שני ענינים חלוקים הן. וכן מתבאר מפירש"י (בפרק בתרא דיומא פ"א ע"א) עלה דתנן אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת ופירש"י וז"ל דחד שמא הוא. דאכילה ושתייה מחד קרא נפקי עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דדוקא משום דתרווייהו מחד קרא נפקי. דלא כתיב אלא והנפש אשר לא תעונה וגו'. ומינה נפק"ל אכילה ושתייה. דשניהם איקרו עינוי. והו"ל חד שמא. משא"כ אי הוה כתיבי אכילה ושתייה בקרא. ודאי הוה מיחייב תרתי אפי' בהעלם אחד כמו באכל ועשה מלאכה. דתרי שמות וענינים חלוקים נינהו:

איברא דראיתי בירושלמי (פרק בתרא דיומא ה"ג). וכן הוא שם (בפ"ב דמע"ש ה"א ובפ"ג דשבועות ה"ב). דמפרש טעמא דמתניתין משום דשתייה בכלל אכילה עיי"ש. אבל הוא תמוה מאוד בעיני מאי ענין זה לכאן. אטו אכילה כתיב בקרא גבי יוה"כ. עינוי הוא דכתיב. ושתייה מיקרי עינוי כמו אכילה. ומחד שמא אתינן עלייהו אפי' אם לא תהי' שתייה בכלל אכילה בעלמא וכדפירש"י וכן פי' הרע"ב עיי"ש. וראיתי להתוס' יו"ט שם שהבין גם בפי' הרע"ב שם דכוונתו משום דשתייה בכלל אכילה עיי"ש בדבריו שהם תמוהים אצלי טובא. דהרי בהדיא פירש"י והרע"ב ז"ל משום דמחד קרא נפקי. והיינו ע"כ כדכתיבנא דהא אכילה ביוה"כ לא כתיבא. ומיהו ראיתי להרב המאירי ז"ל ביומא שם. שכתב וז"ל אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת ששתייה בכלל אכילה היא. והרי הוא כדין שני זיתי חלב בהעלם אחד וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דמפרש דלא כפירש"י והרע"ב ז"ל. אלא טעמא דמתניתין משום דשתייה בכלל אכילה. ובודאי מקורו מדברי הירושלמי שם. אבל כבר כתבתי דדברי הירושלמי גופי' מתמיהים בעיני טובא. וביותר תמוה דהירושלמי שם מוכיח ממשנה זו דשתייה בכלל אכילה עיי"ש. והדבר תמוה ואינו מובן כלל. דהא ביוה"כ לא כתיב כלל אכילה בקרא. ולא נפק"ל שתייה אלא מדכתיב אשר לא תעונה. משום דשתייה הו"ל נמי עינוי כמו אכילה. ומיהו קצת יש ליישב דברי הירושלמי עפמש"כ מהר"ם ב"ח (ביומא ע"ו ע"א) בההיא דאמרינן התם הני חמשה ענוים כנגד מי אמר ר"ח כנגד חמשה ענויין שבתורה וכו'. ופרכינן הני חמשה הוו ואנן שיתא תנן. ומשני שתייה בכלל אכילה עיי"ש. והקשה שם מאי שינויא הוא. והא זה לא שייך אלא היכא דכתיבא אכילה. אבל הכא ביוה"כ דלא כתיב לא תאכלו אלא תענו ועניתם וחמשה עינויים הם. מנ"ל דעינוי אחד מרמז על אכילה ושתייה. ולזה תי' שם דכיון דכתיב תענו ועניתם וכתיב התם ויענך וירעיבך. מה התם עינוי אכילה אף כאן עינוי אכילה. והו"ל כאילו כתיב הכא תענו מאכילה. וא"כ שתייה בכלל עיי"ש והשתא עפ"ז נכונים דברי הירושלמי שם:

אלא דאכתי קשה דלפ"ז אמאי איצטריך בירושלמי להוכיח ממתני' דאכל ושתה בהעלם אחד. טפי הו"ל להוכיח כן מעיקר חיובא דשתייה ביוה"כ דתנן בריש פירקא דהשותה חייב. דמזה שמעינן דשתייה בכלל אכילה. וכמש"כ מהר"ם ב"ח ז"ל. ואמאי נטר עד השתא. ועוד דהרי בירושלמי (ריש פרק בתרא דיומא) פריך ג"כ כדפריך התם בתלמודין הני חמשה הוו. ולא משני התם כדמשני בתלמודין מטעם דשתייה בכלל אכילה. אלא משני דבאמת ששה עינויים כתיבי עיי"ש במפרשים. וא"כ להירושלמי גופי' לא איצטריך למילף חיובא דשתייה ביוה"כ מטעמא דשתייה בכלל אכילה. אלא בדידה גופא כתיב עינוי בפ"ע. ומדלא משני מטעמא דשתייה בכלל אכילה כדמשני בתלמודין. משמע ודאי דעינוי דקרא לא משמע לי' שיהי' כאילו כתיב תענו מאכילה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. מאי ענין ההיא דשתייה בכלל אכילה למתני' דאכל ושתה בהעלם אחד וכו'. ואין לומר דס"ל להירושלמי דמדשתייה בכלל אכילה גמרינן דשתייה ואכילה ענין אחד ממש הן. ושתייה נמי אכילה היא מצד עצמה. והילכך אפי' היכא דלא כתיבא אכילה בהדיא. אכילה ושתייה אחת הן. והיינו דקאמר דטעמא דמתניתין דהאוכל והשותה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת משום דשתייה בכלל אכילה. דאכתי אינו מובן היכי מייתי בירושלמי שם ראי' מהך מתני' לומר כן. ודילמא טעמא דמתניתין משום דאכילה ושתיי' משם אחד הן דמחד קרא דתענו את נפשותיכם נפקי. ולעולם אכילה ושתייה ענינים חלוקים הן. אלא דלענין עינוי חד נינהו. וראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות שגגות הלכה ה') שכתב שם טעמא דעל אכילה ושתייה דיוה"כ אינו חייב אלא אחת. משום דאכילה ושתייה אחת היא עיי"ש. ומשמע לכאורה דכוונתו דשתייה מעין אכילה היא וענין אחד הן כמש"כ. אלא דהמבי"ט בקרית ספר ביאר דבריו מטעמא דשתייה בכלל אכילה עיי"ש בדבריו. וכן ראיתי לרש"י (בכריתות י"ח ע"ב) שפירש טעמא דאכל ושתה ביוה"כ בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת משום דשתייה בכלל אכילה עיי"ש. וזה דלא כמו שפירש"י ביומא שם. וגם הדברים מצד עצמן תמוהים כדכתיבנא ואינם מובנים. אם לא ע"פ דברי מהר"ם ב"ח ז"ל שהבאתי. ובכל זה צ"ע אצלי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מדברי רש"י והרע"ב ז"ל ביומא שם מתבאר כדכתיבנא. דמה שאמרו שתייה בכלל אכילה אין זה אלא לענין דשם אכילה כולל נמי שתייה. אבל ודאי שני ענינים נפרדים הם לגמרי. ואין השתייה מעין אכילה:

וכן נראה מוכרח מדאמרינן בחולין (פרק העור והרוטב ק"כ ע"א) עלה דתניא המחה את החלב וגמעו חייב ופרכינן אכילה כתיב בי' והא לאו אכילה היא. ומשני ר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה. וכן אמרינן התם לענין חמץ ונבלה של עוף טהור. דאע"ג דאכילה כתיבא בהו מ"מ מדכתיב בהו נפש מרבינן נמי את השותה עיי"ש. ובתוס' (שם ד"ה לרבות השותה וכו') כתבו וז"ל וא"ת למה לי קרא הא שתייה הויא בכלל אכילה וכו'. וי"ל דהתם במילי דשתייה כגון יין ושמן. והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דשתייה בכלל אכילה דאמרינן. היינו דתרווייהו ענין אחד הן. דשתייה נמי מעין אכילה הוא. א"כ הדבר תמוה דאיפכא מסתברא. דטפי טובא אית לן למימר דמידי דבר אכילה דממחי להו ושתי לה הו"ל שתייה דידהו מעין אכילה. דעכ"פ הו"ל מידי דחזי לאכילה אלא דאכיל להו דרך שתייה. משא"כ במילי דשתייה דאין עליהן תורת אוכל כלל ולא חזו מעולם אלא לשתייה. הילכך אית לן למימר דאין זה מעין אכילה ואין תורת אכילה עלה כלל. אלא ודאי דאין שום שתייה מעין אכילה. דאכילה ושתייה שני ענינים נפרדים הם לגמרי. אלא דמ"מ גמרינן מקראי דשתייה נמי מיקריא אכילה. אבל אין לך בו אלא חידושו. דלא אשכחן אלא במידי דשתייה כגון יין ושכר. אבל לא במידי דאכילה דממחי להו ושתי להו. וכל כמה דלא אשכחן בהו דקרינהו קרא אכילה אין לנו לומר דהו"ל בכלל אכילה דקרא. ויותר יש להכריח כן מדברי התוס' בנדה (פרק בנות כותים ל"ב ע"א) בד"ה שתיי' וכו' שכתבו לתרץ קושיא זו בדרך אחר וז"ל שם שתייה בכלל אכילה. וא"ת (בפרק העור והרוטב) גבי חלב למה לי נפש לרבות שותה. וי"ל דאשמעינן דחלב מהותך שמי' חלב עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דהא דאמרינן שתייה בכלל אכילה היינו מצד עצמן שהם מענין אחד. א"כ מאחר דאסרה תורה אכילת החלב היכי אפשר לומר ששתייתו מותרת. והא שתייה נמי מעין אכילה היא. והיכי יתכן לומר דמהותך אינו בכלל האיסור. אלא ודאי אכילה ושתייה תרי ענינים חלוקין לגמרי נינהו בעצמותן. ואינם משותפין אלא בשם בלבד. והילכך הכא אע"ג דודאי שתייה בכלל לשון אכילה היא. מ"מ איכא למימר דלאו בכלל חלב היא. וכיון דחלב כתיב בקרא אית לן למימר דלא אסר קרא אלא אכילתו. דהיינו כשהוא בעיני' כתולדתו. ולא מהותך בדרך שתייה. משום דאכילה ושתייה שני ענינים נפרדים הן בעצמותן. ואפשר דבדבר אחד בעצמו אכילה אסרה תורה ולא שתייתו.

ועיקר סברא זו של התוס' איתא בשאילתות (פרשת ויקרא שאילתא ע'.) שכתב שם לחלק לענין שבועה. דדוקא היכא דאמר סתמא שבועה שלא אוכל אמרינן דשתייה נמי בכלל אכילה. אבל היכא דאמר שבועה שלא אוכל על מין אחד. כיון דשרי בשאר מינים בשתייה נמי שרי עיי"ש. וזו היא ממש סברת התוס' בנדה שם. דאע"ג דשתייה נמי בכלל לשון אכילה היא. מ"מ כל שלא אסר עצמו אלא באכילת מין פרטי. כגון פת דגן או פת שעורים אין שתייתו בכלל אם המחהו וגמעו. משום דלאו בכלל פת הוא ולא נשבע אלא על אכילתו ולא על שתייתו. ומ"מ אין מדברי השאילתות הכרע לנדון דידן. דבשבועה שפיר יש מקום לומר דאע"ג דאכילה ושתייה חדא נינהו. מ"מ שבועה בדעת הנשבע תליא ואכילה הוא דבעו לאסור אנפשי' ולא גמיעא. אבל מדברי התוס' שם ודאי מוכרח דתרי עניני נינהו. דאם איתא דשתייה נמי אכילה היא. ע"כ לא יתכן לומר דחלב לא אסרה תורה אלא אכילתו. וכן נבלה וחמן היכי תיסק אדעתין לומר דיש חילוק בין אכילתן לשתייתן אלא ודאי שתייה מילתא אחריתא. אע"ג דשייכא בה נמי לישנא דאכילה. וה"נ אשכחן בפועל בכרם דאכילה שרי לי' רחמנא ולא שתייה. דאימעיט מקרא דואכלת דאייתר למעוטי שתייה. לפמש"כ התוס' (בב"מ פ"ז ע"ב בד"ה שבעך) עייש"ה. ומה"ט אמרינן (בשבועו' כ"ג ע"א) דשתיי' בכלל אכילה איתא. אכילה בכלל שתיי' ליתא עיי"ש. וזה לא שייך אלא אם הא דשתייה בכלל אכילה היינו דק במשמעות הלשון. אבל אם איתא דמצד עצמותן ענין אחד הם. ודאי לא הי' ראוי לחלק בזה. וכן מתבאר מדברי הריטב"א בחולין (ע"ד ע"א) עייש"ה. ועי' מש"כ ברביד הזהב (פ' שמיני) על דברי הריטב"א אלו. והשתא א"כ נראה דה"ט דרבינו הגאון והר"א הזקן שמנו אכילות בפ"ע ומיני שתיי' בפ"ע. כל חד כפי שיטתו כמו שבארנו:

אמנם יש כאן מקום עיון בדברי רבינו הגאון ז"ל. דהרי באזהרה זו נכללו הרבה פרטים. כמבואר בפרק בתרא דמכות (י"ז ע"א). ואפי' הרמב"ם וסייעתו ז"ל דבעלמא אין דרכם למנות כל הפרטים שבלאו אחד נאמרו אלא במצוה אחת. מ"מ כאן מנו כל פרט ופרט בפ"ע. כמבואר בסה"מ (לאוין קמ"א והלאה). שמנה שם בזה שמונה לאוין מטעם שביאר (בשורש תשיעי. ובלאו קמ"ב) עיי"ש. ורבינו הגאון ז"ל דבעלמא בכל כיו"ב דרכו למנות כל פרט ופרט בפ"ע. כאן החליף שיטתו. ומנה כל הפרטים כולן במצוה אחת. והנה בכל הלאוין שבאו בהן כמה פרטים יש בזה ארבע שיטות להראשונים ז"ל. דלדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל אזלינן בזה בתר מנין המלקיות. דמנין המצות הוא כמנין המלקיות שבפרטים אלו. ואם הוא לאו שבכללות שאינו לוקה אלא אחת על כולם. אינו נמנה אלא מצוה אחת. והיכא דגלי קרא דלקי על כל אחד ואחד. אז נמנה כל אחד מצוה בפ"ע. אפי' אותן שהם מענין אחד ממש. כמבואר בשורש תשיעי עיי"ש. ודעת הרמב"ן ז"ל שאין ענין מספר המלקיות למנין המצות. אלא שיש חילוק בין אותן הפרטים שהם מענין אחד. שהם נמנין לדעתו מצוה אחת אפי' אם לוקה על כל אחד בפ"ע. אבל הפרטים שהם ענינים חלוקין. אפי' כשאין לוקין על כולם אלא אחת נמנה כל אחד בפ"ע. ושיטת הסמ"ג בזה דאזלינן אחר שניהם. שאם הפרטים שמות מוחלקין אפי' אין לוקין אלא אחת על כולם. נמנה כל אחד בפ"ע. וכן אם לוקין על כל אחד בפ"ע אפי' כשהם כולם משם אחד נמנה כל אחד בפ"ע. ודוקא אם הם משם אחד וגם אין לוקין עליהן אלא אחת אז הוא שנמנין כולן במצוה אחת. ודעת הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שאין הולכין בזה לא אחר הענין ולא אחר המלקיות אלא כל אותן הבאים בכלל לאו אחד לעולם אין נמנין אלא מצוה אחת. ואין שום חילוק בזה כלל. אבל דרכו של רבינו הגאון ז"ל הוא שלא כדברי כולם. דכל שהפרטים הם משני שמות אע"פ שלוקין אחת על כולם נמנין כל אחד בפני עצמו. ואם הם משם אחד וענין אחד אע"פ שבא על כל אחד לאו בפ"ע אין נמנין אלא מצוה אחת. אבל אוכל ומשקה חשובין אצלו שני שמות. והשתא א"כ כאן בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. הי' לו לרבינו הגאון ז"ל למנות כל שם בפ"ע אפי' אם לא היו לוקין אלא אחת על כולם. וכ"ש השתא דלוקין על כל אחד ואחד בפ"ע. והוא לא מנה מכל השמונה לאוין שמנו הרמב"ם ז"ל וסייעתו אלא שלשה שהן שנים לדעתו. דמעשר דגן תירוש ויצהר שמנאן הרמב"ם בשלש. מנאן הוא ז"ל בשנים. דהיינו דגן שהוא אכילה. ותירוש ויצהר דהו"ל שתייה. וכמו שביארנו. אבל מכל שאר חמשה לאוין לא מנה כלום. וצריך ביאור מאי טעמא. ובאזהרותיו שע"פ עשרת הדברות (בדבור לא תחמוד). לא מנה כולי' קרא דלא תוכל לאכול בשעריך אלא בלאו אחד. וזו היא כוונתו במש"כ שם בל יאכל קדשים כנוסות עיי"ש. כלומר לא תאכל בשעריך הקדשים אשר נצטוית להכניסם לפנים מחומת ירושלים. ולא חלק שם גם אכילה ושתייה בשתים וכן עשה שם בלאוי דנזיר. שמנה שם (בדבור לא תחמוד) כל היוצא מן הגפן בלאו אחד בלבד עיי"ש. ודבריו שם לענין לאו דלא תוכל לאכול בשעריך הם כדברי הבה"ג ז"ל שגם הוא ז"ל לא מנה כולי' הך קרא אלא בלאו אחד. וזו היא ג"כ דעת הרשב"ץ ז"ל שהבאתי לעיל. אבל בנזיר מנה הבה"ג ארבעה לאוין. מפני שבאו בכתוב לאוין מיוחדים לכל פרט בפ"ע. אבל רבינו הגאון ז"ל לשיטתו דאפי' לאוין מיוחדים בפ"ע. כוללם כולם בלאו אחד כל שהם מענין אחד בעצמותן. ולכן כל היוצא מן הגפן מנה שם רק באזהרה אחת. אע"פ שבפרטים באו בכתוב לאוין הרבה. וזו היא ג"כ שיטתו כאן. אלא שחזר בו ומנה מיני אכילה בלאו אחד בפ"ע ומיני שתייה בלאו מיוחד בפ"ע מטעם שביארנו. ומ"מ צ"ע לפי שיטתו ז"ל אמאי לא מנה כל שאר הפרטים שנכללו בלאו זה מענינים חלוקים שמנאום הרמב"ם ז"ל וסייעתו:

אבל נראה דדבריו מדוקדקים היטב דלשיטתו כל לאוין אלו אינם באין במנין. דמה שמנה הרמב"ם ז"ל (בלאו קמ"ד) מדכתיב בהך קרא בכורות בקרך וצאנך אזהרה לכהן שלא לאכול בשר בכור חוץ לירושלים. וכן שלא יאכל ממנו הזר אפי' בירושלים. הנה לענין אכילתו חוץ לירושלים. הרי מלבד לאו זה הרי זה ג"כ בכלל לאו דבשר בשדה טרפה לא תאכלו. שכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצתו כמבואר (ריש פרק בהמה המקשה. ובפ"ג דמכות י"ח ע"א) ושאר דוכתי. וליכא נפק"מ בלאו זה אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. דאחר שמנה כבר לעיל (לאו ע"א) ובשר בשדה טרפה. שוב אין לאו זה בא במנין. וכשיטתו בכל כיו"ב. ולענין אזהרה לאכילת זר כבר כתב הרא"ם ז"ל (ביראים סי' קע"ח) דר"ש הוא דדריש הכי (בפרק בתרא דמכות י"ז ע"א) ובספרי. אבל רבנן פליגי עלי' ולית להו אזהרה לזר בבכור מהך קרא וכוותייהו קיי"ל עיי"ש בדבריו. ובאמת דהכי משמע מדקאמר התם אמר רבא דילידא אימי' כר"ש תילוד ואי לא לא תילוד ואע"ג דאית לי' פירכא וכו'. אלא מאי דילידא אימי' כר"ש תילוד. דלמאי דס"ל לדידי' מסרס לי' לקרא ודריש לי' עיי"ש. משמע להדיא דר"ש לחוד הוא דס"ל הכי. ורבנן פליגי עלי' וכן נראה מדקאמר התם אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש עיי"ש. ומדקאמר לר"ש משמע ודאי דר"ש הוא דאית לי' הכי אבל רבנן פליגי עלי'. מיהו מהא יש מקום לדחות ואין להאריך. ודברי הרמב"ם ז"ל (בפי"א מהלכות מעשה"ק ובפ"א מהלכות בכורות) תמוהים בזה. דכפי הנראה ארכבי' אתרי רכשי דנקט כר"ש וגם כרבנן דפליגי עלי'. וכבר עמד בזה בלח"מ שם ונדחק בזה עיי"ש בדבריו. וכן מה שמנה הרמב"ם ז"ל (בלאו קמ"ה) מדכתיב בהך קרא בקרך וצאנך אזהרה לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים. וקדשים קלים חוץ לחומה. כדדריש ר"ש בברייתא שם עיי"ש. ג"כ ניחא שפיר דלרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אין לאו זה בא במנין. משום דבלא"ה איכא בזה לאו דובשר בשדה טרפה לא תאכלו. דהו"ל בשר שיצא חוץ למחיצתו וכמש"כ בפירש"י (שם י"ח ע"א) בד"ה ה"ג וכו' ובתוס' (שם י"ז ע"ב) בד"ה איסור בעלמא עיי"ש. וכבר מנה לאו זה לעיל (לאוין ע"א) כמשכ"ל.

ומה שמנה הרמב"ם ז"ל שם (בלאו קמ"ו) מדכתיב בהך קרא ונדריך אזהרה לאוכל מן העולה אפי' לאחר זריקת דמים ולפנים מן הקלעים. כדדריש ר"ש בברייתא שם. וכתב עוד שם דבכלל זה אזהרה לכל מועל בהקדש. וכ"כ (בריש פ"א מהלכות מעילה) עיי"ש. הנה לענין אזהרת מעילה כבר ביארנו לעיל (לאוין קפ"ב) דלדעת רבינו הגאון ז"ל אזהרת מעילה לא נפק"ל מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך. אלא בגז"ש דחטא חטא מתרומה. כדעת הרבה ראשונים ז"ל עיי"ש. ולענין אזהרת האוכל מבשר העולה. כבר נתבאר דר"ש הוא דדריש הכי. אבל רבנן פליגי עלי' ולא מוקמי הך קרא כולי' אלא לאוכל חוץ למחיצה. ואנן כרבנן קיי"ל. וכדעת הרא"ם ז"ל ביראים שם. אלא דאין זה מספיק כאן. דאכתי גם לרבנן הו"ל למנות לאו זה. דהרי אין זה בכלל לאו דובשר בשדה טרפה לא תאכלו. משום דבפנים נמי לא חזי. כדאמרינן התם (י"ח ע"א) עיי"ש. מיהו בלא"ה בין לר"ש ובין לרבנן ניחא. דלשיטת רבינו הגאון ז"ל אין לאו זה בא במנין. משום דבלא"ה יש בזה לאו דכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל. דדרשינן מיני' כל שהוא בכליל תהי' ליתן ל"ת על אכילתו וכמבואר שם (י"ח ע"ב) עיי"ש וכבר מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה (לעיל לאוין ק"צ) עיי"ש:

ובלא"ה נראה לומר דלרבנן דפליגי עלי' דר"ש וס"ל דכולי קרא כפשטי'. דלא בא להזהיר אלא על כל עניני אכילה חוץ למחיצה האמורה בהן. לפום שיטת רבינו הגאון ז"ל אין כל הפרטים שבכתוב זה נמנין אלא במצוה אחת. דאפי' היכא דכתיב בכל פרט ופרט לאו מיוחד בפ"ע. בכל כיו"ב אין נמנין לשיטתו אלא מצוה אחת. כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי. דכולם ענין אחד הם. שהזהירה תורה שלא לאכול שום דבר חוץ לגבול מחיצתו האמורה בו:

ומה שמנה הרמב"ם ז"ל שם (בלאו קמ"ז) מדכתיב בהך קרא ונדבותיך אזהרה שלא לאכול קדשים קלים קודם זריקת דמים. כדקאמר ר"ש בהך ברייתא שם לא בא הכתוב אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת דמים שהוא עובר בל"ת עיי"ש. לפי מה שנתבאר גם בזה רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דקאי בשיטת הרא"ם ז"ל (ביראים שם) דרבנן פליגי עלי' דר"ש. ולדידהו כולי' קרא אינו אלא כפשוטו שלא בא להזהיר אלא על אכילת כל דבר חוץ לגבול מחיצתו. והנך מלבד דלפי שיטתו כולם נכללים במצוה אחת כמו שנתבאר. בלא"ה הרי זה בכלל לאו דובשר בשדה טרפה לא תאכלו שכבר מנה לעיל. אבל לאכילתן לפני זריקת דמים אין לנו אזהרת לאו לרבנן דקיי"ל כוותייהו. ואע"ג דאכתי נהי דאזהרת לאו ליכא לרבנן. מ"מ אית בה לאו הבא מכלל עשה מדכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל. דשמעינן מיני' דדוקא בתר שפיכת הדם. אבל קודם זריקת דמים אין הבשר נאכל. וכדפירש"י (שם י"ז ע"א) בד"ה לפני זריקה וכו' ובריטב"א שם עיי"ש. וא"כ לשיטת רבינו הגאון ז"ל שהוא מונה גם לאוין הבאין מכלל עשה במנין הלאוין. כמו שיתבאר לפנינו. הו"ל למנות בזה לאו מהך קרא מיהת. מ"מ לפי המבואר (בפרק כיצד צולין ע"ז ע"ב) אין זה אלא לר"א. אבל לרבי יהושע ס"ל התם דהך קרא איצטריך לומר דאם אין בשר אין דם. והא דאין הבשר מותר באכילה עד שיזרק הדם לא נפק"ל אלא בק"ו מאימורין עיי"ש. וא"כ אין לנו בזה אפי' לאו הבמכ"ע לר"י דקיי"ל כוותי'. כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות פסהמו"ק הלכה ל"ד) עיי"ש.

איברא דמה שמנה הרמב"ם ז"ל (שם בלאו קמ"ט) מדכתיב בהך קרא ותרומת ידך אזהרה שלא יאכל הכהן ביכורים חוץ לחומה. ואפי' בפנים קודם הנחה. וכדדרשינן בברייתא שם עיי"ש. ודאי קשה לכאורה טובא מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה. דהרי עד כאן לא פליגי רבנן עלי' דר"ש בזה אלא דלר"ש ס"ל דאפי' קריאה מעכבת. ורבנן ס"ל דהנחה מעכבת ולא קריאה עיי"ש. וא"כ אע"ג דלדידן דקיי"ל דלא כר"ש ליכא לאו באכילת ביכורים קודם קריאה. מ"מ אכתי הו"ל למנות לאו זה לאזהרה לאכילת ביכורים קודם הנחה. וכן הרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו לאו זה לאזהרת אכילה קודם הנחה. משום דקיי"ל כרבנן דפליגי עלי' דר"ש. דלענין זה גם להרמב"ם וסייעתו פליגי רבנן עלי' דר"ש. כמבואר בגמרא שם בהדיא. אמנם נראה דגם הא לק"מ. דודאי לשיטת רבינו הגאון ז"ל דס"ל כדעת הרא"ם ז"ל (ביראים שם) דרבנן פליגי עלי' דר"ש בכל דבריו. וס"ל דכולי' קרא לא מיתוקים אלא כפשטי' לאזהרה לכל עניני אכילות שיש להן מחיצה שלא לאכלן חוץ למחיצתן. גם לענין ביכורים פליגי עלי' דר"ש. וס"ל דלא הזהיר הכתוב אלא שלא לאכלן חוץ למחיצתן. דומיא דשאר מילי דפרט הכתוב בהך קרא. ומאי דס"ל דהנחה מעכבת לא משום דאית בה לאו. אלא כדפירש"י שם משום דהנחה שנה בה הכתוב לעכב עיי"ש. וכן מתבאר בסוגיא דגמרא (שם לקמן י"ח ע"ב) כמבואר בפירש"י שם (בד"ה הא ר"י וכו') ובתוס' שם (בד"ה הנחה) עיי"ש. אבל אזהרת לאו ודאי לית בה כלל לרבנן דפליגי עלי' דר"ש. וכן נראה מוכרח מסוגיא דהתם דפרכינן התם מי אמר רבי יוחנן ביכורים הנחה מעכבת בהן קריאה לא מעכבת בהן והא בעא מיני' ר"א מר"י וכו'. קשיא קרייה אקרייה קשיא הנחה אהנחה ומשני קרייה אקרייה לא קשיא הא ר"ש הא רבנן. הנחה אהנחה לא קשיא הא רבי יהודה והא רבנן. מאי ר"י דתניא ר"י אומר והנחתו זו תנופה אתה אומר זו תנופה או אינו אלא הנחה ממש. כשהוא אומר והניחו הרי הנתה אמור. ומה אני מקיים והנחתו זו תנופה. וכתבו בתוס' שם וז"ל ומדאוקי רבי יהודה והנחתו לתנופה וא"כ אין כאן כתוב שני לעכב בהנחה. מסתברא דלא מעכב וקשה הרי קריאה דלא שנה הכתוב לעכב ומעכב לר"ש. ומנ"ל לר"י דהנחה דלא שנה הכתוב לעכב דלא מעכב. ומשי"ח תירץ דלא קשה דהא גם לר"ש לא היתה קריאה מעכבת אי לא משום דגלי קרא מלא תוכל לאכול בשעריך כדלעיל כך נראה למשי"ח עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דגם לרבנן דפליגי עלי' דר"ש ואמרי דקריאה לא מעכבא אלא הנחה הוא דמעכבא. ס"ל דאית בה לאו. ולא פליגי אלא דלר"ש מוקמי' אזהרה דלא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידיך. שלא לאכול קודם קריאה. משום דס"ל דקריאה מעכבא. ולרבנן מוקמינן לי' לקודם הנחה. משום דלדידהו הנחה הוא דמעכבא. א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתה ואין מקום לתירוצם כלל. ואדרבה הקושיא קשה עוד ביתר שאת. דמנ"ל דלרבי יהודה הנחה לא מעכבא אדרבה אית לן למימר דגם לדידי' מעכבא משום דמדר"ש נשמע לר"י. דכי היכי דלר"ש קריאה אע"ג דלא שנה בה הכתוב לעכב מעכבת משום דגלי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך. הכי נמי הנחה לר"י מעכבת מהאי טעמא משום דגלי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך. דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו ליכא מאן דפליג בהא עלי' דר"ש. אלא דלמר קריאה מעכבת ומוקי לאו דלא תוכל וגו' לקודם קריאה. ולמר הנחה מעכבת ומוקי לאו זה לקודם הנחה. וא"כ כמו לר"ש אע"ג דלא שנה הכתוב בקריאה לעכב. מעכבת משום לאו דלא תוכל וגו'. הכי נמי מה"ט גופי' לר"י בהנחה. אלא ודאי מוכרח מזה דאפי' למ"ד הנחה מעכבת. מ"מ אזהרת לאו לית בה. ולא ס"ל דמעכבת אלא משום דשנה עלי' הכתוב לעכב. אבל אזהרת לאו לא שמענו אלא לר"ש לחוד. ושאר תנאי פליגי עלי' וס"ל דכולי' קרא דלא תוכל וגו' לא מתפרש אלא כפשטי' דקרא. שלא בא להזהיר אלא על אכילה חוץ למחיצה בלבד.

ומזה ראי' גם לעיקר שיטת הרא"ם ז"ל ביראים שם שכתב דרבנן בכולה מילתא דר"ש פליגי עלי'. ולא לענין עיכובא דקריאה והנחה לחוד כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ובהכי ניחא נמי מאי דאמרינן התם (י"ח ע"ב) א"ר אלעזר א"ר הושעי' בכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן עיי"ש. והכי נמי קאמר רב ששת לקמן (י"ט ע"א) עיי"ש. ולכאורה כיון דפליגי בהכי ר"ש ורבנן לעיל בריש הסוגיא. אמאי קאמרי מימרא באנפי נפשייהו. הו"ל למימר הלכה כרבנן דהנחה מעכבת קריאה לא מעכבא. אלא ודאי לא איפליגו רבנן אלא בעיקר מילתא דר"ש וס"ל דלא מתפרש קרא אלא כפשטי' שבא להזהיר על אכילה חוץ למחיצה בלבד. וא"כ לא שמענו לרבנן דר"ש אלא דליכא לאו בבכורים אלא על אכילתן חוץ למחיצתן. אבל אכתי אפשר דס"ל דהנחה מעכבת משום דשנה עלי' הכתוב לעכב. או דאינה מעכבת משום דלא שנה עלי' הכתוב. וכן בקריאה אפשר דס"ל דמעכבת מאיזה ייתורא דקרא. אע"ג דלאו לית בהו לדידהו. והיינו דאתו הנך אמוראי לאשמעינן מילתא דלא שמעינן לרבנן דר"ש בה מידי מאי דס"ל. וקאמרי דלרבנן הנחה מעכבת ולא קריאה ואליבא דרבנן קיימי. וזה פשוט ואין להאריך:

ועכ"פ מתבאר מהך סוגיא ראי' מוכרחת לשיטת רבינו הגאון והרא"ם ז"ל דרבנן בעיקר מילתא דר"ש פליגי עלי'. וס"ל דקרא כפשטי' מתפרש דלא הזהיר אלא על אכילת חוץ למחיצה בלבד וכמבואר ע"פ קושית התוס' ותירוצם. ודלא כשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל אלא שיש מקום קצת ליישב שיטת הרמב"ם וסייעתו ע"פ דברי הריטב"א ז"ל שם עיי"ש היטב. אלא דדברי הריטב"א גופי' שם צ"ע אצלי ואכמ"ל בזה. ומ"מ עכ"פ מוכרח דגם התוס' קיימי בשיטת רבינו הגאון והרא"ם ז"ל דרבנן בכולה מילתא פליגי עלי' דר"ש. ואפשר דזהו עיקר מקור דברי הרא"ם ז"ל ביראים שכתב כן. משום דהוקשה לו קושית התוס' ותי' כתירוצם. וא"כ ע"כ מוכרח דבמשמעות כולי' קרא פליגי רבנן עלי' דר"ש. ואפי' לענין לאו דאכילת בכורים בפנים קודם קריאה או הנחה. ומ"מ מתבאר דלשיטה זו ליכא שום לאו לרבנן דר"ש בבכורים אלא באכילתן חוץ לגבול מחיצתן כפשטי' דקרא. וכן מבואר להדיא ביראים שם (סי' קע"ח) שכתב וז"ל ור"ש דריש מהאי קרא בספרי ומייתי לה במכות בפ"ג לאוכל ביכורים קודם קריאה. ואוכל תודה ושלמים קודם זריקת דמים. וזר אוכל בכור וחטאת ואשם חוץ לקלעים. וכהן אוכל עולה לעולם. ויען רבנן פליגי עלי' לא הזכרתיה עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב שלא הזכיר כל הנך לאוין שדרש ר"ש משום דלא קיי"ל כוותי' אלא כרבנן דפליגי עלי'. ואם איתא דגם לרבנן מיהת איכא לאו באוכל ביכורים קודם הנחה. א"כ הו"ל להזכיר מיהת לאו זה. ואילו לעיל (בסי' קס"ז שם) כתב וז"ל צוה הקב"ה על הביכורים שלא יאכלו חוץ לחומה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך ואמר מר ותרומת ידך אלו הביכורים עכ"ל עיי"ש. הרי שלא הזכיר בזה לאו אלא לאוכלן חוץ לחומה כפשטי' דקרא בלבד. ומבואר דס"ל דלרבנן דר"ש אפי' קודם הנחה ליכא לאו. אע"ג דהנחה מיהת מעכבת וכמו שביארנו. ולשיטתי' אזיל:

והשתא לפ"ז ניחא שפיר גם מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה משום דלענין אוכל קודם הנחה לדידן דקיי"ל כרבנן ליכא לאו כלל. ולענין אוכלן חוץ לחומה כבר ביארנו דלשיטתי' אזיל דכל אכילה שבשעריך אינה נמנה לדידי' אלא בלאו אחד. ומתבאר דרבינו הגאון ז"ל לפום שיטתו יפה עשה במה שלא מנה כל הנך שבעה לאוין שמנו הרמב"ם ז"ל וסייעתו. ואע"ג דאכתי יש בכלל הך קרא דלא תוכל לאכול בשעריך אזהרה לאוכל טבל לדעת רבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו לעיל (לאוין רט"ז) עיי"ש. מ"מ כבר נתבאר דאע"ג דלשיטת רבינו הגאון ז"ל כל הנפרטים בלאו אחד נמנין כל אחד בפ"ע. מ"מ היינו דוקא כל היכא שנזכרו הפרטים בהדיא בקרא. אבל כל היכא דלא נתפרשו בקרא אלא דילפינן מהיקישא או מגז"ש וכיו"ב לרבות איזה ענין שיהא בכלל הלאו. אינו נמנה בפ"ע. אלא גם לשיטתו נכלל באזהרה אחת עם ענין הלאו המפורש בקרא. וכן שיטת הסמ"ג:

ועדיין יש להעיר לפי מאי דפירש"י (שם י"ז ע"א). וכ"כ ביותר ביאור בריטב"א שם. דבאכילת בכור לזרים איכא נמי לאו הבא מכלל עשה מדכתיב ובשרם יהיה לך. דמשמע לך ולא לזרים. ומשום דבלא"ה אית בה לאו הבא מכלל עשה לאכילת זרים. משמע לי' לר"ש למידרש מהך קרא דבכורות בקרך ללאו גמור ללקות עליו עיי"ש. וא"כ כיון דלשיטת רבינו הגאון ז"ל לאו הבא מכלל עשה חשיב לאו ונמנה במנין הלאוין אלא שאין לוקין עליו כמשכ"ל. קשה לכאורה דנהי דלשיטתו קיי"ל כרבנן דפליגי עלי' דר"ש. ולית להו לאו לאכילת זרים בבכור כמו שנתבאר. מ"מ אכתי הו"ל למנות לאו הבא מכלל עשה מקרא דבשרם יהיה לך ולא לזרים. דבהכי לא אשכחן לרבנן דפליגי. מיהו נראה דבלא"ה עכצ"ל דכוונת רש"י והריטב"א ז"ל היינו רק לומר דלר"ש הוא דס"ל הכי. דהרי לפי המבואר בסוגיא דזבחים (פרק ב"ש ל"ז ע"א. ובפרק איזהו מקומן נ"ז ע"א) ובפ"ד דבכורות (כ"ח ע"א) דס"ל לכולהו תנאי דהך קרא דבשרם יהי' לך מיירי בבכור בע"מ. לאשמעינן שיהא מתנה לכהן. א"כ ע"כ לא לאסור אכילתו לזר קאתי. דהרי ליכא למ"ד דבכור בע"מ יהא אסור לזרים. ואפי' לרבי ישמעאל דס"ל דקרא בבכור תם לחוד מיירי. מ"מ ע"כ לא לאסור אכילתו לזר אתי קרא. אלא לאשמועינן דהו"ל מתנה לכהן. דומיא דלך יהי' דסיפא דמוקי לי' נמי רבי ישמעאל לבכור בע"מ שיהא מתנה לכהן עיי"ש. ועכ"פ חזינן דליכא התם מאן דדריש הך קרא לאיסור אכילתו לזרים ואין להאריך בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.