ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קצד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קצד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והבדלת מלוק בפגוע. כתיב (בפרשת ויקרא) גבי חטאת העוף ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו לאו זה. ותחת זה מנו לא יבדיל האמור בעולת העוף דכתיב שם ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל. וכבר השיג עליהם הרמב"ם ז"ל (בשורש שמיני) וביאר שם דאין למנות אלא לאו דולא יבדיל האמור בחטאת העוף. אבל לא יבדיל האמור בעולת העוף אינו אלא שלילה בעלמא. וטעמו ביאר שם וז"ל. אמרו בחטאת העוף ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל תנא דידן וכו' סברתו שזה אזהרה. ולכן אמר אם הבדיל פסול. ויתחייב לפ"ז שיהי' זה הלאו מצות ל"ת כאשר הבדיל פסול וכו' כי מענין המאמר יקחו ראי' אם הוא שלילה או אזהרה. והתבאר ג"כ שאמרו ולא יבדיל מצות ל"ת לפי מה שכתב המשנה. ומזה התבאר שאמרו בעולת העוף ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל אין ראוי למנותו. כי הוא בעבור שאמר בעולת בהמה ונתח אותה לנתחיה והי' עולה על הדעת שעולת העוף כן. ואמר שאינו צריך להבדיל אבל ישסעהו בלבד ואם הבדיל כשר עכ"ל עיי"ש. והרא"ם ז"ל ביראים (סי' שע"ו) כתב דבין דחטאת העוף ובין דעולת העוף שניהם לאוין גמורים הם. אלא דבחטאת העוף אפי' בדיעבד פסולה לרבנן וסתם מתניתין. אבל בשיסוע דעולת העוף לכ"ע כשרה אם הבדיל משום דגלי קרא. ומ"מ לכתחילה מוזהר עלה בלאו ואסור להבדיל עיי"ש בדבריו. אבל דעת הרמב"ם ז"ל לפי המתבאר מדבריו ז"ל שם דהא בהא תליא. דאם הוא אזהרת לאו אפי' בדיעבד פסולה כמקריב שאור או דבש. ואם בדיעבד כשרה ע"כ אפי' לכתחילה מותר להבדיל. וכן פסק להלכה (בפ"ו מהלכות מעה"ק הלכה כ"ב) דבשיסוע דעולת העוף אפי' לכתחילה אין צריך להבדיל עיי"ש. אע"ג דלא אשכחן מקור מבואר לזה בשום דוכתא:

ולכאורה נראין דברי הרא"ם ז"ל מוכרחין מדתניא בספרא (ויקרא דבורא דנדבה פ"ט). ומייתי לה ביראים שם. לא יבדיל יכול אם הבדיל פסול ת"ל והקטיר עיי"ש. והשתא בשלמא להרא"ם ז"ל דלא יבדיל דעולת העוף נמי לאו גמור ולוקה אם עבר והבדיל. ניחא שפיר דכל כמה דלא גלי קרא אית לן למימר דבדיעבד נמי מעכבת לפסול. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שם. אבל להרמב"ם דס"ל דמענינא דקרא מתבאר דלא יבדיל דעולת העוף אינו אלא שלילה. לומר שאינו צריך להבדיל. א"כ היכי תיסק אדעתין כלל לומר שאם הבדיל פסולה. כיון דלא קאמר קרא אלא דאין צריך להבדיל וא"כ אפי' לכתחילה לא בעי הבדלה. וראיתי להר"ש משאנץ ז"ל בפירושו שם שכתב וז"ל יכול אם הבדיל פסול דהוה משמע אותו עיכובא כשהוא שלם עכ"ל עיי"ש. נראה דהוקשה לו מהיכא תיתי לומר דפסול והרי בקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב. והכא מאי שנה עליו הכתוב איכא. ולזה תירץ דהכא נמי סד"א דשנה עליו הכתוב מדכתיב ושסע אותו. דמשמע כשהוא שלם. אלא דהתינח אם נימא כדעת הרא"ם ז"ל דלא יבדיל הוא אזהרת לאו. אבל אם איתא כדברי הרמב"ם ז"ל דאינו אלא שלילה. א"כ מלבד דמקרא דאותו ליכא למשמע עיכובא. דהרי בעינן שנה עליו הכתוב לעכב. בלא"ה הרי בהדיא גלי לן קרא דלא יבדיל לומר דאין צריך להבדיל. וגם בעיקר הדבר קשה דמזה מתבאר דלא כדעת הרמב"ם דס"ל דמענין הכתוב אית לן למימר דלא יבדיל אינו אלא שלילה. דהרי אדרבה מענינא דקרא משמע דלהזהיר בא הכתוב מדכתיב אותו. דמשמע דוקא כשהוא שלם:

איברא דלפי סברת הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם דהא בהא תליא. דאם הוא אזהרה אפי' בדיעבד מעכב ליפסל. ואם בדיעבד כשרה ע"כ אין זה אזהרת לאו אלא שלילה וכמשכ"ל. א"כ איכא למימר דאין ה"נ דמעיקרא הוה סד"א דלא יבדיל דעולת העוף נמי הו"ל אזהרת לאו. ולהכי הוה ס"ד נמי לומר דאפי' בדיעבד מעכבת ופסולה. אבל למאי דמסיק דנפק"ל מקרא דוהקטיר דכשרה שוב שמעינן ממילא מזה דלא יבדיל לא הוי אזהרה כלל. ואינו אלא שלילה. לומר דאינו צריך להבדיל. דאם איתא דהו"ל אזהרה לא הוה כשר בדיעבד. והרמב"ם ז"ל שכתב שם דאינו אלא שלילה דלא נימא דחייב להבדיל כמו דצריך ניתוח בעולת בהמה. היינו רק לבתר דגלי קרא דוהקטיר. ואמנם מלבד דעיקר סברת הרמב"ם שם דחדא באידך תליא. דאם כשרה בדיעבד ע"כ ליכא אזהרה אפי' לכתחילה. צ"ע טובא וכמבואר. בלא"ה לפ"ז תמוהים דברי הרמב"ם ז"ל שם בסה"מ. דאחר שהכריח דכל היכא שאין הכרח מענין הכתוב שבא לאזהרה ויש מקום לפרשו שאינו אלא שלילה. אין לנו לומר דהו"ל אזהרה אלא שלילה. כתב שם דמזה מתבאר דלא יבדיל דעולת העוף אינו אלא שלילה. ולכך כשרה אם הבדיל וכמשכ"ל. ולפמש"כ הוא תמוה. דהרי התם היינו טעמא משום דגלי קרא דוהקטיר לומר דכשרה. הא בלא"ה ה"א דהו"ל לאו גמור כלא יבדיל דחטאת העוף. ואף דאין מזה סתירה לעיקר שרשו של הרמב"ם ז"ל שם. משום דאיכא למימר דלהכי הוה ס"ד לומר כן משום קרא דאותו. דמשמע דבעינן כשהוא שלם. מ"מ אינו ענין כלל לשרשו של הרמב"ם שם. דהרי בלא יבדיל דעולת העוף עכ"פ לא אמרינן דהו"ל שלילה אלא משום דהכי מוכרח מגופי' דקרא. מדכתיב והקטיר. ולכן דברי הרמב"ם ז"ל צ"ע אצלי. ומיהו עיקר סברת הרמב"ם ז"ל דחדא באידך תליא. דכל דאיכא אזהרה לכתחילה מעכב אפי' בדיעבד. ראיתי להריטב"א ז"ל ביומא (פרק הוציאו לו נ"ג ע"א) דס"ל נמי הכי וכתב שם בפשיטות דכל דאיכא אזהרה ממילא משמע עיכובא עיי"ש בדבריו. אלא שיש לתמוה על סברא זו מכמה דוכתי. ועי' במל"מ (פ"א מהלכות ק"פ סוף הלכה ה') שהביא מדברי הירושלמי (פרק תמיד נשחט ה"ד) דמתבאר משם ג"כ כסברת הרמב"ם והריטב"א ז"ל. והקשה על זה מסוגיא דמנחות (ריש פרק כל המנחות ב"מ נ"ג ע"א) דפריך ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואפסולי לא מיפסלא. ומשני אמר קרא מצה תהי' הכתוב קבעה חובה. הרי דאי לאו דגלי קרא ליכא למשמע מאזהרה עיכובא והניח בצ"ע. ולא ראה דברי הרמב"ם והריטב"א ז"ל דקיימי נמי בסברת הירושלמי. וכן יש להקשות מסוגיא דפ"ג דמנחות (י"ט סוף ע"ב) דפריך הרי מלח דלא תנא בי' קרא ומעכבא בי' עיי"ש. והשתא מאי קושיא. והרי מלח אית בי' לאו. ולהכי שפיר מעכבא בי' אע"ג דלא תנא בי' קרא. שוב מצאתי לקצת אחרונים ז"ל שכבר הקשו על הריטב"א ז"ל מסוגיא דמנחות שם. אבל לא ראו דגם הרמב"ם ז"ל קאי בשיטת הריטב"א ז"ל בזה. ועי' ג"כ מש"כ הר"ב מרה"פ על דברי הירושלמי דפרק תמיד נשחט שם עייש"ה ואין להאריך בזה. עכ"פ מתבאר דמדברי הספרא ראי' נכונה לדעת הרא"ם ז"ל ביראים דגם לא יבדיל דעולת העוף אזהרה הוא. והכי משמע מלישנא דמתניתין (פ"ו דזבחים ס"ד ע"ב) דתנן עולת העוף כיצד נעשית וכו'. שיסע ולא הבדיל ואם הבדיל כשר עיי"ש. משמע דכך היא עיקר מצותה שלא להבדיל אלא שאם הבדיל בדיעבד כשר. דאל"כ הו"ל למיתני שיסע ואינו צריך להבדיל. והרמב"ם ז"ל לפום שיטתו שינה באמת לשון המשנה כשכתב דין זה (בפ"ו מהלכות מעה"ק הלכה כ"ב) וכתב ואינו צריך להבדיל עיי"ש. אבל לישנא דמתניתין לא משמע הכי:

ונראה עוד להכריח כן מסוגיא דסוף ההוא פירקא דהתם. דפרכינן עלי' דר"א בר"ש דקאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל. ואמרינן א"ל רב אחא ברי' דרבא לר"א אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו הכי נמי דאין צריך לכסות וכו' עיי"ש. והשתא בשלמא להרא"ם ז"ל אע"ג דודאי לדידי' עכצ"ל דלא פליגי ר"א בר"ש ורבנן אלא בלא יבדיל דחטאת העוף. אבל בלא יבדיל דעולת העוף לכ"ע הו"ל אזהרת לאו שלא להבדיל. דאל"כ הו"ל לאפלוגי נמי בלא יבדיל דעולת העוף דקדים טפי בקרא. מ"מ ליכא להקשות אמאי לא פריך לר"א בר"ש טפי מלא יבדיל דעולת העוף דהו"ל ממש דומיא דלא יבדיל דחטאת העוף. ומאי שנא דהתם מודה ר"א בר"ש דהו"ל אזהרת לאו. והכא קאמר מאי לא יבדיל אין צריך להבדיל. דלק"מ דאיכא למימר כמש"כ בתוס' (שם בד"ה אלא מעתה וכו') וז"ל מכל לאוין שבתורה כגון לא תחסום לא תאכלו כל נבלה וכו' לא קשיא לי'. דלמאי כתבי' אם לא ללאו. אבל הא דמסברא הו"ל לומר דמבדיל לפי שצריך לדם אמרינן דכי כתיב לא יבדיל אין צריך להבדיל קאמר. וגבי בור נמי וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ בעולת העוף נמי דלא שייך לומר סברא דצריך לדם. משום דשיסוע דעולת העוף בתר הרצאת דמים הוא ותו לא צריך לדם. דכבר נמצה כל דמו בשעת מיצוי. כדדרשינן בזבחים (שם ס"ה ע"א) מדכתיב ונמצה דמו. כל דמו עיי"ש. וא"כ הו"ל כשאר לאוין שבתורה דלא קשיא לי' מהתם מטעם שכתבו התוס'. ואע"ג דאכתי שייכא סברת הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם) דהוה סד"א דחייב להבדיל בעולת העוף כמו ניתוח בעולת בהמה. מ"מ איכא למימר אליבא דהרא"ם ז"ל דלא ס"ל סברא זו של הרמב"ם ז"ל. משום דניתוח ושיסוע שני ענינים נפרדים הן. ואין ענין זה לזה. וכן נראה מברייתא דספרא שם דאיצטריך התם קרא למעועי עולת בהמה משיסוע כי היכי דלא נילף בק"ו מעולת העוף שאינו טעון ניתוח וטעון שיסוע. כ"ש עולת בהמה שטעונה ניתוח אינו דין שטעונה נמי שיסוע עיי"ש. הרי דשיסוע לאו מעין ניתוח הוא. ואין לדון ממצות ניתוח דעולת בהמה לשיסוע דעולת העוף שיהא בהבדלה. דהרי הכא לא הצריך הכתוב ניתוח כלל. וא"כ שפיר איכא למימר דמלא יבדיל דעילת העיף אין להקשות לר"א בר"ש כמש"כ התוס'. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו ודאי קשה טובא. דכיון דלדידהו בלא יבדיל דעולת העוף כ"ע מודו דמאי לא יבדיל אין צריך להבדיל. א"כ קשה אדפריך לר"א בר"ש טפי הו"ל להקשות לכ"ע בלא יבדיל דעולת העוף. דלכ"ע אמרינן מאי לא יבדיל אין צריך להבדיל. משום דאי לאו קרא הוה סד"א דצריך להבדיל כניתוח בעולת בהמה. ועלה הו"ל למיפרך אלא מעתה גבי בור וכו'. כדפריך עלי' דר"א בר"ש. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת הרא"ם ז"ל דאדרבה לא יבדיל דעולת העוף לכ"ע הו"ל אזהרת לאו ואתי שפיר כמו שביארנו:

וביותר נפלאים בעיני דברי הרמב"ם ז"ל מתוספתא מפורשת (בפ"ז דזבחים). דתניא התם בא לו לגוף הי' משסעו ביד. אבל לא בסכין. בין ששיסע ביד ובין ששיסע בסכין. שיסע ולא הבדיל הבדיל ולא שיסע כאילו לא שיסע עיי"ש. והנה מאי דקתני שיסע ולא הבדיל ע"כ ט"ס הוא. דהרי שיסע ביד ולא הבדיל זו היא מצותה. אלא ודאי ע"כ צ"ל שיסע והבדיל. וכן הגיה המפרש מהרד"פ ז"ל בחסדי דוד עיי"ש. וזה מוכרח. ומבואר מזה דמאי דתנן התם במתניתין אם הבדיל כשר. היינו רק לענין דהקרבן כשר. אבל ודאי מצות שיסוע לא קיים. והרי זה כאילו לא שיסע. אלא דמ"מ הקרבן כשר משום דאפי' לא שיסע כלל הקרבן הוכשר. וכדקתני שם בסיפא כל ששינה בה מאחר שמיצה את דמה כשרה עיי"ש. והיינו דאיצטריך תנא דמתניתין לאשמעינן דאם הבדיל כשר. דאע"ג דודאי שלא כדין עשה. ואפי' בדיעבד מעכבת לענין דלא יצא ידי חובת שיסוע. מ"מ הקרבן כשר. ולפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות מעה"ק שם) שכתב דאינו צריך להבדיל שנאמר לא יבדיל. הם תמוהים מאוד. דמלבד שאין מקור לדבריו אלו. הם סותרים ברייתא ערוכה בתוספתא שם. וגם דבריו מגומגמים ונראין כסותרין זא"ז במש"כ שם דאם הבדיל כשר. ולא ידענא מאי קמ"ל בהכי. דהרי כיון שכתב דאינו צריך להבדיל. פשיטא דכשר. מאחר שמותר אפי' לכתחילה להבדיל. ולא שייך לשון זה אלא אם לכתחילה אסור להבדיל. אבל כיון שכתב ברישא דאינו צריך להבדיל. א"כ דבריו נראין כסותרין זא"ז תכד"ד. וגם דבריו ז"ל בסה"מ שם דמשמע שם שבא להוכיח מדתנן דאם הבדיל כשר. דלא יבדיל דעולת העוף אינו אלא שלילה שאינו צריך להבדיל עיי"ש. נפלאים מאוד עפ"ז. דהרי לפי המבואר בתוספתא שם הא דאם הבדיל כשר היינו רק לענין שאין הקרבן נפסל בכך. משום דכל ששינה בה מאחר שמיצה דמה כשירה. אבל מ"מ מעכבת את השיסוע אפי' בדיעבד. ולא יצא ידי חובת מצוה זו שצוה הכתוב ושסע אותו. אלא דעיקר מצות שסוע אינה מעכבת. מאחר שכבר נמצה דמה והורצה הדצאת דמים שהיא העיקר. וא"כ אדרבה מבואר משם דאינו שלילה אלא חובה שלא יבדיל. ובלא"ה נמי משמע הכי מלישנא דמתניתין כמשכ"ל. ובפרט לפי גירסת כל הדפוסים הישנים במתניתין ולא יבדיל. כמש"כ בד"ס שם. ושכן גם גירסת ש"ס כת"י עיי"ש. ולשון זה ודאי חיובא משמע בלישנא דמתניתין שם עיי"ש. ומכל זה מבואר כדעת הרא"ם ז"ל שם וכן נראה להדיא דעת רש"י (בריש פרשת ויקרא). וכן דעת הרב החזקוני שם עיי"ש בדבריו. וזו היא ג"כ דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל:

והנה מדברי רבינו הגאון ז"ל כאן נראה לכאורה שדעתו בזה כדעת הרמב"ם ז"ל. שהרי לא מנה אלא לאו דולא יבדיל האמור במליקת חטאת העוף ומשמע לכאורה דס"ל ג"כ דלא יבדיל האמור בשסוע עולת העוף אינו אלא שלילה. ומאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל. וזה תמוה כמו שנתבאר. אבל נראה דאפשר לומר דלא מטעם זה אתי עלה. דלעולם ודאי ס"ל דלא יבדיל אינו שלילה אלא חובה שלא יבדיל לגמרי ואעפ"כ ס"ל שאיננו לאו. דכיון דבחטאת העוף כתיב ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. וכאן כתיב ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל. בלא ואו. משמע דלא יבדיל איננו ענין חלוק בפ"ע לאזהרה שלא יבדיל. אלא חדא קאמר קרא. וצווי אחד הוא ונמשך לשלפניו. והכי קאמר קרא ושסע אותו בכנפיו בלא הבדלה דכך היא מצות שסוע. בלא הבדלה לגמרי אלא שסע מצד אחד. והיינו דקתני בתוספתא שיסע והבדיל כאילו לא שיסע. וא"כ אין כאן אזהרת לאו אלא הוא תנאי ודקדוק במצות שיסוע. ומהאי טעמא קתני בספרא שם יכול אם הבדיל פסל וכו'. דהוה ס"ד לומר דאפי' לאחר שנמצה דמה אם שינה מעכב ופסולה. כיון דהו"ל כאילו לא שיסע כלל. אי לאו דאתי קרא דוהקטיר וגילה דאחר שמיצה דמה שוב אין שום שינוי מעכב. כן נראה בדעת רבינו הגאון ז"ל ועדיין צ"ע. ולשון בפגוע שכתב. נראה שהיא מלשון הכתוב (בפרשת מסעי) גואל הדם ימית את הרוצח בפגעו בו. או מלשון הכתוב (בפ' שמות) פן יפגענו בדבר או בחרב. והנה באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנה רבינו הגאון ז"ל כלל לאו דלא יבדיל. לא דחטאת העוף ולא דעולת העוף עיי"ש. וע"פ מה שנתבאר יש מקים לזה אלא דעכ"פ כאן חזר בו מדעתו זו ואין להאריך.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.