ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קסה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קסה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומחמצת. כתיב (בפרשת בא) כל מחמצת לא תאכלו. והוא אזהרה על אכילת חמץ בפסח. והרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו בזה שלשה לאוין. אזהרה לאוכל חמץ בפסח בעין שהוא במזיד בכרת ובשוגג חטאת מקרא דלא יאכל חמץ. ואזהרה לתערובות חמץ. כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי. שיש בהן תערובות חמץ בשיעור כזית בכדי אכילת פרס. שאין בו כרת ואתרבי מקרא דכל מחמצת לא תאכלו לאזהרת לאו ומלקות. ואזהרה לאוכל חמץ בע"פ משש שעות ולמעלה כדאמרינן בפ"ב דפסחים (כ"ח ע"ב). ונפק"ל התם מקרא דלא תאכל עליו חמץ. כמש"כ הרמב"ם בסה"מ (לאוין קצ"ז קצ"ת קצ"ט) עיי"ש. אבל הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנו באכילת חמץ אלא לאו אחד. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. וכבר השיב הרמב"ן ז"ל בזה על דברי הרמב"ם ז"ל. וכתב דבתערובות חמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס לכ"ע חמץ גמור הוא וחייבין עליו כרת וחטאת. והוא בכלל אזהרת חמץ. ולא איצטריך לריבויי מקרא מיוחד בפ"ע. ור"א היא דקא מרבה מקרא דכל מחמצת לא תאכלו שכר המדי וחומץ האדומי וכותח הבבלי שאין בהן כזית בכדי אכילת פרס. ואנן לא קיי"ל כוותי' אלא כחכמים דפליגי עלי'. וקאמרי דעירובו בולא כלום. וקרא דכל מחמצת וגו' דרשי לי' (בפרק אלו עוברין) לרבות נתחמץ ע"י דבר אחר. וכמו שנתבאר בה"ג ובשאילתות עיי"ש בדבריו. והן הן ג"כ בכלל דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. ולכן מביא האזהרה מקרא דכל מחמצת. משום דלחכמים דר"א דקיי"ל כוותייהו איתרבי מהך קרא אפי' כשנתחמץ ע"י דבר אחר. וגם משום דהך קרא הוא מוקדם בתורה לכל שאר הלאוין שנאמרו באזהרת חמץ. ולענין לאו דלא תאכל עליו חמץ כתב הרמב"ן ז"ל שם דרבי יהודה הוא דדריש התם הכי דס"ל דעליו בשחיטתו קאמר קרא. אבל ר"ש פליג עליו התם וקאמר דחמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום. וס"ל דעליו דהך קרא על אכילת הפסח קאי דהיינו בלילה. ואנן כוותי' קיי"ל עיי"ש בדבריו. וגם הראב"ד ז"ל כבר השיג על הרמב"ם ז"ל בזה (בפ"א מהלכות חמץ ה"ח) עיי"ש. וכבר נשאל הר"א מיימון ז"ל בזה מאת הר"ד הבבלי ז"ל בס' מעשה נסים (סי' י"ג) שהשיב ג"כ על הרמב"ם ז"ל בזה כהשגת הראב"ד ז"ל. וביותר ביאור. והר"א מיימון ז"ל השיבו שם כמו שהשיב הה"מ ז"ל שם על השגת הראב"ד ז"ל עיי"ש. וא"כ מבואר דדעת רבינו הגאון ז"ל כאן היא כדעת הראב"ד והר"ד הבבלי והרמב"ן ז"ל. וכן דעת הרי"ף והרז"ה והסמ"ג והרבה משאר גדולי הראשונים ז"ל דקיי"ל כר"ש בין לפני זמנו בין לאחר זמנו. וזו היא ג"כ דעת הבה"ג (בפ"ב מהלכות פסחים) ולהכי ג"כ לא מנה לאו דלא תאכלו עליו חמץ במנין הלאוין שלו. ותמיהני על הה"מ ז"ל שם שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל ודעת הגאונים ז"ל כן. שכך מצאתי בהלכות ה"ר יצחק ז"ל ובהא הלכה כרבי יהודה. ואע"ג דאוקימנא לסתם מתניתין כר"ש אלמא הילכתא כוותי'. התם לאחר זמנו. אבל לפני זמנו לא עכ"ל עיי"ש. והמעיין בהלכות פסח להרי"ץ אבן גיאת יראה שלא כתב שם כלל שכן דעת הגאונים ז"ל. אלא על דעת עצמו הוא שכתב שם כן. וגם כבר דחה הר"ב העיטור (ח"ב בהלכות ביעור חמץ) דברי הרי"ץ אבן גיאת ז"ל בזה. והעלה שם לעיקר דקיי"ל כר"ש בין לאחר זמנו ובין לפני זמנו עיי"ש. אבל דעת הגאונים ז"ל לא נזכרה בזה שם כלל. והרי לפנינו דעת הבה"ג ורבינו הגאון ז"ל שהם מראשוני הגאונים ז"ל דס"ל דקיי"ל גם בלפני זמנו כר"ש. ומש"כ עוד הה"מ ז"ל שם. וז"ל וכן בהלכות פסוקות פסקו הלכה שהוא אסור בהנאה אותן שעות. ומשמע דאיסורא דאורייתא היא וכו' עכ"ל עיי"ש. לא ידענא מנ"ל הא ומאיזה משמעות משמע לי' הכי. יהא ודאי לכ"ע מיהת אותן שעות אסור מיהת בהנאה מדרבנן. וכמש"כ הה"מ גופי' שם לקמן עיי"ש. ובהלכות פסוקות רק לישנא דמתניתין דרפ"ב דפסחים נקט. דתנן התם עבר זמנו אסור בהנאתו. ומוקי לה התם בגמרא לשעות דרבנן עיי"ש. ובהלכות פסוקות לתלמידי רב יהודאי גאון ז"ל (הלכות פסח) ראיתי שכתבו בהדיא דבאותן שעות אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן עיי"ש. וכ"כ הרמב"ן ז"ל (במלאמות פ"ק דפסחים) בשם הלכות פסוקות. איברא דבשאילתות (פרשת צו שאילתא ע"ד) כתב דבתר שש איסור הנאה דאורייתא הוא. ורק בשעה ששית אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן עיי"ש. ונראה לכאורה מזה דס"ל דקיי"ל כר"י בלפני זמנו. ותמיהני על הה"מ ז"ל דטפי הי' לו להביא דברי השאלתות אלו המפורשים בהדיא דאסור בהנאה מדאורייתא. אבל ראיתי להר"ן ז"ל (בריש פ"ק דפסחים) על מימרא דרב גידל א"ר. שכתב דאפי' לר"ש בלפני זמנו אע"ג דלדידי' לית בי' לאו מ"מ אסור בהנאה מדאורייתא עיי"ש. וכ"כ הר"ב החינוך (פ' ראה מצוה תפ"ה) עיי"ש. וכ"כ מהר"ם חלאוה ז"ל בחי' (פ"ק דפסחים ז' ע"א) דאפי' לר"ש חמץ לפני זמנו אסור בהנאה דאורייתא משום עשה דתשביתו עיי"ש בדבריו. וכ"כ עוד שם לקמן (ריש פ"ב כ"א ע"ב) ובכמה דוכתי אחריני עיי"ש:

ובלא"ה נראה עוד לומר דאפי' את"ל דגם לדעת רבינו הגאון ז"ל לא קיי"ל הלכה כר"ש בלפני זמנו. מ"מ אפשר לומר דס"ל כמש"כ מהר"ם חלאוה ז"ל (בפ"ב דפסחים כ"ח ע"ב) וז"ל תלתא קראי כתיבי. כלומר לא תאכל עליו לפנ זמנו. וכל מחמצת מסתברא לתוך זמנו דאית בי' לאו וכרת. ולא יאכל חמץ לאחר זמנו. וא"ת לחזקיה אליבא דר"י דלית לי' איסור הנאה אלא בכל מקום שנאמר לא יאכל. מנ"ל איסור חמץ בהנאה בזמנו. דכי כתיב לא יאכל לאחר זמנו כתיב. ויש לומר דכיון דלאחר זמנו אסור. ובודאי משום לתא דזמנו הוא פשיטא ודאי דתוך זמנו אסור. דלא יפה כח הבן מכח האב. וה"ה נמי בלפני זמנו. ולוקין עליו דאין זה מזהירין מן הדין אלא גלוי מילתא בעלמא הוא עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז איכא למימר דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. דכיון דבכלל לאו דלפני זמנו נכלל ג"כ איסור דתוך זמנו. ולא איצטריך לאו לתוך זמנו אלא משום דאי לא הוה כתב רחמנא אלא לאו אחד לא הוה מוקמינן לי' אלא לתוך זמנו לחוד. אבל אי הוה מפורש בהדיא בקרא לפני זמנו ודאי דתו לא הוה צריך אזהרה לתוך זמנו. א"כ השתא נמי דכתיבי תרי לאוי הו"ל כאילו לאו אחד מהן הוא כללי. ולאו השני הוא פרטי. שהרי לאו דלפני זמנו כולל נמי אזהרה לתוך זמנו. משא"כ לאו דתוך זמנו אין בכללו אלא איסורא דתוך זמנו בלבד. ובכל כיו"ב לשיטת רבינו הגאון ז"ל אינו נמנה אלא הלאו הכללי בלבד. ולכן בדקדוק נקט רבינו הגאון ז"ל כאן בלשונו לאו דכל מחמצת לא תאכלו שהוא אזהרה דלפני זמנו כמש"כ מהר"ם חלאוה ז"ל. ובכללו גם אזהרה לתוך זמנו. ועכ"פ מתבאר על נכון דעת רבינו הגאון ז"ל כאן שלא מנה באכילת חמץ אלא לאו אחד. וכן באזהרותיו שע"פ עשה"ד (דבור לא תחמוד) לא מנה בזה אלא לאו אחד עיי"ש. והיינו משום דבלפני זמנו ס"ל כדעת רוב הראשונים ז"ל דקיי"ל כר"ש. ולענין תערובות חמץ ס"ל כדעת הסוברין דכשאין בו כזית בכדי אכילת פרס קיי"ל כרבנן דר"א דאפי' לאו לית בי' וכשיש בו כזית בכדי אכילת פרס חמץ גמור הוא לכ"ע וחייבין עליו כרת. והרי הוא בכלל אזהרת חמץ בעיני'. ולפמש"כ מהר"ם חלאוה ז"ל אתי שפיר אפי' אם ס"ל כהפוסקים בלפני זמנו כר"י וכמו שנתבאר:

וראיתי בהלכות פסח להרי"ץ אבן גיאת ז"ל (דף פ"א) שפסק כר"א דעירובו בלאו. וכתב שם וז"ל ואיכא מרבוואתא דפסק כרבנן דעל עירובו בלא כלום. ומר רב סעדיה אמר דאפי' עירובו בכרת. ולא דייק עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו שהבין בכוונת רבינו הגאון ז"ל שם דמיירי אפי' כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס. ושגם הוא ס"ל דקיי"ל כר"א. ולר"א כרת נמי אית בי'. ולזה כתב עליו דלא דייק. משום דבהדיא קאמר ר"א בברייתא דהתם על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו עיי"ש. ומבואר בהדיא דעל עירובו אפי' לר"א אין בו אלא לאו ולא כרת. אבל זה תמוה מאוד איך יתכן לייחס דעת זו לרבינו הגאון ז"ל הסותרת מה שמפורש בהדיא בברייתא בדוכתה. ועכצ"ל דס"ל דפלוגתא דר"א ורבנן היא דוקא בשאין בו כזית בכדי אכילת פרס. ובזה קיי"ל כרבנן דעירובו בלא כלום. אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס כרת נמי חייב לכ"ע וא"כ שפיר דייק רבינו הגאון ז"ל ולא מיירי אלא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס ואליבא דכ"ע. ואולי אפשר לומר דס"ל להרי"ץ אבן גיאת ז"ל דאפי' יש בו כזית בכדי אכילת פרס אין בו כרת אלא לאו בעלמא. וכדעת הרמב"ם ז"ל. וכן דעת הרמב"ש במדרש שכל טוב (פרשת בא) בפסקיו להלכות פסח (ריש פ"ג) עייש"ה. וכן משמע מדברי הרי"ץ אבן גיאת ז"ל שם. מדלא הזכיר שם כלל חילוק בין יש בו לאין בו כזית בכדי אכילת פרס. וזו היא כוונתו במש"כ על דברי רבינו הגאון ז"ל דלא דייק. משום דס"ל דלעולם ליכא כרת בתערובות חמץ. אבל כבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ן ז"ל שהשיג בזה על דעת הרמב"ם ז"ל. וכן מתבאר מדברי שאר ראשונים ז"ל. דכל שיש בו כזית בכדי אכילת פרם כרת נמי מיחייב. וא"כ נכונים ומדוייקים היטב דברי רבינו הגאון ז"ל שם. וזו היא ג"כ שיטתו כאן וכמו שביארנו. ובכ"מ (פ"א מהלכות חמץ ה"ו) נדחק הרבה והאריך כדי להעמיד דעת הרמב"ם ז"ל עיי"ש ובמש"כ בלח"מ שם. וכבר נשאל על זה בנו של הרמב"ם ז"ל הר"א מיימון ז"ל (בס' ברכת אברהם סי' כ') מהר"ד הבבלי ז"ל. ומה שהשיב לו הר"א מיימון ז"ל דבריו תמוהים אצלי עייש"ה. ואכמ"ל בזה. ומ"מ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן נכונים היטב דלשיטתו אזיל. ובלא"ה נראה לפמש"כ הריטב"א והר"ן ז"ל (ר"פ אלו עוברין) ורבינו מנוח ז"ל (פ"א מהלכות חמץ) דגם בתערובות שאין בו כזית בכדי אכילת פרס נהי דלית בי' לאו לרבנן דר"א מ"מ לכ"ע אסור מדאורייתא מיהת מתורת חצי שיעור עיי"ש. ולפ"ז אפי' לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל ליכא נפק"מ בלאו דתערובות חמץ אלא לענין מלקות. ולפמש"כ לעיל (לאוין ל') דלדעת כמה מהראשונים ז"ל בחצי שיעור לאו נמי אית בי' אלא שאין לוקין עליו עיי"ש. וא"כ גם מלבד הלאו המיוחד בתערובות חמץ כבר יש בו לאו דחמץ גמור בעיני' משום חצי שיעור. ולא איצטריך לאו האמור בתערובות חמץ אלא למלקות. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דכל כיו"ב אינו נמנה בפ"ע. וכמו שביארנו בכמה דוכתי. וא"כ אפי' לפום שיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל ניחא מה שלא מנה כאן לאו דתערובות חמץ. ויש ליישב עוד בדרך אחר לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל. אלא שאין כדאי להאריך בזה יותר.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.