ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קנה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קנה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ולא יצבא הנקי ברגשון. כתיב (פרשת תצא) כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהי' לביתו וגו'. והבה"ג וסייעתו ז"ל מנו בזה שני לאוין. האחד לא יצא בצבא. והשני ולא יעבור עליו לכל דבר. וכ"כ הרמב"ן ז"ל (בסה"מ לאוין שי"א). וביאר הדבר דהיוצא במערכת המלחמה עובר בלאו דלא יצא בצבא. וגם בלאו דלא יעבור עליו לכל דבר. אבל כשאינו יוצא במערכה אלא מספק מים ומזון לצבא. אינו עובר אלא משום לאו דולא יעבור עליו לכל דבר בלבד. וכיו"ב נמנין שני הלאוין. והביא ראי' על זה מדאמרינן (בסוטה סו"פ משוח מלחמה מ"ד ע"א) לא יצא בצבא יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים ת"ל ולא יעבור עליו לכל דבר. ומאחר דכתיב ולא יעבור לא יצא בצבא למה לי. לעבור עליו בשני לאוין עיי"ש. ולפ"ז יש לתמוה לכאורה בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. דנהי דלפי שיטתו ודאי אין לו למנות אלא לאו אחד. משום דבכל כה"ג דלאו אחד הוא כללי ולאו שני פרטי אינו נמנה לשיטתו אלא הלאו הכללי בלבד. מ"מ עכ"פ הי' לו למנות לאו דולא יעבור עליו לכל דבר שהוא כללי שעובר עליו אפי' בהספקת מים ומזון ותקון דרכים לאנשי הצבא. ולא לאו דלא יצא בצבא שאינו מזהיר אלא על היציאה בצבא דהיינו במערכת אנשי המלחמה. והרי ממש"כ ולא יצבא. משמע דכוונתו בזה ללאו דלא יצא בצבא. וכן לשון ברגשון שכתב משמע דרצה לומר במחנה אנשי המלחמה. וכפירש"י (תהלים נ"ה) בקרא דבית אלקים נהלך ברגש. באסיפת רוב עם. וכן פי' הראב"ע והרד"ק שם וכן למה רגשו גוים. פירש"י וראב"ע נתקבצו ונתאספו. וכ"כ בערוך נר"ש פרחון (ערך רגש) עיי"ש וכן בפ"ב דיומא (כ"ד ע"ב) למה מפיסין וחוזרין ומפיסין אר"י כדי להרגיש כל העזרה. ופירש"י להרגיש להשמיע קול המון עם רב כמה פעמים עיי"ש. והדבר תמוה דאם לפי שיטתו אין למנות אלא לאו אחד. הי' לו למנות לאו דלא יעבור עליו לכל דבר שהוא כולל הכל. ואם משום איזה טעם מנה לאו דלא יצא בצבא. משום שכולל איזה ענין שאינו בכלל לאו דלא יעבור עליו. וכן הי' נראה לכאורה. משום דמקרא דלא יעבור עליו לכל דבר לא שמעינן אלא שלא יטריחוה. ולא יעמיסו עליו שום עבודה. כמו להספיק מים ומזון לאנשי המלחמה. ולתקן לפניהם את הדרכים וכיו"ב. אבל מ"מ רשאי לצאת עם אנשי המלחמה לצוותא בעלמא. אבל מלאו דלא יצא בצבא שמעינן אזהרה שלא יצא מביתו כלל עם אנשי המלחמה. וכדתנן במתני' דסוטה (מ"ג ע"א) אלו שאין זזין ממקומן. בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו הנושא את ארוסתו וכו'. ולאו דלא יעבור עליו לכל דבר. לא בא אלא לומר דאפי' בביתו ובמקומו אין לו להספיק מים ומזון ולשלחם ע"י אחרים. וכן לתקן הדרך שאצלו. וא"כ יש בכלל אזהרה דלא יצא בצבא ענין חדש שאינו נכלל בכלל אזהרה דלא יעבור עליו לכל דבר:

אלא דא"כ מלבד מאי דאכתי תמוה דעכ"פ הו"ל למנות גם לאו דלא יעבור עליו לכל דבר. שהרי יש בכללו מה שאינו בכלל לאו דלא יצא בצבא. כמבואר בברייתא שם ובספרי. בלא"ה קשה דלפ"ז מאי פריך התם ומאחר דכתיב ולא יעבור עליו לא יצא בצבא למה לי. ואיצטריך לשנויי לעבור עליו בשני לאוין. ותיפוק לי' דודאי איצטריך לגופי' כדאמרן. אלא ודאי ע"כ ליכא מידי במשמעות לאו דלא יצא שלא יהי' נשמע נמי מקרא דולא יעבור. וא"כ ודאי קשה טובא דהו"ל למנות לאו דולא יעבור עליו ולא לאו דלא יצא וכדרכו בכל כיו"ב. הן אמת שראיתי להר"ב מג"א שם שכתב לדעת הרמב"ם ז"ל דלהכי לא מנה לאו דולא יעבור עליו. משום דמלישנא דתלמודא דקאמר לעבור עליו בשני לאוין. משמע דבכל ענין עובר בשני לאוין אלו. דאפי' בהספקת מים ומזון ותקון הדרכים כמו שעובר בלאו דולא יעבור. עובר נמי בלאו דלא יצא בצבא. והיינו משום דגם להספיק מים ומזון לא מיתסר אלא דוקא כשהוא לצורך הצבא. כמו שנראה ג"כ מלשון הסמ"ג (לאוין ר"ל). וא"כ הו"ל נמי בכלל לאו דלא יצא בצבא עיי"ש בדבריו. אלא דאע"ג דבעיקר דבריו שכתב דלא מיתסר אלא מה שהוא לצורך הצבא בלבד כן מבואר ג"כ בהדיא בפירש"י והרמב"ן ז"ל (בפרשת תצא) עיי"ש. מ"מ דבריו תמוהים. דודאי אין זה אלא בכלל לאו דולא יעבור עליו לכל דבר. ולא בכלל לאו דלא יצא בצבא. כמבואר בהדיא שם בברייתא. וכן הוא בספרי ובירושלמי שם דקתני. לא יצא בצבא יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן את הדרכים ת"ל ולא יעבור עליו לכל דבר עיי"ש. ואפי' אם ת"ל דבתר דגלי קרא דולא יעבור שוב אית לן למימר דאיתי' נמי בכלל אזהרה דלא יצא בצבא. והילכך בכל ענין עובר נמי בלאו דלא יצא בצבא מלבד לאו דולא יעבור. מ"מ עדיין קשה לרבינו הגאון ז"ל דטפי הו"ל למנות לאו דולא יעבור עליו דשמעינן מיני' כל מילי דלצורך הצבא. משא"כ לאו דלא יצא בצבא. דאי לאו קרא דולא יעבור לא הוה שמעינן מיני' אלא איסור יציאה למלחמה לחוד:

ומיהו אפשר לומר דבאמת אין כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן אלא ללאו דולא יעבור עליו לכל דבר. שהרי לא הזכיר בדבריו לשון יציאה לצבא. אלא כתב לא יצבא. דלא משמע אלא שלא יעשה ויתעסק בצרכי הצבא. ומשום דלא יצבא לחוד הי' אפשר לפרש דגם בצרכי אדם אחד מאנשי הצבא אסור להתעסק. אע"ג דאין זה מצרכי המלחמה. דאדם אחד אינו עושה מלחמה. לזה כתב ברגשון. כלומר לצורך מחנה מערכת המלחמה. והיינו כמשכ"ל דגם לאו דלא יעבור עליו לכל דבר דאיתרבי מיני' אפי' להספיק מים ומזון. היינו דוקא לצרכי המלחמה. וכדפירש"י והרמב"ן ז"ל ולא יעבור עליו דבר הצבא לכל דבר שהוא צרכי הצבא עיי"ש. וכן ראיתי באזהרותיו (בדבור לא תנאף) שכתב בלשון אזהרה זו וז"ל. ואספתה אלי בית הנקה לא בטורח ולא בגדוד תגוד עכ"ל עיי"ש. וכוונתו כשאספת האשה אל ביתך. דהיינו משנשאת לך. נקי תהי' לביתך ולא תטרח טרחה בעלמא ולא תגוד בגדוד אנשי המלחמה. הרי שמנה שם לאו דולא יעבור שכולל נמי אזהרה שלא להספיק מים ומזון ולתקן הדרכים וכיו"ב. איברא דמלשונו שם משמע שהוא מונה שני הלאוין. דמש"כ לא בטורח היינו לאו דולא יעבור עליו לכל דבר. ומש"כ ולא בגדוד תגוד היינו לאו דלא יצא בצבא. וא"כ נמשך שם אחר הבה"ג וסייעתו ז"ל שמנו שני הלאוין כמשכ"ל. ומטעם שביאר הרמב"ן ז"ל בסה"מ שם. וגם ממש"כ שם סתם לא בטורח. משמע דס"ל שם דכל מין טורח בכלל אזהרה זו. אפי' שלא לצורך הצבא. וזה כדעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ. לפי הנוסחא שלפנינו דאפי' לסחורה עובר בלאוין אלו עיי"ש. אלא שהרדב"ז בתשו' כתב דנוסחא משובשת היא. וזה נראה דעת הר"ב מג"א שם. אבל גם מדברי הרמב"ם (בפ"ז מהלכות מלכים הי"א) משמע דאפי' לשאר צרכי העיר שלא לצורך המלחמה עובר בשני לאוין אלו עיי"ש. אבל בתוספתא (פ"ז דסוטה) שמשם מקור דברי הרמב"ם אלו לא קתני אלא שאין נותנין פסי העיר עיי"ש. ואפשר לפרש דהיינו רק לחזק חומת העיר. כמו שפי' הערוך (ערך פס הראשון) עיי"ש. והיינו ג"כ כדי להגן על העיר מפני האויב שבא לצור עלי' ולהלחם נגדה ולכובשה. וא"כ היינו ג"כ מצרכי המלחמה. ועכ"פ מלשון רבינו הגאון ז"ל שם מבואר דגם כל שאר מיני הטרחות שבעולם בכלל האזהרה. וכן הוא לשון הרמב"ם (בהלכות מלכים שם) שכתב וז"ל ואין מטריחים אותן לשום דבר בעולם עכ"ל עיי"ש. וכן משמע מלשון הירושלמי (פ"ח דסוטה סוף ה"ח) דקתני בהו יושבין בטלין בתוך העיר עיי"ש. ונראה דמהאי טעמא מנה שם שני הלאוין. משום דס"ל דשני ענינים חלוקין הן לגמרי. דמלאו דלא יצא בצבא אינו מוזהר אלא שלא לצאת בצבא. שיש בו סכנת נפשות. אבל לאו דלא יעבור עליו לכל דבר אינו מזהיר אלא על שאר כל הטרחים שבעולם. אבל לצאת בצבא יש מקום לומר דלא יתכן שכל ישראל הם בסכנה וצער והוא יפרוש מן הצבור לישב בטל ושמח עם אשתו. אלא שאינו נראה כן מסוגיא דסוטה שם. דפריך ומאחר דכתיב לא יעבור לא יצא בצבא למה לי. ואיצטריך לשנויי לעבור עליו בשני לאוין. מבואר מזה דמלאו דלא יעבור שפיר שמעינן נמי אזהרה שלא לצאת בצבא:

ועכ"פ כאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל מדבריו שם. ולא מנה אלא לאו דולא יעבור עליו לכל דבר בלבד כמו שביארנו. ויש עוד חילוק גדול בין דבריו שם לדבריו כאן. דשם לא כתב אזהרות אלו אלא לענין נושא אשה בלבד ולא הזכיר כלל אפי' ברמז בעלמא לא בונה בית וחנכו ולא נוטע כרם וחללו. אבל כאן סתם וכתב לא יצבא הנקי. דהיינו כל אותן שכתוב בהן נקי יהי' לביתו. דכולהו בכלל הך קרא. וכדתנן במתניתין דסוטה שם (מ"ג ע"א) לביתו זה ביתו. יהי' זה כרמו. ושמח את אשתו זו אשתו וכו' עיי"ש. ואיתנייהו ג"כ בכלל הלאו. כמבואר בספרי (תצא פיסקא רע"א) ובירושלמי (פ"ח דסוטה סוף הלכה ח'). והכי נמי מבואר בברייתא בתלמודין (שם מ"ד ע"א). דקתני ולא יעבור עליו לכל דבר. יכול שאני מרבה אף הבונה ביתו לא חנכו נטע כרם ולא חללו ת"ל עליו עליו אי אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים עיי"ש. מבואר מזה דבונה בית וחנכו נטע כרם וחללו בכלל אזהרה זו נינהו. ובאמת דגם בחנוך (מצוה תקפ"א תקפ"ב) לא הזכיר אלא לקיחת אשה בלבד עיי"ש. אבל דברי רבינו הגאון ז"ל כאן מדוקדקים. וס"ל כדעת רש"י והרמב"ן (בפרשת תצא) והסמ"ג (עשין קכ"א ולאוין ר"ל) דשני הלאוין אינם מזהירין אלא על צרכי הצבא דוקא. וגם בונה בית ונוטע כרם בכלל כמו שנתבאר:

אמנם עדיין צ"ע לכאורה מה שלא מנה רבינו הגאון במנין העשין עשה דנקי יהי' לביתו שנה אחת ושמח את אשתו וגו'. דלכאורה עשה זו כוללת מצוה שאינה בכלל הלאו. כמש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ק"צ) ובחנוך (מצוה תקפ"ב) וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין רי"ד) וז"ל שצונו להתיחד חתן עם אשתו שנה תמימה שלא יצא חוץ לעיר וכו' אבל ישמח עמה עד מלאת לו שנה תמימה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' פ"ד) עיי"ש. מבואר דס"ל דהמצוה היא שלא יתפרד מאשתו כל השנה הראשונה כלל. לצאת מחוץ לעיר לשום צורך. אלא חייב לשמוח עמה כל השנה. וכן נראה דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. דזו היא כוונתם במה שמנו במנין העשין מצוה דשמחת כלה. והיינו ע"כ מצות עשה זו דנקי יהי' לביתו וגו' ושמת את אשתו וגו'. וכמו שביאר בהדיא הרא"ם ז"ל (ביראים שם). וכן מתבאר בהדיא מלשון בעל אזהרות אתה הנחלת במצוה זו עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הר"ש בן גבירול ז"ל באזהרותיו (סוף מנין העשין שלו) שמנה שם עשה זו דנקי יהי' לביתו. ולא מנה מצות שמחת כלה שמנה הבה"ג. וע"כ היינו הך. שהרי הוא ז"ל מההולכים בעקבות הבה"ג. וא"כ מבואר דס"ל להבה"ג וסייעתו ז"ל דעיקר מצוה זו. היינו שחייב הבעל לשמחה כל השנה הראשונה שאחר הנשואין. וא"כ אינה ענין ללאוין דלא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר. להסוברין דאין אזהרתן אלא לענין צרכי הצבא דוקא. וא"כ אפי' לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל הי' לו למנות העשה מלבד מה שמנה הלאו. אדרבה הי' לו למנות העשה לחודא. שכוללת המצוה שלא יצא מביתו לשום ענין כלל. וגם צרכי הצבא בכלל. ושוב לא ימנה הלאו כשיטתו ז"ל בכל כיו"ב:

איברא דמאזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל בלשון עשה זו. וז"ל לרדוף חסד ולשמח חתנים היות שמחת עולם על ראשם עכ"ל עיי"ש. והוא מההולכים בעקבות הבה"ג. ומצוה זו כתב במקום מצות שמחת כלה שמנה הבה"ג. וא"כ מבואר שהבין דשמחת כלה שמנה הבה"ג במנין העשין. היינו המצוה המוטלת על אחרים לשמח את הכלה. וה"ה להחתן. בשעת נשואין מטעם רדיפת חסד בעלמא. כדאמרינן בריש פ"ב דכתובות (י"ז ע"א) ובשאר דוכתי. ובפ"ק דברכות (ו' ע"ב) בשמחת חתן עיי"ש ובטוש"ע (אה"ע סי' ס"ה). וזהו כשיטת הבה"ג שמונה מצות דדבריהם. ועי' סה"מ (שורש שני) עיי"ש. ולפ"ז יש לתמוה גם עליו אמאי לא מנה עשה דנקי יהי' לביתו וגו'. וכן תמוהים דברי הבה"ג לפי מה שהבין הוא ז"ל בדעתו. ואולי אפשר לומר דמאחר דלא אשכחן בשום דוכתא דהך קרא דנקי יהי' לביתו הוא מצות עשה. לכך ס"ל דאין זו מצות עשה כלל. דלא קאמר קרא אלא דאע"ג דכל ישראל שרויים בצער מלחמה. מ"מ רשאי לפרוש עצמו מן הצבור ונקי הוא לביתו זו ביתו יהי' זה כרמו ושמח את אשתו. ואינו מחוייב להשתתף בצרתן של צבור כל השנה. והילכך לא מנאוה במנין העשין וא"כ גם לדעת רבינו הגאון אפשר לומר כן. מיהו נראה דאין צורך לזה. דבאמת עיקר מש"כ הרמב"ם וסייעתו ז"ל דהעשה הוא שלא יצא מביתו כל השנה חוץ לעירו כלל. לא אשכחן מקור לזה בשום דוכתא. ודעת הסמ"ג דהעשה כמו הל"ת אינה אלא שלא יתעסק בצרכי הצבא כמבואר בסמ"ג (עשין קכ"א ובלאוין ר"ל) עיי"ש. וכן נראה דעת הסמ"ק ולהכי השמיט עשה זו ולא מנאה משום שאינה נוהגת בזה"ז. וידוע דהסמ"ק אינו מונה אלא המצות הנוהגות האידנא. וכן הרי"ף והרא"ש והטור לא הביאו דין זה. וע"כ דס"ל כדעת הסמ"ג שאינו נוהג בזה"ז. וא"כ נראה דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ולהכי לא מנה עשה זו. משום דלשיטתו אזיל. דבכל כיו"ב שאין שום תוספות ענין בהעשה. אחר שמנה הלאו שוב אינו מונה העשה. ואף דמלשונו באזהרותיו שהבאתי לעיל משמע דמונה שם גם העשה עיי"ש. מ"מ כאן חזר בו ולא ס"ל הכי. והנה מלבד זה יש בענין זה עשה להחזיר מן המערכה בונה בית ולא חנכו נוטע כרם ולא חללו וארס אשה ולא לקחה והירא ורך הלבב. כדתנן התם. ומנאוה כל מוני המצות. אלא דמצוה זו מוטלת היא על הציבור. כמבואר ברמב"ם (פ"ז מהלכות מלכים) ובסה"מ (עשין קצ"א) ובחנוך (מצוה תקכ"ו) עיי"ש. וא"כ לשיטת רבינו הגאון ז"ל והבה"ג אין מקומה במנין העשין אלא במנין הפרשיות. וכבר מנאוה רבינו הגאון ז"ל והבה"ג לקמן במספר הפרשיות. ועי' מש"כ לקמן ח"ג (פרשה ה'):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.