ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קמט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קמט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא תפאר. ותעולל נטשון. כתיב (בפרשת תצא) כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך. וכתיב (בפרשת קדושים) וכרמך לא תעולל. איברא דמלשונו שכתב תעולל נטשון. משמע לכאורה דכוונתו ללאו דכי תבצור כרמך לא תעולל אחריך וגו' (דכתיב בפרשת תצא) מיד בתר קרא דכי תחבוט וגו'. ולזה כתב לשון נטשון משום דהך קרא הוא אזהרה לשכחת הכרם שלא ישוב לקתת את אשר שכח לבצור בשעת בצירה. דאחריך זו שכחה כדדריש בספרי ובחולין (פרק הזרוע קל"א ע"א) עיי"ש. ונטשון היינו שכבר נטש ועזב בשעת בצירה. אלא דלפ"ז הדבר קשה שהרי כבר מנה לקמן בסמוך לאו דשכחה. ומדכתב שכחה סתם. ודאי משמע דס"ל כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בשורש תשיעי) שהבאתי לעיל דשכחת שדה ואילן אין למנות אלא במצוה אחת. ובלא"ה מוכרח כן לשיטת רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב. וכמש"כ בכמה דוכתי. וא"כ ע"כ לא יתכן לומר דכאן מנה שכחת שדה ושכחת אילן בשתים וגם קרא דלא תעולל אחריך. ודאי עיקר קרא לא מיירי אלא לאזהרה דעוללות שכולן לעניים. והיינו שאין לה לא כתף ולא נטף. כדתנן (בפ"ז דפאה מ"ד). אלא דמדכתיב אחריך מרבינן נמי שכחה מהך קרא. וכמבואר בספרי (תצא פיסקא רפ"ה). וכן מפורש במתניתין (דפ"ז דפאה מ"ז) דלכ"ע הך קרא נמי עיקר קרא באזהרה דעוללות הוא דמיירי עיי"ש. ולא שייכי עוללות אלא בכרם. ואין חילוק בזה בין הלאו דלא תעולל שבפרשת קדושים ללאו זה שבפרשת תצא. ועכצ"ל דמש"כ רבינו נטשון. אין כוונתו אלא לומר אשר צויתי לנטש. כלומר לא תעולל העוללות אשר נצטוית לנטשן לעניים.

אמנם אכתי לא פלטינן מקושיא בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן במה שמנה לאו דלא תפאר אחריך האמור בזית. דעיקר קרא לפאה דאילן הוא דאתי. כדאמרינן (בפרק הזרוע) לא תפאר אחריך תנא דבי רבי ישמעאל לא תטול תפארתו ממנו עיי"ש. וא"כ אחר שמנה לקמן בסמוך לאו דפאה לא הי' לו למנות לאו דלא תפאר. דפאת שדה ופאת אילן אין למנותן אלא באחת. וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכל הבאים אחריו. וכן משמע מדברי רבינו הגאון ז"ל גופי' שכתב לקמן פאה סתם. משמע שכולל פאת שדה ואילן כאחת. דאל"כ הו"ל למיכתב פאת שדה. הן אמת דלפי המבואר בספרי (תצא פיסקא רפ"ד) עיקר אזהרה דלא תפאר לא אתיא אלא לענין אחר לגמרי. דאמרינן התם לא תפאר לא תתפאר לעני. מכאן אמרו מי שאינו מניח את העניים ללקט או מניח האחד ואת האחר אינו מניח או שמסייע לאחד מהם. הרי זה גוזל את העניים. ועל זה נאמר אל תסיג גבול עולם עיי"ש. אבל פאה בזית לא מרבה התם אלא מייתורא דקרא דאחריך. כדקתני לקמן בסמוך אחריך מלמד שיש לו שכחה. אחריך מלמד שיש לו פאה עיי"ש. ולפ"ז ודאי לאו זה בא במנין בפ"ע. אלא דבירושלמי (פ"א דפאה ה"ד) ובסוגיא דפרק הזרוע שם מבואר דעיקר הך קרא לאזהרת פאת האילן הוא דאתי. והא דאין בה טובת הנאה לבעלים ליתנה למי שירצו. לא דריש התם אלא מדכתיב בה עזיבה עיי"ש. והדבר דחוק אצלי לומר שדחה הירושלמי וברייתא דתנא דבי ר"י שבתלמודין מקמי ברייתא דספרי משום שקרובה יותר לפשוטו של מקרא. אף דראיתי גם להפסיקתא זוטרתא (פרשת תצא) דנקט כדרשת הספרי. ולא כדרשת תלמודין והירושלמי עיי"ש. ועוד דהרי גם הבה"ג וכל סייעתו ז"ל מנו לאו דלא תפאר אחריך מלבד מה שמנו לאו דלא תכלה פאת שדך. והרי בה"ג (הלכות פאה) מבואר דנפק"ל דאין לבעלים בהן טובת הנאה מדכתיב בהו עזיבה עיי"ש. והיינו כדרשת תלמודין ולא כהספרי. מיהו אפשר לומר דאין מזה הכרע כ"כ. דאפשר לדחות ולומר דאין הכי נמי דבפאה דזית לא צריך קרא דעזיבה. דבלא"ה תיפוק לי' מדכתיב לא תפאר. וכי איצטריך קרא לשאר מתנות עניים שבשדה וכרם:

אמנם לענ"ד נראה בדעת הגאונים ז"ל דלהכי מנו פאר מצוה בפ"ע ולא כללוהו כאחת עם פאה שבשדה משום דלא הרי פאר כהרי פאה. וענין אחר הוא לגמרי. דבפאה לא כתיב אלא לא תכלה פאת שדך. וליכא שום נפק"מ באיזה פאת שדהו יניח פאה. ובדעתו הדבר תלוי. ובלבד שיתן בסוף שדהו דהיינו באותו צד שמכלה לקצור. ולת"ק דמתניתין (דפ"ק דפאה מ"ג) אפי' באמצע רשאי ליתן לכחחילה. ועי' שם בר"ש. אבל בזית כיון דכתיב בי' לא תפאר ודרשינן לא תטול תפארתו ממנו. היינו ראשו העליון שהיא כתפארת ועטרה לאילן. וכן פי' הרמב"ן ז"ל (בהקדמתו למנין העשין) שהוא מלשון פארי המגבעות שהוא פאר הראש עיי"ש. וכן בירושלמי (פ"ק דפאה ה"ד) שהוא כמו לא תקיפו פאת ראשכם עיי"ש והובא ברמב"ן שם. וא"כ בעינן דוקא הראש העליון של האילן. וכל שנטל לעצמו הראש העליון אע"פ שהניח לעניים בקצה אחר של האילן. וכ"ש באמצע עובר בלאו דלא תפאר. הן אמת דמפירש"י (בפרק הזרוע קל"א ע"ב) בד"ה אחריך וכו'. אינו נראה כן. שכתב וז"ל ותנא דבי ר"י שלא תטול תפארתו ממנו. כלומר לא תטול כל פניו וכו' והיינו שלא תטול פאה עכ"ל עיי"ש. נראה להדיא דס"ל דדין פאה באילן ממש כפאה דשדה. ותפארתו היינו הפירות שהם פני האילן. וזו נראה שהוא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל (ריש הלכות מתנות עניים) עיי"ש. וכן במחברת הערוך לר"ש פרחון ז"ל (ערך פאר) פי' כעין זה עיי"ש בדבריו. אבל ודאי לשון שלא תטול תפארתו לא משמע אלא כפי' הרמב"ן ז"ל. וכן מוכרח מדברי הירושלמי שם. וא"כ פאה ופאר שני ענינים הם. ולכן מנאן רבינו הגאון ז"ל והבה"ל וסייעתו לשתי מצות ואע"ג דבפרק הזרוע שם קרי נמי לפאה פאה עיי"ש. היינו רק משום דהוי נמי כעין פאה. אבל ודאי אין זו פאה ממש וחיובא אחרינא ומצוה בפ"ע היא. וכן באזהרותיו (בדבור אנכי) מנה רבינו פאה ופאר בשתים עיי"ש. והנה הבה"ג וסייעתו וכן הרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו במנין העשין ג"כ עשה בפאה ובעוללות עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל גם כאן שמנה הלאו ולא העשה. משום דהלאו מבואר בקרא טפי מהעשה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.