ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קלח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה קלח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וערלה. ולא ידבק חרם בידים. כתיב (בפרשת קדושים) שלש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל. והוא אזהרה לאכילה והנאת הערלה. וכתיב (בפרשת ראה) בעיר הנדחת ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. והוא אזהרה שלא ליהנות משלל עיר הנדחת. ובכללה ג"כ איסור הנאה מע"ז שנקראת חרם כדדרשינן בספרי. והנה בערלה מלבד הלאו האמור. יש בה ג"כ עשה דכתיב וערלתם ערלתו את פריו. ודרשינן מינה (בפ"ב דפסחים כ"ב ע"ב) איסור הנאה וצביעה והדלקה עיי"ש. ומנאה הרא"ם ז"ל (ביראים סי' קפ"ה) עיי"ש. וכן מבואר בירושלמי (פ"ב דפסחים ה"א. ובריש פ"ג דערלה) דבערלה איכא עשה. והיינו מקרא דוערלתם ערלתו וגו' שלש שנים יהיו לכם ערלים. ואמנם כל מוני המצות וגם רבינו הגאון ז"ל לא מנאוה. והנה הדבר פשוט דאין זה לאו הבא מכלל עשה. אלא עשה גמורה היא ככל העשין דשביתה ועשה דעינוי יוה"כ שמנאום כל מוני המצות. אפי' אותן שאין מונים לאו הבמכ"ע. והיינו משום דהעשה מפורשת בתורה בהדיא אלא דקיומה הוא בשב וא"ת. וא"כ הדבר תמוה אמאי לא מנאוה. וביותר תמוה על רבינו הגאון ז"ל והרשב"ץ שהם מונים גם לאוין הבמכ"ע. ועוד יותר יש לתמוה על הרשב"ץ ז"ל בזה"ר. דבאזהרות הר"ש בן גבירול מנה עשה זו במנין העשין. והרשב"ץ (שם סי' ע"ב) כתב בפשיטות שאין בערלה שום עשה. ולכן נדחק שם דברי הר"ש בן גבירול ז"ל לכוונה אחרת. וגם בעל נתיב מצותיך נדחק להכניס כוונה אחרת בדברי הרשב"ג. ולחנם נכנסו בפרצה דחוקה במקום שדבריו ברורים כפשטן. כמבואר בירושלמי שם. וביותר יש לתמוה עליהם שהרי הרשב"ג ז"ל באזהרותיו נמשך תמיד אחר הבה"ג. והרי גם הבה"ג מלבד מה שמנה לאו דערלים לא יאכל מנה ג"כ במספר הפרשיות שלו ערלה. וכן הוא באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל. ובלתי ספק זו היא ג"כ כוונת הרשב"ג ז"ל. אלא שאינו מובן שאם כוונת הבה"ג וסייעתו לעשה זו. מאי ענין עשה זו למספר הפרשיות שהם רק מצות וחוקים התלויים בצבור. ולמה מנה הלאו דערלה במנין שאר הלאוין ורק העשה מנה במנין הפרשיות. ואמנם מדברי הרא"ם ז"ל שם מבואר בהדיא שכך הבין בכוונת הבה"ג. שהרי כידוע הוא הולך וסובב בכל דבריו לבאר המצות שבמנין הבה"ג. ובאזהרות הר"א הזקן ז"ל שגם הוא מהנמשכים אחר הבה"ג מ"מ לא מנה גם במספר הפרשיות שלו אלא נטע רבעי במקום פרשת ערלה שבה"ג. אבל גם זה אינו מובן מה ענין נטע רבעי שהוא חובת כל יחיד למספר הפרשיות אלא שכבר כתבנו שיש כמה דברים תמוהים ואינם מובנים במספר הפרשיות של הבה"ג וסייעתו ז"ל. וגם הראשונים ז"ל לא עמדו על דעת הבה"ג בזה. ועכ"פ כנראה הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו עשה זו:

אמנם על שאר מוני המצות יש לתמוה אמאי לא מנאוה. ולכאורה הי' נראה לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל עפמש"כ התוס' (בפרק הגוזל עצים ק"א ע"א) בד"ה ולא יצבע בו וכו' וז"ל אבל אין לומר דאע"ג דליכא מלקות ביוצא משאר פירות. עשה דוערלתם ערלתו איכא. דהא על כל מאי דכתיב וערלתם קאי לא יאכל דכתיב בתר הכי וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דפסיקא להו דכל מאי דאיתרבי בכלל העשה איתא נמי בכלל לאו דלא יאכל וא"כ רבינו הגאון ז"ל איכא למימר דלשיטתו אזיל דבכל כיו"ב שאין בעשה שום ענין נוסף על מה שנכלל בכלל הלאו אינה באה במנין העשין אחר שמנה הלאו במנין הלאוין. אבל זה אינו דדברי התוס' ודאי מוכרחים דליכא למימר דהעשה מיירי בכל מיני פירות והלאו לא קאי אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים דוקא. כיון דהלאו והעשה כהדדי כתיבי ובחד קרא. ובודאי משמע דעל כל הנך פירות דקיימא העשה קאי נמי הלאו. אבל מ"מ שפיר יש לומר דכל הנך איסורי דאיתרבו רק מהעשה ולא מן הלאו אין בהן אלא עשה גרידא ולא לאו. וא"כ הנאה וצביעה והדלקה דלא אשכחן בהו ריבויא אלא בעשה אין בהן אלא עשה גרידא. וכמבואר בהדיא בירושלמי שם. דמהאי טעמא בעינן התם למימר דבהנאת ערלה לא לקי משום דלית בה אלא עשה עיי"ש. איברא דמהנאה לא תקשה. משום דבירושלמי שם לא קאמר הכי אלא רבי יוחנן. דאמרי' התם לקמן דלא ס"ל דבלא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עיי"ש. אבל לדידן דקיי"ל דכל מקום שנאמר לא יאכל איסור הנאה נמי במשמע. אלא דמשום דבערלה כתיב לכם הוה סד"א דמיעט קרא הנאה. וכמבואר בפ"ב דפסחים (כ"ב ע"ב) עיי"ש. א"כ כיון דאיתרבאי הנאה מקרא. אע"ג דהך ריבויא לא כתיב אלא בעשה. מ"מ אית לן למימר דאהדרי' קרא לאיסורא קמא לכלל לאו דלא יאכל. ודאי ממש לגוזז ועובד בפסהמו"ק דלוקה אע"ג דלא איתרבי אלא בעשה. וכמש"כ התוס' (בפ"ק דביצה י"ב ע"א) עיי"ש. אף שיש מקום לפקפק בזה ע"פ דברי התוס' (בפ"ב דבכורות ט"ו ע"א) בד"ה ואהני קרא וכו' ובמזבח כפרה שם בשם תוס' חיצוניות והרא"ש עיי"ש היטב. אבל מצביעה והדלקה ודאי קשה כיון דמבואר שם דצביעה והדלקה לא הוי בכלל הנאה אי לאו דרביי' קרא. וכמש"כ התוס' (בב"ק שם ובפ"ב דפסחים שם) עיי"ש. וא"כ אף דלא יאכל הנאה נמי משמע. מ"מ צביעה והדלקה אפי' בכלל הנאה ליתנייהו. וא"כ מעולם לא היו בכלל לאו דלא יאכל. אלא דרבינהו קרא דגבי העשה. ודאי לא שייך לומר בזה דאהדרי' קרא לאיסורא קמא. ואין לנו בהן אלא עשה גרידא. וא"כ ודאי גם לרבינו הגאון ז"ל יש למנות עשה זו. שמוספת ענין איסור שאינו בכלל הלאו:

איברא דמלישנא דברייתא בסוגיא דפסחים שם. וכן הוא גם בסוגיא דב"ק שם דגרסינן התם. ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה. מניין שלא יהנה ממנו שלא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר. ת"ל וערלתם ערלתו את פריו ערלים לא יאכל. לרבות את כולם עיי"ש. משמע בהדיא דגם ללאו איתרבו כל הני. אבל בעיקר ברייתא זו שבספרא (פרשת קדושים) ובסוגיא דפ"ב דקידושין (נ"ו ע"ב) אין הגירסא כן עיי"ש. וכן הגירסא גם בה"ג (הלכות ערלה) וביראים (סי' קפ"ה) עיי"ש. אלא דמדתנן (סופ"ק דערלה) קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה עיי"ש. ומשמע ודאי דכל תורת ערלה עליהם לכל דבר. אפי' לענין מלקות. אע"ג דמבואר בברכות (פרק כיצד מברכין ל"ו ע"ב) דלא איתרבו אלא מקרא דוערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו. ומאי ניהו שומר לפרי עיי"ש. ובפירש"י שם (בד"ה חייבים בערלה וכו') עיי"ש. וא"כ לא נפקי אלא מקרא דכתיב בעשה. ואפי' הכי איתרבו נמי ללאו. ובפיה"מ להרמב"ם ז"ל (סופ"ק דערלה) שם כתב דקליפי רמון והנץ שלו מתורת צביעה הוא דאסירי בערלה דאיתרבי מוערלתם ערלתו ערלים עיי"ש. הרי דלענין מלקות נמי מרבינן צביעה. דהא במתניתין שם קתני אסורים בערלה ובאשרה ובנזיר עיי"ש. והרי אשרה ונזיר לענין מלקות קתני וכדפירש הרמב"ם והרע"ב ז"ל שם עיי"ש. וא"כ ערלה נמי ודאי לענין לאו ומלקות נמי הוא. וע"כ העיקר כגירסת הברייתא בסוגיא דפסחים ובב"ק שם. וכן הנוטע לרבים דקתני (ברפ"ק דערלה) דחייב בערלה. ומשמע ודאי דלכל תורת ערלה כנטוע ליחיד קתני דחייב. אע"ג דלא איתרבי (בפ"ב דפסחים כ"ב ע"ב) אלא מקרא דלכם דלא כתיב אלא גבי עשה. והיינו ע"כ כנראה מפשטות דברי התוס' (בב"ק שם) דעל כל מאי דאיתרבו בעשה דוערלתם קאי לאו דלא יאכל דכתיב בתר הכי. ומאי דמסתפקא לי' לר"י (בירושלמי שם) בהנאה לומר דלא איתרבאי אלא לעשה דוקא ולא ללאו. עכצ"ל דהיינו דוקא לר"י דס"ל דלא יאכל לא משמע אלא אכילה דוקא ולא הנאה. וכמבואר בירושלמי שם. וא"כ ע"כ ליכא למימר דקאי נמי על איסור הנאה דאיתרבי בהעשה כיון דהלאו לא כתיב אלא באכילה ואין הנאה בכלל אכילה. אבל לדידן דקיי"ל דלא יאכל בין אכילה ובין הנאה במשמע. אלא דהוה סד"א דהכא בערלה אימעיטא הנאה מדכתיב לכם. השתא דגלי קרא לאיסורא דהנאה וצביעה והדלקה. שוב אית לן למימר דגם עלייהו קאי לאו דלא יאכל דכתיב בתר הכי. דמשמע דעל כל הנך דאיתרבו בכלל העשה דוערלתם קאי נמי הלאו דלא יאכל דכתיב בתר הכי. ואפי' צביעה והדלקה ואע"ג דמריבויא דאיתרבאי הנאה לא הוה מרבינן צביעה והדלקה. מטעם שביארו התוס' שם. מ"מ אחר שכבר איתרבו מקרא דכתיב בעשה. שוב אית לן למימר דלאו דלא יאכל דכתיב בתר הכי עלייהו נמי קאי. וכדמשמע מפשטי' דקרא דהלא. קאי על כולהו הנך דאיתרבו בעשה דכתיבא ברישא דההוא קרא וכמש"כ התוס'. ומעתה א"כ לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל ניחא שפיר מה שלא מנה עשה זו. כיון שאין בעשה מאי דליתא בכלל הלאו. כמושכ"ל. וכבר ביארנו קצת מזה לעיל (עשין ס"ז) עיי"ש.

אלא דעדיין יש לדון בזה מצד אחר. ע"פ מאי דגרסינן בירושלמי (פ"ק דערלה ה"א). רב הונא שאל אתרוג שנטעו למצותו מהו שיהא חייב בערלה. חזר רב הונא ואמר אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה. ולא כן תנינא ולקחתם לכם ולא מן המצוה. תמן ולקחתם לכם בדמים לא מן המצוה. ברם הכא כמה דתימר גבי שופר יום תרועה יהיה לכם מ"מ. ו?א שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל מ"מ. מה בינו למשמר פירותיו לעצים. כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו. ברם הכא רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו. ועוד מן הדא דא"ר חנינא פרי אם אומר עצו אינו יוצא ידי חובתו בפסח. מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו בחנוכה. אמר ר"י ברבי בון זה דבר תורה וזה מדבריהן ואת אמר הכי. מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו את המנורה. וזה דבר תורה. עד כאן סוגית הירושלמי שם. ומזה כתב הרא"ש בהלכות קטנות (הלכות ערלה סי' ב') וז"ל הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה וכו'. אבל אם נטעו למצוה ללולב ולאתרוג חייב עכ"ל. וכ"כ הטור (ביו"ד סי' רצ"ד) ובשו"ע שם. וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב כ"א) ובכפתור ופרח (פרק נ"ד) עיי"ש. והר"ב לחם חמודות תמה הרבה על דברי הרא"ש והטור בזה. למה יהי' חייב בנוטע לצורך לולב כיון שאינו רוצה במאכל. ומ"ש מנוטע לסייג ולקורות ולעצים. וכי משום דבעץ הלולב עושה בו מצוה משום הכי נעשה הפרי שבאילן עיקר. והרי כוונתו אינו כלל לפריו. ובירושלמי לא הזכיר לולב כלל אלא אתרוג. ואדרבה משמע דדוקא נוטע לאתרוג דמ"מ רוצה בפריו. אבל לולב דאינו רוצה אלא בעצו אינו חייב בערלה. דאל"כ הו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' דקל שנטעו למצות לולב חייב בערלה אע"פ שאינו רוצה בפריו. וכ"ש אתרוג שרוצה בפריו. אלא ודאי דאה"נ דאתרוג דוקא נקט דאע"פ שנטעו למצותו מ"מ רוצה בפריו. משא"כ לולב דפטור כיון שרוצה בעצו. וכן מוכרח מדקאמר מה דמי לה ומסיק זית למנורה. ולמה לא קאמר דקל ללולב. אלא ודאי דקל ללולב לא דמי לה ופטור. ולזה מסיק דדברי הרא"ש ז"ל והטור אין נראין כלל. והעיקר דנוטע דקל ללולב פטור מערלה. ואמנם לענ"ד לחנם דחה דברי הראשונים ז"ל בשתי ידים. ואדרבה דברי הראשונים ז"ל מוכרחים מדברי הירושלמי אלו. והנה הלבוש (בסי' רצ"ד סעי' כ"ד) כתב וז"ל הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב שאין עשה ולאו דערלה נידחין מפני שאר עשין עכ"ל עיי"ש. והשיג עליו בלח"ח שם וכתב וז"ל מדנפשי' כתב כן. דהא בירושלמי מפרש טעמא משום דרוצה בפריו. ובר מן דין וכי מפני כוונת הנוטע הי' לנו לומר דעשה דוחה איסור ערלה. דהכוונה אינה העשה עצמה עכ"ל. עיי"ש דמסיק שנראה לו להלכה למעשה שנוטע דקל ללולב פטור מן הערלה. ויותר הי' לו לתמוה על הלבוש היכי שייכא בזה עשה דחי ל"ת. והרי במה שאוכל פירות הערלה לא מקיים שום מצוה כלל. ועוד דאנן אתינן למימר דנוטע למצוה אין איסור ערלה נוהג בו כלל. והיכי שייך לומר דמשום דעשה דחי ל"ת לא יהא איסור ערלה נוהג בו כלל. ואמנם לענ"ד דברי הלבוש נכונים היטב. והוא הדרך הנכון בביאור דברי הירושלמי הללו וכן פירשו הראשונים ז"ל כמו שיתבאר:

והנה לפי המתבאר מדברי הירושלמי לא מיבעיא לי' אלא בשנטעו לצורך דבר מצוה. ומשום דהוה מקום לומר דמדכתיב יהיו לכם ערלים אימעיט לדבר מצוה. כי היכי דממעטינן מדכתיב ולקחתם לכם ולא מן המצוה. אבל אם נטע לצורך דבר הרשות כגון לצורך מלוגמא ולרפואה וכיו"ב. פשיטא לי' דחייב בערלה אע"פ שלא נטעו לצורך אכילה. והיינו ע"כ משום דאע"ג דהפירות לאו לאכילה בעי להו. מ"מ העץ מיהת לגדל פירות הראויין לאכילה קאי. ועץ מאכל קרינן בי'. אלא בשנטעו לצורך דבר מצוה הוא דקא מיבעיא לי'. משום דאיכא למימר דאימעיט מקרא כמש"כ. והיינו דפריך לרב הונא בתר דאיפשיטא לי' דנוטע לצורך אחרוג חייב בערלה. ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה. כלומר פרט לאתרוג של מע"ש שעומד למצוה אחרת לאכלו בירושלים. והכא נמי כיון דכתיב שלש שנים יהיו לכם ערלים אית לן למעוטי לדבר מצוה. ועל זה משני דלא דמי. דהתם לא ממשמעות קרא דלכם קדריש למעוטי דבר מצוה. אלא מדכתיב ולקחתם דמשמע קיחה בדמים מן החולין. לאפוקי מע"ש דקיי"ל כר"מ דממון גבוה הוא. וכדאיתא נמי במדרש (ויקרא רבה פ"ל) ולקחתם תני ר"ח במקח ולא בגזל עיי"ש ובתנחומא שם ולקחתם בלקיחה וכו' תני ר"ח ולקחתם במקח לא בגזל ולא בחנם עיי"ש. משא"כ הכא בערלה דלא כתיב אלא יהיו לכם ערלים. לא משמע למעוטי דבר מצוה. כי היכי דלא ממעטינן מהאי טעמא גבי שופר מדכתיב יום תרועה יהי' לכם שופר של מצוה. אלא אמרינן יהי' לכם מ"מ. והכא נמי אית לן למימר יהי' לכם ערלים לא יאכל מ"מ. ולא אימעיט נוטע לדבר מצוה. וזה ברור ומוכרח בכוונת הירושלמי. ולא כמש"כ המפרש בפרק לולב הגזול דיהי' לכם ריבויא הוא לרבות לדבר מצוה עיי"ש. דמלבד דהך קרא לא אייתר. דאיצטריך לכדדרשינן מיני' בספרא לרבות איסור פירות ערלה אפי' לאחר שעברו שלש שני ערלה עיי"ש. בלא"ה מלשון הירושלמי משמע בהדיא דלא אתי אלא לומר דהכא לית לן מיעוטא בקרא למעט נוטע לדבר מצוה וכמו שביארנו. וא"כ ע"כ מבואר מזה דפשיטא לי' מסברא דנוטע לצורך דבר מצוה. כיון דליכא מיעוטא בקרא למיפטרי' אית לן למימר דחייב בערלה. משום דאע"ג דהפרי לאו לאכילה קאי. מ"מ העץ קרינן בי' עץ מאכל. שהרי הוא נטוע ועומד לגדל פירות הראויין לאכילה. והיינו נמי הא דקאמר תו בירושלמי. מה בינו למשמר פירותיו לעצים. כלומר דקס"ד דנוטע לסייג ולקורות ולעצים היינו טעמא דפטור. משום דבזה מסתמא גם הפירות לא קיימי לאכילה. וא"כ הכא נמי כיון דאינו משמר הפירות לאכילה אלא לצורך מצוה. הו"ל לומר דפטירי מערלה. ועל זה משני דלא דמי. דהתם כשם שהוא רוצה בפריו לעצים בעלמא. כלומר דלא בעי להו לאכילה. כך הוא רוצה בעצו לעצים בעלמא. ולא קרינן בי' עץ מאכל. ברם הכא רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו. כלומר דרק פריו הוא דחזי לי' למצוה. ואינו רוצה בעצו למצותו. משום דלא חזי לי' למצוה. וא"כ העץ עץ מאכל הוא ולגדל פירות קאי. ושפיר קרינן בי' ונטעתם עץ מאכל. והיינו דקאמר תו. ועוד מן הדא דאמר ר"ח פרי אם אמר עצו אין אדם יוצא י"ח בפסח. כלומר דאפי' אמר בפירוש שהוא רוצה גם בעצו למצוה הרי פטומי מילי בעלמא נינהו ולא אמר כלום. ובודאי אין כוונתו אלא לפריו בלבד. ומה שאמר עצו אין זה אלא כמצחק בעלמא. דהרי אין אדם יוצא ידי חובת מצותו בעץ של האתרוג אע"פ שטעם עצו ופריו שוה לא מיבעיא בחג הסוכות במקום אתרוג. אלא אפי' בפסח שאוכלין בו מרורים שאין ראויין לאכילה. אין יוצאין בעץ זה ידי חובת מצותו. כן נראה ברור בפי' הירושלמי. והמפרשים מחקו והגיהו חג הסוכות במקום פסח אבל הוא ללא צורך. ובאור זרוע (ח"א בהלכות ערלה סי' שי"ד) הביא דברי הירושלמי אלו כגירסא שלפנינו עיי"ש. והדבר ברור כמש"כ דלהפליג הדבר ביותר קאמר הכי. כלומר דהעץ לא חזי לשום מצוה ולאו מידי קאמר. והו"ל רוצה בפריו ואינו רוצה בעצו דחייב בערלה:

אלא דלפ"ז קשיא טובא לכאורה מאי דקאמר בירושלמי מה דמי לה. זית שנטעו להדליק בו בחנוכה. א"ר יוסי בר בון זה דבר תורה וזה מדבריהן ואת אמר הכין וכו'. והשתא מאי קושיא ומאי נפק"מ לענין זה בין מצוה דאורייתא למצוה דדבריהן. והרי ליכא שום טעמא למיפטרי' מחיובא דערלה אלא משום שהי' מקום לומר דכיון דלאו לאכילה קא נטע אלא לצורך דבר מצוה. הו"ל כנוטע לסייג ולקורות ולעצים דפטור. וא"כ מה לי מצוה דאורייתא מה לי מצוה דדבריהן סוף סוף לאו לאכילה קא נטע. ואע"ג דלפום מאי דקס"ד מעיקרא דהכא איכא קרא למעוטי דבר מצוה. ודאי הי' מקום לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דדבריהן. מ"מ הרי למסקנא דמסקינן דליכא שום משמעות בקרא להכי. ולא אתינן עלה אלא משום דיש מקום לומר דהו"ל כנוטע לסייג ולקורות ולעצים. ודאי שוב אין שום מקום לחלק בזה בין מצוה דאורייתא למצוה דדבריהן. וע"כ מסקנא זו מוכרחת. דהרי אכילת תרומה מצוה דאורייתא הוא. כמבואר בפסחים (פרק אלו דברים ע"ב ע"ב) הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם עשה אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש עיי"ש. ואפי' הכי מפורש בהדיא במתניתין (בפרק לולב הגזול) דאחרוג של תרומה טהורה יוצאין בו. וכן אתרוג של מע"ש למ"ד מע"ש ממון בעלים הוא מבואר בברייתא שם דיוצאין בו. אע"ג דלכ"ע אכילתו בירושלים מצוה דאורייתא היא. וע"כ מוכרח כדמסיק דמאי דתניא ולקחתם לכם ולא מן המצוה. מלשון ולקחתם הוא דדייק לה. ולא אימעיט אלא של מע"ש למ"ד ממון גבוה הוא מטעם שביארנו. אבל של מצוה בעלמא לא אימעיט אפי' התם גבי אתרוג. ולפום מאי דקס"ד מעיקרא אין ה"נ דהו"מ למימר ולטעמיך. וא"כ אין כאן שום מקום לחלק בין מצוה דאורייתא לשל דבריהם. כיון דגם מצוה דאורייתא ליכא טעמא למיפטרי' אלא משום שאין פריו עומד לאכילה והו"ל כנוטע לסייג ולקורות ולעצים. והך טעמא שייך נמי שפיר במצוה דדבריהם כבמצוה דאורייתא. ואין שום צד חילוק ביניהם. וגם קשיא טובא לרב הונא גופי' אמאי נקט רק דבר מצוה. הרי דומיא דהכי אפי' בדבר הרשות נמי הוה מצי למינקט. ולאשמעינן דאין זה בכלל נוטע לסייג ולקורות ולעצים כדפריש התם בירושלמי טעמא. וכמו שנתבאר. דליכא שום טעמא לפלוגי בהכי בין דבר מצוה לדבר הרשות:

ולכן נראה בזה ע"פ מש"כ התוס' בההיא דתנן (בפרק אין צדין כ"ז ע"ב) חלה שנטמאת ביו"ט לא יזיזנה ממקומה. וז"ל. פירש"י דלמאי חזי אי לאכילה טמאה היא. ואי להסיקה תחת תבשילו אין שורפין קדשים ביו"ט וכו'. קשה היכי מדמה תרומה לקדשים לומר שאין שורפין תרומה ביו"ט. אימא שאני שריפת קדשים דלית בהו צורך הדיוט כלל לכך אין שורפין. אבל תרומה דצורך הדיוט להסיק בה תחת תבשילו אימא ישרפנה ביו"ט תחת תבשילו. דהא איכא צורך אוכל נפש. ותי' ר"י דתחת תבשילו כיון דאיכא נמי צורך גבוה בטל לי' צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה. וראי' מדלעיל דאמרינן נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ואפי' שלמים. ואמאי והא שלמים צורך הדיוט אית בהו. אלא ודאי בטל לי' חלקו אצל חלק גבוה והוי כאילו כולו של גבוה. והכא נמי גבי תרומה נימא הכי וכו' עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז נראה דהכא בנדון דידן נמי כשנטעו לצורך דבר מצוה. איכא למימר דבטל לי' צורך הדיוט אצל צורך מצוה שהוא צורך גבוה. והו"ל כאילו כולו העץ עם הפרי לצורך גבוה קיימי. והו"ל ממש כנוטע לסייג ולקורות ולעצים דרוצה בפריו וגם בעצו דפטור מערלה מהאי טעמא. והילכך אע"ג דבנוטע לצורך דבר הרשות פשיטא לי' דחייב מטעם שנתבאר. דנהי דהפירות קיימי שלא לאכילה מ"מ הרי אינו רוצה בעצו. והעץ קרינן בי' עץ מאכל. מ"מ בנוטע לצורך דבר מצוה יש מקום לומר דבטל לי' גם העץ לפריו והו"ל כאילו כולו לצורך דבר מצוה קאי. העץ עצמו כפירותיו. והרי זה כמשמר פירותיו לעצים דרוצה בפריו ובעצו דפטור. והיינו דאיצטריך רב הונא למינקט דבר מצוה. לאשמעינן דאפי' נוטע לדבר מצוה חייב בערלה. וטובא אשמעינן בהכי משום דודאי גם למסקנא ולקושטא דמילתא שפיר יש מקום לחלק בין נוטע לדבר מצוה שאינו לאכילה לנוטע לצורך דבר הרשות כמו שביארנו. ואדרבה טעמא בעי אמאי באמת חייב לרב הונא נוטע לצורך דבר מצוה. והרי ודאי כיון דבטל לי' צורך הדיוט אצל צורך גבוה אית לן למימר דהו"ל כמשמר פירותיו לעצים דרוצה בפריו ובעצו דפטור מערלה:

ואע"ג דבעיקר סברת ר"י ז"ל שדו בה נרגא בתוס' שם. וכתבו וז"ל וקשה לפ"ז דא"כ צליית פסחים היכי דחיא יו"ט הא אית בה צורך גבוה דכתיב כי אם צלי אש. ואמאי לא בטל לי' אצל מצות גבוה את מה שיש להדיוט עכ"ל עיי"ש. מ"מ כבר תירצו קושייתם האחרונים ז"ל ואכמ"ל בזה. ומצד זה ליכא גמגום בסברת ר"י ז"ל. וזו היא סברת רש"י בביצה שם. וא"כ הכא ודאי טעמא בעי אמאי יתחייב בערלה נוטע לצורך דבר מצוה. מיהו נראה דהיינו טעמא משום דס"ל לר"ה דהכא לא שייכא הך סברא. דהרי כי היכי דמצות אתרוג צורך גבוה הוא. הכי נמי מצות ערלה מצוה דאורייתא היא וצורך גבוה יש בה. וא"כ מאי חזית דאזלת בתר צורך גבוה דמצות אתרוג לומר דגם העץ שאינו ראוי למצות אתרוג בטל לי' לגבי אתרוג והו"ל כרוצה בפריו ובעצו. אימא איפכא דהאתרוג אע"ג דלאו בדידי' תלי רחמנא מצות ערלה אלא בעץ אם הוא עץ מאכל או לא. בטל לי' לגבי העץ ולא פקע מיני' מצות ערלה. דהרי הא והא מצוה דאורייתא נינהו. וצורך גבוה חשיבי זו כזו. ומאי אולמא דהך מהך. איברא דלכאורה הי' אפשר לומר דודאי חובת אתרוג אלימא טפי לענין זה. משום דחובת אתרוג הו"ל מצות עשה. משא"כ חובת ערלה דאינה אלא ל"ת וכיון דקיי"ל בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת. הילכך הכא נמי אית לן למימר טפי דבטל העץ לגבי האתרוג משום מצות אתרוג. והו"ל כרוצה בפריו ובעצו דפטור מערלה. מדנימא דליבטל האתרוג לגבי העץ להתחייב במצות ערלה. משום דלענין לידחות זה מקמי אידך העשה עדיפא טפי מן הלאו. אבל זה אינו דהרי הכא גבי חובת ערלה מלבד הלאו אית בה נמי עשה. וא"כ כמו דקיי"ל בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. הכא נמי צורך מצוה דחובת ערלה אינו נדחה מפני צורך גבוה דמצות אתרוג לומר שיתבטל העץ לגבי אתרוג ליפטר מחובת ערלה. ושפיר קאמר רב הונא דאתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה:

והשתא הן הן דברי הלבוש שנאמרו בעומק העיון. והם מועט המחזיק את המרובה. ודברים נכונים הם מאוד. והר"ב לחם חמודות בחנם תמה עליו ודחה דבריו. ובאמת דברי הלבוש מוכרחים כמו שנתבאר. ועפ"ז ממילא מבואר מאי דקאמר בירושלמי מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו בחנוכה. ופריך ר"י בר בון זה דבר תורה וזה מדבריהן ואת אמר הכי. והיינו משום דודאי מצוה דדבריהן לגבי מצוה דאורייתא כרשות דמי. ואפי' אי לא הוה בערלה אלא ל"ת גרידא נמי לא הי' מקום לומר דליבטל העץ לגבי צורך מצות חנוכה דזתים ליפטר מחובת ערלה ולזה מסיק דלא דמי לה אלא זית שנטעו להדליק בו את המנורה במקדש. דהו"ל זה וזה דבר תורה. ובזה ליכא אלא עשה ובזה ל"ת ועשה. ולא מיבטל העץ לגבי זתים דהו"ל צורך גבוה כמו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ואע"ג דבלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ועשה דמנורה הו"ל עשה שבמקדש. מ"מ דוקא ל"ת שבמקדש לא דחיא אבל שפיר דחיא ל"ת דעלמא וכמו שהכריח הר"ב ט"א (בר"ה כ"ה ע"ב) עיי"ש. וא"כ הכא נמי אי לאו דאיכא בערלה עשה ול"ת שפיר הוה אמינא דבנטע זית לצורך הדלקת המנורה פטור מערלה משום דבטל לי' העץ לגבי הזיתים. והו"ל רוצה בפריו ובעצו דפטור כמשמר פירותיו לעצים. אלא דכיון דבערלה אית בה נמי עשה לא מיבטל העץ וחייב. דומיא דנוטע לצורך אתרוג דמצוה. והיינו דקאמר מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו את המנורה.

והשתא עפ"ז גם דברי הרא"ש והטור ורבינו ירוחם והכפתור ופרח נכונים היטב. דהדבר מבואר דנטעו ללולב ולאתרוג שכתבו הרא"ש וסייעתו ז"ל היינו לומר שנטעו כדי ליקח מענפיו ללולב. אבל עיקר האילן נשאר עומד נטוע ומגדל פירות. דומיא דנוטע לצורך אתרוג. ובודאי פשיטא דאם הי' צריך לכל הדקל ללולב הו"ל כנוטע לסייג ולקורות ולעצים דפטור. אלא בגוונא דהוי דומיא דנוטע לצורך אתרוג דרוצה בפריו ואינו רוצה בעצו. דעיקר האילן נשאר עומד שהרי כל הדקל לא חזי ללולב. וא"כ שפיר שייך בי' הך טעמא גופא למיחייבי' בערלה כמו בנטעו לצורך אתרוג. דכיון דאינו רוצה בעצו הרי נמצא דהעץ שפיר קרינן בי' ונטעתם עץ מאכל. וכ"ש הוא מאתרוג. ור"ה רבותא קמ"ל אתרוג. דאע"ג דרוצה מיהת בפריו למצוה ולאו לאכילה קיימי. מ"מ חייב בערלה. משום דאינו רוצה בעצו ואין העץ בטל לגבי פריו ושפיר קרינן בי' עץ מאכל. שהרי עכ"פ קאי לגדל פירות הראויין לאכילה. וכ"ש לנוטע לצורך לולב שאינו רוצה לא בעצו ולא בפריו. שהרי פריו של הדקל דהיינו התמרים. לא חזו למצותו. אלא לענפיו הוא שצריך למצות לולב. ונמצא דהעץ הו"ל עץ מאכל ממש ופירותיו לאכילה קיימי. ופשיטא דחייב בערלה. ולא אמרינן דהעץ עם פירותיו בטלי לגבי הענפים דקיימי למצות לולב. והו"ל כרוצה בפריו ובעצו ודינו כמשמר פירותיו לעצים דפטור. והיינו נמי מאי דלא קאמר מה דמי לה נוטע דקל ללולב. משום דודאי לא דמי לה. דאפי' את"ל דנוטע דקל ללולב חייב בערלה. מ"מ בנוטע לצורך אתרוג איכא למימר דפטור. משום דבלולב אינו רוצה לא בפריו ולא בעצו משא"כ באתרוג דרוצה מיהת בפריו למצוה ולא לאכילה. ויש קצת מקום לומר דמה"ט לא חשיב תו העץ עץ מאכל. ובזה נדחו כל הראיות והוכחות של הר"ב מעדני מלך. ודברי הרא"ש ז"ל וסייעתו ברורים ומוכרחים. וגם ממילא מבואר שהוא ז"ל נטה מן הפירוש הפשוט בדברי הירושלמי. שהי' סבור דהא דחייב באתרוג היינו משום שרוצה בפריו. וזה ליתא אלא עיקר הטעם היינו משום שאינו רוצה בעצו. אבל מה שרוצה בפריו לאו מעליותא היא אלא אדרבה גריעותא היא ואין להאריך בזה. ועי' ג"כ במש"כ בזה הפרישה (בסי' רצ"ד) שם דגם דבריו תמוהים ואין להאריך יותר:

ועכ"פ מתבאר מזה דאיכא נפק"מ טובא בעשה דערלה לענין נוטע לדבר מצוה דאורייתא. כגון ללולב או לאתרוג או להדלקת מנורה שבמקדש. וכל כיו"ב דאי לאו דאיכא עשה בערלה הוה אמינא דלא מיחייב בערלה אבל השתא דאיכא נמי עשה בערלה עם הלאו אמרינן דחייב בערלה. וא"כ הדק"ל דאפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל הו"ל למנות העשה. כיון דאיתא לעשה גם במקום דליתא ללאו. שהרי בנוטע לדבר מצוה משום הלאו לא הי' נוהג איסור ערלה. ומשום העשה הוא דנוהג ומתחייב בערלה. מיהו נראה דאפשר לומר דגם בלא העשה דערלה שפיר איכא למימר דנוהג איסור ערלה בנוטע לצורך דבר מצוה לדעת רבינו הגאון ז"ל. דעד כאן לא הוצרכנו לטעמא דערלה אית בה עשה ול"ת. אלא אליבא דמ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ואפי' שלמים. דס"ל דחלק הדיוט בטל לצורך גבוה. וכמש"כ שם בשם ר"י ז"ל. אבל למ"ד קרבין ביו"ט ליתא לסברא זו ולא אמרינן דחלק ההדיוט בטל. וא"כ בנוטע לדבר מצוה בלא"ה חייב בערלה. משום דאינו רוצה בעצו. ולא אמרינן דגם העץ בטל לי' לגבי הפרי או הלולב שהוא צורך מצוה אפי' אי לא הוה בערלה אלא ל"ת גרידא. וא"כ אפשר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דקיי"ל כמ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט. משום דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ואיהו ס"ל דקרבין. כמבואר במתניתין דסו"פ שתי הלחם ובפרק אלו עוברין (מ"ז ע"א) עיי"ש. וגם מדקאמר רבינא במנחות שם ובפ"ב דביצה (כ' ע"ב) לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט. וכן סתמא דתלמודא קאמר התם איבעיא להו לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכו'. משמע דלא קיי"ל הכי. וכמש"כ הראשונים ריש פרק בתרא דיבמות ובפ"ק דחולין (י"א ע"ב) דכיו"ב משמע דלית הילכתא הכי עיי"ש. ובכמה דוכתי כיו"ב. איברא דיש לפקפק בזה. ואין להאריך. אלא דבלא"ה הרי התוס' (בפרק אין צדין) שם וכן בפ"ב דשבת (כ"ד ע"ב) בד"ה לפי שאין וכו'. לא ס"ל כסברא זו עיי"ש בדבריהם. וא"כ אפשר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. וא"כ בלא העשה דערלה איכא למימר שפיר דנוטע לדבר מצוה חייב בערלה משום דאינו רוצה בעצו. והא גופא אשמעינן ר"ה בירושלמי שם דלא נימא כסברת הר"י ז"ל ובטל לי' העץ לגבי צורך מצוה והו"ל כמשמר פירותיו לעצים דפטור קמ"ל דלא אמרינן הכי וחייב. וא"כ אין בעשה זו שום ענין נוסף על הלאו. ולא באה אלא כדי לעבור בלאו ועשה. ולזה לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין עשה זו באה במנין. אבל לשיטת שאר ראשונים ז"ל אין זה מספיק לתרץ מה שלא מנאוה. ודעתם צ"ע אצלי ואין להאריך בזה יותר:

ולענין לאו דלא ידבק שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן כבר ביארנו כל צרכו בזה (לעיל לאוין ה') עיי"ש. וגם עמדנו שם במאי דצ"ע אצלי בסוגיא דפסחים פרק אלו עוברין (מ"ח ע"א) ובסוגיא דפ"ג דמכות (כ"ב ע"א) דמשני אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ואזהרתי' מדכתיב ולא ידבק בידך וגו'. ופריך עלה ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה וגו'. ומשום הך פירכא הדר בי' מההיא אוקימתא. ומוקי לה בשבישל בעצי הקדש ואזהרתי' מדכתיב לא תעשון כן לה"א עיי"ש. ויש לתמוה דהרי עיקר לאו דלא ידבק בידך לא כתיב אלא בעיר הנדחת. וא"כ משכחת שפיר דלא לקי אלא מלאו זה בלבד וכגון שבישל בעצי עיר הנדחת דליכא מלקות אלא משום לאו זה ולא שייך בי' לאו דלא תביא תועבה. דממון עיר הנדחת איסור מצד עצמו הוא. ולא משום איסורי ע"ז נגע בהו. שהרי אפי' ממון צדיקים שבתוכה בכלל האזהרה. וא"כ שפיר מיתוקמא דלקי משום אזהרה דלא ידבק כדבעי למימר מעיקרא. וביותר קשה לפמש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ע"ד) דהמקדיש בלשון חרם ג"כ בכלל אזהרה זו דלא ידבק בידך עיי"ש בדבריו. ונראה דטעמו משום דכי היכי דע"ז בכלל אזהרה זו. אע"ג דעיקר קרא לא כתיב בע"ז. אלא בשלל עיר הנדחת הוא דכתיב. וע"כ היינו רק משום דכתיב בי' לא ידבק בידך מאומה מן החרם. וכיון דגם ע"ז נקראת חרם. הו"ל ג"כ בכלל אזהרה זו. ומבואר מזה דכל שנקרא חרם בכלל אזהרה זו. וא"כ מהאי טעמא גם הקדש בלשון חרם דמיתרי בקרא חרם. אית לן למימר דהו"ל בכלל אזהרה זו. ומעתה לפ"ז מאי דמוקי לה התם בשבישלו בעצי הקדש. ע"כ היינו דוקא בגוונא שלא הקדישן בלשון חרם אלא בלשון הקדש סתם. דאל"כ תקשה ולילקי נמי משום ולא ידבק בידך. וא"כ לא פסיקא מילתא. כיון דאיכא הקדש דלקי נמי משום ולא ידבק בידך. טפי הו"ל לאוקמי בשבישלו בעצי עיר הנדחת דלא משכחת לעולם דלקי עלייהו אלא משום לאו דלא ידבק בידך לחוד:

איברא דיש מקום ליישב קצת חומר הקושיא עפמש"כ הריטב"א ז"ל (במכות שם) במאי דמשני התם אלא הבמ"ע בשבישלו בעצי אשרה. וכתב וז"ל וא"ת וליתניי' תנא בגיד הנשה של נבלה ולילקי שש. וי"ל דלא פרכינן הכי להרבות בלאוין אלא על משנתנו דקתני יש וכו'. אבל בהא דלא קתני יש לית לן למיפרך הכי. דלא בעי תנא למיתני אלא דבר שיש בו חידוש. ובגיד של נבלה מאי חידוש איכא וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. והשתא לפ"ז נראה דהיינו טעמא דלא מוקי לה בשבישלו בעצי עיר הנדחת. משום שאין בזה שום חידוש. דהרי הלאו דלא ידבק בידך מפורש בהדיא בקרא אצל שלל עיר הנדחת. ולהכי לא בעי לאוקמה אלא בעצי אשרה דיש בזה קצת חידוש לומר דגם הנאת ע"ז בכלל אזהרה זו. אע"ג דקרא בשלל עיר הנדחת הוא דכתיב דלא משום איסור ע"ז הוא כלל אלא איסור בפ"ע הוא כמשכ"ל. ובתר הכי כדמוקים לה בשבישלו בעצי הקדש צ"ל דס"ל להאי תנא דגם בעצי אשרה ליכא שום חידוש כ"כ. משום דכיון דכתיב חרם בהאי קרא וע"ז מיקריא חרם. הו"ל כאילו מפורש בקרא הלאו בע"ז כמו בשלל עיר הנדחת. וכן מתבאר מדברי הריטב"א שם בסמוך עיי"ש בדבריו. אבל בעצי עיר הנדחת ודאי ליכא שום חידוש כלל. ולהכי לא בעי לאוקמי ברייתא בהכי. ובהכי ניחא נמי מאי דקשה לדעת הרא"ם ז"ל למאי דמוקי לה בעצי הקדש אמאי לא נקט לה בעצי חרם ולילקי נמי משום לאו דלא ידבק בידך. אבל ע"פ דברי הריטב"א ז"ל ניחא משום דלא חשיב לי' חידוש. כיון דבהדיא כתיב חרם בקרא. כי היכי דלא חשיב חידוש לעצי אשרה מה"ט כמש"כ הריטב"א שם וכמשכ"ל. מיהו כל זה לא יתכן אלא ע"פ דברי הריטב"א ז"ל. אבל לפמש"כ בתוס' שנץ (במכות שם) בשם הרשב"ם ז"ל לתרץ למאי דמוקי לה בעצי הקדש אמאי לא נקטי' בעצי אשרה דאיכא שני לאוין. וכמו שהקשה גם הריטב"א ז"ל שהבאתי. וכתב לתרץ דכיון דלא קתני יש מבשל. כדקתני מתניתין יש חורש. אלא קתני המבשל גיה"נ וכו'. משמע דהכי הוה עובדא ועל מעשה נשאלה שאלה בבית המדרש עיי"ש. ולפ"ז ודאי קשה טובא כדאקשינן. דלמה לי' למיהדר בי' מלאו דלא ידבק בידך. כיון דאפשר לאוקמי בעצי עיר הנדחת דלית בהו אלא לאו דלא ידבק בידך לחוד. ותו לא תקשה דלילקי נמי משום ולא תביא תועבה. מיהו אפשר קצת לומר בזה לפי המבואר (בפ"ק דביצה י"ב ע"ב) דהך ברייתא דהמבשל גה"נ לא אתיא אלא כב"ש דלית להו מתוך עיי"ש. וא"כ לפי המבואר בסנהדרין (פרק בן סו"מ) דלר"א עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולא נכתבה אלא משום דרוש וקבל שכר עיי"ש (דע"א ע"א). וכיון דר"א שמותי מתלמידי ב"ש וקאי בשיטתייהו כידוע. ולא אמר ר"א דבר שלא שמע מפי רבותיו כדאמרינן בפ"ב דסוכה. א"כ ודאי ב"ש נמי הכי ס"ל. וא"כ לא הוה מצי לאוקמה בעצי עיר הנדחת. כיון דלרשב"ם ז"ל משמע דהכי הוה עובדא וע"פ מעשה נשאלה שאלה כזו בביהמ"ד והרי לב"ש לא משכחת לה כלל. וגם י"ל דכיון דלר"א עיר הנדחת לא היתה מעולם ולא עתידה להיות. א"כ עכ"פ לא הי' בימי התנאים. ולא יתכן לאוקמי ברייתא בהכי מיהו אי מהא אין הכרע. דהרי ר"י קאמר התם אני ראיתיה וישבתי על תלה עיי"ש. ואין להאריך בזה. ובעיקר דברי היראים יש להעיר מסוגיא דיומא ( פ"א ריש ע"ב) דאמרי' ר"פ אמר היא גופא שבת איקרי עיי"ש ובפרש"י שם ד"ה היא גופא וכו'. דסברת הרא"ם שם היא ממש סברת ר"פ שם. ושם משמע דלכ"ע אית להו הך סברא. עיי"ש היטב וצ"ע בפרט זה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.