ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/פב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png לא תעשה TriangleArrow-Left.png פב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


בל יונו גר. וילחצוהו. (בפרשת משפטים) וגר לא תונה ולא תלחצנו. ותניא במכילתא ובריש פ"ג דמס' גרים לא תוננו בדברים ולא תלחצנו בממון וכו' עיי"ש. ומנאום כל מוני המצות הבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן הרמב"ם (בסה"מ לאוין רנ"ב רנ"ג) וכל סייעתו ז"ל. אבל יש כאן מקום עיון בדברי רבינו הגאון ז"ל דלפי שיטתו כיון שמנה לקמן בסמוך לאו דאונאת ישראל. שוב לא הי' לו למנות לאו דאונאת גר. כיון דלכאורה ליכא נפק"מ בלאו זה אלא כדי לעבור עליו בשנים או שלשה לאוין. וכדתניא בב"מ (בפרק הזהב נ"ט ע"ב) המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין. וגר לא תונה. וכי יגור אתכם גר לא תונו אותו. ולא תונו איש את עמיתו. וגר בכלל עמיתו הוא עיי"ש. וכבר נתבאר דבכל כיו"ב לשיטת רבינו הגאון ז"ל אינו בא במנין אלא הלאו הכללי בלבד. והלאו הפרטי שיצא מן הכלל אינו אלא כלאו שנכפל שאינו נמנה בפ"ע:

ואמנם אפשר לומר לפי מאי דאמרינן (בפרק הזהב נ"ט ע"א). אמר רב חיננא ברי' דר"א מאי דכתיב לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ומצות אל תונהו עיי"ש. וכן פסק הרא"ם ז"ל ביראים (סי' נ"א) ובסמ"ג (לאוין קע"א) ובהג"מ (פי"ד מהלכות מכירה) ובמרדכי (פרק הזהב בשם ספר החכמה). וכולם פירשוה כפשטה שלא הזהירה תורה על אונאת דברים אלא על יראי השם וזהירים בתורה ובמצות עיי"ש. וכן פי' בנמוק"י שם עיי"ש. וגם הרי"ף והרא"ש ז"ל שם הביאוה להלכה אלא שדבריהם סתומים. וכפי הנראה ס"ל דפירושה כפשטה. דאל"כ הו"ל לפרש. והיינו דוקא באונאת דברים שבישראל דכתיב בי' עמיתו. אבל בגר כיון דלא כתיב בי' עמיתו. ואין לנו מיעוט למי שאינו ירא השם ואינו זהיר בתורה ובמצות. ממילא ע"כ בגר הזהירה תורה אפי' על גר שאינו ירא השם כ"כ וזהיר בתורה ובמצות. וא"כ יש בלאו דאונאת גר מה שאינו בכלל לאו דאונאת ישראל. דמשום לאו דאונאת ישראל אינו מוזהר אלא דוקא על עם שאתך בתורה ומצות. משא"כ בלאו דאונאת גר צדק שבכל ענין הזהירה תורה. וא"כ שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דאונאת גר בפ"ע אפי' לשיטתו. הן אמת דהרמב"ם ז"ל והטור לא הביאו דין זה להלכה דמי שאינו ירא שמים ואינו זהיר בתורה ובמצות אין מוזהרין עליו על אונאת דברים. וגם בש"ע לא הביאו. רק הרמ"א ז"ל (בהגה ריש סי' רכ"ח בחו"מ) הביאו בשם י"א עיי"ש. והוא תמוה לכאורה. והי' נראה לומר דס"ל להרמב"ם והטור כמש"כ בש"מ בשם הריטב"א ז"ל לפרש עם שאתך בתורה ובמצות היינו אשתך עיי"ש. והיינו כדאמרינן התם לקמן בסמוך. א"ר לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו וכו' עיי"ש. והילכך כיון שכבר הביאו בטוש"ע שם ההיא מימרא דרב. וכן הרמב"ם ז"ל (בפט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט) כבר כתב דעדיפא מינה עיי"ש ובמש"כ בהגהות מיימוני שם. להכי לא הוצרכו להביא ההיא דרב חיננא. גם אפשר לומר דדעתם כמש"כ הב"ח (ריש סי' רכ"ח) בשם המרדכי הארוך לפרש הא דקאמר עם שאתך בתורה ובמצות היינו למעוטי נכרי עיי"ש. וכבר כתב הרמב"ם (בפי"ג מהלכות מכירה) לענין אונאת ממון דנכרי אינו בכלל אזהרה דאונאה. ואח"כ (בפי"ד) כתב שם כשם שהונאה במקח וממכר כך יש הונאה בדברים. וכ"כ בטוש"ע שם עיי"ש. וא"כ נכרי שאינו מוזהר עליו על הונאת ממון אינו מוזהר עליו גם על הונאת דברים. ולזה לא הוצרכו להביא ההיא דרב חיננא. ומ"מ שאר ראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. אלא הדברים כפשוטן כדכתיבנא. וזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. ולכך שפיר מנה לאו דאונאת גר צדק בפ"ע כמו שביארנו:

אלא דהתינח לענין לאו דגר לא תונה. אבל לענין לאו דלא תלחצנו דקאי לאזהרה לאונאת ממון. ובאזהרה זו גם בישראל ליכא נפק"מ בין ירא שמים וזהיר בתורה ומצות או לא. דבאזהרה זו לא כתיב עמיתך. וא"כ אחר שמנה האזהרה שבישראל לא הי' לו למנות אזהרה דגר דהו"ל בכלל ישראל. איברא דלפי מסקנת המרדכי הארוך בשם ספר החכמה שהביא הב"ח (ריש סי' רכ"ח). כיון דאמרינן התם (בפרק הזהב) גדולה אונאת דברים מאונאת ממון וכו'. א"כ כיון דבאונאת דברים לא הזהיר הכתוב אלא על ירא שמים וזהיר בתורה ובמצות. כ"ש באונאת ממון דמותר. והב"ח שם הניחה בצ"ע עיי"ש. וא"כ אפשר דגם דעת רבינו הגאון ז"ל כמסקנת ספר החכמה. ולזה גם באונאת ממון הוצרך למנות אזהרה דגר בפ"ע. אלא דעיקר דברי המרדכי צ"ע מסוגיא דפ"ב דבכורות (י"ג ע"ב) דפריך בקרא דוכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' אל תונו איש את אחיו. לעמיתך למה לי. ומשני איצטריך. לעמיתך אתה מחזיר אונאה ולא לנכרי ופריך הניחא למ"ד גזילו אסור. היינו דאיצטריך קרא למישרי אונאה. אלא למ"ד גזילו של נכרי מותר אונאה מיבעי וכו' עיי"ש. ולכאורה מזה ראי' למסקנת המרדכי דכיון דבאונאת דברים גלי קרא דדוקא למי שהוא ירא שמים וזהיר בתורה ומצות כ"ש באונאת ממון. דאל"כ מאי פריך התם. ודילמא איצטריך קרא למעוטי גם באונאת ממון מי שאינו ירא שמים ואינו זהיר בתורה ובמצות. כי היכי דמיעט קרא באונאת דברים מדכתיב עמיתו עם שאתך בתורה ובמצוות. אלא ודאי להכי לא איצטריך קרא. דשמעינן לה באונאת ממון מכ"ש מאונאת דברים. כדמסיק המרדכי. אלא דאכתי קשה לפ"ז מאי קאמר התם הניחא למ"ד גזילו אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי אונאה. ולמה לי קרא הרי קל וחומר בנו של קו"ח הוא. דאם באונאת דברים שמעינן מקרא דמי שאינו ירא שמים וזהיר בתורה ומצות אינו מוזהר עליו. כ"ש באונאת ממון. ומינה אם בישראל שאינו ירא שמים אינו מוזהר עליו כ"ש נכרי. מיהו לזה הי' אפשר לומר דמזה ליכא למשמע אלא דליכא איסורא בהכי ולא עבר עלה בלאו. אבל מ"מ אכתי הוה סד"א שאם תבעו בדין חייב להחזיר לו אונאתו. וכמש"כ הרא"ם ז"ל ביראים (סי' קכ"ד) דאפי' למ"ד גזל נכרי מותר מ"מ לאו דידי' הוא אלא ממון הנכרי. והובא במג"א (סי' תרל"ז ס"ק ג') עיי"ש. וכן דעת הרמב"ן ז"ל (במלחמות פרק לולב הגזול) עיי"ש. וביאור דבריהם נראה משום דגזל לא משום הפסד ממון לחבירו לחוד אסר רחמנא. אלא גם משום צערא. דצערי' לחברי'. כמבואר בפרק ארבע מיתות (נ"ז ע"א) עיי"ש. ובפירש"י שם בד"ה צערא. ובע"ז (פרק השוכר ע"א ע"ב) עיי"ש היטב. וגם קפיד רחמנא שלא יהנה משל אחרים בחמס ושוד. אבל בנכרי לא אסר רחמנא צערא דידי'. וגם לא אסרה תורה הנאה מממונו אפי' בע"כ. אבל מ"מ הנכרי יש לו זכיי' בממונו ודידי' הוא. ויכול להוציאו בדיינין מהתופס בו שלח כדין בלא טענה:

ובהכי ניחא קושית התוס' בבכורות שם בד"ה כמ"ד וכו' שהקשו למ"ד גזל נכרי מותר מדכתיב וחשב עם קונהו עיי"ש. דלפ"ז לק"מ כמבואר. וא"כ שפיר קאמר דלמ"ד גזילו אסור איצטריך קרא דלעמיתך גבי אונאה לומר לעמיתך אתה מחזיר אונאה ולא לנכרי. דאע"ג דודאי לענין דליכא איסורא לא צריך קרא. מטעם שנתבאר. מ"מ צריך קרא לומר דלא צריך להחזיר כשיתבענו בדין. ומאי דקאמר הכא דאיצטריך קרא למישרי אונאה. צ"ל דלאו דוקא הוא. אלא רצה לומר להתירה ולהפקירה לגמרי להחזיקה בידו ושלא להחזיר אפי' כשיתבענו וכדקאמר התם בהדיא מעיקרא. לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לנכרי. אלא דלפ"ז אינו מובן מאי דקאמר אלא למ"ד גזילו של נכרי מותר אונאה מבעיא. ומאי קושיא. הרי להרא"ם והרמב"ן ז"ל לא קאמר אלא דמותר ולא עביד איסורא. וא"כ אכתי שפיר איצטריך קרא גבי אונאה לומר דאינו צריך להחזיר כשיתבענו. ועכצ"ל חדא מתרתי. או דאונאת ממון מאונאת דברים ליכא למילף לענין זה לקולא. או דגם באונאת דברים גופא לא ממעטינן שאינו ירא שמים. ומאי דקאמרינן עם שאתך בתורה ובמצות. היינו כפי' הריטב"א ז"ל שהבאתי לעיל. וא"כ הדק"ל. אלא דאפשר לומר דלהנך דמפרשי לה בשאינו ירא שמים. לא ס"ל כדעת הרא"ם והרמב"ן ז"ל בזה אלא ס"ל דלמ"ד גזל עכו"ם מותר. היינו לגמרי כזוכה מהפקר ושלו הוא. כדעת שאר ראשונים ז"ל בזה. ומ"מ ממיעוטא דעמיתך דכתיב באונאת דברים למעוטי מי שאינו ירא שמים לא משמע אלא למעוטי מאיסור עבירות לאו בלבד. ולא לענין שלא יצטרך להחזיר אונאה. ועפ"ז אתיא סוגיא דבכורות שם שפיר בדקדוק היטב. וכן נראה בלא"ה מוכרח ע"כ לפי מה שכתב המרדכי שם דקרא דעמיתו דכתיב באונאת דברים למעט מי שאינו בתורה ובמצית. היינו למעט נכרי. וגם ס"ל דאונאת ממון שמעינן לקולא במכ"ש מאונאת דברים וא"כ הדבר תמוה למה לי בסוגיא דבכורות שם קרא באונאת ממין למעט נכרי. ותיפוק לי' בק"ו מאונאת דברים. ועכצ"ל דס"ל דמקרא דאל תונו איש את עמיתו דכתיב באונאת דברים. לא משמע למעוטי אלא מאיסורא. דהרי כיון דלאו בממון מיירי קרא אלא בצערא דגופי' בדברים בעלמא. אי אתינן למילף מיני' בק"ו לאונאת ממון. אין לנו אלא לענין איסורא לחוד. דלא עבר בלאו. אבל לענין ממון שלא יצטרך להחזיר אונאה ליכא למשמע מיני' כלל. וא"כ שפיר איצטריך התם קרא גבי אונאת ממון למעוטי שאינו צריך להחזיר אונאה לנכרי. וא"כ אדרבה מסוגיא דהתם ראי' להמרדכי כמשכ"ל. וא"כ גם דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים כמו שביארנו:

מיהו לדברי הרא"ם ז"ל גופי' דס"ל דאפי' למ"ד גזל נכרי מותר היינו רק לענין איסורא. אבל לענין ממון דידי' הוא. וא"כ ניתן ליתבע בדיינין. והרא"ם גופי' ס"ל דעם שאתך בתורה ובמצות היינו למעוטי מי שאינו ירא שמים. א"כ עכצ"ל דלא ס"ל כדעת המרדכי בשם ספר החכמה דגמרינן אונאת ממון במכ"ש מאונאת דברים. דא"כ קשיא טובא סוגיין דבכורות. מאי פריך למ"ד גזילו של נכרי מותר אונאה מיבעיא. הרי גם לדידי' אכתי שפיר איצטריך קרא למעוטי לענין שאינו צריך להחזיר אונאה. דהא בלא"ה ע"כ לא מיתוקים קרא אלא להכי. דאילו לענין איסורא תיפוק לי' בק"ו מאונאת דברים. אלא ודאי צ"ל דלהרא"ם ז"ל ס"ל דאונאת ממון ליכא למשמע בק"ו מאונאת דברים אפי' לענין איסורא גרידא. והתם בסוגיא דבכורות משמע להו מיעוטא דקרא לענין איסורא כדכתיב בתרי' אל תונו איש את אחיו. ואם אי אפשר לאוקמי קרא למעוטי מאיסור לאו. גם לענין דין ממון לא מיתוקים מיעוטא דלעמיתך. ולזה פריך שפיר למ"ד גזל נכרי מותר אונאה מיבעיא. ומ"מ לדעת רבינו הגאון ז"ל שפיר אפשר לומר כדעת המרדכי ולק"מ כמו שביארנו. וראיתי לקצת אחרונים ז"ל שנטו לכוון כוונה אחרת בדברי הרא"ם ז"ל ביראים (סי' קכ"ד) שם. ולפ"ז גם להרא"ם ז"ל מתפרשת סוגיא דבכורות כמש"כ לשאר ראשונים ז"ל. אבל אין דבריהם מכוונים אצלי. ואין לזוז מפשטות דברי הרא"ם ז"ל שם. וכמו שהבין במג"א שם ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל שמנה לאוין דאונאת הגר בפ"ע:

ואמנם כל זה אינו אלא אם נימא דלאו דלא תלחצנו הוא אזהרה לאונאת ממון. כמו לאו דאל תונו איש את אחיו האמור בישראל. וכדמשמע מפשטות ברייתא דמכילתא ודמס' גרים שהבאתי. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ם (בסה"מ לאוין רנ"ג ובפי"ד מהלכות מכירה הלכה ט"ו ט"ז) והרשב"ץ (לאוין סי' ע"ב) והחינוך (מצוה ס"ד) עיי"ש. אלא דאם זו היא דעת רבינו הגאון ז"ל הדבר תמוה. דלקמן (לאו פ"ה) בלאו דאונאת ישראל כלל לאו דאונאת דברים עם לאו דאונאת ממון במצוה אחת. והיינו ע"כ משום דלשיטתו אזיל דכל ששני הלאוין הם משם אחד וענין אחד מונה אותם במצוה אחת. והכא נמי כיון דזו וזו אונאה היא. לכן כללם באזהרה אחת שלא להונות כלל בשום דבר לא בדברים ולא בממון. וא"כ כאן נמי באונאת גר הי' לו לכוללם כאחת שלא להונות הגר לא בדברים ולא בממון. ואמאי חלקן לשני לאוין בפ"ע. והנה לא רבינו הגאון ז"ל לבדו הלך בדרך זו. דגם הבה"ג והר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל מנו באונאת ישראל רק לאו אחד. ובאונאת הגר מנו שני הלאוין לא תונה ולא תלחצנו עיי"ש. וכן באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל משמע שכולל בישראל שני הלאוין באזהרה אחת עיי"ש. אבל בה"ג כת"י רומי ראיתי שמנה גם בישראל שני הלאוין במנין הלאוין. ומ"מ דברי רבינו הגאון והר"י אלברגלוני והר"א הזקן והרשב"ג ז"ל צ"ע לכאורה:

וראיתי לרש"י ז"ל (בפרשת משפטים) שפירש דלא תלחצנו היינו גזילת ממון עיי"ש. וכן פי' רבינו בחיי ז"ל שם עיי"ש ולפ"ז אינו אלא אזהרת לא תגזול ששנה הכתוב בגר כדי לעבור עליו בשני לאוין. אבל בגמרא (בפרק הזהב נ"ט ע"ב) פירש רש"י דלא תלחצנו היינו דחיקת ממון. שדוחקו על הפירעון שנתחייב לו. והוא כמו לאו דלא תהי' לו כנושה האמור בישראל. וכן מבואר בגמרא שם לפי גירסתו עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הרא"ם ז"ל ביראים (סי' נ"ג) ובסמ"ג (לאוין קע"ג). וכן הכריח הה"מ (פי"ד מהלכות מכירה הלכה ט"ו) עיי"ש. ושני פירושים אלו לא יתכנו לדעת רבינו הגאון ז"ל. דא"כ לא הי' לו למנות לאו זה. כיון שמנה לקמן לאו דלא תהי' לו כנושה וכבר מנה לעיל לאו דלא תגזול. דגם גר צדק בכללן. והריטב"א ז"ל (בפרק הזהב שם). וכ"כ בש"מ שם בשם הראב"ד ז"ל פירשו דלחיצה היינו עבודת פרך. ומאי דאמרינן בגמרא שם דהלוחץ את הגר עובר בשלשה לאוין. היינו שני לאוין שכתובים בלחיצה. והשלישי היינו לאו דלא תרדה בו בפרך דכתיב בעבד עברי. וכ"ש גר דבן חורין הוא עיי"ש. וכן פירש הרשב"ם ז"ל בפי' עה"ת (פרשת משפטים) על קרא דלא תלחצנו שכתב וז"ל ולא תלחצנו לעשות מלאכתך לפי שהוא בלא גואל. כדכתיב וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם עכ"ל עיי"ש. והיינו עבודת פרך כעבודת מצרים. ולכאורה יש לתמוה במש"כ הראב"ד ז"ל דאזהרת לא תרדה בו בפרך דכתיב בעבד עברי כ"ש בבן חורין. דהרי בהדיא דרשינן בספרא (פרשת בהר) לא תרדה בו. בו אי אתה עובד בפרך אבל אתה עובד בבן חורין בפרך עיי"ש. אבל לק"מ דכבר ביאר הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות עבדים ה"ז) וז"ל בד"א בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה. אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו עכ"ל עיי"ש. ובהג"מ שם. וא"כ היינו דוקא כשהוא עושה המלאכה מרצונו ומדעת עצמו. וברשותו הדבר תלוי בכל שעה להתבטל ממלאכתו. אבל כשמכריחו בע"כ לכך. אפי' בגוונא דלא הוי בכלל גזל. וכגון שנתחייב. לו ממון ומנכה לו בזה מחובו. ודאי אפי' בבן חורין עובר עליו בלאו זה. וכ"ש הוא מעבד. וזהו שכתב הראב"ד ז"ל וכ"ש בגר שהוא בן חורין. והיינו דומיא דעבד. דאפי' במוכר עצמו מ"מ אחר שנמכר הוא מוכרח במלאכתו בע"כ. ולפ"ז נראה דלפי מאי דאמרינן (בפרק איזהו נשך ע"ג ע"ב) דכל שאינו מתנהג כשורה מותר להשתעבד בו עבודת עבד. והיינו אפי' כעבודת עבד כנעני. וכמבואר ברמב"ם (שם הלכה ח') עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם. והוא מוכרח. דהרי התם ילפינן לה מדכתיב לעולם בהם תעבודו ובאחיכם וגו' עיין שם. דאפי' באחיכם אתם רשאים לעבוד כעבד אם אינו נוהג כשורה. והך קרא בעבודת עבד כנעני מיירי. ובכלל זה כל העבודות כולן עבודת עבד ועבודת פרך. ואמנם זהו דוקא בישראל דגלי בי' קרא אבל בגר צדק דנפק"ל מדכתיב ולא תלחצנו ולא תלחץ. ולא גלי בי' קרא להתיר כשאינו נוהג כשורה. ודאי אית לן למימר דבכל ענין נאמרה אזהרה זו. אפי' כשאינו נוהג כשורה הרי הוא מוזהר עליו שלא לעבוד בו עבודת עבד ועבודת פרך. ומאי דאמרינן בגמרא שם דהלוחצו עובר בשלשה לאוין. ע"כ היינו דוקא כשמתנהג כשורה. אבל כשאינו נוהג כשורה אינו עובר עליו אלא בשני לאוין דלא תלחצנו ולא תלחץ האמורים בגר עצמו. אבל לאו דלא תרדה בו בפרך דכתיב בישראל אע"ג דגם גר צדק בכלל. משום דלא גרע מישראל. מ"מ ליתא אלא בשמתנהג כשורה דוקא:

ומעתה לפ"ז אפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן ולזה שפיר מנה לאו דלא תלחצנו האמור בגר בפ"ע. אע"פ שמנה לקמן לאו דלא תרדה בו בפרך האמור בישראל. משום דלאו דלא תלחצנו נוהג אפי' במקום דליתא ללאו דלא תרדה בו בפרך. והנה ראיתי להטור (בחו"מ סי' רכ"ח) שכתב דיותר צריך להזהר באונאת הגר בין בגופו ובין בממונו לפי שהוזהר עליו בכמה מקומות עיי"ש. ובב"י כתב על זה שכן מבואר בגמרא שם וכ"כ בש"ע שם. וכתב ע"ז בבאה"ג שם שכן הוא במשנה ובברייתא שם עיי"ש. והדברים תמוהים אצלי טובא דלא נמצא כן לא במשנה ולא בברייתא ולא בגמרא. ואע"ג דבברייתא שם אמרו דהמאנה את הגר עובר בשלשה לאוין. מ"מ לא אשכחן שיהא צריך להזהר יותר באונאת הגר מבאונאת ישראל. ולא שמענו מעולם דמה שנאמרו בו שנים או שלשה לאוין יהי' בו איסור נוסף על מה שלא נאמר בו אלא לאו אחד. ובכל דוכתי פשוט ומבואר דליכא נפק"מ בלאוי יתירי אלא להחמיר בעונשו בדיני אדם או בדיני שמים. אבל בגוף האיסור אין לנו אלא מאי דגלי קרא בהדיא בזה כמו בזה. אבל נראה דמקור דברי הטור בזה הוא ממש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' נ"ג) ונמשך אחריו ג"כ בסמ"ג (לאוין קע"ג) שכתב וז"ל האונה את הגר עובר וכו' וכל הלוחצו בממון תניא (בפרק הזהב) שעובר משום לא תלחצנו וגר לא תלחץ ולא תהי' לו כנושה. וילך עם הגר לפנים משורת הדין. ולא יעמיד עצמו על דין תורה עכ"ל הסמ"ג עיי"ש. וביותר ביאור הוא ביראים שם שכתב וז"ל לחיצה זו איני יודע מה היא. אבל מדתניא (בפרק הזהב) הלוחצו עובר בשלשה לאוין משום לא תלחצנו וגר לא תלחץ ולא תהי' לו כנושה. וגר בכלל ישראל הוא למדתי דומיא דלא תהי' לו כנושה. ופי' דלא יהי' לו כנושה למדנו (בסוף איזהו נשך) דאמרינן התם כדאתא ר"ד אמר מנין לנושה בחבירו שאסור לעבור לפניו ת"ל לא תהי' לו כנושה. למדנו פי' הלחיצה שילך עם הגר לפנים משורת הדין עכ"ל עיי"ש. והדבר ברור דזו היא ג"כ כוונת הטור שם. ובזה מובן ג"כ מהו ענין יתרון הזהירות שכתב הטור שם:

ולפ"ז לכאורה הי' מקום לפרש דברי רבינו הגאון ז"ל גם ע"פ דעת רש"י וסייעתו ז"ל דלא תלחצנו היינו דחיקת ממון. כעין לאו דלא תהי' לו כנושה. שהרי לפ"ז הזהיר הכתוב בגר יותר מבישראל. שהרי הזהיר הכתוב לילך עמו לפנים משורת הדין. ואין זה בכלל הלאו האמור בישראל ולזה מנה לאו דגר בפ"ע. אלא דעיקר דברי היראים והסמ"ג נפלאים בעיני. דהרי לאו זה דלא תהי' לו כנושה. שמשם למד הרא"ם ז"ל ענין לחיצה זו. בישראל כתיב. אלא דגם הגר בכלל דהא לא גרע מכל ישראל לכל דבריו. וא"כ עכ"פ אין לנו בגר שום ענין יותר מבישראל. וגם לא ידענא מאי ענין כאן ללפנים משורת הדין. דודאי דין גמור הוא. שאסרה תורה לצער את חבירו בחנם. שאם יודע שאין לו לפרוע ועובר לפניו הרי הוא לו כנושה. ועובר בלאו. לא שנא גר ול"ש ישראל. אבל לפנים משורת הדין ענין אחר הוא. ואית בה מצוה בעלמא בישראל ובגר ולא מדינא. וכדאמרינן (בפרק הגוזל עצים צ"ט ע"ב) ובשאר דוכתי עיי"ש. ובפרט לפי דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות מלוה) דעיקר קרא דלא תהי' כנושה לא בא אלא להזהיר שלא יהא נוגשו אלא כשיש לו ולא כשיודע שאין לו. ומה שדרשו ממנו איסור שלא יעבור לפניו. אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כמש"כ בלח"מ שם עיי"ש. ועכ"פ לענין זה אין שום חילוק בין ישראל לגר. וראיתי בסמ"ק (סי' פ"ח) שכתב וז"ל שלא ללחוץ הגר דכתיב וגר לא תונה ולא תלחצנו. וה"ה לישראל. ורצה לומר בממון כגון שאינו עושה עמו לפנים משורת הדין עכ"ל עיי"ש. הנה אע"פ שגם הוא ז"ל נמשך אחר היראים והסמ"ג. מ"מ נטה מדבריהם במה שכתבו כן רק בגר. וכתב דהוא הדין לישראל. וזה ודאי מוכרח כמו שביארנו. ומ"מ עיקר הדבר צ"ע טובא כדכתיבנא. ועי' מש"כ בזה בהגהות חדשות לסמ"ק. ואין דבריו מספיקים כלל ואין להאריך בזה. וא"כ לא יתבארו בזה דברי רבינו הגאון ז"ל. אבל עם דברי הראב"ד והריטב"א ז"ל נתבארו דבריו על נכון כמו שביארנו. ועפ"ז אתו שפיר נמי דברי הבה"ג והר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל. אלא דעיקר הדבר אינו מובן מה שכללו כאחד אונאת דברים ואונאת ממון במצוה אחת. ואין זה דרכם בכל שאר מצות כיו"ב. ונוסחת הבה"ג כת"י רומי היא הנכונה. ועכ"פ דברי הר"א הזקן והרשב"ג ז"ל צ"ע בזה. אבל רבינו הגאון ז"ל זו היא שיטתו בכל כיו"ב ולשיטתו אזיל גם כאן:

עוד יש מקום אתי לדון בזה דהנה הרמב"ם (בסה"מ לאוין רנ"ג ורנ"ה) וביראים (סי' נ"ב) והסמ"ג (לאוין קע"ב) והחינוך (במצוה ס"ג ובמצוה תקס"ט) מבואר דס"ל דלאו דאונאת גר הוא דוקא בגר צדק ולא בגר תושב עיי"ש בדבריהם. אבל ראיתי להראב"ע ז"ל (בפרשת משפטים) שפירש קרא דוגר לא תונה ולא תלחצנו בגר תושב עיי"ש. וכן מבואר להדיא בירושלמי יבמות (פרק הערל ה"א) דאמרינן התם בשלשה דברים שוה גר תושב לישראל בלא תעשוק ולא תונה וגולה כישראל עיי"ש. וכן איתא בברייתא דמס' גרים. (ריש פ"ג) דקתני התם איזהו גר תושב וכו' ועוברים עליו משום בל תונה ובל תעשוק וכו' עיי"ש. וכן הוא בספרא (פרשת בהר פ"ז) דדריש על קרא דכתושב כשכיר יהי' עמך דכתיב בעבד עברי. כתושב מה תושב בטוב לו לא תוננו אף זה בטוב לו לא תוננו עיי"ש. והך ברייתא סמיך על מאי דדרשינן התם בספרי (פרשת תצא פיסקא רנ"ט) אשר ינצל אליך מעם אדוניו לרבות גר תושב עיי"ש. ושם כתיב בטוב לו לא תוננו. וזהו איפוך מדברי החינוך (מצוה תקס"ט) שכתב דהך קרא לא מיירי אלא בעבד ולא בגר תושב ואין בכלל לא תונה אלא עבד כנעני וגר צדק עיי"ש. וכן מפורש בפ"ג דמס' גרים שם דקרא דבטוב לו לא תוננו בגר תושב מיירי עיי"ש. וראיתי בריטב"א (ב"מ סו"פ הזהב) בשם הראב"ד ז"ל. וכ"כ ג"כ בש"מ שם בשם הראב"ד ז"ל. שהוקשה לו במאי דקתני התם המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין. אמאי לא חשיב נמי לאו רביעי מדכתיב בטוב לו לא תוננו. ותי' דאפשר דההוא באונאת ממון מיירי. מדכתיב בטוב לו עיי"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דהא הך קרא בגר תושב מיירי. והכא בגר צדק מיירי. וצ"ל דס"ל להראב"ד והריטב"א ז"ל דהכא בגר תושב נמי מיירי. וכמבואר בירושלמי ומסכת גרים שם. וא"כ התם בקרא דבטוב לו לא תוננו דמיירי בגר תושב ע"כ כ"ש בגר צדק. דאל"כ נמצא גר תושב בארבעה לאוין וגר צדק בשלשה וא"כ שפיר הקשה אמאי לא חשיב נמי הכא לאו רביעי. אלא דמה שתי' הראב"ד ז"ל דההוא באונאת ממון מיירי מדכתיב בטוב לו. תמוה טובא לכאורה דהרי בהדיא מבואר בספרי שם לא תוננו זו אונאת דברים. ומיהו נראה דס"ל להראב"ד דמאי דקאמר זו אונאת דברים. היינו לומר אף באונאת דברים מיירי קרא. אבל ודאי עיקר קרא באונאת ממון מיירי דומיא דבטוב לו דהו"ל הנאת ממון. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ח מהלכות עבדים הי"א) שכתב וז"ל עבד זה שברח לארץ הרי הוא גר צדק וכו'. וצוה עליו הכתוב וכו' בטוב לו לא תוננו. זו אף אונאת דברים וכו' עכ"ל עיי"ש ובמש"כ בלח"מ שם. הרי דס"ל כדכתיבנא דעיקר לאו זה באונאת ממון מיירי. אלא דבאונאת דברים נמי מיירי. ולזה קאמר הראב"ד דלא חשיב הך לאו התם משום דלא חשיב אלא לאוין שבדברים לבד. ולאו זה עיקרו בממון מיירי. ובהכי י"ל בפשיטות במה שהקשה הראב"ד אמאי לא חשיב לאו דלא תוננו. משום דעיקרו בגר צדק מיירי כמש"כ הרמב"ם שם. וכ"כ בסה"מ (לאוין רנ"ה) דעבד זה גר צדק הוא. וס"ל להראב"ד דגם שאר גר צדק בכלל. ולא ס"ל כמש"כ הרמב"ם שם דדוקא עבד שהוא שפל רוח יותר מן הגר עיי"ש. ושפיר הקשה. ואין צריך למשכ"ל. ואין להקשות להראב"ד דאכתי קשה אמאי לא חשיב לאו זה בסיפא גבי הלוחצו דקתני דעובר בשלשה לאוין. דהאיכא ארבעה. דהראב"ד לטעמי' אזיל דס"ל דלחיצה זו לפום תלמודין לא הוי אונאת ממון. אלא עבודת פרך כמשכ"ל. ואין להאריך:

ומיהו עיקר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דעבד זה גר צדק הוא. צ"ע אצלי מסוגיא דגיטין (פרק השולח מ"ה ע"א) וסוגיא דערכין (כ"ט ע"א) דמבואר שאין לו אלא דין גר תושב עיי"ש. ובפירש"י שם (בד"ה כתיב בעבד וכו') עייש"ה. ועי' מש"כ בזה לעיל (עשין פ"ב) עיי"ש היטב. וא"כ אין ביאור לדברי הראב"ד אלא על דרך שכתבתי לעיל. ועי' ג"כ במש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות (פי"ד מהלכות איסורי ביאה ה"ח) עייש"ה. וא"כ מבואר דס"ל להראב"ד ז"ל דגם גר תושב בכלל לאוין דלא תונה ולא תלחץ. וכדעת הראב"ע ז"ל. וכן מתבאר מסוגיא דבכורות שהבאתי לעיל מדפריך התם הניחא למ"ד גזילו אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי אונאה. אלא למ"ד גזילו מותר אונאה מיבעיא עיי"ש. ואם איתא אמאי לא קאמר דאיצטריך קרא למעוטי גר תושב מאונאה. דלכ"ע גזילו אסור. אלא ודאי ע"כ פסיקא לי' לתלמודא דגר תושב נמי איתרבי בכלל לאוין דגר לא תונה ודברי הרמב"ם והסמ"ג והיראים והחינוך צ"ע אצלי. שוב ראיתי דבראי' זו מסוגיא דבכורות כבר הרגיש בשעה"מ (פ"א מהלכות גזילה). אלא שלא עמד בזה אלא על החינוך עיי"ש. ולא ראה דדברי החינוך הם דברי הרמב"ם ז"ל. וגם שאר ראשונים הכי ס"ל כמשכ"ל:

ומעתה א"כ אפשר לומר דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל וכדעת הראב"ע ז"ל דקרא דוגר לא תונה ולא תלחצנו מיירי בין בגר צדק ובין בגר תושב. ולזה אע"ג שכבר מנה לאו דאונאה דישראל. ע"כ הוצרך לחזור ולמנות לאו דאונאת הגר. משום גר תושב שאינו בכלל אזהרת אונאה האמורה בישראל. מיהו לענין לאו דלא תלחץ ע"כ גם לפ"ז צריך לומר כמו שביארנו לעיל. כי היכי דלא תקשה מה שבאזהרת אונאה דישראל מנה אונאת דברים ואונאת ממון במצוה אחת. וכאן חלקן לשתים. ועכצ"ל כמו שביארנו לעיל דלא תלחצנו לא קאי על אונאת ממון לדעת רבינו הגאון ז"ל אלא על ענין אחר. וע"כ זו היא ג"כ דעת הבה"ג לפי נוסחא שלפנינו. והר"א הזקן והרשב"ג ז"ל כמשכ"ל:

ועדיין צריך ביאור מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תוננו הכתוב בעבד שברח מחו"ל לארץ שמנוהו הבה"ג וסייעתו ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין רנ"ה) וכל הבאים אחריו. אבל רבינו הגאון ז"ל אע"פ שמנה לקמן לאו דלא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' (בלאו קל"ד) עיי"ש. מ"מ לאו זה דלא תוננו האמור בו השמיטו ולא הזכירו כלל. והוא תמוה לכאורה. וגם באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנה לאו זה. אלא דשם לא מנה ג"כ לאו דאונאת גר. ולא מנה אלא לאו אחד בלבד באונאה. (בדבור לא תגנוב) עיי"ש. אבל כאן שמנה לאו דאונאת גר בפ"ע קשה ביותר מה שלא מנה גם לאו זה. אבל נראה דלשיטתו אזיל. לפמש"כ הרמב"ם (בפ"ח מהלכות עבדים) שם דעבד זה גר צדק הוא. ולא בא הכתוב אלא להוסיף בו לאו יותר מישראל ושאר גרי הצדק. א"כ אין לאו זה בא במנין לפי שיטתו כמו שנתבאר. אלא דכבר כתבתי דדברי הרמב"ם בזה תמוהים. דמסוגיא דגיטין ודערכין שם מתבאר דעיקר קרא בגר תושב מיירי. וא"כ ע"כ עבד זה אין דינו אלא כגר תושב. מיהו כיון דודאי לא גרע מיהת מגר תושב. כמבואר בספרי (תצא שם). וכ"כ הרשב"א (בגיטין ל"ח ע"א) עיי"ש ובמשכ"ל (עשין פ"ג). א"כ לפמש"כ בדעת רבינו הגאון ז"ל דגם גר תושב בכלל אזהרת אונאה דגר. ע"כ לאו דלא תוננו לא איצטריך אלא ללאו נוסף בעבד. ובפרט לפמשכ"ל בדעת הראב"ד ז"ל. ושפיר השמיטו לשיטתו:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.