ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/סב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png לא תעשה TriangleArrow-Left.png סב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


טרף אבר מן החי. וגיד הנשה. נבלה. וטרפה. כתיב (בפרשת ראה) ולא תאכל הנפש עם הבשר. ואמרינן בספרי שם (פיסקא ע"ו) זה אבר מה"ח עיי"ש. וכן מבואר בפרק גיד הנשה (ק"ב ע"ב) אליבא דכ"ע עיי"ש וגיד הנשה מפורשת אזהרתו בקרא דכתיב (בפרשת וישלח) לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. נבלה כתיב (בפרשת ראה) לא תאכלו כל נבלה. וטרפה כתיב (בפרשת משפטים) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וגו'. והנה לכאורה יש כאן מקום עיון לפמש"כ התוס' (בפ"ב דחולין ל"ג ע"א) בד"ה אחד ולקמן (ל"ז ע"א) בד"ה השתא ובביצה (כ"ה ע"א) בד"ה בחזקת וכו' והריב"ש בתשו' (סי' שצ"ח) דהאוכל אבר מה"ח או נבלה עובר נמי בעשה דוזבחת. מלבד מה שעובר בלאו דאמה"ח ודנבלה. כיון שהוא אוכל בלא שחיטה עיי"ש בדבריו ז"ל. ולפ"ז לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה לעיל (עשין צ"ג) עשה דזביחה שוב לא הו"ל למנות לא לאו דלא תאכל הנפש עם הבשר ולא לאו דלא תאכלו כל נבלה. איברא דאין בזה מקום קושיא כלל כמו שכבר ביארנו לנכון שיטת רבינו הגאון ז"ל בזה דלא כדעת הריב"ש ז"ל. וגם לא כדעת הריצב"א ז"ל (בפ"ג דשבועות כ"ד ע"א) דס"ל דאין בזה עשה כלל. אלא ודאי עשה גמורה יש בה. ומ"מ באכילת הבשר ליכא אלא לאו האמור בו בלבד. ושם נתבאר דקצת מרבוותא עומדים ג"כ בשיטתו עיי"ש (עשין צ"ג) שנתבאר הדבר ביאור מספיק ואין להאריך בזה יותר. אלא דיש לעיין לכאורה בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן לפי המבואר (בפרק גיד הנשה שם) דאמרינן אר"י לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמה"ח ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מה"ח ובשר מן הטרפה. ורשב"ל אמר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מה"ח ובשר מן החי. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן הטרפה עיי"ש. והשתא דברי רבינו הגאון ז"ל אינם לא כר"י ולא כרשב"ל. דלר"י בשר מה"ח הוא אזהרה בפ"ע. ונפק"ל מדכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. דהו"ל כאילו כתיב ובשר בשדה וטרפה לא תאכלו. דבשר בשדה משמע שפירש ממקומו. והיינו בשר מה"ח. וטרפה כמשמעו בשר מן הטרפה כדפירש"י והתוס' שם עיי"ש. ורבינו הגאון לא הזכיר אלא אזהרת טרפה לחודא. אבל בשר בשדה דהיינו בשר מה"ח לא הזכיר כלל. ולרשב"ל בשר מה"ח נכלל ביחד עם אזהרת אבר מה"ח בקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר. ורבינו הגאון ז"ל דקדק כאן למינקט אבר מה"ח בפירוש. כאילו בא למעט בשר מה"ח שאינו בכלל אזהרה זו. וזה ודאי דלא כרשב"ל אבל נראה ברור דודאי נקט דבריו אליבא דר"י דקיי"ל כוותי' לגבי' רשב"ל דלא תאכל הנפש עם הבשר לא בא אלא להזהיר על אבר מה"ח בלבד. וקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו כולל שני אזהרות. דבשר בשדה היינו בשר מה"ח שפירש ממקומו. וכן כל בשר שיצא חוץ למחיצתו כדדרשינן (בר"פ בהמה המקשה) ובשאר דוכתי וכדפירש"י שם עיי"ש. וכן כתבו התוס' (בפרק גיד הנשה שם) בד"ה ובשר וכו' וז"ל ובשר בשדה טרפה זה בשר מה"ח. מדכתיב בשדה דריש. דמשמע שפירש ממקומו ואע"ג דאיצטריך לבשר שיצא חוץ למחיצתו. כדאמר בפרק בהמה המקשה. כולהו דריש מיני' עכ"ל עיי"ש. וזהו כוונת רבינו הגאון ז"ל במש"כ לקמן (בלאו ע"א) יוצא חוץ. וכוונתו בזה ללאו דבשר בשדה לא תאכלו. דדרשינן מיני' כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר עיי"ש. והוא לאו כולל כל בשר שיצא ופירש חוץ למקומו. וכדפירש"י ז"ל (ר"פ בהמה המקשה. ובסו"פ כל הזבחים פ"ב ע"ב) עיי"ש. והתוס' (בפ"ג דמכות י"ח ע"א) בד"ה ולילקי משום בשר בשדה וכו' כתבו וז"ל וקשה אמאי לא אמרינן בשר בשדה לאו שבכללות הוא. דאמרינן (בסוף פרק גיד הנשה) דאוכל בשר מה"ח לוקה משום בשר בשדה. שהרי כולל הוא כל חסרון מחיצה וכו'. וי"ל דלא חשבינן לאו שבכללות אלא כגון וכו' שהם שני שמות. אבל הכא שכולל כל יוצא לבד. ושם יוצא חדא היא רק דהוי בכמה דרכים. לא חשיב לי' לאו שבכללות וכו' עכ"ל עיי"ש. וזהו שכתב רבינו לקמן לאו זה סתמא בלשון יוצא חוץ. ואע"ג דטרפה ויוצא חוץ נאמרו בלאו אחד. מ"מ רבינו אזיל לשיטתו דכל פרט ופרט שבלאו אחד. נמנה במנין הלאוין בפ"ע. ואע"ג דלענין מלקות אמרינן התם (בפרק גיד הנשה) דלר"י אם אכל בשר מה"ח ובשר מן הטרפה אינו לוקה אלא אחת משום דמחד קרא נפקי. וכתבו בתוס' שם טעמא דאע"ג דעל נא ומבושל לוקה שתים. שאני התם דכתיב בויו ובשל דקאי על לא תאכלו. והכא נמי אי הוה כתיב בשדה וטרפה לא תאכלו הוה לקי שתים לר"י. משום בשר מה"ח ובשר מן הטרפה עיי"ש בדבריהם. מ"מ לענין מנין הלאוין כל חד חשיב לאו מיוחד בפ"ע. כיון דכל חד פרטא אחרינא באנפי נפשי' הוא. ולפ"ז מתבאר מכאן דלא כמו שרציתי לומר לדעת רבינו הגאון ז"ל גם לענין מנין המצות כסברא זו של התוס' (לעיל בלאו עשירי) עיי"ש. אלא שאפשר לומר בזה עפמש"כ הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ק"מ) דקרא (בפרשת אמור) דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. הוא ג"כ אזהרת לאו לנבלה ולטרפה עיי"ש. וא"כ כבר חלקו הכתוב לבשר מה"ח ושאר היוצאים חוץ למחיצתן לאו בפ"ע. ולבשר מן הטרפה לאו בפ"ע. דכיון דלטרפה כתב קרא לאו בפ"ע ממילא נשאר לאו זה דבשר בשדה וגו' ללאו דיוצא חוץ בפ"ע. ואע"ג דקרא דנבלה וטרפה לא יאכל בעוף לחוד הוא דמיירי. שמטמא בבית הבליעה. מ"מ כיון דמיהת אשכחן בטרפה לאו מיוחד בפ"ע בעוף. וא"כ בעוף יש למנות בטרפה לאו בפ"ע. להכי כולל עמו גם אזהרת טרפה דבהמה וכתב טרפה סתם. דלשיטתו אזיל דבכל כה"ג שהם משם אחד אפי' בלאוין מחולקין מונה אותן מצוה אחת. כמו שביארנו בכמה דוכתי. וכ"ש כאן דלאו דטרפת בהמה אינו לאו מיוחד בפ"ע. לזה כללן כאחת וכתב האזהרה סתם. דכל בשר טרפה הוזהרנו בלאו שלא לאכול. ובפרט דהו"ל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל. דלאו דבשר בשדה טרפה לא תאכלו כולל כל הטרפות כולן. דבהמה ודחיה ודעוף. והו"ל לאו המיוחד בעוף בפ"ע יצא מן הכלל. ודנין איתו במדת דבר שהי' בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו. והו"ל כאילו פרט בי' הכתוב לאו בפ"ע לכל הטרפות:

איברא דדברי הרא"ם ז"ל אלו תמוהים בעיני. דא"כ היכי אמרינן בסוגיין דאם אכל בשר מה"ח ובשר מן הטרפה לר"י אינו חייב אלא אחת. והא כיון דבטרפה גלי קרא דיש בה לאו בפ"ע. ממילא לקי נמי על בשר מה"ח בפ"ע כאילו כתוב בו לאו בפ"ע. כמבואר בפרק בתרא דקידושין (ע"ז ע"ב) דתניא לא יאמר גרושה בכהן גדול ותיתי בק"ו מכהן הדיוט. למה נאמרה כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט. כך אלמנה בכהן גדול חלוקה מגרושה זונה וחללה עיי"ש. ובמש"כ בפירש"י שם הרי להדיא דאע"ג דגרושה זונה וחללה בכהן הדיוט בלאו אחד נאמרו. כיון דבגרושה כתב קרא לאו בפ"ע. הו"ל כאילו כתיב נמי בחללה ובזונה לאו בפ"ע. ולקי על כל אחת ואחת בפ"ע. אם היתה גרושה וחללה וזונה. ומיני' יליף נמי לכה"ג אע"פ שלא נאמר גבי' לאו מיוחד לגרושה בפ"ע. וא"כ הכא נמי כיון דבטרפה איכא לאו בפ"ע. ממילא הו"ל נמי כאילו כתיב בבשר מה"ח נמי לאו בפ"ע. והו"ל למימר דלרבי יוחנן נמי לוקה שתים. ואע"ג דלאו המיוחד בטרפה בעוף הוא דכתיב. מ"מ כיון דבקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו עוף נמי בכלל. וכיון שיצא טרפת עוף בלאו בפ"ע אית לן למימר דמחלק הכלל כולו כל פרט שבו ללאו בפ"ע. ללקות על כל אחד בפ"ע. וכההיא דאמרינן (בפ"ה דמנחות נ"ה ע"ב) לפי שנאמר לא תעשה חמץ יכול לא יהא חייב אלא אחת על כולם. ת"ל לא תאפה אפי' בכלל היתה וכו' מה אפי' וכו' אף כל מעשה יחידי חייבין עלי' בפ"ע וכו'. משום דהו"ל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא עיי"ש:

וראיתי להבה"ג שגם הוא במנין הלאוין שלו מנה לאו זה דנבלה וטרפה לא יאכל במקום לאו דלא תאכלו כל נבלה שלא מנאו עיי"ש. ונראה דהיינו משום דבעי למינקט הקרא המוקדם. דהך קרא הוא בפרשת אמור. משא"כ קרא דכל נבלה לא תאכלו הוא מאוחר הרבה (בפרשת ראה). מ"מ חזינן דס"ל ג"כ דהך קרא הוא אזהרת לאו לאכילת נבלה וטרפה כדעת הרא"ם ז"ל וכן מבואר להדיא בדברי הבה"ג (סוף הלכות שחיטה) שכתב וז"ל ומאן דאכיל בשר נבלה וטרפה בר מלקות הוא דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל וכו' עיי"ש בכל דבריו. וכן משמע מהספרא (פרשת שמיני) שהביא הבה"ג (ריש הלכות טריפות) עייש"ה. אבל הוא תמוה טובא לפי סוגיא דתלמודין שם. וגם מסוגיא דמנחות (מ"ה ע"א) לא משמע הכי עייש"ה ובכל שאר ראשונים ז"ל לא הביאו אזהרת נבלה אלא מקרא דמשנה תורה. ואזהרת טרפה מקרא דפרשת משפטים. מבואר דס"ל דקרא דנבלה וטרפה לא יאכל לא מיירי אלא לענין טומאה לחוד. ולא באזהרת אכילה. וכן פירש"י והרמב"ן ז"ל (בפרשת אמור) עיי"ש. ועי' באשכול להר"א אב"ד ז"ל (ח"ג סי' קט"ו) עייש"ה וקצת אפשר לומר דעד כאן לא אמרינן דלחלק יצא. אלא דומיא דגרושה בכהן שנאמר בה לאו מיוחד באנפי נפשה. וכן במנחה דכתיב בה לא תאפה חמץ שהלאו מיוחד באפי' לחוד שהיא מעשה יחידי. וכן בלא תבערו אש למ"ד לחלק יצא. אבל כאן דגם השתא לא כתב קרא הלאו בטרפה לבד. אלא כללה הכתוב עם נבלה בלאו אחד. לית לן למימר דלחלק יצא. אבל ז"א דלא מיבעיא לדעת הסוברין דבכל שני פרטים המפורשים יחד בקרא בלאו אחד. כמו נא ומבושל אתנן ומחיר וכיו"ב. לכ"ע לוקה שתים. כדעת התוס' בסוגיין. דפשיטא דהו"ל ממש כלאו מיוחד באנפי נפשי'. אלא אפי' לדעת הסוברין דגם בכה"ג לא לקי אלא חדא. כמבואר בסוגיא דפ"ב דפסחים (מ"א ע"א) ובפ"ו דנזיר (ל"ח ע"ב) ובפ"ה דמנחות (נ"ח ע"ב) ובדברי הראשונים ז"ל שם. ובדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל (בסה"מ שורש תשיעי) עיי"ש. מ"מ כאן כיון דבנבלה כתיב לאו מיוחד באנפי נפשי'. אע"פ שנכללה עמה טרפה בקרא אחרינא בלאו אחד הו"ל כאילו בטרפה לחודא באנפי נפשה כתיב קרא. ולכן דברי הבה"ג והרא"ם ז"ל צ"ע אצלי כעת:

ובעיקר הדבר מה שמנה רבינו הגאון ז"ל טרפה ויוצא חוץ בשני לאוין חלוקין. לא כן דעת הרמב"ם ז"ל וכל הבאים אחריו. שכולם מנאום בלאו אחד. ואפי' הסמ"ג והרמב"ן ז"ל שדרכם כשיטת רבינו הגאון ז"ל למנות כל פרט ופרט שבלאו אחד נאמרו מצוה בפ"ע. מ"מ כאן השוו כולם שאין בשר מה"ח ושאר יוצא חוץ וטרפה נמנין אלא בלאו אחד. ודברי הסמ"ג בזה נכונים לפי המבואר (בלאוין קל"ו) דאזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל דבשר מן החי וכן כל שאר יוצאי חוץ משום טרפה נאסרו ולוקה עליהם משום אוכל טרפה. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין קפ"א ובפ"ד מהלכות מאכלות אסורות ה"י ובפ"ה ה"ט) שם עיי"ש בדבריו. וכך הם דברי הסמ"ג שם עיי"ש. וכן כתב החינוך (מצוה ע"ג) עיי"ש. וא"כ אין לנו בקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו אלא טרפה לחוד. ואין כאן ריבוי פרטים בלאו אחד. אלא כולי' קרא על דבר אחד ושם אחד הוא מזהיר. ולזה אפי' לדרך הסמ"ג בעלמא כאן ליכא אלא לאו אחד. אבל הרמב"ן ז"ל לא ס"ל בזה כשיטת הרמב"ם וסייעתו. אלא כפירש"י והתוס' דבשר מה"ח וכולהו הנך האסורים משום שיצאו חוץ למחיצתן לאו בכלל טרפה הן. ולא נפקי אלא מדכתיב ובשר בשדה. והו"ל כאילו כתיב ובשר בשדה וטרפה לא תאכלו כמשכ"ל. והו"ל שני פרטים בלאו אחד. כמבואר להדיא בדברי הרמב"ן ז"ל (שורש תשיעי) במין השני מלאוין שבכללות עיי"ש. וכן מבואר דעת הרשב"ץ ז"ל בזה"ר (בשורש תשיעי שלו) עיי"ש. ואפי' הכי מנאום בלאו אחד. ומיהו להרשב"ץ ז"ל אין כאן מקום קושיא. דלשיטתו אזיל דאינו מונה כל הפרטים שבלאו אחד אלא במצוה אחת. כמו שהכריע בקונטרס אחרון כדעת הבה"ג והרמב"ם בזה עיי"ש. ובלא"ה אע"ג דבשרשיו שם נקט כדעת רש"י ותוס' דבשר בשדה וטרפה הם שני פרטים חלוקים בלאו אחד. מ"מ בהלכות טרפות שלו שבספרו יבין שמועה (דף י"א ע"ג ובדף י"ד ע"ד) מבואר דאזיל בשיטת הרמב"ם דהכל משום טרפה נאסר ומשם אחד הן. ואין בלאו זה אלא אזהרה לטרפה בלבד עיי"ש. וכ"כ בתשב"ץ (ח"א סי' ס"ז) עיי"ש. וע"כ מש"כ בשרשיו (בזה"ר שם) לא כתב אלא כמעתיק בקיצור דברי הרמב"ן ז"ל כדרכו ז"ל בזה"ר. אבל לדידי' לא ס"ל וא"כ לשיטתו שפיר מנאן במצוה אחת. אבל להרמב"ן ז"ל צ"ע לכאורה מה שמנאן מצוה אחת. דגם סברת התוס' (בפרק גיה"נ) שם לחלק בין היכא דכתיב בויו או בלא ויו. לא ס"ל להרמב"ן ז"ל כמשכ"ל (בלאו עשירי) עיי"ש. וא"כ לפום שיטתו הו"ל למנותן שני לאוין כדעת רבינו הגאון ז"ל כאן. ולכאורה הי' אפשר לומר דאע"ג דבעלמא כה"ג להרמב"ן ז"ל נמנין שתי מצות. היינו דוקא כששני הפרטים כתיבי בהדיא בקרא. כמו נא ומבושל אתנן ומחיר עמוני ומואבי וכיו"ב. אבל הכא לפום פשטי' דקרא כולי' קרא לא מיירי אלא באזהרת טריפה לחוד. כמש"כ התוס' (בחולין קט"ז ע"א) בד"ה מה להלן וכו' עיי"ש. ומאי דכתיב ובשר בשדה לא דיבר הכתוב אלא בהווה. כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות ה"ח). וכדבריו מבואר במכילתא (פרשת משפטים פ"ח). וכן פירש"י והראב"ע ז"ל שם עיי"ש. אלא משום ייתורא דקרא דרשו ממנו נמי איסור במה"ח ושאר בשר שיצא חוץ למחיצתו. שיהיו בכלל לאו זה. והילכך לענין מנין הלאוין שבתורה אין לנו בזה אלא לאו אחד. אלא דלפ"ז הדבר קשה מש"כ הרמב"ן ז"ל (בשורש תשיעי) במין השני מלאוין שבכללות להביא ראי' דלאו הפורט דברים רבים לוקין עליו ואין לוקין אלא אחת. מההיא דאמרינן התם דלר"י אם אכל בשר מה"ט ובשר עה"ח חייב אחת עיי"ש. ולפמש"כ אין זו ראי'. דשאני בשר מה"ח ובשר מה"ט דפשטי' דקרא לא מיירי אלא באזהרת בשר מן הטרפה בלבד. אלא דמרבינן מייתורא דקרא נמי בשר מה"ח שיהא בכלל לאו זה. הילכך אין זה כפרט המפורש בקרא ללקות עליו בפ"ע. אם אכל בשר מה"ח עם בשר מה"ט. ודי לנו לומר שילקה על בשר מה"ח אם אכלו לבדו כמו שלוקה על בשר מן הטרפה. אבל כשאכלו עם טרפה אית לן למימר דאינו לוקה אלא אחת. כמו באוכל שני זיתי בשר טרפה. דלא רביי' קרא אלא שיהא בכלל אזהרת טרפה. אבל לא ללאו בפ"ע. כי היכי דלענין מנין המצות לא חשיבי אלא כלאו אחד. מיהו נראה דאפשר לומר דאין כוונת הרמב"ן ז"ל שם להביא ראי' אלא לענין דבכל כה"ג לוקה מיהת אחת. ולא אמרינן דהו"ל לאו שבכללות שאין לוקין עליו כלל. ולענין זה ודאי ראי' מוכרחת היא. דכיון דאמרינן התם דלר"י אם אכל אבר מה"ח ובשר מה"ח לוקה שתים. א"כ חזינן דאיכא מלקות בבשר מה"ח אע"פ שנכלל באזהרה אחת עם בשר טרפה. ואע"פ שאין בשר מה"ח מפורש בהדיא בקרא. ומייתורא דקרא הוא דנפקא. וא"כ כ"ש כשאכל נא או מבושל דמפורשין בקרא בהדיא. דלוקה. ולא הוי לאו שבכללות. וכן באתנן ומחיר. שאור ודבש. עמוני ומואבי וכל כיו"ב. אבל ודאי לענין דבכל כיו"ב לא ילקה אלא אחת על שניהם. אין ראי' מההיא דהתם כלל מטעם שנתבאר אליבא דהרמב"ן ז"ל גופי' ואין להאריך בזה:

ועכ"פ מבואר דלא כן שיטת רבינו הגאון ז"ל. אלא ס"ל דגם בשר מה"ח וכל שאר יוצאי חוץ הו"ל כפרט המפורש בקרא בהדיא. והו"ל עם טרפה כלאו דנא ומבושל אתנן ומחיר וכל כיו"ב שנמנה כל פרט ופרט בפ"ע במנין הלאוין. ולכן מנה כאן לאו דטרפה ולקמן (בלאו ע"א) מנה לאו דובשר בשדה דהיינו בשר מה"ח וכל יוצא חוץ ממקומו. אמנם יש כאן מקום עיון לפי שיטת רבינו הגאון ז"ל דכל שידענו עיקר האיסור מלאו אחר שכבר נמנה במנין הלאוין. שוב אין הלאו שבא בפ"ע להזהיר על אותו דבר נמנה במנין הלאוין. כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי. א"כ כאן דאבר מה"ח הו"ל נמי בכלל לאו דבשר מה"ח. דאע"ג דאבר מה"ח מיחייב עליו במשהו בשר גידין ועצמות המשלימין לכזית. מ"מ כיון דמיהת לא מיחייב בלא בשר. ואין אזהרת אבר מה"ח בלא בשר. א"כ גם בלא אזהרת אבר מה"ח אסור משום אזהרת בשר מה"ח. אע"פ שאין בו בשר כזית. דהרי קיי"ל דחצי שיעור אסור מדאורייתא. וא"כ לפי שיטתו כיון שמנה לאו דבשר מה"ח שוב לא הי' לו למנות לאו דאבר מה"ח. איברא שראיתי לקצת אחרונים ז"ל שהעלו דאזהרת אבר מה"ח היא גם באבר שאין בו בשר כלל אלא עצמות וגידין בלבד. לפי מה שפירש"י (בפרק גיד הנשה ק"ב ע"ב) בההיא דאמרינן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מה"ח. ופירש"י וז"ל לא תאכל וכו' דאבר מן החי מיקרי נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישוב עוד. כנפש הנטולה שאינה חוזרת וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז אפי' אבר שאין בו בשר כלל. דג"כ אינו עושה חליפין. הרי הוא בכלל אזהרה זו. דהא (בפרק העור והרוטב קכ"ח ע"ב) תניא יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא ת"ל וכי ימות מן הבהמה. מה מיתה שאינו עושה חליפין אף כל שאינו עושה חליפין דברי ריה"ג. רע"א בהמה. מה בהמה גידים ועצמות אף כל גידים ועצמות. רבי אומר בהמה. מה בהמה בשר גידים ועצמות אף כל בשר גידים ועצמות. ואמרינן עלה מאי איכא בין רבי לר"ע. איכא בינייהו ארכובה. בין ר"ע לריה"ג. איכא בינייהו כוליא וניב שפתים. ופירש"י וז"ל בין רבי לר"ע איכא בינייהו רכובה הנמכרת עם הראש שאין בה בשר כלל אלא גידים ועצמות. לר"ע אבר הוא. וכ"ש לריה"ג. דהא אינו עושה חליפין. ולרבי לאו אבר מה"ח הוא. דהא אין בו בשר. בין ר"ע לריה"ג איכא בינייהו כוליא וניב שפתים. דאין עושין חליפין ואין בהן עצם. לריה"ג הוו אבר. לר"ע לאו אבר נינהו עכ"ל עיי"ש. הרי דגם אבר שאין בו בשר כלל אלא גידים ועצמות אין לו חליפין. וחשיב אבר לענין טומאה לר"ע וריה"ג. ואפי' רבי לא פליג אלא משום דכתיב התם בהמה. ובעי דומיא דבהמה שהיא בשר גידים ועצמות. אבל כאן באזהרת אכילת אבר מה"ח דלא כתיב בהמה אית לן למימר דאפי' לרבי מיחייב על אבר שאין בו אלא גידים ועצמות בלבד. דהא באבר שאין בו עצמות וגידין אלא בשר בלבד מיחייב על אכילתו משום אבר מה"ח. כמבואר בפרק גיה"נ (ק"ג ע"א) דעל החלב חייב משום אבר מה"ח עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות ה"ב) עיי"ש ובמש"כ הה"מ ז"ל שם. ולא אשכחן מאן דפליג בהא. אע"ג דהתם לענין טומאת אמה"ח פליגי ר"ע ורבי עלי' דריה"ג. וס"ל דלאו אבר הוא אע"פ שאין לו חליפין. והיינו משום דהתם נפק"ל הכי מדכתיב בהמה דיליף ר"ע מה בהמה גידים ועצמות. ולרבי ילפינן מה בהמה בשר גידים ועצמות. כדאיתא התם. אבל הכא דלא כתיב בהמה. אין הדבר תלוי אלא באין לו חליפין. מדכתיב בי' נפש כדפירש"י. הילכך לכ"ע בין אבר שאין בו אלא בשר בלבד. בין אבר שאין בו אלא גידים ועצמות בלבד בכלל אזהרה זו. כיון שאין להן חליפין וכדס"ל לריה"ג התם. ובודאי דלפ"ז לא הי' מקום קושיא בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן:

ולכאורה הי' נראה לי להביא ראי' לזה. דאם איתא דגם לענין איסור אכילה אין אזהרת אבר מה"ת אלא כשיש בו בשר. א"כ קשה טובא לענין מאי נזכר איסור אבר מה"ח לבני נח (בפרק ארבע מיתות) דחשיב בין שבע מצות שנצטוו בני נח אבר מן החי. ובפ"ב דפסחים (כ"ב ע"ב ובפ"ק דע"ז ו' ע"ב) דתניא דאסור להושיט אבר מה"ח לבן נח. ובפרק העור והרוטב (קכ"א ע"ב) דקמיפלגי חזקיה ור"י בשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת. חזקיה אמר אינה לאיברים דאין בן נח מוזהר עלה משום אבר מן החי. ור"י אמר ישנה לאברים דב"נ מוזהר על אבר מה"ח שלה עיי"ש. ואם איתא דאבר מה"ח היינו דוקא כשיש בו בשר. א"כ אין ענין כלל לאיסור אבר מה"ח בבני נח. לפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות מלכים) דלא ניתנו השיעורים לבני נח וחייבין אפי' על כל שהוא עיי"ש. וא"כ גם באבר מה"ח תיפוק לי' דנהרג משום הבשר שבו משום בשר מן החי. אפי' אין בו אלא משהו בשר. אלא ודאי חיובא דאבר מה"ח הוא אפי' אין בו בשר כלל. דאפי' ארכובה שאין בה אלא עצמות וגידין בלבד נמי חייבין עלה משום אבר מה"ח. ולהכי שפיר הזכירו איסור אבר מה"ח גבי בני נח משום דדוקא משום אבר מה"ח מיחייב היכא דאין בו בשר דליכא למיחייבי' משום בשר מה"ח. וכבר ראיתי שהכריחו כן מדברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות מלכים פ"ט ה"י) שכתב וכן חייב על אבר מה"ח ועל בשר מה"ח אכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד עיי"ש. וקשה למאי נפק"מ כתב שחייב על אבר מה"ח. הא לא מיחייבי על אבר מה"ח אלא כשיש בו משהו בשר. וא"כ תיפוק לי' משום הבשר דחייב עליו משום בשר מה"ח. אלא ודאי חיובא דאמה"ח הוא אפי' אין בו בשר כלל אלא עצמות וגידים בלבד. ולא שייך בו חיובא משום בשר מה"ח. וכתבו לדחות דאיכא למימר דנפק"מ לענין מאי דאמרינן (בפרק בן סו"מ ע"א ע"ב) אר"ח ב"נ שבירך את השם ואח"כ נתגייר פטור וכו'. ת"ש ב"נ שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו ואח"כ נתגייר פטור. עשה כן בישראל ונתגייר חייב. ואמאי נימא הואיל ואישתני דינו ואישתני מיתתו וכו'. אלא קלה בחמורה מישך שייכא עיי"ש. נמצא לפ"ז דאם בא ב"נ על אשת חבירו שהי' דינו בסייף ונתגייר פטור. משום דנשתנה דינו דאי עביד השתא פטור. ואם בא על אשת ישראל אעפ"י שהי' ג"כ דינו בסייף ונתגייר חייב. משום דאי עבד השתא מיהא בר חנק הוא וקלה בחמורה מישך שייכא והו"ל כלא אישתני מיתתו ואנן אישתני מיתתו בעינן עיי"ש. והשתא א"כ לענין אבר ובשר מה"ח אם אכל פחות מכזית ונתגייר פטור. שהרי אילו עבד השתא פטור על פחות מכזית. אבל כשאכל כזית ונתגייר חייב משום דאילו עבד השתא מיחייב. ואע"ג שאינו השתא אלא במלקות. מ"מ קלה בחמורה מישך שייכא. וא"כ נפק"מ במאי דחייב משום אבר מה"ח לענין לחייבו אפי' כשנתגייר אחר שאכל. דאם לא הי' חייב אלא משום משהו בשר שבאבר משום בשר מה"ח. לא הוה מיחייב כשנתגייר אח"כ. דהרי אילו אכל השתא פטור על משהו בשר מה"ח. וא"כ אין ראי' מדברי הרמב"ם להתחייב על אבר מה"ח שאין בו בשר כלל. אמנם לדידי הא ליתא. ואין בדיחוי זה ממש. דהרי גם כשאכל כזית כיון דב"נ מיחייב על כל שהוא. שלא ניתנו שיעורים לבני נח. א"כ אין חיובו אלא בכל שהוא. ואע"פ שאכל יותר מ"מ במשהו ראשון שאכל כבר נתחייב מיתה. ומה שאכל יותר לא שייך בו מיתה. דאטו בתרי קטלא קטלת לי'. וא"כ אכתי שייך למיפטרי' מטעמא דאילו עבד השתא פטור. אלא מאי אית לך למימר דכיון דמ"מ כזית אכל. ועל אכילה בכשיעור זה אילו עבד השתא חייב. אית לן למיחייבי'. א"כ שוב אפי' אי לא הוה חייב על אבמה"ח אלא משום משהו בשר שבו משום בשר מה"ח. מ"מ אית לן למיחייבי' אפי' לכשנתגייר. דהרי אע"ג דהשתא לא מיחייב על פחות מכזית. מ"מ כיון דבאכילה זו שאכל אבר מה"ח שהי' בו כזית אילו אכלו השתא הוה מחייב אית לן למיחייבי'. ואע"ג דעיקר חיובו לא בא עליו מעיקרא אלא משום משהו הבשר. מ"מ כיון דעל אכילת משהו בשר מה"ח בענין זה גם השתא מיחייב מיהת משום אבר מה"ח לא חשיב אישתני דינו ומיתתו. ומלבד זה לא אשכחן לומר קלה בחמורה מישך שייכא אלא כשזו וזו מיתה. אבל לא מלקות במיתה דודאי מיתה באופן קל שייכא במיתה באופן חמור כיון דסוף סוף הוא מת. אבל מלקות במיתה ודאי לא שייכא. ובמאי דאילו עביד מעיקרא מיחייב מיתה והשתא פטור ממיתה לא אשכחן דמחייבינן לי'. אע"ג דאילו עביד השתא מיהת בר מלקות הוא:

ועיקר הדבר ליתא ואינו ענין לכאן כלל. דכיון דעיקר איסור בשר מה"ח אי עבדי' השתא נמי מיחייב עלי'. אע"ג דבמשהו לא מיחייב אלא בכזית. ודאי לא חשיב אישתני דינו ומיתתו. ודוקא בבא על אשת חבירו וכיו"ב. כיון דעל מעשה כזו לא מיחייב השתא כלל. דאין על מעשה זו עונש בדיני ישראל כלל. בזה הוא דמיפטר אם נתגייר. אבל כשעיקר האיסור נוהג גם בישראל. אלא דהשיעור נשתנה. לא מיפטר משום דהשתא הו"ל פחות מכשיעור. כיון דמ"מ בעיקר עבירה זו גם השתא מיחייב. וכיו"ב כתבו התוס' שם לקמן (בפרק הנשרפין פ' ע"ב) בד"ה הוי מותרה וכו'. וז"ל וא"ת ותפשוט דמותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל מהא דתניא (בפרק בן סורר) עשה כן בישראל אם בא על אשת ישראל ואח"כ נתגייר חייב משום דאי עביד השתא בר קטלא הוא. וע"כ בדאתרו בי' דאי לא אתרו בי' אי עביד השתא לאו בר קטלא הוא. אלמא מותרה לסייף הוי מותרה לחנק. וי"ל דאפי' לא אתרו בו בהיותו נכרי יש לנו לחייבו אע"פ שנתגייר הואיל וכבר נתחייב. ולא מיפטר משום דלא אתרו בו. מאחר דהשתא נמי אי אתרו בי' יש בעון זה חיוב מיתה עכ"ל עיי"ש. הרי דהכל תלוי אם בעבירה זו מיחייב גם השתא אי עביד לה עכשיו. אע"ג דמעיקרא עבר עלה באופן דהשתא לא הוה מיחייב עלה. מ"מ כבר נתחייב ועבדינן לי' כחיובא דהשתא. עוד כתבו לדחות דנפק"מ לענין לפני עור דאמרינן (בפ"ק דע"ז שם) דהא דתניא לא יושיט אבר מה"ח לב"נ משום לפני עור. היינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא דלא מצי למישקל אי לא יהיב לי' הוא. אבל כדמצי למישקל איהו גופי' בלא הוא. או דאית לי' לדידי' בלא"ה. ליכא איסורא. והשתא אי אית לי' לב"נ בשר מה"ח או דמצי למישקלי'. אבל לית לי' אבר מה"ח ולא מצי למישקלי' אי לא יהיב לי' איהו. אי לא הוה מיחייב על אבר מה"ח אלא משום משהו בשר מה"ח שבו הוה שרי ליתן לו. דהרי בלא"ה אית לי' לדידי' בשר מה"ח ולית בה משום לפני עור. אבל השתא שהוא מוזהר גם על אבר מה"ח אסור להושיט לו. דהא אבר מה"ח לית לי'. ולדידי גם הא ליתא כלל. דהא גבי בני נח אבר ובשר מה"ח מחד קרא נפקי לכ"ע. דהא ליכא בהו קרא אחרינא זולת קרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. וא"כ בין על אבר מה"ח ובין על בשר מה"ח על אזהרה זו בלבד הוא דקעבר. וא"כ כמו דאם אית לי' לדידי' בשר מה"ח שרי להושיט לו בשר מה"ח אחר. הכי נמי שרי להושיט לו אבמה"ח. ולית בה משום לפני עור. כיון דבלא"ה בידו לעבור על לאו זה עצמו ע"י בשר מה"ח שבידו. דחדא איסורא נינהו. וזה פשוט. ומעתה א"כ לכאורה מוכרח שפיר מדברי הרמב"ם שם דאפי' אבר שאין בו בשר כלל מיחייב עלי' משום אבר מה"ח. ולפמש"כ מוכרח כן גם מברייתא וסוגיא דגמרא כמו שנתבאר:

ואמנם נראה דע"כ אין מכאן הכרע כלל. דהרי ודאי אפי' את"ל דלדידן גם אבר שאין בו בשר כלל הרי הוא בכלל אזהרת אבר מה"ח. מ"מ ליכא למימר הכי בבני נח. דהרי אפי' להתחייב על אבר שיש בו משהו בשר גידים ועצמות לא שמענו אלא משום דפלגינהו קרא לאבר מה"ח ובשר מה"ח. וכמו שפירש"י (שם ק"ב ע"א) בד"ה במשהו בשר עיי"ש. משום דבלא"ה ודאי לא הוה מחייבינן גם באבר מה"ח אלא על הבשר ולא אגידין ועצמות. דמהיכא תיתי לן חידוש זה כאן יותר מבכל התורה. אלא משום דאם איתא דלא מיחייב על אבר מה"ח אלא בשיש בו כזית בשר. תיפוק לי' דמיחייב משום בשר מה"ח לחוד ולמה פלגינהו קרא לאבר מה"ח ובשר מה"ח בתרתי איסורי. ולר"י כתיב בהו קרא בכל חד לאו מיוחד באנפי נפשי'. אלא ודאי מיחייב אאבר אע"פ שאין בו שיעור בשר. ואין בו כזית אלא בצירוף גידין ועצמות וא"כ הא תינח לדידן. אבל בבני נח דאבר ובשר מחד קרא נפקא ודאי אית לן למימר דלדידהו אין שום חילוק בין אבר לבשר. ובאמת לא אשכחן בשום דוכתא גבי בני נח איסור אבר מה"ח ובשר מה"ח. אלא אבר מה"ח לחוד הוא דאשכחן בהו. והא דקתני בברייתא דרבי אושעי' (בפרק העור והרוטב קכ"ח ע"ב) אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח עיי"ש. התם לא קתני להו תרווייהו אלא משום דמיירי לענין טומאה. ויש חילוק בין אבר לבשר. דאמה"ח מטמא ובשר מה"ח אינו מטמא. אבל לענין איסורא וחיובא לב"נ לא נזכר בשום דוכתא אלא אמה"ח לחוד. משום דלב"נ אבר ובשר חדא נינהו. ואין שום חילוק ביניהן. וכייל בשר בהדי אבר. ותרווייהו בכלל אמה"ח נינהו. איברא דראיתי להתוס' (בפ"ב דחולין ל"ג ע"ב) סוד"ה אחד וכו' שכתבו בפשיטות דגם נכרי אסור באבר מה"ח שיש בו משהו בשר גידים ועצמות. ומשום זה נתקשו בסוגיא שם ונדחקו טובא עיי"ש. אבל לא ידענא מנ"ל הא ומהיכא תיתי:

וכבר הקשה הרמב"ן ז"ל והובא ברשב"א ובר"ן (סו"פ העור והרוטב קכ"ט ע"ב) במאי דמבואר דרבי יוחנן ס"ל דבשר מה"ח אסור לב"נ והקשה דכיון דלר"י גופי' לא נפק"ל איסור בשר מה"ח אלא מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו והך קרא לישראל נאמר ולא לבני נח ואי משום קרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ההוא לאבר מה"ח הוא דאתי. כמו שנאמר לישראל לא תאכל הנפש עם הבשר. ותי' הוא ז"ל וז"ל דקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר משמע לי' לר"י דכשהוא כנפש שאינו עושה חליפין. והיינו אבר מה"ח. כפירש"י ז"ל ואין בכלל זה בשר מה"ח. אבל בב"נ דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הבשר כשנפשו בו והילכך אפי' בשר מה"ח במשמע עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב כתב הר"א אב"ד ז"ל (באשכול ח"ג סי' כ') עיי"ש בדבריו. ובכ"מ (פ"ט מהלכות מלכים הי"א) הקשה על הרמב"ם דס"ל דבשר מה"ח איסורו משום טרפה. א"כ אמאי ב"נ אסורים בבשר מה"ח והא ודאי לא הוזהרו על הטרפה והניח בצ"ע. ובלח"מ שם תי' ממש כתי' הר"א אב"ד והרמב"ן ז"ל עיי"ש בדבריו. ודברי הכ"מ תמוהים. דלא הו"ל להקשות דוקא לסברת הרמב"ם דאיסור במה"ח משום טרפה. דאפי' לרש"י ותוס' והרמב"ן ז"ל דס"ל דאיסור בפ"ע הוא ג"כ קשה. דודאי הך קרא לישראל נאמר ולא לב"נ וכמו שהקשו הר"א אב"ד והרמב"ן ז"ל. ומ"מ תי' הלח"מ מוכרח. וכדברי הר"א אב"ד והרמב"ן ז"ל. וא"כ מבואר דבבני נח לית לן תרתי איסורי בקרא. אלא אבר ובשר כיילינהו קרא בחד איסורא שיש במשמעו אבר ובשר. ואדרבה עיקר איסור אכילה דקרא אבשר הוא דכתיב. וכמו שהביא בלח"מ שם בשם רש"י עיי"ש. וא"כ אין לנו מקום לחלק בין אבר לבשר. לומר דבאבר מצטרפי עצמות וגידים בהדי בשר לשיעור אכילה גבי בני נח. ודברי התוס' צ"ע אצלי. ואפי' לפי דעת התוס' עכ"פ ודאי לא יתכן לומר דבב"נ יתחייבו על אבר שאין בו בשר כלל אלא גידים ועצמות בלבד. דבשלמא בישראל דנפק"ל מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר. וכדפירש"י דנפש היינו אבר. דקרי לי' נפש לפי שאינו עושה חליפין כנפש. והכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר בעוד החיות עם הבשר. וא"כ לא נזכר בשר באיסור אכילה דקרא. אלא נפש. וגם אבר שאין בו בשר כלל אין לו חליפין כמשכ"ל וא"כ הו"ל בכלל נפש. אבל בב"נ דכתיב לא תאכל אבשר וכמש"כ בלח"מ שם. והן הן דברי הרמב"ן ז"ל. ע"כ אי אפשר עכ"פ לומר שיתחייב על עצמות וגידין בלא בשר כלל:

ולכן נראה דכוונת הרמב"ם ז"ל שם במש"כ וכן חייב על אבר מה"ח ועל בשר מה"ח. דלא מיבעיא שחייב על אבר מה"ח אלא אפי' על בשר מה"ח. אע"ג דבישראל לא נאסר אלא משום טרפה. וא"כ בני נח שלא הוזהרו על הטרפה הי' ראוי לומר דלא נאסרו וכמש"כ בכ"מ. אפי' הכי חייבים הם עליו כמו על אבר מה"ח. מטעם שביאר הרמב"ן ז"ל. ומשום דבברייתא דשבע מצות ב"נ לא קתני אלא אבר מה"ח. והי' מקום לומר דדוקא באבר מה"ח נצטוו. ולא בבשר מה"ח שאין איסורו אלא משום טרפה. ולזה כתב תחלה אבר מה"ח כלישנא דברייתא כדרכו ז"ל והוסיף לאשמעינן דגם בבשר מה"ח נצטוו. ואין ה"נ דאחר דידענו שחייבים על בשר מה"ח. שוב ליכא שום נפקותא בחיובם על אבר מה"ח. כיון דמחייבי נמי אכל שהוא. ואין אבר בלא משהו בשר. והילכך בכל דוכתי לא נזכר בב"נ אלא אבר מה"ח. משום דאבר ובשר אחד הם אצלם. וכן מוכח לשון הרמב"ם שכתב שם לקמן. ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת הרי זה אסור לב"נ משום אבר מה"ח עיי"ש. הרי דהתחיל באבר ובבשר ומסיים דאסור משום אבר מה"ח. והיינו כדכתיבנא דלב"נ אבר ובשר חדא נינהו ובשר בכלל אבר הוא:

והשתא לפ"ז נראה מוכרח מדברי הרמב"ם שם דגם ישראל אינו מוזהר על אבר שאין בו בשר כלל. מדכתב הרמב"ם שם (בהלכה י"ג) וז"ל כל שאסור על ישראל משום אבר מה"ח אסור על ב"נ ויש שב"נ חייבין עליו ולא ישראל וכו' עכ"ל עיי"ש. ואם איתא דישראל אסור אפי' באבר בלא בשר כלל. א"כ גם בישראל אשכחן אבר מה"ח שהוא אסור בו ואינו אסור לב"נ. אלא ודאי גם ישראל לא הוזהר על אבר מה"ח אלא כשיש בו מיהת משהו בשר. וכן מתבאר להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות ה"ב) שכתב וז"ל אחד אבר שיש בו בשר גידים ועצמות וכו' ואחד אבר שאין בו עצם וכו'. אלא שהאבר שאין בו עצם וכו'. והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מה"ח עד שיפרוש כברייתו בשר גידים ועצמות וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שאין לנו אלא אבר שיש בו עצם ושאין בו עצם. אבל אין אבר בלא בשר שיתחייב עליו משום אבמה"ח וכ"כ שם לקמן (בהלכה ג') וז"ל חתך מן האבר בשר כברייתו וגידים ועצמות כזית ואכלו לוקה. אע"פ שאין בו בשר אלא כל שהוא עכ"ל עיי"ש. הרי דעכ"פ אי אפשר בלא כ"ש בשר מיהת. וכן מבואר בדבריו בסה"מ (לאוין קפ"ב) עיי"ש. וכן מתבאר ע"כ מסוגיא בדוכתה (בפרק גיד הנשה ק"ב ע"א) דפריך עלי' דרב דאמר אמה"ח צריך כזית מדתנן אכל אמה"ח ממנה אינו סופג את הארבעים. ואי ס"ד בעינן כזית תיפוק לי' דקאכל כזית. ומשני במשהו בשר גידין ועצמות עיי"ש. ואם איתא למה לי' להזכיר כלל משהו בשר עדיפא הו"ל לשנויי דאפי' בלא בשר כלל משכחת לה דאיצטריך לאשמעינן דאינו סופג. אלא ודאי דליכא חיובא בלא בשר עכ"פ משהו. וכן מוכרח מדפריך תו התם מדאמר רב אכל צפור טהורה בחיי' בכל שהוא. ומשני הכא נמי במשהו בשר גידים ועצמות עיי"ש. וא"כ הא דקאמר רב בחייה בכ"ש. היינו בכל שהוא בשר. ולא בעי כזית כמו במיתתה. והשתא אם איתא דמחייב אאבר מה"ח אפילו אין בו בשר כלל. מאי קאמר בחייה בכל שהוא בשר. הא אפי' בשר כל שהוא לא בעינן לענין להתחייב משום אמה"ח. אלא ודאי לא סגי בלא בשר כל שהוא. וכן מוכרח ע"כ מדפירש"י שם דלהכי חייב באבר מה"ח במשהו בשר גידים ועצמות דלהכי פלגינהו קרא לאבר מה"ח ובשר מה"ח לומר דמחייב אאבר אע"פ שאין בו שיעור בשר ואבשר אע"פ שאינו אבר עיי"ש. ומבואר דאי לאו דאית לן הוכחה מקרא. לית לן לחידושי דליחייב אגידים ועצמות מה שאינו כן בכל איסורי מאכלות שבתורה. והשתא א"כ השתא נמי דגלי קרא אין לנו אלא לומר דגידים ועצמות מצטרפין להשלים שיעור הבשר. אבל מהיכא תיתי לן לחייב אפי' כולו עצמות וגידים ואין בו בשר כלל. דהרי בלא קרא ה"א דכולו בשר בעינן. ולא סגי בלא כזית בשר. כבכל התורה דבעינן שיעור הראוי לאכילה. וא"כ די לנו לומר דהשתא דגלי קרא מתרבי לחיובא אפי' בצירוף גידים ועצמות אבל לא בלא בשר כלל. והשתא לפ"ז הא דפירש"י לקמן דהא דמשמע לן לאוקמי קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר לאבר מה"ח היינו משום דאמה"ח מיקרי נפש לפי שאין לו חליפין כנפש. לא אתי לומר דכל אבר שאינו עושה חליפין בכלל. ואפי' אבר שאין בו אלא עצמות וגידין. דודאי הא ליתא דכיון דכתיב בקרא לא תאכל ע"כ באית בי' מידי דאכילה מיתוקמי. ועצמות וגידין אינם ראוין לאכילה ולא מיקרי אכילתן אכילה. אם לא משום הבשר שבו. ולא אתי אלא לאפוקי דלא נימא דקרא קאי אבשר מה"ח דשייך בי' נמי לשון אכילה. ולזה פירש"י דמדקרי לי' נפש משמע לי' דבאבר מיירי קרא. אבל ודאי ע"כ באבר שיש בו בשר מיתוקמי. דאל"כ לא שייך בי' לשון אכילה. ולא דמי למאי דמרבינן לקמן (בפרק העור והרוטב) אפי' ארכובה שאינה אלא עצמות וגידים לענין טומאה. דהתם לא כתיב לשון אכילה בקרא דלא כתיב אלא וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה. דדרשינן מן הבהמה מקצת מן הבהמה. ומדאיתקיש למיתה דרשינן שאין לו חליפין כמיתה. והיינו אבר. אבל לשון אכילה לא כתיב בה. דמאי דכתיב אשר היא לכם לאכלה. אבהמה הוא דקאי לומר דבבהמה טהורה שמותרת באכילה מיירי קרא. אבל אאבר לא נזכר התם לשון אכילה כלל. והילכך שפיר ס"ל לר"ע וריה"ג דמרבינן נמי ארכובה. אע"פ שאינה אלא עצמות וגידים ולאו בת אכילה היא כלל. משא"כ הכא דכתיב לא תאכל. די לנו לומר שהזהיר הכתוב על אבר אפי' אין בו שיעור אכילה אלא עם עצמות וגידים. אבל מיהת ודאי בלא משהו בשר לא מיתוקים קרא:

והשתא א"כ עדיין דברי רבינו הגאון ז"ל לא נתבררו ולא מיבעיא לדעת הסוברין דגם בחצי שיעור איכא לאו אלא שאינו לוקה כמו שהבאתי לעיל (לאוין ל'). והעלתי שם שכן דעת רבינו הגאון ז"ל עיי"ש. אלא אפי' לדעת שאר ראשונים ז"ל דס"ל דבח"ש אין בו לאו אלא איסורא בעלמא. מ"מ כיון דגם בלא אזהרת לאו דאמה"ח אסור מיהת מדאורייתא משום לאו דבשר מה"ח שמנה בסמוך לקמן. שוב לא הי' לו למנות לאו דאבר מה"ח לפי שיטתו בכל כיו"ב:

איברא דבעיקר הדבר מאי דפשיטא להו לכל הפוסקים דהא דאמר ר"י (בריש פרק בתרא דיומא) דח"ש אסור מה"ת בכל איסורין שבכל התורה ס"ל הכי. הדבר צ"ע טובא מהיכן פסיקא להו הכי. והא לא אשכחן לר"י דקאמר הכי אלא גבי איסור חלב ובאכילת יוה"כ בלבד דאית בהו כרת. וגם קרא דכל חלב דמרבינן מיני' בברייתא חצי שיעור לאיסורא. בחלב שיש בו כרת הוא דכתיב. וא"כ מנ"ל לומר דגם בחייבי לאוין גרידא קאמר רבי יוחנן דח"ש אסור מה"ת. ואע"ג דר"י קאמר טעמא משום סברא דחזי לאיצטרופי. והך טעמא שייך בכל איסורין שבתורה. מ"מ הרי כבר כתבו בתוס' שם דלא קאמר ר"י טעמא דחזי לאיצטרופי אלא משום דמהאי טעמא מסתברא לן לאוקמי קרא דכל חלב גם לרבות ח"ש דבלא"ה לא הוה מוקמינן קרא אלא לרבות חלב הכוי בלבד עיי"ש. וא"כ אימא דלא רבי קרא לאסור ח"ש מטעמא דחזי לאיצטרופי אלא באיסורי כרת בלבד. אבל בחייבי לאוין גרידא לא מיתסר ח"ש אע"ג דחזי לאיצטרופי. וכפי הנראה כבר הרגישו בזה הראב"ד ז"ל (באשכול ח"ג סי' כ"ו) ובתשו' הרשב"א ז"ל (ח"א סי' תל"ט). ולזה כתבו שם דגם בדם כתיב כל דם וגם בנבלה כתיב כל נבלה ומינייהו ילפינן לכל האיסורין עיי"ש בדבריהם ז"ל. ואני תמה על עצמי שדורשים דרשות מעצמן שלא מצינו בשום דוכתא. ואם הי' עכ"פ נמצא עיקר הדין מפורש בתלמוד או במקום אחר. הי' מקום לומר דמהנך קראי נפק"ל הכי. אבל כיון דלא מצינו בשום דוכתא איסורא דאורייתא בח"ש. זולת באכילת יוה"כ ובחלב שהם איסורים שיש בהן כרת. מנ"ל לומר כן גם בנבלה ושאר איסורין גרידא ולמידרש הכי מקרא. ובפרט דהנך קראי לא מייתרי דדרשינן להו (בפ"ה דכריתות) ובספרא (פרשת ויקרא) ובספרי (פרשת ראה) ובירושלמי (ריש פ"ו דנזיר) ובפסיקתא זוטרתא (ראה) עיי"ש. ועוד דלדבריהם הו"ל שלשה כתובים הבאים כאחד דלכ"ע אין מלמדין. דהרי הוה מצי למיכתב קרא דנבלה לחוד. דשמעינן מיני' אפי' באיסורי לאוין גרידא וכ"ש לחייבי כריתות. ומדכתיב נמי בדם וחלב הו"ל שלשה כתובים הבאים כאחד. ואף דיש לצדד בזה. מ"מ עיקר הדבר תמוה טובא למידרש דרשות מדעתנו לחדש דבר דלא אשכחן בשום דוכתא כלל לא הדרש ולא עיקר דינא. ואדרבה בכמה דוכתי משמע איפכא כמו שיתבאר:

וראיתי להבה"ג (בהלכות יוה"כ) שכתב וז"ל מימר קאמרינן דמאן דאכיל ביוה"כ מיחייב כרת ושיעורו בככותבת. ומאן דאכיל חלב ודם ונותר ופגול ושאר איסורי דכתיב בהו כרת שיעורן בכזית. פחות מככותבת ופחות מכזית הא קאמרינן דלא מיחייב. איסורא אית בי' או לא. את"ל אית בי' איסורא מדאורייתא או מדרבנן וכו'. עיי"ש דמסיק דהלכה כר"י דאסור מדאורייתא. הרי שדקדק לכתוב דין זה דוקא באכילת יוה"כ ובחלב ודם נותר ופגול ושאר איסורי דכתיב בהו כרת דוקא. ומבואר בהדיא דס"ל דבאיסורין דלית בהו כרת לכ"ע אין ח"ש אסור מדאורייתא. ויש לתמוה על הראשונים והאחרונים ז"ל דלא נתעוררו על דברי בה"ג אלו. ולא מצאתי לו כעת שום חבר בזה. אבל לא מצאתי שום סתירה לדעתו ז"ל אדרבה מכמה דוכתי נראין הדברים כדעתו. כמו בשבת (פרק המצניע צ"א ע"ב) בתוס' סוף ד"ה כגון דאיכא וכו'. שהקשו וז"ל וא"ת מ"ש כזית תרומה מחצי זית. דהא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה וכו' וחצי זית נמי הא קיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת וכו' עיי"ש שנדחקו בזה. אבל להבה"ג אין מקום קושיא. דבאמת כיון דלית בה כרת לכ"ע אין ח"ש אסור מה"ת. ובפ"ב דשבועות (כ"ב ע"ב) אמרינן בהדיא דפחות מכשיעור לא מיתסר מדאורייתא. דאמרינן התם בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהתירא קא משתבע ודעתי' אמשהו. או"ד כיון דאמר שלא אוכל דעתי' אכזית. הרי דבאיסורי נזיר ליכא איסורא דאורייתא בפחות מכזית. אע"ג דבפרק גיד הנשה (צ"ח ע"א) קאמר רב אשי גופי' לענין חלב דח"ש אסור מדאורייתא והתוס' ושאר ראשונים ז"ל שם נדחקו טובא בזה עייש"ה. אבל לדעת הבה"ג הדברים כפשטן ומשמען. וכן לקמן (שם כ"ג ע"ב) דפרכינן אמתניתין הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה פטור. והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים חייב. מאי שנא רישא דפטור ומ"ש סיפא דחייב. ומשני רבי יוחנן סיפא בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן ואי בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו. ופרכינן עלה בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקי לה למתניתין כדברי הכל וכו' עיי"ש. והסוגיא תמוה טובא אמאי לא קאמר טפי דר"י לא אמר כר"ל משום דר"י לטעמי' אזיל דס"ל ח"ש אסור מדאורייתא ולא חיילא שבועה עלי'. ור"ל לטעמי' אזיל דס"ל ח"ש מותר מדאורייתא ולכך מוקי לה שפיר במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע דאמר דאוסר עצמו בכל שהו. וכבר עמדו בזה התוס' וכל שאר ראשונים ז"ל ונדחקו הרבה עיי"ש. אבל לדעת הבה"ג ליכא שום קושיא. וכן מה שהקשי האחרונים ז"ל בסוגיא דריש פ"ק דביצה (ז' ע"ב) עיי"ש להבה"ג אין מקום קושיא. גם מדאמרינן (בפ"ב דביצה כ"א ע"א. וכ"ה ע"א) ובב"ק (פרק הגוזל עצים ק"ו ע"ב) ובפ"ק דחולין (ט"ו ע"ב) אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה עיי"ש. משמע כדעת הבה"ג. דלדעת שאר ראשונים ז"ל אפי' בפחות מכזית לדידן דקיי"ל ח"ש אסור מדאורייתא אי אפשר בלא שחיטה. וכן בכריתות (פרק ספק אכל י"ח) דאמרינן לענין מעילה כי מכפר יוה"כ אכולי' שיעורא אפלגא דשיעורא לא מכפר עיי"ש. ובודאי טעמא דמילתא משום דבפלגא דשיעורא אכתי מדאורייתא ליכא שום עבירה דליכפר עלי' יוה"כ. וזה מסייע דעת הבה"ג. ויש לדון בזה ואין להאריך. ולכאורה אפשר לומר דמקור דעת שאר ראשונים ז"ל הוא מהירושלמי (פ"ב דביכורים ה"א) והובא בר"ש (פ"ק דחלה מ"ט) עיי"ש. אבל לפ"מ שפירש בתוס' יו"ט שם. וכן פי' הגר"א ז"ל בש"א שם לא מיירי הירושלמי מענין זה כלום עיי"ש. ועי' בירושלמי (פ"ו דתרומות ה"א) דלכאורה מהתם משמע כדעת שאר ראשונים לפי' הפ"מ ומהרא"פ עיי"ש. אבל דברי הירושלמי שם אינם מבוארים. ולפי' שאר מפרשים אין משם ראי' עייש"ה ואין להאריך. דעכ"פ מתלמודא דידן אדרבה משמע כדעת הבה"ג בכמה דוכתי. ומעתה א"כ הי' מקום לומר דדעת רבינו הגאון ז"ל כדעת הבה"ג בזה. וא"כ לק"מ מה שמנה אזהרת במה"ח וגם אזהרת אבמה"ח. אבל קשה הדבר לומר כן מאחר שלא מצינו חבר להבה"ג בזה. ובפרט שכבר העלינו לעיל (לאוין ל') בדעת רבינו דגם באיסורי לאוין ס"ל דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת. וגם יש בו לאו גמור אלא שאינו לוקה. כמו שנתבאר שם עיי"ש:

ואמנם נראה ע"פ מאי דמתבאר (בפרק גיד הנשה ק"ב ע"ב) מפירש"י דבאבר מה"ח אפי' כשיש בו כזית בשר לית בי' אלא איסור אבר מה"ח בלבד. ודעת התוס' שם (בד"ה שאין בו כזית וכו'). דבכה"ג מיחייב עליו ג"כ משום בשר מה"ח. ולכך הוקשו על פירש"י שם עיי"ש. אבל דעת רש"י אינה כן כמש"כ האחרונים ז"ל. דהו"ל כדבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. ואין בו אלא משום אבר מה"ח האמור בו בלבד ולא משום בשר מה"ח. והכריחו כן גם מדברי הרמב"ם (פ"ה ממאכלות אסורות ה"ה) שכתב דהאוכל חלב מה"ח לוקה שתים משום אבר ומשום חלב. והוא תמוה אמאי לא לקי שלש דאית בי' נמי משום בשר מה"ח. אלא ודאי ס"ל דכל שחייב עליו משום אבר לית בי' איסור משום במה"ח אלא משום אבר בלבד. וכן מוכרח ממש"כ שם (בהלכה ב') שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מה"ת עיי"ש. ואמאי לא מיתסר נמי משום בשר מה"ח. אלא ודאי ס"ל כדעת רש"י דבכה"ג לא מיתסר אלא משום אבר בלבד ולא משום בשר. וכן יש להכריח מסוגיא דגמרא שם (ק"ג ע"א) דאמרינן באכל חלב מן החי מן הטרפה לוקה שלש. דאתי איסור אבר וחייל אאיסור חלב וטרפה משום שנוהג בבני נח עיי"ש. ואמאי נקטי' בטרפה. תיפוק לי' דאפי' בכשרה איכא שלש. משום דאית בה נמי איסור בשר מה"ח. אלא ודאי במקום איסור אבר ליתא לאיסור בשר. ועוד האריכו בזה האחרונים ז"ל ואכמ"ל בזה. ועי' בפרק שבועות שתים (כ"ה ע"ב) ובסוף שבועות בתוס' ד"ה חייבין ובר"פ שבועת הפקדון (ל"ז ע"א) ובראשונים שם עיי"ש היטב. וברמב"ם (פ"ז מהלכות שבועות ה"ח) עיי"ש היטב. ומש"כ בלח"מ שם לא משמע כדבריו מלשון הרמב"ם ז"ל כלל. אלא ודאי משמע דס"ל דאיפשיטא האיבעיא מטעם שביאר שם ואכמ"ל בזה. וא"כ הכא נמי שהכתוב הוציא אבר מה"ח מכלל בשר וחייב עליו אפי' במשהו בשר גידין ועצמות. אית לן למימר דלגמרי יצא. ואין בו אלא איסור אבר בלבד אפי' היכא דאית בי' כזית בשר. וא"כ יפה עשה רבינו הגאון שמנה לאו דאבר מה"ח בפ"ע. אע"פ שמנה לקמן לאו דבשר מה"ח:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.