ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/נח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה נח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משנוא. ומרצוח. לאו דלא תשנא את אחיך בלבבך. וכבר ביארנו בזה כל צרכו לעיל (עשין י"ט) עיי"ש ואין להאריך יותר. ובלאו דלא תרצח אע"ג דלקמן במנין העונשין מנה רבינו הגאון ז"ל מיתת הרוצח בין מנין הנהרגין בסייף עיי"ש. מ"מ רבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל שכן דרכו בכל כיו"ב למנות כל עונש לבד במנין העונשין. למצוה על הב"ד. ואזהרת לאו שבאה על זה על כל יחיד מישראל שלא לעשות מעשים אלו. מונה לבד במנין הלאוין. כמו שיתבאר במקומו בס"ד ואכמ"ל בזה. אלא שיש כאן מקום עיון לכאורה דלפי שיטת רבינו הגאון ז"ל כיון שמנה לקמן (לאוין ר"נ) לאו דלא יוסיף להכותו. שהוא אזהרה לחובל בחבירו. וכדאמרינן ברפ"ג דכתובות ובשאר דוכתי. ואם הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה מלאו זה דלא יוסיף. א"כ לא הי' לו למנות לאו דלא תרצח. דאין לך חובל בחבירו יותר גדול מזה. וא"כ הו"ל בכלל לאו דלא יוסיף. אלא דברציחה כתב רחמנא לאו בפ"ע. וא"כ הו"ל ככל שני לאוין שהאחד כללי והשני בא להזהיר בפ"ע על פרט אחד שבכללי. דלפום שיטתו של רבינו הגאון ז"ל אינו בא במנין הלאוין אלא הלאו הכללי בלבד. ואין לומר דנפק"מ לענין רציחה בלא שום הכאה וחבורה. כגון שהמיתו ע"י סם הממית או שטבעו במים ושאר גווני המבוארין בפרק הנשרפין (ע"ו ע"ב) עיי"ש. דלכאורה לית בה אלא משום לא תרצח לחוד אבל משום לא יוסיף ליכא. דזה ליתא דלהדיא מבואר בפ"ב דמכות (ח' ע"ב) דבכל רציחה אית בה ג"כ לאו דלא יוסיף. דאמרינן התם דבהורג אביו בשוגג דתנן במתניתין דגולה היינו לרבנן דס"ל דסייף חמור מחנק והו"ל שגגת סייף. דאילו במזיד הרג בר סייף הוא. ושגגת סייף ניתנה לכפרה בגלות. אבל לר"ש דאמר חנק חמור מגלות ובמזיד בר חנק הוא. הילכך בשוגג אינו גולה. דשגגת חנק לא ניתנה לכפרה עיי"ש בפירש"י ובריטב"א שם. והשתא אם איתא דמשכחת לה רציחה בלא שום חבורה. א"כ כיון דלא מתחייב חנק על מכה אביו אלא בהכאה שיש בה חבורה דוקא. כמבואר בפרק הנחנקין. וא"כ כל שהרגו בלא שום חבורה לית בה משום מכה אביו אלא משום לא תרצח. ומיתתו סייף כעל שאר אדם. ואפי' לר"ש אית לן למימר דגולה. דהו"ל שגגת סייף והוה מצי לאוקמי מתניתין נמי כר"ש ובהרגו בלא שום חבורה. ולא צריך לאוקמי ברייתא ר"ש ומתניתין רבנן. אלא ודאי לא אשכחן מיתה בלא חבורה. דכל מיתה מצד עצמה אין לך חבורה גדולה מזו. והילכך בכל ענין שהרגו הו"ל לר"ש שגגת חנק דלא ניתנה לכפרה. ולא משכחת לדידי' הבן גולה ע"י האב. וע"כ לא מיתוקמא מתניתין אלא כרבנן ודלא כר"ש. והשתא הרי אזהרת מכה אביו לא נפק"ל אלא מהך קרא גופי' דלא יוסיף. כמבואר במכילתא ובפרק הנחנקין (פ"ה ע"א) וכמש"כ הרמב"ם (בסה"מ לאוין שי"ט) ובהלכות ממרים (פ"ה ה"ח) עיי"ש. וא"כ בכל רציחה מלבד לאו דלא תרצח איכא נמי לאו דלא יוסיף. וא"כ רבינו הגאון ז"ל לא הו"ל למנות לאו דלא תרצח כיון שמנה לאו דלא יוסיף. כפי שיטתו:

מיהו נראה דמ"מ משכחת לה שפיר לאו דלא תרצח בלא לאו דלא יוסיף. לרבינו הגאון ז"ל דלטעמי' אזיל דנראה דס"ל דקיי"ל דאדם רשאי לחבול בעצמו כמש"ל (לאוין מ"ז מ"ח) עיי"ש. והשתא א"כ לפי המבואר בפסיקתא רבתי (ריש פרשה כ"ה) דדריש לא תרצח לא תתרצח עיי"ש. דמבואר דבכלל אזהרה זו גם רוצח את עצמו. וכן כתב בהלכות קטנות (ח"ב סי' רל"א) עיי"ש. ובבית מאיר יו"ד (סי' רט"ו סעי' ה') עיי"ש. דגם מאבד עצמו לדעת עובר בלא תרצח הרי דאע"ג דלית בה לאו דלא יוסיף. מ"מ אית בה אזהרת לא תרצח. וא"כ אשכחן לאו דלא תרצח במקום דליכא לאו דלא יוסיף. וגם בלא"ה נפק"מ לענין היכא דאינו נוהג כשורה דהו"ל אינו עושה מעשה עמך שאינו עובר על הכאתו בלאו דלא יוסיף. כמבואר בפרק הנחנקין (פ"ה ע"א) דמקשינן הכאה לקללה עיי"ש. ומ"מ פשיטא דקאי עלי' בלאו דלא תרצח. דלענין רציחה ליכא שום חילוק בין עושה מעשה עמך או לא. וכן יש נפק"מ לענין הורג את עבדו הכנעני דלא קאי עלי' בלאו דלא יוסיף. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות רוצח הלכה י"ב) דעבדו יש לו רשות להכותו עיי"ש ובפ"ד מהלכות חובל ומזיק ה"י. ובטוש"ע (חו"מ סי' ת"כ ובסי' תכ"ד) ובאחרונים שם עייש"ה ואכמ"ל בזה. וגם בלא"ה נפק"מ בפשיטות במחוייב מלקות ע"פ ב"ד שנלקה ע"י שליח ב"ד דלא קאי עלי' בלאו דלא יוסיף. אדרבה מצוה להכותו. ומ"מ מוזהר על רציחתו משום לא תרצח שלא יכנו הכאה כזו שהוא נהרג בה. וא"כ שפיר יש מקום ללאו דלא תרצח בכל הני גווני אע"ג דלית בהו אזהרה דלא יוסיף. ולכן שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל גם לשיטתו לאו דלא תרצח אע"ג שמנה לאו דלא יוסיף:

והנה הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו ג"כ לאו דלא תרצח. ומנו ג"כ (במנין העונשין) רוצח במספר הנהרגין בסייף עיי"ש. וזה אחד מן המקומות המוכיחים דלא כמו שהעלה הרמב"ן ז"ל (בשורש י"ד) בדעת הבה"ג דכוונתו במנין העונשין שמנה לאזהרות שעליהן באים עונשין אלו עיי"ש. והרי כאן מנה האזהרה בפ"ע והעונש בפ"ע. וזה מבואר כמו שהבין הרמב"ם ז"ל בדעת הבה"ג וסייעתו. ואכמ"ל בזה ויתבאר במק"א בס"ד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.