ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/מט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה מט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ולהקשות ערף. כתיב (בפרשת עקב) ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. והבה"ג וכל סייעתו ז"ל מנאוהו במנין הלאוין. וגם הסמ"ק (לאוין סי' ט') מנה לאו זה. ומנה שם ג"כ העשה דומלתם את ערלת לבבכם עיי"ש. אלא שמנה העשה עם הלאו במצוה אחת. וכדרכו ז"ל בכל כיו"ב. שלא נוסף בכל אחד משניהם שום ענין חדש שאינו בכלל השני. שלא למנותן שתיהן אלא במצוה אחת. כדרך רבינו הגאון ז"ל. והנה הרמב"ם ז"ל (בשורש רביעי) השיג בזה על הבה"ג שמנה עשה דומלתם את ערלת לבבכם וגם לאו דוערפכם לא תקשו עוד. וכתב שאין למנותן. משום שהיא מצוה שכוללת כל התורה. כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות. והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ומבואר דכל כיו"ב אינה נמנית כל שאין בכללה דבר פרטי וענין מיוחד עיי"ש. וכבר קדמו בזה הראב"ע ז"ל (ביסוד מורא סוף שער ב') ששחק ורגז על זה ואין נחת עיי"ש. והאריך בזה שם לקמן (בשער שביעי) עיי"ש בדבריו. וכבר הליץ הרמב"ן ז"ל על הבה"ג וכתב וז"ל. והנראה אלי בלאו וערפכם לא תקשו עוד שהוא לאו מיוחד מחדש מצוה. והענין שיצוה להיותם שומעים מן הנביאים ולא יתקשו עוד בשאלת האותות מהם וכו'. וכשיזהירו אתכם הנביאים לעזוב אשר טעיתם בו לא תהיו עוד קשי עורף וכו' עכ"ל עיי"ש שהאריך בזה. והרא"ם ז"ל (ביראים סי' ח') פי' ג"כ הלאו על מצוה פרטית בדרך אחר ממה שפי' הרמב"ן ז"ל. שכתב שם וז"ל ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. פי' קשיות עורף חושב בלבו שלא לשוב ליוצרו. ומשעה שמחשב עובר בלא תקשו עכ"ל עיי"ש. וגם הסמ"ק שם ביאר המצוה על ענין פרטי וז"ל למול ערלת הלב שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם. פי' לאהוב את התוכחות ולאהוב מי שיוכיחנו. וגם שלמה המלך ע"ה כתב בספרו הוכח לחכם ויאהבך. ובמצוה זו יש לאו שנאמר וערפכם לא תקשו עוד עכ"ל עיי"ש. והר"א הזקן ז"ל באזהרותיו כתב באזהרה זו. עורף לא תקשו מהיות בקושרים עיי"ש. נראה דס"ל דענין לאו זה הוא שלא להיות מחרחר ריב ומדנים. והרמב"ן ז"ל (בפרשת עקב) פי' שהכתוב מזהיר שלא להאמין שיש תועלת בעבודת המלאכים וצבא השמים עיי"ש. וא"כ גם לפ"ז יש באזהרה זו ענין פרטי מחודש שבאמונתו בתועלת עבודתם אע"פ שלא עבדם עובר בלאו זה. ותמיהני על הרמב"ם ז"ל שמשיג בזה על הבה"ג. והרי הוא גופי' כתב (במורה ח"ג פל"ג) וז"ל וכן מכלל כוונת התורה התרבות ושיהי' נשמע לחביריו ושלא יהי' קשה בלתי נשמע לחבריו. אך יהי' עושה רצון חבריו ועונה אותם ונשמע אליהם לחפצם ושב אל רצונם. כבר ידעת מצותו יתעלה ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד עכ"ל עיי"ש. הרי דהוא ז"ל גופי' פי' הך קרא שהוא מזהיר על ענין פרטי. וכנראה דגם כוונת הר"א הזקן ז"ל באזהרותיו לפרש כן. וא"כ ודאי ראוי לבא במנין הלאוין. ולא כמש"כ הרמב"ם (בסה"מ שם) דפי' הכתוב הוא שלא תקשו ערפכם ותקבלו כל מה שצויתיכם ולא תעברו עליו. והוא ציווי הכולל כל התורה. ובודאי דלפ"ז אינו ראוי לבא במנין הלאוין. אבל לפי מה שפירשו שאר ראשונים ז"ל. וגם לפי' הרמב"ם ז"ל גופי' במורה. ודאי הוא נמנה במנין הלאוין. ודברי הרמב"ם ז"ל סתרי אהדדי:

ואמנם רבינו הגאון ז"ל נראה דס"ל כדברי הרמב"ן ז"ל לדעת הבה"ג. דקרא בא להזהיר באזהרת לאו שלא להקשות ערפם לדברי הנביאים. אלא לשמוע דבריהם בלא שאלת אות ומופת. ובהכי ניחא שפיר מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דאליו תשמעון שמנה הרמב"ם ז"ל (עשין קע"ב) וכל הבאים אחריו. והוא מ"ע לשמוע אל דברי הנביא לעשות כל אשר יצוה. כמו שביאר הרמב"ם (שם. ובפרק תשיעי מהלכות יסוה"ת ה"ג) עיי"ש. וביותר יש לתמוה דבאזהרותיו אשר יסד על עשרת הדברות מנה עשה זו (בדבור לא תשא). כמש"כ שם ישמע דברי חוזי עיי"ש. וכאן כנראה חזר בו ולא מנאה. והדבר מתמיה. אבל לפ"ז ניחא שפיר. דכיון שמנה כאן הלאו דוערפכם לא תקשו עוד. שהוא אזהרה שלא לסרב מלשמוע דברי הנביאים. שוב לא הוצרך למנות עשה דאליו תשמעון. דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. דבכל כיו"ב בל"ת ועשה שבמצוה אחת אחר שמנה הלאו שוב אינו מונה העשה. ובהכי ניחא שפיר מאי דיש לתמוה בההיא דאמרינן (בפרק הנחנקין פ"ט ע"ב) תני תנא קמי דר"ח הכובש את נבואתו לוקה עיי"ש. והקשו התוס' דהא לית בי' לאו ועוד דהא לית בי' מעשה. ונדחקו דלוקה מכת מרדות עיי"ש. אבל לפ"ז ניחא שפיר דודאי אית בי' לאו דוערפכם לא תקשו עוד. לפמש"כ הרמב"ם (בפי"ט מהלכות סנהדרין) והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' ל"א) דבכלל עשה דאליו תשמעון איתא נמי נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו עיי"ש. והיינו משום שכשם שהמצוה על אחרים לשמוע בקול הנביא. הכי נמי המצוה על הנביא עצמו שלא לעבור על נבואתו. וגם שלא לכבוש נבואתו שנאמרה לו להתנבא. דגם בדידי' קרינן בי' אליו תשמעון. וכ"ש הוא שאם אחרים מצווין לא עדיף הוא גופי' מאחרים. וא"כ מה"ט נמי גם לאו דוערפכם לא תקשו עוד. איכא בנביא גופי' נמי. שאם עובר על נבואתו או כובשה. עובר בלאו דוערפכם לא תקשו עוד. וא"כ שפיר קתני דלוקה. והיינו מלקות דאורייתא. וכן נראה מוכרח דעת תלמידי רבינו פרץ ז"ל שהביא בחמרא וחיי שם שכתב דהך ברייתא אתיא כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עיי"ש. והוא תמוה מאוד לכאורה. דהרי לית בה לאו אלא עשה דאליו תשמעון. ועכצ"ל דס"ל דבאמת יש בה לאו דוערפכם לא תקשו עוד. אלא דהו"ל לאו שאין בו מעשה. ולזה כתב דאתיא כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ונראה דבאמת זו היא קושית ר"ח עלה דפריך התם מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי עיי"ש בפירש"י שאינו מובן. ועי' בחמרא וחיי שם בשם המאירי מש"כ עייש"ה. אבל נראה ע"פ מאי דאמרינן כיו"ב ממש (בפ"ג דמכות כ' ע"ב) תני תנא קמי' דר"ח אחד המקיף ואחד הניקף לוקה. א"ל מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי. דאמר לך מני ר"י היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עיי"ש. ופי' הריטב"א ז"ל שם מי שאכל תמרים התלושין ביו"ט ע"י אחר ילקה משום שנהנה. אע"פ שלא עשה מעשה העבירה. והכא נמי משום שנהנה בהקפתו ילקה. אע"פ שהוא לא עשה המעשה אלא אחר הקיפו עיי"ש. ונראה דהכא נמי היינו ממש פירכא דהתם. דבכובש נבואתו אף דבדידי' גופי' ליכא שום מעשה. מ"מ משכחת בי' מעשה ע"י אחרים. אם היתה נבואתו להפריש אחרים מאיזה פעולה. ואילו הי' מתנבא היו פורשים מלעשות. ועכשיו ע"י מה שכבש נבואתו עברו הם במעשה על נבואה זו. ועל זה פריך ר"ח שפיר אטו מאן דאכיל תמרי שהם כבר בארבילא תלושים ביו"ט ע"י אחרים ילקה הוא על המעשה שעשו אחרים. והא לגבי דידי' הו"ל לאו שאין בו מעשה. והשתא מדלא פריך ר"ח אלא משום דלית בי' מעשה. ולא פריך מדלית בי' לאו כלל. נראה מזה דודאי אית בי' לאו. והיינו לאו דוערפכם לא תקשו עוד. וכמו שפי' הרמב"ן ז"ל אליבא דהבה"ג. ומאי דפריך התם מאן מתרי בי' עיי"ש. פירכא אחריתא היא. דפריך סתמא דתלמודא אברייתא דקתני לוקה. משום דפירכא דר"ח לא חש לשנויי. דפשוט דאיכא למימר דאתיא ברייתא כר"י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וכדקאמר ר"ח גופי' בסוגיא דמכות שם. ובודאי דהכא נמי הכי בעי ר"ח למימר כהתם. ולזה הדר פריך מאן מתרי בי'. דעכ"פ התראה בעינן מיהת אפי' לרבי יהודה. ואין להאריך בזה כאן. ועכ"פ מבואר דלפ"ז ניחא שפיר מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל ע"ה דאליו תשמעון. ואמנם לא רבינו הגאון ז"ל בלבד השמיט עשה זו. דגם הבה"ג וכל סייעתו לא מנו עשה זו. ולשיטתם שכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה הם מונים שניהם. לא יתכן מה שאמרנו בטעמו של רבינו הגאון ז"ל בזה. ואם הי' הבה"ג מינה עשה דומלתם את ערלת לבבכם כמבואר בדברי הראב"ע ז"ל ביסוד מורא ובסה"מ להרמב"ם (סוף שורש רביעי). דהמונים לאו דוערפכם לא תקשו עוד מונים ג"כ עשה דומלתם את ערלת לבבכם עיי"ש. הוה אתי שפיר. דכיון דהלאו דוערפכם לא תקשו אתי להזהיר שלא לסרב לבלתי שמוע לדברי הנביאים. א"כ ודאי גם העשה שעמו היא מצות עשה לשמוע אליהם. וא"כ כבר נמנית מצות עשה לשמוע אל הנביאים. ואין צריך שוב למנות עשה דאליו תשמעון. דהו"ל עשה כפולה שאינה באה במנין. אבל בה"ג והנמשכים אחריו לא מנו גם עשה זו. ודבר זה תמוה מצד עצמו. דלפי שיטתם אחר שמנו הלאו הי' להם למנות גם העשה. ואכמ"ל בזה. והנה באזהרותיו אשר נוסדו על עשרת הדברות מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דאליו תשמעו כמשכ"ל. ולא מנה לאו דוערפכם לא תקשו עוד. וזה איפוך מדרכו כאן מקצה לקצה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.