ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג TriangleArrow-Left.png לא תעשה TriangleArrow-Left.png א

מנין הלאוין.
ל"ת א ב ג ד.

לא יהיה לך. לא תעשם. לא תעבדם. ולא תשתחוה להם. מנה כאן רבינו הגאון ז"ל בדבור לא יהיה לך ארבעה לאוין. כלשון הכתוב לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'. לא תעשה לך פסל וגו'. לא תשתחוה להם. ולא תעבדם וגו'. ונטה בזה מדעת הבה"ג. שכפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בכוונתו לא מנה בדבור זה רק שני לאוין. לא יהיה לך ולא תעשה לך הם לאו אחד. להזהיר על קיום הצלמים ועשייתם. ולא תשתחוה להם ולא תעבדם ג"כ אחד הם. והוא לאו שני להזהיר על עבודה זרה. עיי"ש בדבריו (בסה"מ עשין א' ). ואמנם זה יתכן רק בנוסחת הה"ג שלפננו. שהיתה ג"כ בידי הרמב"ן ז"ל. אבל לפי נוסחת הבה"ג כת"י רומי. וזו היא ג"כ נוסחת קצת משאר ראשונים ז"ל לא מנה בה"ג כל דבור זה כולו אלא בלאו אחד בלבד. להזהיר על ע"ז כדעת הרמב"ן ז"ל עצמו (בסה"מ לאוין ה') עיי"ש בדבריו. כמו שכבר ביארנו לעיל (עשין ג') בארוכה עיי"ש. אבל דעת רבינו הגאון ז"ל כאן בזה כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל שמנו כל הארבעה לאוין שבדבור זה במנין הלאוין כל אחד בפ"ע ומה שהשיב הרמב"ן ז"ל על שיטה זו. כבר ביארנו שם על נכון שיטת רבינו הגאון ז"ל בזה עייש"ה בכל מש"כ שם בזה:

ומ"מ מה שכתב הרמב"ם דלאו דלא יהיה לך וגו' הוא אזהרה שלא להאמין באחר זולתו. לא יתכן לשיטת רבינו הגאון ז"ל. דהרמב"ם לשיטתו אזיל בשרשיו (שורש ששי) דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה נמנין שניהם בפ"ע. ולזה אע"פ שכבר מנה (עשין א') עשה דאנכי ה' אלקיך. שהיא לדעתו מ"ע להאמין בממציא כל הנמצאים עיי"ש ובחבורו הגדול (ריש הלכות יסה"ת). וגם מנה (עשין ב') מצות יחוד השם מדכתיב שמע ישראל וגו' להאמין שאין שני לו עיי"ש. אעפ"כ חזר ומנה (לאוין א') ל"ת דלא יהיה לך אלהים אחרים. שלפי דעתו שם הוא אזהרה שלא להאמין באל אחר זולתו. אבל אין זו שיטת רבינו הגאון ז"ל דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינם נמנין שניהם אלא במצוה אחת. אם לא נתחדש בכל אחד מהם ענין שאינו נכלל בשני כמו שנתבאר במבוא (סי' ז' שורש ו') ובשאר דוכתי עיי"ש. וא"כ אחר שמנה מ"ע דהאמנה בה' ויחודו שהיא לדעתו בכלל עשה דק"ש. כמו שביארנו לעיל (עשין ג') ביאור מספיק עיי"ש. שוב לא יתכן למנות במצוה זו עצמה עוד ל"ת במנין הלאוין שלא להאמין בזולתו:

ומטעם זה עצמו לא יתכן ג"כ לומר דלאו דלא יהיה לך מזהיר על ע"ז בשתוף כדעת היראים והסמ"ג שהבאתי שם עיי"ש. משום דכיון שכבר מנה במנין העשין עשה דיחוד השם. שוב אין למנות לשיטתו הלאו האמור במצוה זו עצמה. וע"כ צ"ל דלדעת רבינו הגאון ז"ל אין לאו זה מזהיר אלא על קיום הצלמים. ואע"פ שבלא"ה מנה ל"ת דלא תעשה לך פסל וגו'. שהוא אזהרה על עשיית הצלמים. מ"מ מנה כאן ל"ת דלא יהי' לך לאזהרת הקיום בלא עשייתן. וכדאי' במכילתא שהביא הרמב"ן שם. לא תעשה לך אין לי אלא שלא יעשה. העשוי כבר מנין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך עיי"ש. וכן הוא מבואר במכילת' דרשב"י (פ' יתרו) עיי"ש וכן מתבאר להדיא מדברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור לא יהי' לך) שכתב שם וז"ל לא יהי' לך תמונת כל סמל וכו' עיי"ש. מבואר שהרכיב שם שני הלאוין לאו דלא יהי' לך עם לאו דלא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו' כאחת באזהרה אחת. והדבר ברור דהוה ס"ל דשני לאוין אלו אינם נמנין אלא במצוה אחת. וכמו שהעלה הרמב"ן ז"ל שם בדעת הבה"ג. ואף דלא תשתחוה להם ולא תעבדם מנה רבינו הגאון ז"ל גם באזהרותיו שם בשני לאוין. ודלא כדעת הבה"ג לפי הבנת הרמב"ן ז"ל שם בדעתו עיי"ש. מ"מ ע"כ הנך שני לאוין דלא יהי' לך ולא תעשה לך לא מנאם אלא אזהרה אחת. והיינו ע"כ משום דס"ל דהקיום והעשיי' ענין אחד הם. וכמו שביאר הרמב"ן שם בדעת הבה"ג. ואע"ג דכאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל מסברא זו. וס"ל דלא יהי' לך ולא תעשה לך נמנין בשני לאוין. מ"מ עכ"פ נשמע משם דלדעת רבינו הגאון ז"ל לאו דלא יהי' לך הוא אזהרה בקיום הצלמים. וכן הוא דעתו גם כאן. אלא דהכא ס"ל כיון דאין העשיי' בכלל הקיום ולא הקיום בכלל עשיי'. כמבואר במכילתא שם. וגם כתיב בקרא בכל אחד אזהרה בפ"ע יש לנו למנותם שתים. וא"כ מבואר שאין דעתו בזה כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דס"ל דלא יהי' לך הוא אזהרה שלא להאמין באל אחר זולתו:

והנה הרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו עוד שני לאוין בעשיית פסלים. האחד מקרא דאלהי מסכה לא תעשו לכם. דכתיב (בפרשת קדושים). וכתבו ע"פ הספרא שהוא אזהרה שלא יעשה ע"ז אפי' לגוי. והשני מקרא דלא תעשון אתי אלהי כסף וגו' לאזהרה שלא לעשות צורות אפי' לנוי. כמש"כ במכילתא ובגמרא (פ"ב דר"ה כ"ד ע"ב. ופ"ג דע"ז מ"ג ע"ב) עיי"ש. כמבואר בסה"מ (לאוין ג' וד') עיי"ש. אבל לא כן דעת רבינו הגאון ז"ל שהוא לא מנה שני לאוין אלו כלל. וכן הבה"ג וסייעתו לא מנאום. וכבר ביארנו לעיל (עשין י"ג) דעת רבינו הגאון ז"ל במה שלא מנה לאו דלא תעשון אתי אלהי כסף וגו' ודברי שאר ראשונים ז"ל בזה ע"פ הסוגיא דפ"ב דר"ה שם עיי"ש. דס"ל דאיסור זה נפק"ל מלאו דלא תעשה לך פסל שכבר מנה. ודלא כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה עיי"ש היטב. וגם לאו דאלהי מסכה לא תעשו לכם שלא מנה. הדבר פשוט דהיינו משום דכשעושה הוא ע"ז לגוי הרי הוא עובר ג"כ בלאו דלפני עור לא תתן מכשול. וליכא נפק"מ בלאו זה אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. וכבר ביארנו בכמה דוכתי דכל כיו"ב אינו בא במנין לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל. ואם עשה הגוי בשביל הישראל. אע"ג דבספרא שם מבואר דגם זהו בכלל לאו זה דאלהי מסכה לא תעשו לכם. מ"מ הרי כבר יש בזה לאו דלא יהי' לך וגו' שהוא אזהרה לקיום הצלמים. וליכא נפקותא אלא כדי לעבור עלה בשני לאוין. כמבואר בהדיא בספרא שם. והובא ברמב"ן (לאוין ה') עיי"ש. והרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין ג'. ובפ"ג מהלכות ע"ז ה"ט) כתב דהו"ל בכלל לאו דלא תעשה לך פסל עיי"ש. ועכ"פ ליכא נפקותא בלאו זה גם בענין זה אלא כדי לעבור עלה בשנים. וכיו"ב אינו בא במנין לדעת רבינו הגאון ז"ל:

הן אמת דמצד לאו דלפני עור יש לדון בזה לפי מאי דאמרינן (בפ"ק דע"ז ו' ע"ב)דבדאית לי' לדידי' ליכא עבירת לאו דלפני עור אלא כגון דקאי בתרי עברי דנהרא עיי"ש. וא"כ אכתי איכא נפקותא בלאו זה דאלהי מסכה לא תעשו לכם בענין דלא עבר בלאו דלפני עור. מיהו לפמש"כ בפשיטות הר"ב פרי חדש (באו"ח סי' תצ"ו ס"ק כ"ג) דכל היכא שאין האיסור מזומן לפניו והוא מזמינו לפניו הו"ל בכל ענין כאילו קאי בתרי עברי דנהרא ועובר בלאו דלפני עור עיי"ש. א"כ כאן בשעושה לו אלהי מסכה אין לך מזמינו לפניו יותר גדול מזה. שעכשיו הוא עושהו לו בידים. ובכל ענין הו"ל בכלל אזהרת לפני עור. ובלא"ה נראה דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דכל שני לאוין שהם משם אחד ממש אף שבאו על ענינים חלוקים דרכו ז"ל למנותם במצוה אחת. כמו לאו דלא תגנוב שהוא אזהרה לגניבת נפשות. ולאו דלא תגנובו שהוא אזהרה לגניבת ממון שמנאם במצוה אחת. וכן לאוי דלא ישים עלי' שמן ולא יתן עלי' לבונה. האמורים (בפרשת ויקרא) במנחת חוטא. ולאוין דלא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה דכתיבי (בפרשת נשא) במנחת קנאות. מנאן אחת אחת. משום דחד שמא נינהו. דזו וזו גניבה נינהו. וכן זו וזו מנחת חוטא נינהו. וכן בהרבה מצות כיו"ב. והילכך גם כאן כיון דהאיסור משום עשיית ע"ז הוא. בין כשעושה לעצמו ובין כשעושה לאחרים חד שמא נינהו. וכן הלאוין האמורים בהן בלשון אחד ממש נאמרו דכאן כתיב לא תעשה לך ושם כתיב לא תעשו לכם. להכי מנה אותן מצוה אחת. וכן מדוקדק בלשון רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב לא תעשם. ולא כתב כלשון הכתוב לא תעשה לך. והיינו כדי לכלול כל עשיי' בין לעצמו ובין לאחרים. ודלא כדרך הרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה. וכן באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות לא מנה רבינו שני לאוין אלו דאלהי מסכה לא תעשו לכם ולא תעשון אתי:

ומה"ט נמי ניחא במה שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן וגם באזהרותיו שם לאו דלא תשתחוה להם ולאו דלא תעבדם. והנה הרמב"ם וסייעתו ז"ל ביארו שתי אזהרות הללו. דלא תשתחוה בא להזהיר על ארבע העבודות שבפנים בשלא כדרכה. שאם זבח או הקטיר או נסך או שהשתחוה אפי' לע"ז שאין דרכה בכך עובר בלאו זה ונסקל. ודבריהם הם ע"פ המכילחא שהביא הרמב"ם ז"ל (לאוין ה') עיי"ש. ולאו דלא תעבדם הוא אזהרה בכל מיני העבודות זולת ארבע עבודות שבפנים כדרך עבודתה. כמש"כ הרמב"ם (לאוין ו') עיי"ש. והרמב"ן ז"ל השיג עליו שם ע"פ סוגיא דגמרא (בפרק ארבע מיתות ס' ע"ב) וברייתא דמייתי התם. דמבואר שם דיצאה השתחואה לידון בעצמה ויצאה זביחה בקרא דזובח לאלהים יחרם לידון על הכלל כולו. מה זביחה שהוא עבודת פנים וחייבין עלי' בע"ז שלא כדרך עבודתה אף כל עבודות שבפנים חייבין עליהן אפי' שלא כדרכה. יצא המגפף והמנשק והמנעיל שאינם עבודת פנים דאין חייבין עליהן אלא בכדרכן עיי"ש. וא"כ מבואר דלאו דלא תשתחוה אינו אלא אזהרה להשתחואה בשלא כדרכה בלבד. כדקתני יצאה השתחואה לידון בעצמה. והיינו משום דהשתחואה לאו עבודה היא בפנים. ולכך אינה בכלל אזהרה דעבודות שבפנים שלא כדרכה. וצריכה אזהרה מיוחדת בפ"ע לשלא כדרכה. וכתב עוד הרמב"ן ז"ל שם וז"ל והנה ראוי הרב לפי דרכו במנין המצות למנות לאו דהשתחואה ולאו דשאר עבודות שתים. לא תשתחוה להם אחד. ולא תעבדם לאו אחר. וראוי ג"כ שנמנה לאו בפ"ע מגפף ומנשק שלא כדרכה שהוא אינו בכלל אלו. ואין בו מיתה. וכיון שנתיחד לעצמו בלאו ובעונש. ראוי הוא לימנות בפני עצמו. וא"כ יהי' המנין בעבודה זרה ארבעה מצות. שהרב מונה ארבע עבודות בשלא כדרכה אחד. ושאר עבודות כדרכה וכו' עכ"ל עיי"ש. רצה לומר דהרמב"ם ז"ל אינו מונה בעבודה זרה רק שני לאוין אחד לא תשתחוה. שכולל אזהרה להשתחואה וכל עבודות שבפנים שלא כדרכה. והשני לא תעבדם. שכולל אזהרה לשאר כל העבודות כדרכה. וראוי הי' לו למנות ארבעה לאוין. אחד בהשתחואה שלא כדרכה. וכמבואר שם (בפרק ארבע מיתות) דצריכה אזהרה מיוחדת בפ"ע. כיון דאינה עבודה בפנים. והשני בעבודות שבפנים שלא כדרכה מלא תעבדם. והשלישי בשאר כל העבודות בכדרכה מאידך לא תעבדם (דכתיב בפרשת משפטים) או מדכתיב (בפרשת ראה) פן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו וגו'. כדמשמע בפרק ארבע מיתות שם שהוא אזהרה לכל העבודות שכדרכה. כדאמרינן התם (ס"א ע"א). אם אינו ענין לכדרכה דנפק"ל מדכתיב איכה יעבדו וכו' עיי"ש ובתוס' שם בד"ה איכה יעבדו וכו'. ובפירש"י שם (לעיל ס' ע"ב) בד"ה אחד העובד כל וכו' והרביעי במגפף ומנשק וכיו"ב שלא כדרכה מדכתיב (בפרשת ואתחנן) לא תלכון אחרי אלהים אחרים וגו'. שהוא אזהרה למגפף ומנשק וכיו"ב אפי' שלא כדרכה. כמש"כ הרמב"ן ז"ל (בשורש תשיעי) במין הראשון מלאוין שבכללות עיי"ש. וכן פירש"י שם (בפרק ארבע מיתות ס"ג ע"א) בד"ה אבל המגפף וכו' דנפק"ל מלא תלכון אחרי אלהים אחרים. אי נמי מדכתיב אל תפנו אל האלילים עיי"ש:

והנה כן יש להקשות גם לרבינו הגאון ז"ל דקאי בזה בדרכו של הרמב"ם וסייעתו ז"ל. ואמנם גם הרמב"ן ז"ל גופי' לא מנה לאו דמגפף ומנשק במנין המצות שלו. כמתבאר מדבריו בסוף מנין הלאוין עיי"ש. ועכצ"ל שחזר בו במסקנתו ממה שעלה על דעתו בראשונה לומר שראוי למנותו בפ"ע. והנה מדברי הרמב"ם (בפ"ג מהלכות ע"ז ה"י) נראה דס"ל דבמגפף ומנשק וכיו"ב ליכא אזהרה בפ"ע. אלא הו"ל נמי בכלל אזהרה דלא תעבדם עייש"ה. וכן מבואר בהדיא במכילתא דרשב"י (פרשת יתרו) עייש"ה. וא"כ ודאי אין כאן לאו בפ"ע. אלא דבסמ"ג (לאוין י"ח) כתב דמגפף ומנשק יש בהן לאו בפ"ע מקרא דלא תעבדם דכתיב (בפרשת משפטים) עיי"ש. ולזה באמת מנאה הסמ"ג במנין הלאוין שלו. וכן בסמ"ק (סי' ס"ב). אבל לדרכו של רבינו הגאון ז"ל ניחא שפיר. דכיון דעבודה קריי' רחמנא הו"ל כלאו דגנבת ממון ולאו דגנבת נפשות דאין נמנין אלא בלאו אחד משום דשם אחד הן. ולשון הכתוב בשניהם לא תעבדם. ואין לנו במנין המצות אלא לשון התורה. כמש"כ כיו"ב גם הרמב"ן ז"ל (סוף מנין המצות שלו) עיי"ש. וכן בלאו דשאר עבודות כדרכה י"ל דמה"ט אינו בא במנין בפ"ע. משום דמשם אחד ממש הן. דכל עבודות אסר הכתוב בע"ז. דכיון דדרכה בכך ודאי עבודות נינהו וקרינן בהו לא תעבדם. ולא גמרינן להו מקרא דאיכה יעבדו וגו' או מקרא אחרינא אלא כי היכי דלייתר לן קרא דלא תעבדם לאזהרה לעבודות פנים אפי' שלא כדרכה. אבל ודאי פשיטא דגם הנך אצל ע"ז מיהת בכלל עבודות נינהו. וגם כתיב בהו לשון עבודה בקרא דאיכה יעבדו וגו'. ושם אחד נינהו. והילכך אין נמנין אלא מצוה אחת לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. וכדכתיבנא לעיל. ועי' מש"כ הר"ב כנה"ג (בדינא דחיי לאוין י"ח) בזה לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל עיי"ש היטב. ואף דלפי דרכו של הרמב"ם וסייעתו ז"ל יש לפקפק טובא בדבריו ואין להאריך בזה. אבל לדרכו של רבינו הגאון ז"ל שפיר יתכן לומר כן ברווחא וכמו שנתבאר:

ועפ"ז ניחא ג"כ מה שהוקשו על הרמב"ם וסייעתו ז"ל אמאי לא מנו שני לאוין בהשתחואה. לפי מאי דאמרינן (בפרק ארבע מיתות ס"ג ע"א) אמר אביי שלש השתחואות בעכו"ם למה. אחת לכדרכה. ואחת לשלא כדרכה. ואחת לחלק. ופרכינן לכדרכה מאיכה יעבדו הגוים האלה נפקא. ומסיק אלא אחת כדרכה ושלא כדרכה. ואחת לשלא כדרכה. ואחת לחלק עיי"ש ובפירש"י שם. והשתא א"כ הו"ל למנות בזה שני לאוין. האחד לאזהרה לכדרכה ושלא כדרכה. והשני לשלא כדרכה. וזה ודאי צ"ע לדרכו של הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וכן לשאר מוני המצות שלפניו. אבל לדרכו של רבינו הגאון ניחא שפיר. דלפי מה שפירש"י שם דכדרכה ושלא כדרכה היינו שהשתחואה היא לע"ז זו כדרכה ושלא כדרכה. כגון שדרכה לעבודה בדרך כבוד עבודות אחרות. ולא בהשתחואה. ואי לא הוה כתיב אלא חד לאו לא תשתחוה. לא הוה מרבינן אלא בכי האי גוונא. אבל משתחוה לפעור וכיו"ב שנעבדין בדרך ביזיון לא מיחייב בהשתחואה. להכי כתב רחמנא אידך לא תשתתוה. דאייתר לאזהרה לשלא כדרכה בעבודה דרך כבוד. כגון פעור וכיו"ב שעבודתם בביזיון עיי"ש. ודאי אין כאן מקום קושיא כלל לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל. דכיון דלפ"ז חד לאו הוא אזהרה כללית אפי' לע"ז שעבודתה בדרך ביזיון. ואידך אינו אלא לאו פרטי. שלא בא להזהיר אלא על השתחואה לע"ז הנעבדת בדרך כבוד. להכי אין למנות אלא האזהרה הכללית בלבד. שכן דרכו של רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב בין בלאוין ובין בעשין. כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי:

אלא שיש בזה שיטה אחרת לרבינו חננאל ז"ל הביאו הרמ"ה ז"ל שם. וז"ל ופי' רבינו חננאל ז"ל כגון שדרך עבודתה בהשתחואה אפים ארצה. ובא זה והשתחוה לה בכריעה שלא כדרך עבודתה. ואיצטריך לכדרכה ושלא כדרכה לגלויי אאידך קרא. דכי איצטריך לכשלא כדרכה כלל הוא דאיצטריך וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה בהשתחואה שלא כדרכה. כיון דלא מיחייב אלא משום דהוי כעין פנים. נראה ודאי דלא מיחייב אלא בפישוט ידים ורגלים. דהכי הוה השתחואה בפנים. כמבואר בפ"ב דשבועות (ט"ז ע"ב) עיי"ש. ואע"ג דהשתחואה לאו עבודה היא בפנים כלל. אלא דגזה"כ הוא לחייב עלי' בע"ז אפי' שלא כדרכה. אע"ג דבשאר עבודות דליתנייהו בפנים לא מיחייב עלייהו בע"ז אלא בכדרכה. וכדתניא התם יצאה השתחואה לידון בעצמה עיי"ש. מ"מ נראה דעכ"פ כיון דהוה השתחואה בפנים אע"ג דלאו עבודה הויא. מ"מ כיון דאי לאו דגלי קרא הי' ראוי לומר דלא מיחייב על השתחואה בע"ז אלא דוקא בכדרכה. משום דלאו עבודה היא בפנים. הילכך השתא נמי דגלי קרא לחייב עלי' אפי' שלא כדרכה. די לנו לומר דמחייב על השתחואה כעין פנים. דהיינו בפשוט ידים ורגלים. אבל על השתחואה שלא בפשוט ידים ורגלים דלא הויא כלל בפנים לא מיחייב. כמו שאר עבודות דלא הוו בפנים דלא מתחייב עליהן בע"ז אלא בכדרכן. ועוד דכיון דלא תשתחוה להם סתמא כתיב בע"ז. ע"כ אין לנו אלא השתחואה בפשוט ידים ורגלים דוקא. דסתם השתחואה אינה אלא בפשוט ידים ורגלים. וכדתניא בפ"ג דמגילה (כ"ב ע"ב) ובפ"ב דשבועות שם. קידה על אפים וכו' כריעה על ברכים וכו'. השתחואה זו פישוט ידים ורגלים וכו' עיי"ש. וכן אמרינן התם לענין אבן משכית דכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עלי'. דלא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים עיי"ש. והיינו משום דכיון דכתיב להשתחוות עלי'. אין השתחואה אלא בפישוט ידים ורגלים. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות עכו"ם) וז"ל ואינו לוקה אלא עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עלי'. שזו היא השתחויה האמורה בתורה עכ"ל עיי"ש. וא"כ ודאי גם אזהרת השתחואה האמורה בע"ז לא תשתחוה להם. אינה אלא בפישוט ידים ורגלים. שזו היא השתחואה האמורה בתורה:

איברא דלכאורה לא משמע הכי (בריש פ"ק דהוריות ד' ע"א) דאמרינן התם אר"י א"ש אין ב"ד חייבין אלא עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודים בו. אבל בדבר שהצדוקין מודים בו פטורין. מ"ט זיל קרי בי רב הוא. ופרכינן עלה מדתנן יש ע"ז בתורה אבל המשתחוה פטור הרי אלו חייבין. ואמאי המשתחווה הא כתיבא לא תשתחוה לאל אחר. ומשני דאמרי כי אסירא השתחואה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא. ואיבע"א דאמרי השתחואה גופא כדרכה הוא דאסור דאית בה פישוט ידים ורגלים. הא בלא פישוט ידים ורגלים שריא עיי"ש. ומבואר לכאורה משם דבע"ז אסרה תורה השתחואה אפי' בלא פישוט ידים ורגלים. אבל באמת אין מזה הכרע. ואדרבה איפכא מוכח מהתם. דמדקאמר דאמרי כדרכה הוא דאסור דאית בה פישוט ידים ורגלים וכו'. מבואר דבע"ז שדרכה בהשתחואה קאמר שטעו. והורו דאפי' בכשדרכה בהשתחוואה לא אסרה תורה אלא בפישוט ידים ורגלים. אבל השתחואה דלית בה פישוט ידים ורגלים שריא. אע"פ שדרכה לעבדה בהשתחואה. והיינו ע"כ משום דאמרי דמדכתיב לא תשתחוה אין לנו אלא השתחואה דאית בה פישוט ידים ורגלים. וזו ודאי טעות הוא. אלא דזהו דבר שהצדוקים טועין בו. וא"כ מתבאר מזה דבע"ז שאין דרכה לעבדה בהשתחואה ודאי קושטא דמילתא הוא דלא אסרה תורה אלא בפישוט ידים ורגלים דוקא וכבר ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שכתב כן. אלא דמדברי הרמב"ם והרע"ב ז"ל בפיה"מ (פ"א דהוריות מ"ג) ומדברי הרמב"ם (בפי"ד מהלכות שגגות ה"ב) מבואר שלא הי' בגירסתם בסוגיא דהוריות שם כגירסא שלפנינו דגרסינן השתחואה גופא כדרכה הוא דאסירא וכו'. אלא השתחואה סתם עיי"ש בדבריהם. וכן בירושלמי (פ"ק דהוריות ה"ג) דאיתא גם שם אוקימתא זו. לא הזכירו כדרכה כלל. דאמרינן התם ולא נמצאת עוקר כל שם השתחואה. ומשני כשאמרו אסור להשתחוות ומותר לשוח עיי"ש. וכן ראיתי להרשב"ץ ז"ל בתשובותיו (ח"ג סי' שט"ו) שהעתיק שם לישנא דסוגיא דפ"ק דהוריות שם. ומבואר דבגירסא שלפניו ליתא הכי. שכתב שם וז"ל בפ"ק דהוריות אר"י א"ש אין ב"ד חייבין וכו' ואיבע"א השתחואה גופא כי אסירא בפשוט ידים ורגלים הא השתחואה דלית בה פשוט ידים ורגלים שריא מכאן נראית לי ראי' שהשתחואה אפי' בלא פשוט ידים ורגלים חייבין עלי'. ואע"ג דהשתחואה דפנים בפשוט ידים ורגלים היא. אפי' הכי חייבין עלי' בע"ז אפי' בלא פשוט ידים ורגלים וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר בהדיא שלא הי' בגירסתו השתחואה גופא כדרכה. כדאי' בגירסא שלפנינו. אלא השתחואה גופא סתם. ולזה הביא ראי' משם דתייבין אפי' בלא פשוט ידים ורגלים. מיהו נראה דאפי' לפי גירסת הרשב"ץ יש מקום להוכיח איפכא. דאם איתא כדבריו מאי האי דקאמרינן ואבע"א השתחואה גופא כי אסירא בפשוט ידים ורגלים וכו'. אמאי נקט בלישני' השתחואה גופא. ואמאי לא נקט נמי הך לישנא בשינויא קמא דהתם. ועכצ"ל דה"ק השתחואה גופא. כלומר עיקר איסורא דהשתחואה. דהיינו בכשדרכה לעבדה בהשתחואה. וכלפי מאי דקאמר בשינויא קמא לחלק בין כדרכה לשלא כדרכה. קאמר הכא בשינויא בתרא דבעיקר איסורא דהשתחואה. דהיינו בכדרכה גופא. נמי משכחת מקום לטעות בדבר שאין הצדוקים מודים בו. כגון דאמרי כי אסירא בפשוט ידים ורגלים. הא השתחואה דלית בה פשוט ידים ורגלים אפי' בשדרכה בכך שריא. וא"כ מתבאר מזה דבשאין דרכה בהשתחואה ודאי דדינא הכי הוא לקושטא דמילתא דלא מתחייב אלא בפשוט ידים ורגלים דוקא:

איברא דראיתי להרמ"ה ז"ל (בפרק ארבע מיתות ס"א סוף ע"ב) שמבואר שהיתה לפניו הגירסא גם בשינויא קמא. דאמרי השתחואה גופא כדרכה אסורה שלא כדרכה שריא עיי"ש בדבריו. ולפ"ז ע"כ ה"ק דלא תימא שטעו לגמרי בהשתחואה לומר דלא מתחייב כלל על השתחואה. כדקס"ד התם מעיקרא. אלא בהשתחואה גופא נמי משכחת לה קיום מקצת וביטול מקצת. כגון דאמרי כדרכה אסורה שלא כדרכה שריא. ולפ"ז גם בשינויא בתרא אפשר לפרושי הכי לישנא דהשתחואה גופא דנקט. וא"כ ליכא למידק מינה מידי. אבל לפי הגירסא שלפנינו והיא גירסת הרשב"ץ ז"ל גופי'. ודאי לא זו שאין ראייתו מוכרחת. אלא אדרב' איפכא יש להוכיח משם. וגם עיקר הדבר תמוה לכאורה. דכיון דהשתחואה דפנים לא הויא אלא בפשוט ידים ורגלים. וגם כל סתם השתחואה האמורה בתורה היינו דווקא בפשוט ידים ורגלים. מהיכא תיתי לומר דהשתחואה האמורה בע"ז היינו שלא בפשוט ידים ורגלים. איברא שכבר הרגיש בזה הרשב"ץ ז"ל גופי' בתשובה שם. ולזה כתב שם וז"ל והטעם משום דבע"ז אתולדות עבודה מיחייב. כדאיתא בסנהדרין (פרק ארבע מיתות ס"ב ע"א) ובע"ז פרק ר"י וכו'. הכא נמי חייב משום תולדות השתחואה ואע"פ שיש לחלק וכו' אבל השתחואה בלא פשוט ידים ורגלים הויא בכלל לא תשתחוה לאל אחר. אע"ג דבפנים לא הויא אלא בפשוט ידים ורגלים. עוד מצאתי ראי' בפ"ק דכריתות דקא קשיא לי' השתחואה לית בה מעשה. ואמר רבי יוחנן כפיפת קומתו הויא מעשה. מדנקט כפיפת קומתו ולא נקט פשוט ידים ורגלים. מכלל דכפיפת קומתו מחייבתו ואפי' בלא פשוט ידים ורגלים עכ"ל עיי"ש. אלא דמלבד שאין הדברים מוכרחים כמש"כ הרשב"ץ ז"ל גופי' שיש לחלק. בלא"ה כבר כתב הרמב"ן ז"ל (בע"ז פרק ר"י נ' ע"ב. ונ"א ע"א) דלמסקנא דסוגיא דפרק ארבע מיתות שם לית לן תולדות בע"ז. דרק בס"ד דהתם הוה ס"ד לומר דגם בע"ז איתרבו תולדות מקרא. אבל במסקנא דהתם אידחיא לה ומסיק דלית לן קרא להכי ולא איתרבו תולדות בע"ז כלל עיי"ש בדבריו. הן אמת דלדעת הראב"ד ז"ל בהשגות (פ"ג מהלכות ע"ז ה"ד) הך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי בסוגיא דע"ז שם. וקיי"ל כמאן דמחייב אתולדות בע"ז עיי"ש בדבריו. וכנראה דלזה נתכוון הרשב"ץ ז"ל שם במש"כ דבע"ז פרק ר"י איתא דמיחייב אתולדות עבודה ואין לזה מקום אם לא ע"פ דברי הראב"ד ז"ל שם. מ"מ מלבד דהרמב"ם ושאר הפוסקים לא ס"ל בזה להלכה כדעת הראב"ד. בלא"ה הדבר תמוה. דהרי עכ"פ גם לדעת הראב"ד ז"ל שם רבי יוחנן דאמר בסוגיא דע"ז שם הזובח בע"מ לע"ז פטור. ס"ל כחכמים דליכא תולדות בע"ז. כמבואר להדיא בדבריו שם עיי"ש. והשתא א"כ היכי יתכן לומר דלרבי יוחנן גופי' דאמר ברפ"ק דכריתות. וכן הוא ג"כ בסנהדרין (ס"ה ע"א) ובירושלמי (פרק ארבע מיתות סוף ה"ט) דכפיפת קומתו הויא מעשה. מתחייב בהשתחואה בע"ז אפי' בלא פשוט ידים ורגלים. כיון דליכא טעמא למיחייבי' אלא משום תולדה. למאן דאית לי' תולדות בע"ז. והרי רבי יוחנן גופי' לית לי' תולדות בע"ז אפי' לשיטת הראב"ד ז"ל. מיהו יש מקום ליישב זה ע"פ דברי הר"ן ז"ל (ריש פ"ד דע"ז) במש"כ לתרץ אליבא דרבי יוחנן ההיא דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים וכו' עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה:

אלא דבעיקר הדבר יש לדון דאפי' למאי דס"ד (בסוגיא דפרק ארבע מיתות שם) לומר דאיתרבו תולדות בע"ז. מ"מ ע"כ היינו דוקא בעבודות שבפנים כזיבוח קיטור וניסוך. אבל בהשתחואה דלא הויא עבודה בפנים. ומהאי טעמא אי לאו דגלי לן קרא בהדיא. אפי' השתחואה גמורה בפשוט ידים ורגלים לא הוה מחייבינן עלה בע"ז שלא כדרכה כלל. וכדקתני בברייתא התם יצאה השתחואה לידון בעצמה. וכדפירש"י שם עיי"ש. אפי' אי הוה מרבינן מקרא תולדות בע"ז ודאי אית לן למימר דהיינו דוקא בעבודות שבפנים. וגם בהשתחואה בכדרכה דוקא. אבל השתחואה בשלא כדרכה אין לך בה אלא חידושה. דהיינו עיקר השתחואה בפשוט ידים ורגלים. אבל לא תולדותי'. כל כמה דלא רבי לה קרא תולדות בהדיא. ולא עדיפא לענין זה משאר עבודות דליתנייהו בפנים דלא מיחייב עלייהו אלא בכדרכן. ועפ"ז יש לדון גם בדברי הר"ן ז"ל שם עייי"ש היטב אלא שאכמ"ל בזה:

וגם מש"כ הרשב"ץ ז"ל בפשיטות דהשתחואה בלא פשוט ידים ורגלים הו"ל בכלל לא תשתחוה לאל אחר. הוא תמוה טובא. דכיון דסתם השתחואה שבכל התורה אינו אלא בפשוט ידים ורגלים. א"כ ודאי דגם כאן אינה בכלל אזהרת לא תשתחוה לאל אחר. ובפרט בהך קרא. כיון דכתיב בי' לא תשתחוה לאל אחר. דמשמע אלא לשמים בפנים הוא דתשתחוה. ומאחר דהשתחואה שבפנים לשמים אינה אלא בפישוט ידים ורגלים, ממילא מבואר דהשתחואה דהאי קרא מיהת לא הויא אלא בפשוט ידים ורגלים. וגם הראי' שהביא הרשב"ץ מההיא דרפ"ק דכריתות. אינה מכרעת בלא"ה לדעתי. דמלבד דיש לדחות בפשיטות. דאע"ג דודאי אינו מתחייב בע"ז אלא בהשתחואה בפשוט ידים ורגלים. מ"מ כיון דס"ל דכפיפת קומתו לחוד נמי הויא מעשה כמו עקימת שפתיו. להכי לפום מאי דהקשה המקשה שם בפשיטות השתחואה לית בה מעשה מהדר לי' דאפי' כפיפת קומה שבהשתחואה לחודה נמי הויא מעשה. וגם י"ל דנקט כפיפת קומתו דומיא דעקימת שפתים דמיירי בה התם. וכדאמרינן נמי בירושלמי (פרק ארבע מיתות שם) ר"י אמר הכל מודים בכפיפת קומתו שהוא חייב. מה בין המעלה ומוריד קומתו למעלה ומוריד שפתותיו עיי"ש. הרי שלמד כפיפת קומתו דהוי מעשה מעקימת שפתיו. ומשום דדמו להדדי. וא"כ י"ל דגם בתלמודין נקט כפיפת קומתו מהאי טעמא. בלא"ה נראה דאפי' לפי מה שהבין הרשב"ץ ז"ל דכפיפת קומתו דוקא נקט. מ"מ אין משם הכרע. לפמשכ"ל דאפי' לכשתמצא לומר דיש תולדות בע"ז. מ"מ היינו דוקא בעבודות שבפנים. ובהשתחואה בכדרכה דוקא. אבל בהשתחואה שלא כדרכה. כיון דעיקר השתחואה שלא כדרכה חידוש הוא. דהא בכל עבודות דליתנייהו בפנים לא מיחייב עלייהו שלא כדרכה. אין לך בה אלא חידושה. היא ולא תולדותיה. והשתא א"כ איכא למימר דנקט כפיפת קומתו. משום דמשכחת לה להתחייב על כפיפת קומתו לחודה מיהת בכדרכה. אי משום תולדה אי משום דאיתרבי מייתורא דקרא כדרכה ושלא כדרכה. כפי' הר"ח ז"ל שהבאתי לעיל. אבל בשלא כדרכה לגמרי ודאי לא מיחייב אלא בפשוט ידים ורגלים דוקא. איברא דיש מקום לצדד בכוונת הרשב"ץ ז"ל. ולומר דלא קאמר דלא בעינן פשוט ידים ורגלים אלא בכדרכה. דאע"ג דאין דרכה אלא בפשוט ידים ורגלים. מ"מ מיחייב עלה אפי' בלא פשוט ידים ורגלים משום תולדה. אבל בשלא כדרכה גם להרשב"ץ לא מיחייב אלא בפשוט ידים ורגלים. ובזה מתיישבים דבריו קצת כמבואר. אלא דמסתימת דבריו ז"ל לא משמע הכי:

והנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ע"ז ה"ח) כתב וז"ל כל המשתחוה לשם על האבנים המפוצלות בלא פשוט ידים ורגלים. אינו לוקה וכו'. אבל לע"ז אחד השתחואה בפשוט ידים ורגלים. או בלא פשוט ידים ורגלים. משעה שיכבוש פניו בקרקע נסקל עכ"ל עיי"ש. והכ"מ לא הערה מקורו. והפרי חדש בבאורו. וכן שאר אחרונים כתבו דמקורו מסוגיא דרפ"ק דהוריות שם. אבל כבר נתבאר לעיל דלא לבד דאין משם הכרע לזה. אלא דאדרבה מההיא דהתם יש מקום להוכיח איפכא. והדבר תמוה על הרשב"ץ ז"ל שלא הביא כלל דברי הרמב"ם אלו. ובפרט דדבריו ז"ל הם סותרים לדברי הרמב"ם ז"ל אלו. שהרי לפום הוכחתו מסוגיא דרפ"ק דכריתות שם בכפיפת קומתו לבד מתחייב. ואילו להרמב"ם ז"ל שם לא מתחייב עד שיכבוש פניו בקרקע. וא"כ לדעתו עכ"פ לא מתחייב בכפיפת קומתו בלבד. ולהרשב"ץ ז"ל זהו נגד סוגיא דגמרא שם. איברא דגם לפמש"כ כל האחרונים ז"ל דמקור דברי הרמב"ם שם הוא מסוגיא דרפ"ק דהוריות שם יש לתמוה. דא"כ מנ"ל להרמב"ם הא מילתא דבעינן מיהת שיכבוש פניו בקרקע. דבההיא סוגיא ליכא שום רמז לזה כלל. ואדרבה מלשון הירושלמי בהוריות שם דאיתא נמי הך שינויא. משמע איפכא. דפרכינן התם ולא נמצאת עוקר כל שם השתחואה. ומשני כשאמרו אסור להשתחוות ומותר לשוח. עיי"ש בפ"מ שהגי' כן. והוא מוכרח. וא"כ מתבאר דאפי' בשוחה ראשו בלבד מתחייב. ומיהו אפשר קצת לומר בזה עפמש"כ בכ"מ (פ"ו מהלכות ע"ז ה"ו) וז"ל ונ"ל דאינו אסור אלא נפילת אפים על הרצפה שקצת דמיון השתחואה יש בה וכו'. והכי דייק לשון רבינו שכתב כל המשתחוה לשם על האבנים המפוצלות בלא פשוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות. ומדנקט בלא פשוט ידים ורגלים. משמע שאינו חסר מהשתחואה אלא פשוט ידים ורגלים בלבד. אבל פניו דבוקות כמו שהוא בהשתחואה. וכן כתב הריב"ש בתשובותיו (סי' תי"ב) וז"ל מדברי רש"י והרמב"ם נראה שאין לחוש לאבן משכית אפי' מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ. אע"פ שאין בה פשוט ידים ורגלים. אבל שוחה לבד אין לחוש על זה עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז אפשר לומר ג"כ דמהך דיוקא ממש הוא שהוציא הרמב"ם דינו זה. דמדאמרינן (בסוגיא דרפ"ק דהוריות שם) דאמרי השתחואה גופא כדרכה הוא דאסירא דאית בה פשוט ידים ורגלים. הא השתחואה דלית בה פשוט ידים ורגלים שריא עיי"ש. משמע דדוקא בשאינו חסר מהשתחואה אלא פשוט ידים ורגלים בלבד. אבל פניו דבוקות וכבושות בקרקע כבהשתחואה. אבל שוחה ראשו לבד. דלית בה אלא כפיפת קומתו. קושטא הוא דלא אסירא. וכדיוקא שדייק הכ"מ מלשון הרמב"ם ז"ל. והירושלמי דס"ל דאפי' שוחה ראשו בלבד מיחייב. ע"כ פליגא אתלמודין. ודברי הרמב"ם הם כתלמודא דידן. אבל באמת אין דקדוק זה כדאי לעשות עפ"ז פלוגתא בין הבבלי והירושלמי. דאפשר לומר דאיידי דנקט מעיקרא השתחואה דאית בה פשוט ידים ורגלים נקט נמי לאידך גיסא השתחואה דלית בה פשוט ידים ורגלים. אבל לעולם אימא לך דאין ה"נ דאפי' אין פניו דבוקות בקרקע כלל. אלא שוחה ראשו לבד. נמי מיחייב כדס"ל להירושלמי וגם עיקר דקדוקו של הכ"מ מלשון הרמב"ם אינו מוכרח לענ"ד. וגם הריב"ש ז"ל שכתב דמדברי הרמב"ם נראה שאין לחוש לאבן משכית אפי' מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ וכו'. נראה דלא משום דקדוקו של הכ"מ כתב כן. אלא מדסיים הרמב"ם שם וכתב. אבל לע"ז אחד השתחואה בפשוט ידים ורגלים או בלא פשוט ידים ורגלים. משעה שיכבוש פניו בקרקע נסקל עכ"ל. דמלשונו זה משמע ודאי דהשתחואה בלא פשוט ידים ורגלים דנקט הרמב"ם שם. היינו בדאיכא מיהת כבישת פנים בקרקע. דאל"כ לא הו"ל להרמב"ם למינקט לישנא דמשעה שיכבוש וכו'. אלא הכי הו"ל למיכתב אם כבש פניו וכו'. אבל ממש"כ השתחואה בלא פשוט ידים ורגלים ליכא למידק מידי. דאפשר דלעולם אפי' כפיפת קומתו גרידא בכלל. אלא משום דכל השתחואה האמורה בתורה אינה אלא בפשוט ידים ורגלים נקט הך לישנא:

איך שיהי' עכ"פ מתבאר דאין דברי האחרונים ז"ל מספיקים כלל בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל. וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר על דברי הרמב"ם אלו שכתב וז"ל אבל לע"ז אחד בפשוט ידים ורגלים או בלא פשוט ידים ורגלים כיון שכבש פניו בקרקע נסקל. שהרי השתחוה לע"ז כדרך השתחויתם עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו שהבין בכוונת הרמב"ם ז"ל שטעמו משום דמסתמא דרך עבודתם בכך. אבל בשלא כדרכה ודאי גם להרמב"ם לא מיחייב אלא בהשתחואה דאית בה פשוט ידים ורגלים דוקא. וכן דעת הר"ד עראמה ז"ל בביאורו על הרמב"ם שם. שכתב שם וז"ל אבל במשתחוה לע"ז כיון שטח פניו בקרקע נסקל שכן דרך השתחואה לפני כל שאר ע"ז. או שהוא כעין פנים דאין הכל פושטין וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ שהוא כעין פנים משום שאין הכל פושטין ידיהם ורגליהם. הוא תמוה. דודאי השתחואה דבפנים לא הויא אלא בפשוט ידים ורגלים דוקא. כמבואר בפ"ב דשבועות שם. וכמו שהוא כל סתם השתחואה האמורה בתורה. כדאי' התם. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' שם לעיל בהדיא. ועכ"פ לביאורו הראשון אין טעמו של הרמב"ם אלא משום שדרכה בכך. וכדעת המבי"ט ז"ל. אבל דבריהם תמוהים. דלפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל אלו הם משנה שאינה צריכה. דפשיטא דכל שדרכה בכך חייב בכל ענין ואפי' עבודת ביזיון. כפוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס. וכ"ש השתחואה באיזה ענין שתהי' כיון שהיא בדרך כבוד. וגם למה הצריך הרמב"ם שיכבוש פניו בקרקע. הרי כל שבכדרכה פשיטא דאפי' בכפיפת קומתו לבד ובכל ענין מיחייב. וכבר ביאר כן הרמב"ם ז"ל לעיל (שם בפ"ג) עיי"ש. ועכ"פ מתבאר מדברי הרב המבי"ט והר"ד עראמה ז"ל דפשיטא להו דבשלא כדרכה לא מיחייב אלא בפשוט ידים ורגלים דוקא. ובודאי שכן נראה עיקר. אלא דלפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל אלו אין להם פתרון וצ"ע טובא:

והנראה לי דמקור דברי הרמב"ם ז"ל אלו הוא מסוגיא דפרק ארבע מיתות שם דאמרינן שלש השתחואות בע"ז למה. אחת לכדרכה ושלא כדרכה ואחת לכדרכה וכו'. וס"ל להרמב"ם ז"ל כפי' הר"ח ז"ל שהבאתי לעיל. דודאי פירש"י שם שפירש כדרכה ושלא כדרכה שדרכה לעבוד דרך כבוד ולא בהשתחואה עיי"ש. הוא דחוק טובא. ולא משמע הכי. דא"כ עכ"פ לענין השתחואה דאיירי בה הו"ל שלא כדרכה לגמרי. אבל לפי' הר"ח ז"ל ניחא שפיר. שדרכה בהשתחואה אבל לא בהשתחואה כזו שהשתחוה לה. אלא דמאי דס"ל להר"ח ז"ל דכל שדרכה בהשתחואה אפי' בכריעה בעלמא נמי מיחייב עלה. אין דעת הרמב"ם ז"ל כן. משום דס"ל דכריעה בעלמא לא חשיבא מעין השתחואה כלל. ולא שייך בזה לומר כדרכה ושלא כדרכה. ואפשר דגם להר"ח ז"ל דוקא כשדרכה רק בהשתחואה אפים ארצה. דהיינו בכבישת פנים בקרקע בלא פשוט ידים ורגלים. דלאו השתחואה גמורה היא. הילכך כריעה נמי חשיבא לגבה מיהת כדרכה ושלא כדרכה. אבל כשאין דרכה אלא בהשתחואה גמורה בפשוט ידים ורגלים לא מיחייב אכריעה בעלמא אפי' להר"ח ז"ל. משום דלגבי השתחואה גמורה לא חשיבא כריעה בעלמא כלום ולא הויא בכלל כדרכה ושלא כדרכה וכמש"כ הכ"מ שם דכל שאין פניו דבוקות בארץ אין בה אפי' קצת דמיון השתחואה עיי"ש. ובזה אתי שפיר דברי התוספתא (פ"י דסנהדרין) ועי' במג"א בפי' על התוספתא ובחסדי דוד שם שדבריהם תמוהים עייש"ה. ועפ"ז דברי הר"ח ז"ל מדוקדקים. ועכ"פ כן נראה בדעת הרמב"ם ז"ל דכדרכה ושלא כדרכה היינו בשדרכה בפשוט ידים ורגלים. והוא השתחוה לה בלא פשוט ידים ורגלים אלא שכבש פניו בקרקע. דהו"ל שפיר קצת מעין השתחואה כמש"כ בכ"מ שם. ולכך קרי לה כדרכה ושלא כדרכה. ואיתרבי מקרא לחיובא. אבל שלא כדרכה כלל. שאין דרכה בהשתחואה לגמרי. ודאי לא מיחייב עלה אלא בפשוט ידים ורגלים דוקא. ככל השתחואה סתם האמורה בתורה. ועפ"ז מדוקדק שפיר לישנא דגמרא ברפ"ק דהוריות שם. דאמרינן ואבע"א דאמרי השתחואה גופא כדרכה הוא דאסור דאית בה פשוט ידים ורגלים וכו'. כלומר בהשתחואה כדרכה גופא טעו להורות דלא מיחייב אלא בפשוט ידים ורגלים שדרכה בכך. אבל השתחואה דלית בה פשוט ידים ורגלים שריא אפי' כבש פניו בקרקע. כיון שאין דרכה בכך. ובשלא כדרכה לא מיחייב אלא בפשוט ידים ורגלים. וטעות הוא שהרי כבר איתרבי מייתורא דקרא כדרכה ושלא כדרכה. וזו כיון שדרכה מיהת בהשתחואה בפשוט ידים ורגלים. מיתייב נמי עלה בלא פשוט ידים ורגלים משכבש פניו בקרקע מיהת. ודברי הירושלמי שם דקאמר דמיחייב נמי בשוחה ראשו לבד נמי אתי שפיר. דמיירי בכגון שדרכה בהשתחואה שלא בפשוט ידים ורגלים אלא אפים ארצה. דבזה מיחייב עלה אפי' בכריעה בעלמא או שותה ראשו בלבד וכמשכ"ל. דלדעת הר"ח ז"ל הו"ל נמי בכלל כדרכה ושלא כדרכה. ועפ"ז דברי הרמב"ם ז"ל מבוארים על נכון. וזהו שכתב כל המשתחוה לשם על האבנים המפוצלות בלא פשוט ידים ורגלים אינו לוקה (אע"פ שדרכו בפשוט ידים ורגלים). אבל לע"ז (דומיא דלשם שדרכו בפשוט ידים ורגלים) אחד השתחואה בפשוט ידים ורגלים או בלא פשוט ידים ורגלים משעה שיכבוש פניו בקרקע נסקל. אבל בשלא כדרכה בהשתחואה כלל. ודאי גם להרמב"ם לא מיחייב אלא בפשוט ידים ורגלים דוקא. ככל השתחואה סתם האמורה בתורה. ולכך מיסתם לה סתומי הרמב"ם ז"ל במקומו לעיל (בפ"ג מהלכות ע"ז) עיי"ש:

ונראה דזו היא ג"כ דעת הסמ"ג (לאוין י"ז) שכתב שם וז"ל ואמרינן בסנהדרין שלשה פעמים לא תשתחוה האמורים בע"ז בתורה למה חד לע"ז שדרך עבודת' בהשתחואה וחד לע"ז שאין דרך עבודתה בכך וכו' עכ"ל עיי"ש. וכבר הרגיש המגיה שם שלשון הסמ"ג תמוה. דלע"ז שדרך עבודתה בהשתחואה לא צריך קרא דמאיכה יעבדו נפקא. כדפרכינן בגמרא שם עלה. ומשום הכי מוקמינן קרא לכדרכה ושלא כדרכה. אבל לכדרכה ודאי לא צריך קרא. וגם הרש"ל בביאורו לסמ"ג שם וכן הר"ב כנה"ג בדינא דחיי עמדו בזה. וכתבו דט"ס הוא. וצ"ל שדרך עבודתה כהשתתואה. ור"ל שעבודתה בדרך כבוד כהשתחואה עיי"ש בדבריהם. וגם אחר הגה"ה זו הדברים דחוקים טובא ולא משמע כן מלשון הסמ"ג כלל אבל לדידי הדבר ברור דהדברים מתוקנים בלא שום ט"ס. דס"ל להסמ"ג כפי' הר"ח ז"ל דכדרכה ושלא כדרכה היינו שדרך עבודתה בהשתחואה בפשוט ידים ורגלים. והוא השתחוה לה שלא בפשוט ידים ורגלים. דהו"ל שלא כדרכה. או שדרכה בהשתחואה אפים ארצה. והוא כרע לפניה בכריעה בעלמא. ולפ"ז לא הדר ביה בגמרא שם ממאי דקאמר מעיקרא דחד לא תשתחוה אתי לכדרכה. אלא דמעיקרא הוה ס"ד דמיירי במשתחוה לה כדרכה, ולזה פריך שפיר דמאיכה יעבדו נפקא. ומסיק דלא איצטריך קרא אלא לכדרכה ושלא כדרכה. דהיינו שדרכה בהשתחואה אלא שהוא השתחווה לה שלא כדרך עבודתה כפי' הר"ח ז"ל. וזש"כ הסמ"ג דחד לא תשתחוה איצטריך לע"ז שדרכה בהשתחואה וחד לע"ז שאין דרך עבודתה בכך. ורצה לומר דחד איצטריך לע"ז שדרך עבודתם בהשתחואה אלא שהוא השתחוה לה שלא כדרכה. וחד לע"ז שאין עובדין אותה בהשתחואה כלל והוא השתחוה לה בפשוט ידים ורגלים. וזה ברור בכוונת הסמ"ג אלא שהביא לשון הגמרא בקיצור כדרכו. וגם לפי הגהת הרש"ל ודינא דחיי עכצ"ל כן כמבואר:

ובעיקר פי' הר"ח לכאורה צ"ע דלפ"ז מנ"ל לאוקמי אחת לחלק. ודילמא כולהו הנך תלתא השתחואה איצטריכו לגופי'. אחת לכדרכה ושלא כדרכה. ואחת לשלא כדרכה לחיובא בפשוט ידים ורגלים. ואחת לחיובא בשלא כדרכה אפילו בלא פשוט ידים ורגלים. דאי לא הוה כתיב אלא אחת לא הוה ידעינן אלא בכדרכה ושלא כדרכה. ואי כתיבי תרתי הוה אמינא דעל השתחואה בשלא כדרכה לא מיחייב אלא בפשוט ידים ורגלים. והשתא דכתיבי תלתא מחייבינן בלא פשוט ידים ורגלים אפילו בשלא כדרכה כלל בהשתחואה. ואיצטריכו כולהו. ומנ"ל קרא לחלק. אבל לפירוש רש"י ניחא שפיר כמבואר.

מיהו נראה דלא קשה מידי דכיון דכל השתחואה שבתורה אינה אלא בפישוט ידים ורגלים. לא מפקינן כולהו הנך השתחואה האמורות בע"ז מפשטן. כיון דאפשר לאוקמי חדא מינייהו מיהת לחלק. דהשתא מיהת לא מצרכינן לאפוקי מפשטי' אלא חדא השתחואה דמיתוקים לכדרכה ושלא כדרכה. אבל אינך תרתי לא מפקינן מפשוטן דמשמען בפשוט ידים ורגלים. דבשאין דרכה כלל בהשתחואה ודאי לא מיחייב עלה אלא בפשוט ידים ורגלים דוקא. וגם הך דאתיא לחלק נמי לא מפקינן מפשטה:

ועכ"פ מתבאר מזה דבע"ז שאין דרכה בהשתחואה לא מיחייב עלה אלא בפשוט ידים ורגלים לפי' הר"ח ז"ל וסייעתו ולפרש"י וסייעתו ז"ל אפילו בע"ז שדרכה בהשתואה נמי אין לנו לחיובי עלה אלא דוקא בפשוט ידים ורגלים. ואפילו לשיטת הראב"ד ז"ל דאיפליגו תנאי ואמוראי בהכי אי איכא תולדות בע"ז. וקיי"ל כמאן דמחייב אתולדות בע"ז. מ"מ בהשתחואה אין לנו לחיובי אתולדות אלא בשכדרכה בהשתחואה. אבל בשלא כדרכה לית לן לחיובא אלא דוקא בפשוט ידים ורגלים וכמו שנתבאר. וגם בלא"ה במאי דס"ל להראב"ד ז"ל דקיי"ל כר"י דמחייב בשחיטת חגב לע"ז. לא כן דעת שאר הפוסקים אלא כחכמים דפטרי. וא"כ לדינא אפי' לשיטת הראב"ד ליכא תולדות בע"ז. וליכא לחיובי בהשתחואה בלא פשוט ידים ורגלים אלא בשכדרכה בשפוט ידים ורגלים לפי' הר"ח וסייעתו ז"ל. אבל בשלא כדרכה בהשתחואה ודאי אין מקום לחייב אלא בפשוט ידים ורגלים:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו (בדבור לא יהי' לך) שכתב באזהרת לא תשתחוה להם. לא תשתחוה בכל צד עיי"ש. ולשונו זה צריך ביאור. מאי בכל צד שכתב. ולכאורה היה נראה לומר דכוונתו ז"ל למאי דאמרינן (בפ"ב דשבועות ט"ז ע"ב) עלה דתנן נטמא בעזרה והשתחוה או ששהא כדי השתחואה חייב. א"ר ל"ש אלא שהשתחוה כלפי פנים, אבל השתחוה כלפי חוץ שהא אין לא שהא לא. ופירש"י וז"ל ל"ש דבהשתחואה כל דהו אפי' לא שהא בה כדי השתחואה חייב. אלא שהשתחוה כלפי פנים לצד מערב. אבל השתחוה כלפי חוץ לצד מזרח אין זה השתחואה. ואי שהא כדי השתחואה מיחייב משום שהייה ואי לא לא עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דהשתחואה לצד מזרח. דהיינו לצד חוץ לא חשיבא השתחואה בפנים. ואמנם היינו דווקא בפנים. אבל לענין איסור ע"ז נראה לפי' הר"ח ז"ל דאיתרבי בע"ז שדרכה בהשתחואה להתחייב עלה אפילו על השתחואה שלא כדרכה. א"כ אפילו השתחואה שלא כנגד ע"ז אלא לצדדין או אחוריו כנגדה נמי מיחייב. וא"כ אפשר שלזו היתה כוונת רבינו הגאון ז"ל שם ודבריו כפשוטן. דאזהרת לא תשתחוה כוללת אזהרה להשתחואה בכל צד. אע"ג דבפנים לא חשיבא השתחואה אלא לצד מערב דוקא. משום דשכינה במערב. אבל לא משמע הכי בפ"ק דע"ז (י"ב ע"א) דתניא התם יש לו קוץ בפני ע"ז לא ישחה ויטלנה מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה מותר. ואמרינן עלה מאי אינו נראה, אילימא דלא מתחזי, והאר"י א"ר כ"מ שאסור חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. אלא אימא אם אינו נראה כמשתחוה לע"ז מותר. ופירש רש"י וז"ל ואם אינו נראה כמשתחוה שפונה אחריו או צדו לצד ע"ז עכ"ל עיי"ש. והשתא אם איתא דגם כשפונה אחריו. או מצדד לצדדים נמי מיחייב בע"ז. אכתי אמאי מותר. כיון דאפילו פונה אחריו או צדו לצד ע"ז חייב בע"ז. וא"כ עדיין נראה כמשתחוה לע"ז. וע"כ מוכרח מזה דכל כה"ג לא חשיבא השתחואה כלל אפילו לענין איסור ע"ז. ועי' ג"כ מש"כ הר"ן ז"ל (בחי' לסנהדרין ס' סוף ע"ב) לענין השתחואה דרך אחוריו בע"ז עיי"ש היטב:

הן אמת דהרמב"ם ז"ל השמיט הך דינא דאם אינו נראה מותר. וכבר הרגיש בזה בכ"מ (פ"ג מהלכות ע"ז ה"ז). ומה שתי' בזה דהיינו משום דלא חש הרמב"ם לכתבו משום דמילתא דפשיטא הוא עיי"ש. הוא תמוה דכיון דתנא דברייתא נחית לאשמעינן הך דינא. היכי יתכן לומר דהרמב"ם ז"ל השמיטו משום דפשיא ולא איצטריך לאשמעינן.

ולזה היה נראה לומר דהרמב"ם השמיטו משום דלדעתו לא קיי"ל הכי. דלא אמרו כן בגמרא אלא דרך דיחוי בעלמא. לומר דאין הכרח דתיתי הך ברייתא דלא כרב דאמר כ"מ שא"ח מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור. משום דאיכא למידחי דאם אינו נראה כמשתחוה קאמר. והיינו כדקס"ד מעיקרא (בסוגיא דפרק ארבע מיתות שם) לומר דכדרכה ושלא כדרכה פטור. והרמב"ם ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל כפיר"ח ז"ל כמו שביארנו. והוה ס"ל דלא מיחייב אלא בהשתחואה גמורה בפשוט ידים ורגלים. בין כדרכה ובין שלא כדרכה. אבל כל השתחואה שאינה כעין פנים לא מיחייב עלה כלל אפילו בשדרכה בהשתחואה. וא"כ ה"ה להשתחואה לצדדין. אבל למאי דמסקינן (בסוגיא דסנהדרין שם) דאיתרבי מקרא נמי כדרכה ושלא כדרכה. גם השתחואה לצדדין בכלל. ואידחיא לה הך אוקימתא. וע"כ הך ברייתא דלא כרב. וברייתא פירושה כפשטה. דאם לא חזור ליה אינשי קאמר והרמב"ם ז"ל גם בזה לטעמיה אזיל דפסק (בהלכות שבת פרק כ"ב ה"כ) כרב עיי"ש. ולכך השמיט הך דינא לגמרי.

ומעתה א"כ אף אנן נימא הכי לדעת רבינו הגאון ז"ל ולכך שפיר כתב שם לא תשתחוה בכל צד. משום דגם בפונה לצדדין או לאחריו קיי"ל דהו"ל בכלל אזהרת לא תשתחוה. ולא קיי"ל להלכה כסוגיא דפ"ק דע"ז שם. אבל אין זה נכון וגם כל הפוסקים פסקו להלכה כסוגיא דפ"ק דע"ז שם.

ולכן נראה יותר דמש"כ רבינו הגאון ז"ל שם לא תשתחוה בכל צד, כוונתו לומר דאפילו בלא פשוט ידים ורגלים הו"ל בכלל אזהרה זו. דאע"ג דכל השתחואה האמורה בתורה אינה אלא בפשוט ידים ורגלים, הכא איתרבי מקרא אפילו כדרכה ושלא כדרכה, כפי' ר"ח ז"ל. וכלשון זה ממש כתב רבינו האי גאון ז"ל לענין אבן משכית, והובא בהגהות מיימוניות (פ"ו מהלכות ע"ז ה"ח) וז"ל וכ"כ רה"ג דאסור מדברי סופרים כל צד השתחואה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכזה הוא גם לשון הסמ"ג (לאוין י"ז) עיי"ש. וגם יתכן לומר דכוונתו ז"ל לומר דמיחייב עלה בין כדרכה ובין שלא כדרכה, ומשום דהשתחואה אינה עבודה בפנים, וכל עבודה דליתא בפנים לא מיחייב עלה אלא דוקא בכדרכה זולת השתחואה דיצאה לידון בעצמה. לזה כתב לא תשחוה בכל צד דהיינו בין כדרכה ובין שלא כדרכה:

עכ"פ נתבאר מכל זה דכל ע"ז שאין דרכה בהשתחואה כלל, לא מיחייב עלה אלא בפשוט ידים ורגלים בלבד. אבל כשנעבדת בהשתחואה, אע"פ שאין דרכה

שפיר. דודאי גם השתחואה למבוזין היא בדרך בזיון וחייב עלי' הכתוב. וא"כ שפיר הוה סד"א דה"ה הפוער עצמו למרקוליס מיחייב. אי לאו דמיעטי' קרא דאיכה יעבדו. ובהכי אתי שפיר קושית התוס' שם בד"ה אזהרה מניין וכו' שהבאתי לעיל. שהקשו דתיפוק לי' אזהרה להשתחואה מהיכא דנפק"ל אזהרה למגפף ומנשק מלא תעבדם. ותירוצם דחוק כמבואר. אבל לפ"ז ניחא בפשיטות. דמהיכא דנפק"ל אזהרה למגפף ומנשק וכיו"ב ליכא למשמע אזהרה אלא לכל עבודה שהיא בדרך כבוד לחוד ואכתי אין לנו אזהרה להשתחואה שבדרך בזיון בשלא כדרכה. ולזה צריך אזהרה להשתחואה בפ"ע שכוללת כל השתחואה בין דרך כבודו ובין דרך בזיון. והשתא א"כ ממילא מבואר דשפיר הוצרך רבינו הגאון ז"ל למנות לאו דלא תשתחוה בפ"ע משום השתחואה שלא כדרכה בדרך בזיון. דלא הו"ל בכלל אזהרת מגפף ומנשק כמו שנתבאר:

אמנם יש לתמוה בדברי רבינו הגאון ז"ל מדוע השמיט מלמנות לאו דלא תפנו אל האלילים שמנאוהו שאר מוני המצות. וביותר יש לתמוה דרבינו הגאון ז"ל גופי' מנה לאו זה באזהרותיו (בדבור לא יהי' לך). וכאן חזר בו והשמיטו ממנין הלאוין. ומה ראה על ככה. ולכאורה הי' נראה לומר דס"ל דלפי מאי דמבואר בספרא (פרשת קדושים) דאיפליגו רבנן ורבי יהודה בהך קרא. דלרבנן אל תפנו אל האלילים אל תפנו לעובדם. ולרבי יהודה אל תפנו לראותם. והך ברייתא מייתי לה נמי בירושלמי דע"ז (ריש פרק כל הצלמים) עיי"ש. וס"ל לרבינו הגאון ז"ל דאל תפנה לעובדם דקאמרי רבנן היינו לעובדם ממש כפשטי'. וא"כ לדעתם אין זה אלא אחד מן הלאוין שנכפלו בתורה כמה פעמים באזהרת ע"ז. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל (בפרשת משפטים). ואינו בא במנין בפ"ע ככל הלאוין שנכפלו בענין אחד. וההיא ברייתא דמייתי בשבת (פרק שואל קמ"ט ע"א) דקתני ודיוקנא עצמה אפי' בחול אסור להסתכל בה. משום שנאמר אל תפנו אל האלילים עיי"ש. אפשר דאתיא אפי' אליבא דרבנן. דמודו דאסור מדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא. וכ"כ הריטב"א ז"ל (בפרק בתרא דמכות כ' ע"ב) דכל כיו"ב אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עיי"ש בדבריו. ועי' מש"כ בזה לקמן (בלאו דמולך) עיי"ש. ואפשר דזהו ג"כ טעמו של הבה"ג וסייעתו ז"ל שגם הם לא מנו לאו זה במנין הלאוין שלהם. אלא דבאזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל כתב ולא תעשו אלילים כהבלי הנכרים. וכתב עליו הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר סי' ס"ז) דכוונתו שלא לעשותן כדי לפנות אליהן. והיינו לאו דאל תפנו אל האלילים. משום שלא יתכן לומר דכוונתו לאסור עשייתן. שהרי כבר מנה לעיל לאו דלא תעשה לך פסל עיי"ש בדבריו. ודבריו ז"ל תמוהים בעיני. דלא יתכן כלל לומר דהרשב"ג ז"ל יכתוב לא תעשו במקום אזהרת לא תפנו ומי סגי לי' למיכתב לא תפנו אל האלילים כלשון האזהרה בקרא. ואין ספק דהרשב"ג ז"ל שהוא מהנמשכים אחר הבה"ג לא מנה לאו דאל תפנו אל האלילים כמו שלא מנו אותו הבה"ג והר"י אלברגלוני והר"א הזקן ז"ל וגם רבינו הגאון ז"ל כאן. ומה שנדחק בזה הרשב"ץ ז"ל משום שכבר מנה הרשב"ג ז"ל לעיל לאו דלא תעשה לך פסל. אני רואה דגם בזה דבריו תמוהים שהרי לעיל (סי' ח') בלאו דלא תעשה לך פסל נדחק הרשב"ץ ז"ל גופי' לומר שהרשב"ג כולל בלאו זה שלשה לאוין בעשיית הצלמים. משום דיש בזה שלשה לאוין והרשב"ג ז"ל לא מנה מהן אלא אחד עיי"ש. וא"כ לפי דבריו יותר הי' ראוי לומר דכוונת הרשב"ג כאן לאחד מן הלאוין שבעשיית הצלמים שהשמיט שם עיי"ש. ופשוט דכוונת הרשב"ג ז"ל כאן ללאו דלא תעשו לכם אלילים שכתוב סו"פ בהר. ולא ללאו דאל תפנו אל האלילים. ואין להאריך בזה. ועכ"פ לפי מש"כ ניחא ג"כ להבה"ג וסייעתו ז"ל שלא מנו לאו זה. אלא דהרא"ם ז"ל (ביראים סי' ס"ה) אע"פ שגם הוא ז"ל מהנמשכים אחר הבה"ג. מ"מ מנה שם לאו זה. אלא שביאר שם דהלכה כר"י דאמר אל תפנו לראותם. משום דר"י לא לאפלוגי אדרבנן קאתי אלא לאוסופי עלייהו. וגם מבואר שם דס"ל דמדאורייתא הוא. ובלא"ה מתבאר מדבריו דמפרש דמאי דקאמרי רבנן אל תפנו לעובדן. היינו בעבודה דמגפף ומנשק וכיו"ב עיי"ש. וא"כ שפיר מנה לאו זה. אבל לרבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתו אפשר לומר דס"ל כדכתיבנא. דלעובדן דקאמרי רבנן היינו כפשוטו לעובדן ממש. וא"כ אין לאו זה בא במנין:

איברא דקשה לפ"ז ממאי דמבואר (בסופ"ק דעירובין י"ז ע"ב) דלקי על לאו דאל תפנו אל האלילים. לפי גירסא שהיתה לפני הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין י'). דפרכינן התם בפשיטות אלא מעתה דכתיב אל תפנו אל האלילים ה"נ דלא לקי עיי"ש. ואע"פ שבגירסא שלפנינו איתא אל תפנו אל האובות וגו'. כבר הכריח הרשב"ץ ז"ל שם דאין גירסא זו נכונה. דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו עיי"ש. וא"כ אם איתא דלעובדם דקאמרי רבנן היינו לעובדם ממש. א"כ שוב גם לאו זה הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ואין לומר דפריך אליבא דר"י דאמר אל תפנו לראותם. דא"כ הי' ראוי לומר דהלכה כר"י. כיון דסתמא דתלמודא פריך אליבי'. דמשמע דהכי הילכתא. מיהו יש לדחות הכרח זה. ועוד דהתוס' שם וכן מתבאר מדברי הריטב"א ז"ל שם גרסי כגירסא שלפנינו. ולקושית הרשב"ץ ז"ל יש לומר דס"ל כדעת הסוברים דאל תפנו אל האובות וגו' הוא אזהרה לנשאל באוב שאין בו מיתה אלא הוא באזהרה. ודברי רש"י סותרים בזה זא"ז בפרק ארבע מיתות ובריש כריתות ואכמ"ל בזה. וא"כ גם בדעת הגאונים ז"ל אפשר כן. וא"כ לק"מ. אלא דקשה דכיון דקיי"ל דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. אמאי פליגי רבנן עלי' דר"י הכא ומוקמי הך קרא לאזהרת ע"ז דלא צריכא. ועכצ"ל דלעובדם דקאמרי רבנן היינו שפונה אליהם במחשבתו לעובדם. וכמו שביאר לנכון הרא"ם ז"ל (בפרשת קדושים) עיי"ש בדבריו. וא"כ עדיין קשה דהו"ל למנות לאו זה. כיון דגם לרבנן אתי הך לאו להזהיר על ענין חדש דלא אשכחן בו אזהרה אחרת נמנית. מיהו נראה דאפי' לפי מאי דנפרש דמאי דקאמרי רבנן אל תפנה לעובדם היינו במחשבתו לעובדם. אכתי לפי מאי דאמרינן (בפ"ק דקידושין ל"ט ע"ב. וסוף חולין) דבע"ז אפי' מחשבה הקב"ה מצרפה למעשה להיות נענש עלי' עיי"ש. וא"כ ע"כ דאזהרת ע"ז היא אפי' על המחשבה לחודה. וא"כ אכתי מלבד לאו דאל תפנו אל האלילים איכא בזה נמי לאו דלא תעבדו ואין לומר דבאמת הא דבע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה היינו משום הך לאו דאל תפנו אל האלילים. דא"כ אמאי לא מייתי התם הך קרא כלל. אלא מייתי קרא דיחזקאל דכתיב למען תפוס את בית ישראל בלבם. ובפ"ק דקידושין שם (לקמן מ' ע"א) מפרש טעמא משום דאמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה עיי"ש. מבואר דמעיקר אזהרת ע"ז המחשבה כמעשה. וא"כ בלא"ה אית בה אזהרת ע"ז. ועוד דאית בה נמי אזהרה דהשמרו לכם פן יפתה לבבכם. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות ע"ז ה"א. ובסה"מ לאוין י') שהוא ג"כ אזהרה על מחשבת ע"ז עיי"ש. וע"כ צ"ל דלרבנן דר"י אין לאו זה דאל תפנו אל האלילים אלא אחד מן הלאוין הרבים שנכפלו בתורה בע"ז. ודברי הרא"ם ז"ל (בפרשת קדושים) תמוהים אצלי במש"כ שם להכריח דע"כ אל תפנה לעובדם דקאמרי רבנן. היינו במחשבתו לעובדם. דליכא למימר לעובדם ממש שהרי כבר כתיב לא תעבדם עיי"ש. ודבריו תמוהים. דהרי גם השתא דמפרשינן קרא דמחשבתו לעובדם. ג"כ לא איצטריך קרא אלא לתוספות אזהרה ולעבור עלה בשנים ושלשה לאוין וכמו שנתבאר. הן אמת דמש"כ הרמב"ם ז"ל וכן כתב הסמ"ג (לאוין י"ד). ובחינוך (מצוה רי"ג). דקרא דהשמרו לכם פן יפתה לבבכם הוא אזהרה למחשבת ע"ז. לא מצאתי מקור לזה כעת בשום דוכתא. וגם פשטי' דקרא לא משמע הכי. מ"מ מבואר דלדעת הרמב"ם וסמ"ג וחינוך גם למחשבת ע"ז לא איצטריך קרא אלא ללאוי יתירי. ועוד דבלא"ה יש לאו על המחשבה בדבר עבירה. אפי' שלא במחשבת ע"ז אלא בשאר עבירות. מדכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. כמש"כ הרמב"ם (בסה"מ לאוין מ"ז ובפ"ב מהלכות ע"ז ה"ג) עיי"ש. ובחינוך שם ובסמ"ג (לאוין ט"ו). ולאו זה מנאוהו הבה"ג וסייעתו ז"ל. וגם כל שאר מוני המצות. וכן כתב רבינו יונה ז"ל (בשערי תשובה שער שלישי סי' מ"א) דהך קרא הוא אזהרה שלא לחשוב לעשות עבירה בכל דבר פשע וחטא עיי"ש:

הן אמת דרבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה במנין הלאוין. וכנראה ס"ל דאין בזה אזהרת לאו. שאינו אלא טעם למצות ציצית כדמשמע מפשטי' דקרא. וכן מתבאר מדברי רבינו הגאון ז"ל (בפירושו על התורה בלשון ערבי) שהביא הרדב"ז (בתשובותיו ח"ג סי' תקע"א) עיי"ש בדבריו. וכן פירשו הראב"ע ורבינו בחיי ז"ל (בפרשת שלח) עיי"ש. אלא דמדברי רבינו הגאון ז"ל (בספר האמונות והדעות מאמר עשירי שער רביעי) נראה דס"ל דהך קרא הוא אזהרת לאו שכתב שם וז"ל כי על כן צונו בוראנו שנשיב לעבודתו העין והלב יחד וכו'. והזהירנו מהשיבם להמרותו באמרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן משמע מדאמרינן (סופ"ב דנדרים כ' ע"ב) ולא תתורו אחרי לבבכם מכאן א"ר אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. אמר רבינא לא נצרכא אלא אפי' שתיהן נשיו עיי"ש. וכן משמע בירושלמי (פ"ק דברכות הלכה ה') דאמרינן התם מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום. רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולות בהן. אנכי ה' אלקיך שמע ישראל וגו' וכו'. לא תנאף. לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו' עיי"ש. משמע דלא תתורו הו"ל לאו כמו לא תנאף. אלא שיש לדחות דאסמכתא בעלמא הוא. ואין בזה לאו גמור מדאורייתא. וזה נראה דעת רבינו הגאון ז"ל כאן שלא מנה לאו זה. וכן באזהרותיו לא מנה אותו. ואם כי מצינו בספרי זוטא. והובא בילקוט(סו"פ שלח) דאמרו שם ולא תתורו להגיד לך כמה אזהרות הנואף עובר. משום י"ד לאוין. משום לא תשא וכו' ולא תתורו וכו' עיי"ש. הרי מפורש דהו"ל לאו. וחשבו שם בין שאר לאוין גמורים. מ"מ אפשר דס"ל דגם ההיא דהתם לא אמרוה אלא דרך אסמכתא בעלמא. וכן נראה מההיא (דפ"ק דקידושין וסוף חולין שם) דפרכינן ודילמא מהרהר בעבירה הוה. ומשני מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ופריך ודילמא מהרהר בע"ז הוה וכתיב למען תפוש את בני ישראל בלבם עיי"ש. והשתא הרי אפי' מהרהר בשאר עבירה שלא בע"ז תיפוק לי' דנענש משום דעבר בלאו דלא תתורו אחרי לבבכם. ומאי משני מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ומה בכך הרי נהי דאינו מצרפה למעשה העבירה שחשב לעשותה. מ"מ תיפוק לי' דהמחשבה מצד עצמה עבירה היא שעובר עלי' בלאו דלא תתורו אחרי לבבכם וגו'. וכן קשה בההיא דאמרינן (בפ"ב דקידושין מ"ט ע"ב) הרי את מקודשת לי ע"מ שאני רשע אפי' צדיק גמור מקודשת. שמא הרהר דבר ע"ז בלבו עיי"ש. ולמה נקט דבר ע"ז כיון דגם בעבירות אחרות עובר על מחשבתו בלאו דולא תתורו אחרי לבבכם. אלא ודאי דאין בזה לאו גמור מדאורייתא. אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ומיהו בלא"ה צ"ע דהא איכא נמי לאו בהרהור עבירה מדכתיב ונשמרתם מכל דבר רע ומבואר (בפ"ד דכתובות מ"ו ע"א) דהוא אזהרה שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ומבואר שם דאזהרה גמורה היא. דאמרינן התם אזהרה למוציא שם רע מנ"ל ר"א אומר מלא תלך רכיל. רבי נתן אומר מונשמרת מכל דבר רע. ופירש"י וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ופרכינן עלה ור"א מ"ט לא אמר מהאי. ומשני ההוא מיבעי לי' לכדר"פ ב"י דארפב"י ונשמרת מכל דבר רע אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה עיי"ש. הרי מבואר דלאו גמור הוא. וכ"כ התוס' (בפ"ק דע"ז כ' ע"ב) בד"ה שלא וכו' דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא. והכריחו כן מההיא סוגיא דכתובות שם עיי"ש. וא"כ קשה למה נקט הרהור דבר ע"ז. תיפוק לי' הרהור דבר עבירה מקרא דונשמרתם מכל דבר רע. וכן בהא דפ"ק דקידושין וסוף חולין מאי משני מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. והא שפיר משכחת לאו גמור מצד הרהור עבירה מקרא זה דונשמרת מכל דבר רע. שההרהור מצד עצמו עבירה הוא מיהו נראה דלזה יש לומר דמזה ראי' לדברי הרמב"ן ז"ל בסה"מ (בלאוין הנוספין לדעתו מצוה י"א) שכתב דעיקר אזהרה זו אינה אלא במחנה במלחמה שמא יבא לידי קרי ויטמא המחנה ויתפרד משם. ואף דבגמרא שם מבואר דאיסור זה נוהג תדיר ובכל מקום. אין זה אלא לתוכחה ואסמכתא בעלמא. אבל מה"ת אין לנו אלא במחנה במלחמה. כפשטי' דקרא. וגם מבואר מדבריו שנסתפק שם לומר דעיקר איסור זה אינו אלא אסמכתא בעלמא. ועיקר אזהרה זו אינה אלא להזהר במלחמה מכל העבירות שבתורה שגורמות סילוק השכינה מן המחנה ומפיל ישראל בחרב ומחלל את השם ומיקר שם ע"ז שלהם בעיני האויבים. כדכתיב הטעם בקרא כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך בידך והי' מחניך קדוש וגו'. ונפק"מ לעבור עליו במלחמה בשני לאוין עיי"ש בדבריו. ובמש"כ בפירושו עה"ת (בפרשת תצא) עייש"ה. ובדברי הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר לאוין סי' ס"ה) עיי"ש. ולפ"ז נצטרך לומר דמאי דאמרינן (בפ"ד דכתובות שם) דההוא קרא מיבעי לי' לכדרפב"י. אף דעיקר הך דרשא דרפב"י אינה אלא אסמכתא בעלמא. היינו רק לומר דקרא לא אייתר למידרשי' לאזהרה למוציא ש"ר. דאיצטריך לגופי' לאזהרה נוספת במלחמה. אלא דנקט דרשא דרפב"י דרך אסמכתא. ולא משום דעיקר קרא להכי הוא דאתי. כן נראה בכוונת הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. וכן מבואר בפירש"י (פ' תצא) דעיקר הך קרא אינו אלא לשעת מלחמה עיי"ש. וזה נראה ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. דלהכי לא מנה לאו זה דונשמרת וגו' במנין הלאוין. משום שבא רק לתוספת אזהרה לכל העבירות שבתורה לעבור עליהם בשעת מלחמה בשני לאוין. וכל כיו"ב אינו בא במנין לדרכו של רבינו הגאון ז"ל. כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי. והבה"ג וסייעתו ז"ל וכן הרמב"ן והסמ"ק והרשב"ץ ז"ל מנאוהו כדרכם ז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו שלא מנאוהו לפי דרכם באמת תמוהים. כמו שהשיג עליהם הרמב"ן ז"ל שם. והודה לו בזה הר"ב מג"א שם עיי"ש. ואכ"מ להאריך בזה:

ועכ"פ לפ"ז אין מזה קושיא בסוגיא דפ"ק ופ"ב דקידושין ובחולין שם. משום דאיסור הרהור דנפק"ל מקרא דונשמרת מכל דבר רע או שאינו אלא אסמכתא בעלמא כל עיקר. או דמדאורייתא אינו נוהג אלא במחנה. וא"כ התם דלא עסקינן בשעת מלחמה במחנה. לא מיתוקמא אלא בהרהור דע"ז דוקא. ומיהו לדעת התוס' (בפ"ק דע"ז שם) שנראה דס"ל דאיסורא דאורייתא הוא תדיר ובכל מקום. ודאי צ"ע בזה. ואכמ"ל בזה. וכן לדעת הסוברין דקרא דלא תתורו אחרי לבבכם וגו' לאו גמור הוא מדאורייתא. ודאי צ"ע מהנך סוגיות דהתם. ועכ"פ לדעתם תמוהים דברי הרא"ם ז"ל. דגם לפי מה שפירש דלעובדם דקאמרי רבנן היינו במחשב לעובדם אכתי לא מיתוקים קרא אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין. וא"כ לעולם אימא לך דלעובדם ממש קאמרי רבנן. ולעבור עליו בלאו נוסף חוץ מלאו דלא תעבדם. ואמנם הרא"ם ז"ל שם הביא עוד ראי' מוכחת לדעתו מדאמרו שם בספרא לקמן אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו. אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותם אלהות עיי"ש. ואם איתא דלעובדם ממש קאמרי רבנן. הרי כבר עשה אותם אלהות. אלא ע"כ אין פירוש לעובדם כפשוטו אלא במחשבתו לעובדם ועדיין לא בא לעובדם. עיי"ש בדבריו. ואמנם לדידי גם זה אינו מוכרח לפי דעת הרבה ראשונים ז"ל דס"ל דחייב סקילה על ע"ז אע"פ שאינו מתכוין רק לבזותה. וכפשטה דסוגיא דפרק ארבע מיתות (ס"ד ע"א). דאמרינן הפוער עצמו לפעור הרי זו עבודתה אע"ג דמכוין לבזויה. הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו. אע"ג דמכוין למירגמה עיי"ש. וא"כ שפיר י"ל דלעובדם דקאמרי רבנן היינו לעובדם ממש כפשטי'. אלא דלא קבלה עדיין באלוה. ולהכי נקט קרא לשון אל תפנה. משום שאין כוונתו לעבדה דרך קבע ולקבלה באלוה. ולזה קאמר אם פונה אתה אחריהם לעבדם בלא קבלתם באלהות. סופך שאתה עושה אותם אלוה. שתקבלם עליך גם באלוה. ואפי' לדעת החולקים דס"ל דלא מיחייב כל שלא קבלה עליו באלוה. היינו רק לענין מיתה וחטאת. אבל עובר בלאו דלא תעבדם. וכ"כ הר"ן ורבינו יונה ז"ל. שם אפי' לרבא דאמר דעובד מאהבה ומיראה פטור עיי"ש בדבריהם. וא"כ אין צריך לדחוק כמו שפי' הרא"ם ז"ל דלעובדם אינו אלא במחשבה לעובדם אלא פשוטו כמשמעו לעובדם ממש בלא קבלת אלהותם. והשתא לפ"ז ניחא שפיר מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה. משום דהו"ל בכלל לאו דלא תעבדם שכבר בא במנין הלאוין שכולל כל עבודה לדעת רבינו הגאון ז"ל. בין שחייבין עלי' סקילה וחטאת או שהיא בלאו גרידא. וגם אפשר לומר דס"ל כדעת הרא"ם ז"ל ביראים דלעובדם דקאמרי רבנן היינו לעובדם בגיפוף ונישוק וכיו"ב. ולדבריו ז"ל צ"ל דמאי דקאמר בספרא שם אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותם אלהות. היינו לומר שאם פונה אחריהם בעבודה קלה כזו סופו שיעשהו אלוה גמור לכל עבודותיו. ולפ"ז אינו אלא לאו פרטי למגפף ומנשק ומכבד ומרחיץ וכיו"ב. אע"פ שהוא ג"כ בכלל לאו דלא תעבדם כמבואר במכילתא דרשב"י שהבאתי לעיל. וכבר נתבאר דבכל כיו"ב לדעת רבינו הגאון ז"ל אינו בא במנין אלא הלאו הכללי בלבד. ויפה עשה שהשמיטו ע"פ שיטתו. וחזר בו כאן ממה שמנה אותו באזהרותיו שם:

עוד יש מקום לדון בזה עפמש"כ הרמב"ן (בשורש ראשון) ליישב השגת הרמב"ם על הבה"ג שמנה מצות דרבנן במנין העשין. וכתב עליו לתמוה מפני מה מנה מצות דרבנן רק במנין העשין ולא מנה ג"כ במנין הלאוין איסורין של דבריהם. וכמו שמנה במנין העשין מקרא מגילה ונר חנוכה והלל ומאה ברכות בכל יום. הו"ל למנות ג"כ כל שני' ושני' ל"ת מדבריהם. וכן אחות חלוצה שהיא מדרבנן הי' להם למנות במנין הלאוין. וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ודעת בעל ההלכות לא נפלאת היא ולא רחוקה היא. שכל גזרה שגזרו חכמים לעשות סייג לתורה דלא ליגע באיסורא דאורייתא אינה באה בחשבון הזה. כענין שעה ששית בחמץ דעבדו רבנן הרחקה יתירה כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא. זו אינה מצוה בפ"ע שתהא ראויה להמנות. אבל הוא גדר למצוה של תורה ותלק ממנה. והשניות כולן משום סרך הן. ומטעם גזרה אסרו אותן. כמו שאמרו בגמרא יבמות הכא אי לאו שניות קא פגע בערוה וכו'. הרי שכולן גזירות הן. אבל מקרא מגילה ונר חנוכה והלל ומאה ברכות. וכל אלו שמנאן בעל ההלכות. מצוה בפ"ע הן שנצטוינו מב"ד הגדול. ואין בהן משום גזרה והרחקה משום איסורי התורה וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. והודה לו בזה הר"ב מג"א שם. וכתב דהצלת הרמב"ן ז"ל את הבה"ג טובה היא מאוד. ואין מקום לתפיסת הרמב"ם כלל עיי"ש. ולפ"ז אני אומר דאם במצות דרבנן שהם באים במנין לדעת הבה"ג. מ"מ כל היכא שאינם אלא משום סייג וגדר לאיסור דאורייתא. אינם באים במנין בפ"ע. משום דהם בכלל עיקר המצוה דאורייתא וחלק ממנה. אע"ג דודאי אין גזירה של דבריהם בכלל משמעות הכתוב. ומדאורייתא אין בו איסור כלל. אלא דבר חדש הוא שחדשוהו ב"ד הגדול. א"כ כ"ש במה שעשתה התורה גופא סייג וגדר לאחד מן האיסורים החמורים שכבר נמנה במנין הלאוין. שאין למנותו מצוה בפ"ע. אלא הוא בכלל עיקר האיסור שכבר בא במנין וחלק ממנו. ואין שניהם נמנין אלא במצוה אחת. ומעתה כאן בלאו דאל תפנו אל האלילים. אפי' לרבי יהודה דאמר אל תפנו לראותם ממש. אין למנותה מצוה בפ"ע. שהרי הדבר מבואר דלא אסרה תורה לראותם אלא משום סייג וגדר שלא יבוא לעובדם. וכדדרשינן בספרא אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה וגו'. אם אתה פונה אחריהם סופך שאתה עושה אותם אלהות. וא"כ אין זו מצוה בפ"ע אלא היא בכלל עיקר אזהרת ע"ז בקרא דלא תעבדם שכבר נמנה במנין הלאוין. ועי' לקמן (לאוין ו') ומש"כ במבוא (סוף שורש תשיעי):

ועפ"ז יתבאר לנו על נכון מה שיש לתמוה במה שהשמיט רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין לאו דלא ישבו בארצך. ולאו דלא תחי' כל נשמה. שמנאום כל מוני המצות וזה מתמיה מאוד לכאורה. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. משום דבלאו דלא ישבו בארצך הטעם מפורש בקרא דכתיב (בפרשת משפטים) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם וגו'. וא"כ אינו אלא משום גדר והרחקה לאיסור ע"ז. ולכן אינו נמנה מצוה בפ"ע אלא הו"ל בכלל לאו דע"ז. וכן בלאו דלא תחיה כל נשמה שהטעם מפורש בקרא דכתיב (פ' שופטים) לא תחיה כל נשמה וגו' למען אשר לא ילמדו אתכם ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וגו'. וא"כ אינו אלא משום גדר לע"ז ואינו איסור מצד עצמו. ולכן אינו נמנה מצוה בפ"ע. ומה שמנה לקמן ל"ת דלא תתחתן בם אע"ג דמפורש בקרא (פ' ואתחנן) הטעם משום גדר לע"ז דכתיב ולא תתחתן בם וגו' כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וגו' התם אין הטעם משום שהוא עצמו יבוא ע"י כך לעבוד ע"ז. אלא שגורם בכך לבניו שהם יעבדו. וא"כ איסור אחר הוא ואינו ענין ללאו דע"ז. אלא דלפ"ז תמוה מה שמנה לקמן לאו דלא תכרות ברית ולאו דאל תאכלו מזבחם. דהרי בקרא (פ' תשא) מפורש טעם אזהרות אלו דכתיב פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וגו' ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו לבניך וגו' והזנו את בניך אחרי אלהיהן. הרי מפורש בקרא טעם איסור כריתת ברית משום אכילת זבחיהם. ואיסור אכילת זבחיהם משום איסור חיתון. וא"כ אחר שמנה ל"ת דלא תתחתן שוב לא הו"ל למנות ל"ת דכריתת ברית ולא ל"ת דאכילת זבחיהם. מיהו נראה דמהנך קראי אין הכרח לומר דטעם איסור כריתות ברית הוא משום שיבוא לאכול זבחיהם. ושאיסור אכילת זבחיהם משום שיבוא להתחתן בם. די"ל דכל חד איסור מצד עצמו בפ"ע הוא. ושיעור הכתוב הוא כן. פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם. וזבחו לאלהיהם. ופן יקרא לך ואכלת מזבחו. ופן תקח מבנותיו לבניך וגו'. וכל אחד לאו בפ"ע הוא. דכל מקום שנאמר פן אינו אלא ל"ת. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ואכלת מזבחו על דעת רבותינו שזו אזהרה באוכל תקרובות ע"ז וכו'. וכן משמעו פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהן כי יזבחו להם תמיד. ופן יקראו לך ואכלת מזבחו וכו'. ופן תקח מבנותיו לבניך. והנה כולן אזהרות נמשכות בלאו הראשון שאמר פן תכרות ברית עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בסה"מ (לאוין קצ"ד) עיי"ש. וא"כ כל אחד לאו מצד עצמו בפ"ע הוא. ואין אחד נתינת טעם לשני. וכן כתיב (פ' ואתחנן) לאו דכריתת ברית ולאו דחיתון כל אחד בפ"ע. ולכן שפיר מנאם רבינו הגאון ז"ל כל אחד בפ"ע. מיהו בל"ת דכריתת ברית אכתי קשה לכאורה מדכתיב (בפ' תשא) השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו' פן יהיה למוקש בקרבך וגו' כי לא תשתחוה לאל אחר וגו' שנראה שבא הכתוב לפרש טעם אזהרת כריתת ברית עמהם משום הרחקה וגדר לע"ז. אבל נראה דגם מזה אין הכרח. דנראה דהך קרא לא אתי אלא להזהיר שלא לכרות ברית לאלהיהם של יושבי הארץ. ומקרא קצר הוא. ולזה כתיב מיד אחריו אזהרת פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו'. שמזהיר על כרית ברית ליושב הארץ עצמו. ובפ' משפטים כתיב לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. שם כלל אותן הכתוב יחד באזהרה אחת. אבל כאן כתב לכל אחד אזהרה מיוחדת בפ"ע. ועל כריתת ברית לאלהיהם הוא שנתן הכתוב טעם אזהרתו משום פן יהיה למוקש בקרבך. ועל זה שייך שפיר מה שסיים הכתוב כי את מזבחותיהם תתצון וגו' ועפ"ז מדוקדק שפיר מש"כ רבינו הגאון ז"ל בלאו של כריתת ברית גוייהם מכרות למו ברית. והיינו משום שלא בא למנות אלא אזהרת כריתת ברית עמהם. אבל אזהרת כריתת ברית לאלהיהם אינה נמנית. משום שאינה אלא משום גדר והרחקת ע"ז ובכלל לאו דע"ז עצמה היא. ויתבאר לפנינו עוד בזה בס"ד. ועפ"ז יש מקום עיון בדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי דלא הו"ל למנות ל"ת דלא ישבו בארצך ולא תחיה כל נשמה. אלא שאכמ"ל בזה ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים:


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.