ביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז/ביאת מקדש/ח

ביאורי מהר"י קורקוס והרדב"ז ביאת מקדש ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל המומין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ריש פ' מומין אלו בין קבועים בין עוברים פוסלים באדם יתר עליהם הכילון והלפתם והמקבן ושראשו שקוע ושקיפת ובעלי חטוטרת ושאלו בגמרא מנה"מ פי' שיש מומין יתירים באדם דכתיב כל איש אשר בו מום מזרע אהרן וגו' השוה בזרעו של אהרן כו' ופרש"י ז"ל השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא, אבל שאינו שוה אפילו בלא מומא מיפסל. וכבר כתבתי למעלה שאין זה פי' רבינו שלפי פי' זה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ואינו לוקה וכן דעת רש"י ז"ל שאינו לוקה, אבל רבינו מפרש כל איש אשר בו מום או אשר בו דבר [דלא] שייך לשוויי זרעו של אהרן דהיינו שאינו שוה לזרעו של אהרן בקדשים לא יאכל. ואמרו עוד בגמרא כילון דדמי לאכלה לפתם דדמי רישי' לגלגלידא דליפתא, תנא וצוארו עומד באמצע ראשו, מקבן דדמי רישיה למקבת ושראשו שקוע מלפניו וסקיפת מאחוריו כדאמרי אנשי שקיל פיסא, תאנא ושצוארו שקוט ושמוט, שקוט דחביס מיחבס, שמוט דארוך ושמיט, ע"כ. הרי חמשה מוזכרים בגמרא ובמשנה והם הם אשר הזכיר רבינו ראשונה אך לא על דרך המשנה, ראשו שקוע הוא אשר הזכיר ראשונה שאמצע קדקדו שוקע וכו'. מי שאמצע ראשו כו' הוא כילון הנזכר במשנה תחילה, ואכלה שאמרו בגמרא כתב רבינו במשנה שהוא כלי אריך ששואבין בו היין. מי שפאת ראשו כו' הוא מקבן אשר הוזכר שלישי במשנה, והוא הנקרא בערבי מטרק"ה, מי שראשו יוצא כו'. הוא שקיפת שהוזכר במשנה חמישי, מי שראשו רחב הוא לפתם אשר הוזכר שני במשנה. ויש פירושים אחרים באלו השמות. ולכך השיג עליו הראב"ד ז"ל א"א דומה שלא בא זה אלא לערבב את העולם שלא תפס דרך הגמרא ופרטיו לא באו על דרך הגמ' עכ"ל. נראה שכוונתו להשיג על פי' רבינו במומין אלו. לא על הסדר לבד. והוא כי לפי פירושו הסדר אשר כתבו הוא הסדר הנכון. ואם הי' פירושם כן הי' לו לתנא לשנותם על סדר זה, ומדלא נקיט התנא סדר רבינו נראה שאין הפי' כן. וזה נראה במ"ש ופרטיו לא באו על דרך הגמ', ואם אין זאת כוונתו אין כאן מקום להשיג כי רבינו סדרם בסדר נכון כאשר אתה רואה, וגם אם זאת כוונתו סובר רבינו כי המשנה לא הקפידה על הסדר, אבל רבינו שהוא המחבר חברם וסדרם בסדר נכון זה לעומת זה באופן יתקבלו ויזכרו. ואפשר שהתנא תפס היותר מצוי תחילה, א"נ היותר מגונה ולא זו אף זו קתני, או לא הקפידה על הסדר:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בעינן איש השוה בזרעו של אהרן, כלומר איש השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא, הא אינו שוה בזרעו של אהרן בלא מומא נמי מיפסל וכבר כתב ז"ל לעיל פ' ששי מאי איכא בין הני להני:

מי שקדקדו שוקע כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל תנן ויתר עליהם הכילון כו' ואמרינן בגמרא כילון דדמי רישיה לאכלה ופרש"י ז"ל דומה לכיסוי של חבית שחד למעלה ורחב למטה. וכן היתה צורת כיסויי חבית שלהם, אבל צורת כסויים של זמן רבינו הי' שקוע באמצע כדי שיכנס זה השיקוע בתוך החבית ולא יתנדנד. וכן ראיתי צורת כסויי החביות בהרבה מקומות:

מי שאמצע קדקדו עולה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו דתנן במתני' הלפתן ולפי פי' רבינו אתי שפיר שיש בקדקדו כמין לפת, אבל רש"י ז"ל דחק לפרש דומה לראש הלפת שראשה רחב והולכת וכלה למטה באמצע הראש. ונראה שדחקו לפרש כן משום דמשמע לי' הא דתני בתוספתא וצוארו עומד באמצע הראש הוי פירושא דלפתן דתנן במתני', אבל רבינו ז"ל סובר שהוא מוסיף מום אחר בכלל לפתן דתנן במתני' או שיש לו כמין לפת בראשו או שצוארו באמצע ראשו כמו הלפת. ובהשגות א"א דומה כו' וכבר כתבתי למעלה שתפס רבינו פרטיו דרך תכונת צורת האדם להועיל לזכירה לפי שהוא חיבור חבורו כדי שילמדו אותו על פה. וכתב תחילה שני מומין בקדקוד או שהוא שוקע או שהוא בולט ואח"כ כתב מי שפאת ראשו יוצא כנגד פניו כמין מקבת והוא מקבן הנזכר במשנה. ואמרינן עלה בגמרא מאי סקיפת שראשו יוצא מאחוריו כו' לפי שבזמן שהראש יוצא מאחוריו דומה כמי שניטל חתיכה מן העורף עד בליטת הראש ושני מומין אלו הם בראש לבדו, ואח"כ כתב מי שראשו רחב כו' וזהו בכלל לפתן הנזכר במשנה וכדתניא בתוספ' וצוארו עומד באמצע ומום זה משותף בין הראש והצואר, ואח"כ כתב הקרח הנז' במשנה. ומום זה אעפ"י שהוא בראש אינו בראש ממש אלא בשיער הראש, ולפיכך איחרו. ואתיא מתני' דלא כר' יהודה דאמר הכהנים לרבות הקרחנים. וקי"ל כסתם מתני' ותנן איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שיער מקפת מאוזן לאוזן, ואם יש לו ה"ז כשר ואמרינן עלה בגמרא תרי לישני ופסק הרב ז"ל כלישנא בתרא שהוא לחומרא. ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יש לו ה"ז כשר. אמר רבא ל"ש אלא שיש לו לאחוריו ואין לו לפניו, אבל יש לו בין לאחוריו בין לפניו פסול. וכ"ש שיש לו לפניו ולא לאחוריו. ודאין לו כלל דפסול. וכ"פ הרב ז"ל, אלא דקשיא לי דכיון דשיטה אחת מאחוריו אמרינן דמצלת אע"פ שכל שאר הראש קרח. וכי מפני שהשיטה מקפת כל הראש גרע. ורש"י ז"ל תירץ קושיא זו וכתב דטפי הוי נוי כשיש לו לאחריו ולא לפניו יותר ממי שיש לו סביב כל הראש ובאמצע הוי קרח ע"כ. ולא ידעתי טעם ואם היו אומרים לפי שדומה לכומרים הוי ניחא טפי, ואח"כ כתב שנים בצואר מי שצוארו שקוע או שצוארו ארוך והיינו שקוט ושמוט דתניא בתוספ', ואמרי' עלה שקוט דחביס מיחבס והיינו שוקע שמוט דאריך ושמיט, הרי לך שכל פרטיו של רבינו הולכים על דרך הגמרא אעפ"י שאינם על סדר המשנה והגמרא אלא על דרך תכונת האברים מהטעם אשר כתבתי. וסדר זה נקיט ואזיל ז"ל תדע דלעולם תופס מנין וכולל כללים להועיל לזכירה:

ב

שנים בצואר כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל כבר הוזכרו והם אשר נשנו בתוספתא שקוט שמוט ופי' חביס מוחבס שהזכרתי היינו מי שצוארו שוקע הרבה שנדחה ראשו כמו שחבסה והשפילה והוא שקוט, ושמוט היינו שנראית שמוטה מצד אורך הצואר:

ג

ארבעה באוזן כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה הצומם והצומע איזהו צומם שאזניו קטנות צמוע שאזניו דומות לספוג. ומפרש רבינו שהם נפוחות כספוג. ורש"י ז"ל פי' שהם כווצות וסתומות:

מי שאזניו מדולדלות כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל שם תנא אף הצומח כו' ומשמע לי שאעפ"י שאין דרך הצאן והבקר להיות כן, מ"מ אינו מום בהם, שכל הבהמות שוין לענין המומין:

מי שאחת מאזניו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל זה בכלל זגדום דתנן במתני' ואמר רב יוסף כל זוגא דלא שוו אהדדי זוגדום קרי לי'. ופי' המלה זוג דום ודום בלשון לע"ז שנים, כלומר הזוג חלוק לשנים שאינם שוים. ולא ראיתי שכתבו זה אלא בזוגות שבפנים לפי שהוא בגלוי, שהרי לא הודו חכמים לרב יהודה דאמר שתי ביציו אחת גדולה כשתים והתם במומי אדם ובהמה איירי ולא הודו לו. והוצרך הרב ז"ל לומר במראה דאילו אחת גדולה ואחת קטנה היינו צומע וצימח והא תנא להו:

ד

חמשה בגבינים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה אין לו גבינים וכו'. ופי' גביניו שוכבים ששער גביניו ארוך מגיע עד עפעפיו, ושני גבין שגבו פסוק לשנים ובכל אחד כעין שלשלת כדמות שדרה, וכתב רבינו במשנה כי אין מחלוקתם אם הם מומין או לא, דלכ"ע מומין נינהו אלא מחלוקתם אם זהו גבן האמור בתורה. ובפי' הפסוק הוא שנחלקו ותפס רבינו כת"ק שפי' גבן שאין לו גבינים. ובגמ' הקשו וגיבן שאין לו משמע ורמינהו כו' אמר רבא זהו מדרש או גבן. ופרש"י ז"ל המשנה שאמרה זהו גיבן פירושה זהו מה שאנו מרבים מאו גבן, ואם גרסת רבינו כן, אפשר שלא חשש רק לפרש דגבן לשון גבינים הוא כת"ק, ולא לשון גב כר"ח ולא חשש לפרש מהו שהוא מתיבת גבן גופה, או מה שהוא מרבויא דאו, ואפשר דסבר שריבוי מלת או היינו דגלי לן אגבן שכולל שניהם יש לו הרבה ואין לו כלל, א"נ אפשר דרבא אברייתא קאי ולא גריס בברייתא אין לי כו'. והראשון יותר נכון, דע"כ הכל בכלל גבן הוא, דמלת או לאו מידי משמע, אלא דרבי למכללה בכלל גבן, ופי' גבינים הרבה כתב רש"י ז"ל ששני גבות עיניו מצטרפות ואין ביניהם הפרש חלק, ויותר נראה לשון גבינים הרבה, כפי' רבינו שיש לו ג' או ד' גבינים. ומי שאחת מגביניו משונה זהו מזוגדוס שנז' בסמוך שכולל כל שינוי שיהיה בין הזוגות:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב משנה שם אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד, זהו גבן האמור בתורה. ר' דוסא אומר כל שגביניו שוכבים. ואמרינן עלה בגמרא וגבן שאין לו משמע, ורמינהו גבן שיש לו גבינים הרבה, אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד מנין ת"ל או גבן, אמר רבא זהו מדרש או גבן, כלומר ת"ק נמי מאו גבן דריש לה, וה"ק זהו או גבן האמור בתורה. ור' דוסא פליג ולא דריש או. ולא פליגי אלא בפי' דקרא לדעת מהו גבן האמור בתורה. אבל כ"ע מודו דבכל גוונא הוי מום, ומכאן תבין סדורו של רבינו, שהרי הפסיק בין אין לו גבינים ובין אין לו אלא גבן אחד כדברי ר' דוסא שאמר מי שגביניו שוכבים לפי שהוא כולל שתי הגבינים. ואח"כ כתב מי שאין לו אלא גבין אחד. וא"ת מסקנא דרבא הוא דגבן האמור בתורה הוא מי שיש לו גבינים הרבה ומי שאין לו גבינים אתו מרבויא דאו גבן. ורבינו כתב מי שאין לו שיער בגביניו זהו גיבן האמור בתורה, וי"ל דנקיט רבינו לשון מתני' ולא נחית אי מידרש מגבן או מרבויא דאו גבן דלא נפקא לן מידי לענין דינא, דבכל גוונא הוי מומא. וקושטא הוא דמלת גבן משמע תרתי מי שיש לו גבינים הרבה ומי שאין לו גבינים כלל כמו ויעזקהו ויסקלהו שפי' שסיקל האבנים ממנו ורבים כמוהו:

מי שיש לו גבינים הרבה יותר על שנים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו רישא דברייתא גבן שיש לו גבינים הרבה וכתב רש"י ז"ל ששתי גבות עיניו מצטרפין ואין הפרש חלק בין זו לזו. ורבינו לא פירש כן חדא שאין זה מום דכמה בני אדם יש להם כך. ואדרבא אומרים קצת בני אדם שהוא יופי באדם. ותו דלישנא דברייתא לא משמע הכי דנקיט מי שיש לו גבינים הרבה ולפרש"י ז"ל הוי לי' למיתני מי שגביניו מחוברות. ודחקו ז"ל לפרש כן לפי שלא שמענו ולא ראינו מי שיהיו לו גבינים הרבה. וודאי דמודה הוא ז"ל שאין לך מום גדול מבעל שני גבינים:

ה

ארבעה בריס העין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גם שם תוספ' יח) תאנא הליפוז והתימיז ופי' ליפוז דנפישי זיפיה, תימיז דתמו זופיה. פי' זיפיה הם העפעפים ואם הם עבים הרבה או שאין בהם שיער כלל הם מומין גדולים והמשנה שאמרה שם ושנשרו ריסי עיניו שהוא פסול מפני מראית עין, מיירי בשלא ניטלו לגמרי אלא נשארו השרשים, והוא אמרם שם בגמרא הא דאישתיור גרמודי הא דלא אישתיור גרמודי:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב וזהו שכתב רבינו ז"ל מי שאין לו שיער כלל אבל אם נשתייר בו איזה שיער אינו פסול אלא מפני מראית העין:

ומי ששיער אחד מריסי עיניו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל משונה הוא בכלל זוגדוס והרביעי שכתב רבינו והוא מי שעפעפיו סגורות לא מצאתי אותה בגמרא ואפשר שהוא השנוי בתוספ' פ"ה ששנו שם זוידס ליפז תימז לימז. ובגמרא לא הביאו אלא זוידר וליפז ותימז והשנים הם בעפעפים כאשר נתבאר אבל זויד אינו בעפעפים. ואפשר שחסר לימז ופי' כדברי רבינו. והיותר נראה שחסר ליפז ופירושו דלייפי זופיה תרגום ויחבר ולפיף. ופירושו שאינם נפתחות כל הצורך והוא לשון רבינו במשנה שגרסתו בגמרא כשנים שכתבתי היינו תימז ולימז. ופי' לימז דמלו זיפיה דהיינו שהם עבים ומלאים הרבה ותימז דתמו זיפיה דהיינו שתמו כמו תם עונך בת ציון. וא"כ השלישית היא ליפיז דילפי זיפיה. וטעיות הרבה ולשונות חסרים יש בגמרא בכורות להיותה בלתי מורגלת ולכך נפלו בה טעויות הרבה ואין דורש ואין מתקן. שוב ראיתי בערוך בערך טרטות שכתב בפ' מומין אלו בגמ' זוגדוס עיניו טרטות דמרמצין עיניה פי' עיניו סגורות ואינם פתוחות אלא מעט ע"כ. ובספרים שלנו אין בגמרא דמרמצין עיניה דרש"י ז"ל פי' טרוטות עגולות. ורבינו ז"ל כתב בסמוך גבי מומי העין עיניו עגולות, ונראה דמטרוטות אמר כן וכפרש"י ז"ל. ואפשר עוד והוא הנראה יותר דעגולות הוציאו מצירניות הנז' שם וכתב רש"י ז"ל צירניות עגולות יותר מטרוטות פי' שהוא לשון ציר הפתח שהוא עגיל. ולדברי רש"י ז"ל קשה למה הוזכר יט) וכ"ש אם פי' רבינו כפי' רש"י ז"ל דקשה טפי שהרי רבינו לא הוזכר אלא עגולות סתם. ולפ"מ שכתבתי בדעת רבינו ז"ל ניחא שפיר דטרוטות היינו שאינם נפתחות העפעפים כל הצורך כפי' הערוך כ) וצירניות היינו עגולות וכ"פ גם כן בעל הערוך ז"ל. ומה שאמרו כא) מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות מפני שדרים בין החולות כפי' הערוך נראה דוק ותשכח:

מי ששיער ריס עיניו מרובה מעובה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו לופיין דתניא בתוספ' דנפישין זופיה ומפני שאין בני אדם שוים שיש מי ששיער ריסי עינו מרובה ויש שהוא מעט ויש מי שהוא מעובה ויש מי שהוא דק, ואין אחד מהם מום עד שיהיה מרובה מעובה שזה ודאי הוא שינוי ואינו דבר השוה בזרעו של אהרן:

מי שעפעפיו סגורות כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל דהיינו צירניות כב) האמור בגמרא והוא בכלל צירן הנזכר במשנה כג) מלשון צרות:

יח) בפ"ה דבכורות.

יט) ע' בתוס' שם מ"ד ע"א ד"ה עיניו מ"ש ע"ז.

כ) בהגהות על הגליון הרמב"ם הניח בצ"ע מ"ש הרמב"ם מי שהעפעפים סגורות דהוא טרוטות כפי' הערוך. ובהלכה ו' כתב עיניו עגולות שהם לפרש"י טרוטות. ולמ"ש מהר"י קורקוס א"ש. אמנם בפה"מ כתב הרמב"ם וז"ל וצירן מי שעיניו דומעות כו' וצ"ע.

כא) שבת ל"א ע"א וע' בפרש"י שם.

כב) ע' פרש"י דצירניות הוא עגולות. וע' במהר"י קורקוס בזה.

כג) כ"כ לעיל בשם הרמב"ם בפה"מ דצירן הוא מי שעיניו דומעות.

ו

אחד עשר בעינים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גם זה שם במשנה החרום פסול איזהו חרום כוחל שתי עיניו כאחת שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה עינו אחת למעלה עינו אחת למטה רואה את החדר ואת העליה כאחת סכי שמש והזגדס והצירן ושנשרו ריסי עיניו פסולים מפני מראית עין. ופי' בגמרא דעיניו למטה היינו שעומדים למטה מן המקום הראוי להם וכן למעלה מן המקום הראוי להם וכן עינו אחת למעלה כו'. ונראה דלאו דוקא שהאחת למעלה ממקומה וגם השנית למטה ממקומה, אלא כל שאחת למעלה ממקומה אעפ"י שאחת במקומה א"נ אחת למטה ממקומה ואחת במקומה הוי מום וכאשר כתב רבינו בסמוך מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה כו'. והכל בכלל זוגדוס כאשר נתבאר למעלה. ובספרים שלנו חסר המום השני וצ"ל מי שעיניו למטה מן המקום הראוי להם. וכ"ה בספר מוגה והמנין יכריע דלא משכחת אחד עשר אלא בהכי. שלישי מי שעיניו עגולות כבר נתבאר מהיכן כתב כן רבינו והוא תוספ' פ"ד, רביעי מי שעיניו מזורות, גז"ש בגמרא דמזור עיניה ופי' בערוך מנומרים עיניו. ורבינו ז"ל כתב עיניו יוצאות כעיני הנמר ורש"י ז"ל פי' שאינם יכולות לנוח אלא משוטטות על כרחו, לשון אחר דעמיץ ופתח תמיד. חמישי מי שעיניו גדולות והוא במשנה שם. ששי מי שעיניו קטנות גז"ש במשנה. שביעי מי שדמעיו זולפות תמיד גז"ש בתוספתא דומעות, שמיני מי שלחלוחות כו' גם בתוספ' זולפות והכל בכלל צירן שנאמר במשנה וגם הוא בגמרא וכ"פ רבינו במשנה. תשיעי מי שמקבץ כו' זהו סכי שמש הנזכר במשנה ופירשו בו שונא שמש שאין יכולים להסתכל בשמש או בכל דבר בהיר. עשירי מי שראיית כו' זהו מה שנזכר במשנה רואה את החדר ואת העליה כאחת ופירשו בו שהעינים במקום הראוי להם אלא שהראי' מעורבת וכשמדבר עם חבירו אחר אומר לי רואה, אחד עשר מי שעיניו כו' זהו זוגדוס כאשר נתבאר ונכלל בו עינו אחת למעלה ואחת למטה כי זוגדוס כולל כל שינוי שיפול בזוגות כאשר כתבתי:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב משנה שם שתי עיניו למעלה כו' ואמרינן התם אמר רבא הילכך כל מחמת כהיותא אתיא מאיש מחסורייתא מדק מבלבליתא מתבלל משנוייתא מבעינו, דכתוב בקרא איש עור או דק או תבלול בעינו ומשמע לי דמומי ריסי העין נמי מבעינו נפקי דהיינו משנייתא:

מי שהיו שתי עיניו עגולות כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו טרוטות דאמרי' בגמרא והוא הצירן הנזכר במשנה:

מי שעיניו מוזרות כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו הזיירן הנזכר בתוספתא דמזור עיניה:

מי שעיניו גדולות כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל משנה היא מי שעיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז:

מי שדמעיו זולפות תמיד כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו דומעות דאמרי' בגמרא:

מי שלחלוחית עינו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו דולפות וטרוטות דאמרי' בגמרא וכל הני בכלל צירן הנזכר במשנה. ונראה שהוא מלשון ציר שהוא עגול כמו הדלת תיסוב על צירה, והוא מלשון ציר של דגים והוא הדולף מן העין תדיר. וזהו זולפות וטורדות תדיר דמעה כמו דלף טורד:

מי שמקבץ ריסי עיניו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו סכי שמש דאמרינן במתניתין:

מי שראיית עיניו מעורבבת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו מי שרואה את החדר ואת העליה כאחת דתנן במתניתין, מי שאחת מעיניו משונה מחברתה כו' היינו זוגדוס דאמרינן במתני'. ודע שיש בספרי רבינו חסרון בספרים שלנו והוא מי שעיניו למטה וכ"ה במשנה וברייתא. וגם המנין שכתב רבינו אינו עולה אלא א"כ תמנה גם מי ששתי עיניו למטה ופשוט הוא ועדיין צריך טעם לסדרו של רבינו ז"ל, וזהו תחילה שנה מי שנשתנו מקום עיניו וסמך לו שלא נשתנה מקומם אבל נשתנית צורתם. ואח"כ שלא נשתנית צורתם אבל נשתנית מראיהם דהיינו מוזרות, ואח"כ שלא נשתנית לא צורתם ולא מקומם ולא מראיהם אלא שהם גדולים או קטנים, ואח"כ שנה שנשתנה מחמת מקרה, ואח"כ שנה שעיניו שלמים אלא שראייתו חלושה ואח"כ מי שראייתו חזקה אלא שהוא מעורבבות ואח"כ מום השינוי שהוא בכל האברים שהם זוגות, דוק ותשכח:

ז

ששה בחוטם כו'. כתב מהר"י קורקוס ז"ל כבר הוזכר מהמשנה ובגמרא אמרו ת"ר חוטמו שוקע סולד חוטמו בולם חוטמו נוטף ר' יוסי אומר אין חרום אלא כוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו הפלגתה אלא אעפ"י שאינו כוחל שתיהם כאחת. והם דברי רבינו שפוסק כרבנן שא"ל לר' יוסי הפלגתה, ואעפ"י שסתם מתני' אמרה כל שכוחל שתי עיניו כאחת אפשר דהיינו לומר שזהו פי' חרום, אבל מודים דאף אם אינו כוחל הוי מום, א"נ אפשר דמתני' לא בדוקא נקיט כן. דהא לא קתני אין חרום כמו ר' יוסי ואם לא כן קשה אמאי שביק רבינו סתמא דמתני' ופסק כרבנן דברייתא, אם לא שנאמר דכיון דבגמרא הביאו אותה ברייתא היינו לגלויי דמתני' יחידאה היא והויא דברי ר' יוסי ולכך לא סמך רבינו עליה, וגם כיון שאמרו לו בלשון הפלגתה משמע דקים להו דלא בעי' כולי האי. ופי' סולד כתב רש"י ז"ל קצר. ובולם פי' שנסתמו נקביו ורבינו נראה שהיה גורס בולט בטי"ת וסולד נראה שמפרש רבינו דהיינו עקום, ומשם הוציא דין חוטמו עקום שכתב. ובעל הערוך ז"ל פי' שנכווץ חוטמו למעלה ודין מי שחוטמו גדול כו' שם במשנה ובגמ' אמרו תנא כאצבע קטנה ופרש"י ז"ל אם חוטמו גדול לפי שאר האברים יותר מדי כשיעור רוחב אצבע קטנה הוי מום. והכי משערינן מודדין חוטמו לחוטם בני אדם הארוכין בגופן כמוהו עכ"ל. ורבינו ז"ל מפרש דכאצבע קטנה היינו שאורך חוטמו להיותו שוה לשאר אבריו הוא כאורך אצבעו הקטן, כי אצבעו הקטן גם הוא נערך לשאר אבריו והוא פי' נכון, דהוי מילתא דפסיקא ובדידי' משערינן ואין צורך לאדם אחר. ואולי גם אותו אדם אין חוטמו כערך אבריו:

ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב מי שחוטמו בולט היינו חוטמו בולט כאלו הוא נפוח. ורש"י ז"ל פי' מי שנסתמו נקביו ואני מסופק אם יכול לחיות ונקבי האף סתומים:

מי שעוקץ חוטמו נוטף כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו חוטמו נוטף:

מי שחוטמו עקום לצד אחד כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו חוטמו סולד, ורש"י ז"ל פי' שקצר בארכו. וקשיא לי דהא תנן לקמן חוטמו גדול מאבריו או קטן מאבריו. ותו מי שחוטמו עקום לצד אחד אין לך מום גדול מזה, ואמאי לא תני לי' בכלל המומין. והוא ז"ל הרגיש בקושיא הראשונה וכתב עלה דהך דאצבע קטנה אם חוטמו גדול לפי שאר אבריו יותר מדי כשיעור רוחב אצבע קטנה הוי מום הכי משערינן מודדין חוטמו לחוטם בני אדם ארוכין בגופן כמוהו, ע"כ. והקושיא השנייה איכא למימר שהוא בכלל מי שחוטמו נוטף דמה לי שיהיה נוטף לפניו או לצד אחר. ומ"מ פי' של רבינו נראה יותר נכון. ותמוה לי אמאי לא שני מי שחוטמו שוקע באמצעיתו לפי שראיתי קצת בני אדם כך הוא והוא מגונה מאד, ואפשר שהוא בכלל חוטמו שוקע בין שהוא שוקע למעלה בין העינים ובין שהוא שוקע באמצעיתו, ומפני שחרום האמור בתורה אמר ר' יוסי אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת ואמרו לו הפלגתה אעפ"י שאין כוחל עיניו כאחת. לפיכך כתב הרב ז"ל מי שעיקר חוטמו שוקע כו' אבל לאו למימרא שאם היה שוקע באמצעיתו שלא יהיה מום, א"נ שהוא בכלל מי שחוטמו עקום דמה לי שיהיה לצד אחד או שיהיה עקום באמצעו מ"מ מסתברא לי שהוא מום:

וכיצד משערין כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל כתב כן לאפוקי מפרש"י ז"ל אשר כתבנו למעלה:

ח

שלשה בשפתים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה. ודין מי שפיו רפוי נראה שכתב כן מזבלגנים שהזכירו שם. ובערוך כתב פי' מי שיש לו לפלוף בעיניו וי"א מי שרירו יורד ורבינו תפס פי' שני דאילו פי' ראשון כבר נכלל לרבינו בזולפות כאשר נתבאר:

ט

שלשה בבטן כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל במשנה שם דדין שוכבים כשל אשה כרסו צבה טבורו יוצא. והא דלא תני להו כסדרא דמתני', משום דכתב שלשה בבטן וכרסו צבה וטבורו יוצא הם בבטן ממש. אבל דדין שוכבין אין זה מום בבטן ממש. אלא שהדדין שוכבין על הבטן ומשום הכי כתב להו בסוף:

י

שלשה בגב כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה ובעל חטוטרת ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. ופי' בגמ' דאית בה עצם כ"ע לא פליגי דפסלה כי פליגי דלית בה עצם. מר סבר הא אינו שוה בזרעו של אהרן. ומר סבר קרקורא דבשרא בעלמא הוא. פי' חתיכת בשר בעלמא. ובמשנה כתב רבינו חטוטרת שם ידוע באיזה ענין שיהי' השמטת החוליות בין לאחוריו בין לצדדיו. וכן אעפ"י שלא נשמטו החוליות אלא שנולדה מורסא על גבו כדמות חטוטרת וכו' נמצא שהשנים נכללו בחטוטרת האמור במשנה. וי"ג במשנה ובעל חטרות וכן מצאתי בספרים מוגהים. ומ"מ שנים הם. חדא דכ"ע וחדא בפלוגתא. ולפיכך מנאם לשנים. ושדרתו עקומה נתבאר שם על משנת שיש לו שני גבין. דשתי שדראות אמרו בגמ' תרגמא בשדרתו עקומה פי' כי אז נראה כמי שיש לו גבין הרבה ושדראות הרבה:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' פלוגתא דר"י ורבנן וקי"ל כרבנן וזהו שכתב רבינו ז"ל מי שתפח בשר בגבו ונעשית כחטוטרת אעפ"י שלא זזה חולייא ממקומה ה"ז מום:

יא

ששה בידים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה אצבעותיו מורכבות זו על זו או קולטות עד הפרק כשר למטה מן הפרק וחתכה כשר היתה בו יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר. יתר בידיו וברגליו שש ושש כ"ד ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים שולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירים. ובגמ' אמרו אצבעותיו מורכבות זע"ז או קולטות דהיינו מחוברות ולא חתכן. מייתורא דאו שבר יד. דאו ריבוייא הוא. אבל אם חתכן מן הצפורן עד הפרק הסמוך לכף כשר. ולא עד הפרק הכף עצמו פי' שמחבר האצבע עם הכף. דא"כ היינו כל האצבע ולמה אמרו עד הפרק הסמוך לכף יאמרו עד הכף, א"נ כל האצבע. א"נ עד פרק הכף. אלא ודאי כדכתיבנא. ודין אטר נתבאר שם בברייתא. ובשולט בשתי ידיו כחכמים דרבים נינהו. ודין חסר אצבע ודין פיקה מגודלו גם שם במשנה. וכתב רבינו שם פיקה יוצאה מגודלו הוא שיהי' בולט מבוהן היד והרגל שום דבר או שיתעקם הבוהן בשעת הנחתו ע"כ. ורש"י ז"ל כתב פיקה יוצאת מגודלו חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאה מגודלו ע"כ ויתבאר עוד בסמוך:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' משנה שם ותניא בברייתא קלוטות למעלה מן הפרק וחתכן מנין. חתכן והא אמרת כשר, אלא ולא חתכן מנין ת"ל או שבר יד. ולא פליגי אתנא דמתני', אלא למעלה דברייתא היינו למטה דמתני'. וכ"כ רש"י ז"ל ומר קרי למטה צד אצבעות. ומר קרי למעלה כשמגביה ידיו. ולפיכך כתב הרב ז"ל אם היו קולטות עד למטה מן הפרק דהיינו לצד סוף האצבעות ואם הפרישן עד הפרק כשר:

מי שיש בידו אצבע כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל פלוגתא דר"י וחכמים וקי"ל כחכמים:

מי שחסר אצבע מידו כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל אין לך מום גדול מזה:

השולט בשתי ידיו כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל גז"ש במשנה רבי פוסל וחכמים מכשירים ופסק בכולה מתני' כרבנן. ואיכא למידק אמאי השמיט הרב ז"ל הא דאמר ר' יוחנן והוא שנספרת על גב היד דבהכי חשיבא אבר אם יש לה עצם ואם אינה נספרת ע"ג היד אעפ"י שיש בה עצם אם חתכה כשר. וי"ל שלא סמך הרב ז"ל עלה דהא דר' יוחנן אלא עלה דההיא דאמר רב פפא גזרו שאינה נספרת אטו נספרת לגבי טומאה וה"ה לגבי מומין ולפיכך לא חלק הרב ז"ל דבכל גוונא הוי מום. וכל הני דמתני' נפקא לן מרבויי דאו שבר יד או שבר רגל:

לח) ע' ברמב"ם פ"ב מטומאת מת ה"ז.

יב

ארבעה באברי הזרע כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה המאושבן ובעל גבר ובגמ' אמרו ועד כמה מחוי רב יהודה עד רכובה. והוא חוזר בין אבצים בין אגיד. ונראה שחסר כאן בספרים שלנו כל שרוח באשכיו. והוא דברי ר"ע שם. וכמו מה שכתבתי למעלה בכיוצא בזה שהכל מודים שהוא מום ואין המחלוקת אלא בפי' הכתוב. ואם לא כן אינם אלא שלשה ורבינו כתב ארבעה. ובספר מוגה מצאתי מי שנמרכו אשכיו והוא כיס הבצים. רביעית מי שנמרחו אשיכיו ע"כ. והנה זו אין לה טעם ואיני מבין אותה. ומה שכתבתי נ"ל והוא האמת. ופי' נמרחו אשיכיו שנמוחו הבצים ורוח באשיכיו ושהביצים נפוחות מחמת רוח שנכנס בהם והוא גם בספרי פ' אמור. ובתוספ' דבכורות פ"ה. ושוב מצאתי בסמ"ג שכתב כל דברי רבינו. וכתב כאשר כתבתי אני והאמת יורה דרכו:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' ונ"ל דה"ה אם אחת מהבצים גדולה וארוכה עד רכובה שהוא מום. דמ"ש אחת משתים. דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"י אלא באחת גדולה כשתים. אבל אם מגעת עד ארכבותיו פשיטא דהוי מום. וזהו שכתב הרב ז"ל מי שכיס הבצים כו' דכיון שהכיס מגיע עד ארכבותיו הוי מום:

מי שנמרחו אשכיו כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל היינו דאמר ר' ישמעאל כל שנמרחו אשכיו ויש חסרון בספרים שלנו וזהו מי שרוח באשיכיו. דאי לא תימא הכי חסר המנין. והיינו דאמר ר"ע כל שרוח באשיכיו. ולא פליגי אלא בפירושא דמרוח אשך דלכ"ע מודו שהוא מום. והא דלא מנינן נמי הא דר"ח בן אנטיגנוס כל שמראיו חשוכים משום דהיינו כושי דתנן לקמן ור' חנינא לא תני כושי והכי איתא בגמ':

יג

חמשה עשר בשוקיים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל בהשגות א"א המשנה אמרה כו' ופי' זה קשה ליישבו דא"כ היינו עקבו יוצא מאחוריו. השנוי גם שם במשנה. לכך פי' כאן דפיקם היינו הבליטות הניטלות שלמעלה מן העקב לצד פנים. ואפשר שיש ט"ס במשנה. וכל בליטה עגולה נקראת פיקה על שם שדומה לפיקה שטוות בה הנשים. ובמשנה כך היא שנויה בעלי הפיקים והעיקל איזהו עיקל כל שמקיף פרסותיו ואין ארכבותיו נושקות זו בזו פיקה יוצאת מגודלו עקבו יוצא לאחוריו פרסותיו רחבות כשל אווז וכו' ואם איתא דפיקה יוצאה מגודלו הוא פי' לבעלי הפיקים כדברי הר"א ז"ל. הי' לו לומר איזהו בעלי הפוקים כל שפיקה כו' וא"נ קאי על איזהו דקאמר גבי עיקל אכתי הי' לו לחזור ולהזכיר בעלי הפיקים פיקה יוצאה כו' אלא נקיט לה בלשון וסדר שאר מנין המומין. מוכח שאין זה פי' למה שנשנה, אלא לסדר מנין המומין הוא חוזר ולא פי' אלא עיקל לבד. דאילו בעלי הפיקים אין צריך לבארו. ומה שאמרו בגמ' תנא בעל פיקים והשופנר, בעלי פיקים שיש לו כסתות הרבה. והשופנר כל שאין לו כסתות כל עיקר. אפשר הי' לפרש לדעת רבינו שאינו פי' לבעל הפיקים השנוי במשנה. דפיקים לחוד וקיפין לחוד. דבמשנה גרסינן פיקים מלשון פיקה. ובגמ' גם בתוספ' גרסינן בכל הספרים קיפין. וא"נ דאפשר שפי' כדברי בעל הערוך שפי' דהיינו מי שעקבו ופיסת רגלו בולטים לחוץ ובניהם עמוק הרבה והוא מ"ש רבינו מי שרגלו חלולה. ואפשר שהוא מלשון כיפה שהרגל עשוי ככיפה כי הקו"ף והכא"ף מתחלפות. ושופנר כתב בערוך שהוא מי שרגלו שוה למטה ואין לו בליטות כלל והוא מלשון שפיר. ואפשר לדעת רבינו שהוא מ"ש מי שרגלו כלה שוה. והוא קרוב לדברי בעל הערוך. וגם יצדק לשון שפיר לדברי רבינו שהוא דבר בלתי מתוקן רק כחתיכת בשר בעלמא. ואפשר שגם דברי בעל הערוך נכללו בדברי רבינו. אלא שקשה לפי' קיפין שכתבתי מה שמצאתי בתוספ' שמנו בעל הקיפין לחוד ורגלו חלולה לחוד. מוכח שאין פי' בעל הקיפין רגלו חלולה כאשר כתבתי אלא תרתי נינהו. וא"כ רגלו חלולה שכתב רבינו ע"כ מהתוספ' כתבו. לא מבעלי הקיפין שהביאו בגמ'. לכך נראה שקיפין ופיקין הכל אחד כמו כבש וכשב וזולתו. ויש לו כסתות הרבה פי' בליטות הרבה דהיינו שהפיקין שלו גדולות ובולטות הרבה. ולאו הרבה במנין קאמר אלא בכמות. ושופנר היינו שאין לו בליטות כלל. אלא שוה רוחב פס אצבעותיו כרוחב עקבו אין לו בליטות כרוחב אצבעותיו גם לא למטה אלא רגלו שוה כחתיכת בשר כאשר כתבתי שהוא קרוב לפי' בעל הערוך. ואפשר שגם הוא בכלל כאשר כתבתי. ואם לא נאמר כן יקשה מ"ש רבינו מי שרגלו כלה שוה מנין לו. גם יקשה דין שופנר למה לא כתבו רבינו וכאשר הקשה הראב"ד ז"ל ובמה שכתבתי ניחא כולה שפיר ולא קשה מידי. - ועתה אפשר מנין הט"ו מומין. ראשון מי ששוקיו כו' הוא עיקל שהזכרתי מן המשנה, שני מי שפיקתו כו' הוא בכלל הפיקין של המשנה ובכלל הקיפין של התוספ'. שלישי מי שעקבו כו' כבר הזכרתיו מהמשנה ובגמ' אמר ר' אלעזר שוקו יוצא מאמצע רגלו. רביעי מי שפרסותיו כו' גם זה הזכרתיו מהמשנה ובגמ' פי' אע"ג דסדיקא כדברי רבינו. חמישי מי שפיקה כו' ששי מי שיש כו'. שביעי מי שחסר כו'. שמיני מי שאצבעותיו כו'. תשיעי מי שהיו כו' כל אלו נתבארו בסמוך גבי ידים. עשירי מי שרגלו כו'. זהו שופנר כאשר נתבאר. אחד עשר מי שרגלו כו'. שנים עשר מי שרגלו עקומה דומה למגל כך היא בתוספתא פ"ה פרסתו חלולה עקומה דומה למגל. שלשה עשר המקיש כו'. ארבעה עשר מי שמקיש בארכובותיו כו' כך הם במשנה המקיש בקרסוליו ובארכבותיו וכתב רש"י ז"ל שארכבותיו עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים ונושקים זה בזה כשהוא מהלך. בארכבותיו היינו איפכא שרגליו עקומות לחוץ מרחיק זה מזה עד שארכבותיו מלמעלה העקומות כלפי פנים נוקשות זו בזו עכ"ל. ורבינו ז"ל במשנה לא ביאר דבר רק כאשר כתב כאן. ובודאי כי הדעת נותן שאין נקרא מום מפני שינוי הליכתו. רק בשביל שינוי בנין גופו כדברי רש"י ז"ל. וסבת שינוי הליכתו ודאי שמפני עקום הוא ולכך לא הוצרך רבינו לבארו. חמשה עשר מי שהוא אטר רגל כו' כבר נתבאר לגבי ידים. ושולט בשתי רגליו ודאי כשולט בשתי ידיו אעפ"י שלא ביארו רבינו ממילא ומדיוקא משתמע ופשוט הוא:

מי שפיקתו יוצאה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א המשנה אמרה כו' הבין הראב"ד ז"ל בדברי רבינו דמי שפיקתו יוצאה היינו בעל הפיקין הנזכר במשנה. והשיג עליו כי המשנה לא אמרה אלא פיקה יוצאה מגודלו. ותו דבעל הפיקין פי' בגמ' בעל כסתות כו'. ואני ק"ל טובא אם זה דעת רבינו. חדא שלא הזכיר לא כסתות ולא מי שאין לו כסתות משמע דס"ל דאין זה מום דמחמת בריאותה או כחישותא הוא. ותו דמי נתן שני מומין אלו בכלל מומין של הרגלים ששנה אותם התנא עמהם. ותו שאם פיקין כולל כל דבר עגול, למה פרט התנא פיקה יוצאה מגודלו. אלא הנכון בדברי רבינו שבעל הפיקין לחוד ופיקה יוצאה מגודלו לחוד. והוא אינו מפרש כסתות דאמר ר' יוחנן עגבות כפירושו של הראב"ד ז"ל אלא כפירושו של בעל הערוך שפרסתו גבוה הרבה ויש בשר הרבה לצד ראש (העגל) [הרגל] ובעקב. ובאמצע הרגל כמין כיפה. וזהו שכתב למעלה מי שרגלו חלולה כו'. והשופנר דתנא בתוספ' ופי' ר' יוחנן שאין לו כסתות כל עיקר היינו מ"ש מי שרגלו כלה שוה כו' שחסר הבשר מכאן ומכאן ואין לו חלליות באמצע הרגל וכאלו הוא חתיכה אחת. והיינו דתנינן להו בהדי מומי הרגל. ופיקין וקיפין הכל אחד הוא. וכן הגרסא בספרים שלנו תנא בעלי הקיפין ושופנרין וכן מי שפיקתו יוצאה והוא העגל אשר למעלה מן העקב. הרי הוא בכלל מי שפיקתו יוצאה מגודלו. דמה לי מגודלו ומה לי מן העגל לצד פנים. ודע שגם רש"י ז"ל אינו מפרש כסתות כפי' הראב"ד ז"ל עיין שם:

מי שרגלו עקומה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל שזהו הקילבן הנזכר בברייתא והיא מלה ערבית שכל דבר הפוך קורין לו מקלו"ב:

מי שהוא אטר ברגל ימינו כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל אם עושה מלאכה ברגליו ניכר הוא וכן בשעה שעומד על רגלו אחת אם עומד על הימין או על השמאל. ורש"י ז"ל כתב כשמהלך עוקר רגלו השמאלית תחלה מה שאין כן דרך בני אדם ע"כ. והיא שנויה בברייתא ת"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין. וה"ה דפליגי בשולט בשתי רגליו וחד מינייהו נקיט והלכה כחכמים דמכשירין:

יד

הארוך ביותר כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל במשנה ובגמ' כו' ופרש"י שהוא ארוך ודק שאינו עב לפי ארכו ולפי שהוא דק אינו יכול לסבול קומתו והוא נכפף ונראה כמי שחולייתיו שמוטות ע"כ. ופי' הרב ז"ל ניחא טפי בלשון. שהרי הוא הפך הננס וכי היכא דבננס ל"ש לן בין דק או עב. ג"כ לענין הארוך לא שני לן. ונ"ל שדחקו לרש"י ז"ל לפרש הכי משום דלפי הפשט שאול בעל מום הוי דכתיב בי' משכמו ומעלה גבוה מכל העם אלא שהי' עב כפי ארכו. ולדעת הרב ז"ל צריך לומר שלא הי' גבוה כ"כ אלא שהי' צוארו ארוך מכל העם. וזהו משכמו ומעלה גבוה מכל העם כלומר מה שיש משכמו ומעלה דהיינו הצואר היה גבוה מכל העם. וזה יופי הוא ולא מום. וצ"ל לפי פי' זה שהי' גבוה מכל העם. ולא כ"כ דהיינו משכמו ומעלה דאי לא תימא הכי הי' גופו קטון מאבריו. וא"ת בשלמא לפרש"י ז"ל היינו דאמר רב. משה עשר אמות הי'. ואקשינן עלה א"כ עשית למרע"ה בעל מום מט) דתנן גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו וקס"ד דבאמותיו של משה קאמר. וא"ל רב שימי באמה של קדש קאמינא כלומר הקרשים לא נמדדו באמותיו של משה שהיו גדולות אלא באמת הקדש ונמצא שהוא הי' ארוך ואמותיו ארוכות כמוהו. בשלמא לפרש"י ז"ל הי' עובי גופו מתייחס לגובהו. ולכך לא מותבינן עליה דרב מהך מתני' דהקפח והננס ותני רב זביד גבוה, אבל לפי פי' רבינו קשה וכי עשיתו למשה רבינו ע"ה בעל מום. וצ"ל שכל בני דורו היו גבוהים קרובים למרע"ה. אבל מרע"ה הי' בעל קומה ובעל כח שפרס את האהל יותר מאחרים. אבל לא הי' ארוך מהם ביותר. ואעפ"י שפי' הרב ז"ל נוח בלשון, פי' רש"י ז"ל ניחא טפי בענין:

טו

שמונה בעור כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה הכושי והגיחור והלבקן ובעלי נגעים טהורים. ובגמ' כושי אוכמא. גיחור סומקא. לבקן חוורא. ובעלי נגעים טהורים כתב רש"י ז"ל כגון ספחת דאי נגעים טמאים אפי' אכניסה חייב משום טומאה. ולרבינו אפי' טמאים כגון שנתרפאו ואין שם נגע כלל ומשום שנוי העור וארחא דמילתא נקיט. ודע דמה שכתב רבינו גבי צרבת שהוא בכלל נגעים טהורים לא לענין החשבון כתב כן. שהרי לא תמצא שמונה בעור. אלא א"כ תמנה אותה לבדה. אלא לענין השם כתב כן. וגם להודיע כי מדין נגעים טהורים כתב כן. אבל לחשבון חלקם לשנים. ודין השומא נתבאר בברייתא פ' המדיר שומא שיש בה שיער הרי זה מום. אין בה שיער גדולה הרי זה מום קטנה אינו מום. וכמה היא גדולה כאיסר האיטלקי. ומכאן אתה למד דבעור פניו שכתב רבינו לאו דוקא אלא דאורחא דמילתא נקיט. כי לא מצינו חילוק גבי כהנים בין אם המום במקום מגולה או במקום נסתר. וגם שמונה בכל הגוף כתב רבינו והי' לו לכתוב לפי זה ששה בגוף ושנים בפנים כמו שחלק שאר המומין. גם בתוספתא פ"ה הובאה ברייתא זו. ולא הוזכר בה עור פניו אלא היתה בו שומא וכו' כנ"ל. ודין התלתולים שם במשנה וכבר הוזכר בפ' שביעי:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' ובעלי נגעים טהורים פסולים דאלו נגעים טמאים לא איצטריך למיתנייא דאפי' ליכנס בעזרה אית בהו חיוב כרת כדאמרן לעיל. וא"ת בשלמא נגעים טהורים כגון הבוהק ניחא. אבל מחמת דבר אחר כגון צרבת מנא לי'. וי"ל דלמדה הרב ז"ל מהא דאמרי' פ' המדיר אמר רב חסדא האי מילתא מגברא רבה שמיע לי ומנו ר' שילא נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת הרי זה מום. ותנן כל המומין שפוסלים בכהנים פוסלים בנשים. ומינה שהפוסלים בנשים פוסלים בכהנים. שהרי לא הוסיפו עליהם אלא ריח הפה וזיעה דבאשה אי אפשר להעבירה. ושומא העומדת לה תחת כפה של ראשה. אבל שאר המומין שוים בנשים ובכהנים:

מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל ברייתא הובאה פ' המדיר. תניא שומא שיש בה שיער הרי זה מום. אין בה שיער גדולה הרי זה מום קטנה אין זה מום. ואיזהו גדולה פי' רשב"ג עד כאיסר האיטלקי. וק"ל למה לא הוזכרה ברייתא זו בפ' מומין אלו דהתם הוי עיקרא דמילתא. והך דר"ח נמי אמאי לא מייתינן לה הכא. והא דמזוהם ובעל ריח הפה נמי אמאי לא הוזכרה בפ' מומין אלו. ועל כיוצא בזה אמרו דברי תורה עניים במקומם ועשירים שלא במקומם:

טז

ועוד יש שם באדם ארבעה כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה נכפה אפי' אחת לימים רוח קצרה באה עליו. ופי' רבינו ז"ל שם שרוח קצרה הוא מקרה מחמת המרה השחורה ונראה שזאת היא כונתו גם כאן. גם דין חרש ושוטה שם במשנה:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ועוד יש שם באדם ארבעה מומין אחרים כו' הרי זה הלשון דומה למה שכתב בתחלת החבור וז"ל לידע שיש שם מצוי ראשון ואותם שלא היו בקיאים בלשון ערב הפליגו דבריו לענין אחר אשר לא עלה על דעתו. אבל האמת הברור שהוא נמשך אחר לשון הערב במלת שם בכמה מקומות:

החרש והשוטה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל שם במשנה. החרש השוטה והשכור. ולא מנה הרב ז"ל שכור לפי שהוא במיתה ביד"ש הנכנס למקדש שכור. והעובד עבודה שכור מחלל עבודה. והכי אקשינן בגמ' שכור מחיל עבודה בהדי מומין דמחלי עבודה בעי למחשב. ומשני בשאר דברים המשכרים ודלא כר' יהודה דתניא אכל דבילה קעולות כו' ושתה חלב או דבש ונכנס למקדש חייב. ותנא דמתני' ס"ל דלא מחיל עבודה. אלא שאינו שוה בזרעו של אהרן. וכבר כתב רבינו דין שכור משאר משקין בתחלת ההלכות:

והנכפה אפי' לימים רבים כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל שם במשנה נכפה אפילו אחת לימים. ואע"ג דאינו נכפה אלא לימים רבים וזמנו קבוע. הרי זה מום ולא יעבוד אפילו בזמן שהוא בריא:

וכן מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים כו'. כ' הרר"ד בן זמרא ז"ל גז"ש במשנה רוח קצרית באה עליו. ואם תשאל כיון דאמרי' דלעתים ידועים הוי מום. כש"כ מי שרוח רעה מבעתתו תמיד, יש להשיב דאפי' בכה"ג לא מחיל עבודה. א"נ כיון שהוא רגיל בו תמיד ודש בו. הוי אמינא דלא הוי מום קמ"ל:

יז

נמצא כל המומין הפוסלין בכהנים מאה וארבעים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל סימן להם ממי"ן בחסרון הוא"ו. ודין נשרו ריסי עיניו כבר הוזכר והוא מה שאמרו עליו הא דאישתיור גרדומי. הא דלא אישתיור גרדומי. גם דין נשרו שיניו שם במשנה. וכבר נתבאר דכיון דלא פסלי אלא מפני מראית עין אם עבד אינו לוקה ועבודתו כשרה:

והרר"ד ן' זמרא ז"ל כתב כבר כתבתי לך שכוונת הרב ז"ל להועיל לזכירה ולפיכך כולל כללים ופורט פרטים ומונה מנינים. וכן כתוב הציבי לך ציונים:

ואלו פוסלין מפני מראית עין כו'. מי שנשרו ריסי עיניו, אעפ"י שנשאר השיער בעיקרן. היינו דאישתיור גרדומי דאמרי' בגמ'. ואפי' הכי פסול מפני מראית עין. וכבר כתב רבינו ז"ל מאי איכא בין הפסולים מפני שאינו שוה בזרעו של אהרן. ובין הפסולים מפני מראית עין:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

הערות

---